אבני נזר/אבן העזר/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר מ

סימן מ

ב"ה פה סאכטשאב.

לכבוד הרב החריף אבדק"ק שפערב.

בדבר אשת איש שעד אחד מעיד שראה בה דברים מכוערים [כמו שפרט במכתבו] ובעלה האמין לדבריו כבי תרי ואומר שנקבע בלבו ודאי גמור שזינתה באותו פעם ורוצה ליתן לה גט, והאשה מכחשת, ולפי דברי' לא הי' נחשב כיעור ואף לא עוברת על דת כמו שיתבאר, ואינה רוצית לקבל גט:

תשובה

א

א) הנה עיני כת"ר שפיר חזו והביא דברי הצמח צדק ע"א בכיעור אפי' מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת, האמנם כי בתשו' מיי' נראה סתירה מתחילת התשובה לסופה, העלה הצ"צ דתחילת התשובה עיקר וסוף התשובה שכתב לאסור הוא ט"ס, ומ"מ באחרונים מחלוקת חלקת מחוקק עם הב"ש, שהח"מ כתב אי מהימן לי' כבי תרי גם בכיעור נאסר, מ"מ נראה דמחלוקת זה שייך למאן דאוסר אם ראה הבעל לבד הכיעור, אך למה דקי"ל דאין אוסרים אלא בעדים דווקא לא עדיף מהימן לי' לבעל מראה בעצמו, וזה פשוט:

ב

ב) אך יש לעיין לענין שלא יהי' נקרא רשע אם אינה מגרשה, כי בהגהות מיי' פכ"ד מהלכות אישות אות ד' דאף דעוברת על דת צריכה התראה מ"מ מצוה עליו לגרשה. ואדרבה נקרא רשע אם אינה מגרשה, ועל כן מותר לגרשה בעל כרחה, וכן הוא בתה"ד סי' רמ"ב ובמהר"ם לובלין סי' פ', והוכחתם מהא דשלהי גיטין מדת אדם רשע [בגירסתינו אדם רע] רואה אשתו יוצאה בשוק וראשה פרוע ומניחה, וכל שכן ראה בה דבר מכוער דהוי רשע אם אינה מגרשה, וא"כ תלוי במחלוקת הנ"ל אם מהימן לי' חשוב כרואה חשוב רשע אם אינה מגרשה ומותר לגרשה בע"כ [ועוד יתבאר זה]:

ג

ג) ונראה דדין זה אי מהימן לי' כבי תרי חשוב כרואה תלוי בהא דמבואר ברמב"ם וטוש"ע בהא דאי מהימן לך כבי תרי זיל אפקא שהוא לצאת ידי שמים דווקא, אך דעת הטו"ז דבאמת אי מהימן לי' כבי תרי חיוב גמור עליו כאלו עדים מעידים, אך מה שאין כופין, משום שיכול לומר אח"כ עכשיו לא מהימן לי, ולא שייך בזה שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, דזה דווקא באומר ברי מתחילה שאין לו דרך לחזור רק שיאמר מבודה הייתי, אבל זה אינו מכחיש דבריו הראשונים רק אומר באמת תחילה האמנתי ועכשיו אינני מאמין, אבל אם היינו יודעין שמאמין היינו כופי אותו:

ד

ד) וכן משמע בראב"ד פ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה א' במ"ש הרמב"ם דאם אמר לו שלוחו שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן לו סומך על דבריו ועושה פסח שני ואם לאו פטור ואם רצה לעשות פסח שני הרי זה משובח, והשיג הראב"ד שאין זה שבח שאם פטור אינו יכול להביא פסח על תנאי של שלמים עיי"ש, אבל אם הי' נאמן לו מודה הראב"ד שעושה פסח שני, הרי דמהימן לי' כבי תרי מועיל גם שמותר להביא פסח [אף שלולי שנאמן לו הי' אסור להראב"ד] וכיון דמועיל נאמנותו אפי' להקל כ"ש שמועיל להחמיר מעיקר הדין לא לצאת ידי שמים לבד, וכן משמע עוד בראב"ד הובא בשלטי הגבורים פרק זה בורר שאלה לראב"ד שיכול להחרים סתם אם אין חבירו מאמין להעד, ואי אפי' מאמין באמת פטור בדיני אדם מה חרם שייך, אלא ודאי שאם באמת מהימן לי' גם בדיני אדם מחוייב לגרשה ואסורה לו כט"ז :

ה

ה) והנה דין ע"א בכיעור מהימן לי' תלוי בהנ"ל שאם מהימן לי' מחוייב רק לצי"ש ובגמ' לא מצינו רק בזנות שאם הי' ידוע הי' כופין אותו, מנ"ל לחייבו בכיעור שאפי' הי' ידוע לו בבירור לא הי' כופין, אך למ"ד מהימן לי' הוי חיוב גמור גם בדיני אדם כנ"ל, ממילא מהימן לי' בכיעור חשוב כראה הכיעור ונקרא רשע אם אינה מגרשה, אך תשו' לרמב"ן סי' קל"ג וב"ש בשם מהרש"ל וכן דעת ח"מ דאין חיוב כלל רק לצאת ידי שמים:

ו

ו) אך כ"ז אם לא הי' חרגמ"ה, ובזמה"ז שיש חרגמ"ה, יש דיעות במרדכי אפי' אומר על אשתו שזינתה אינו נאמן דעיניו נתן באחרת וכופין אותו ומשמש עמה, וכ"ש בע"א ואומר שמאמינו, דיש אומרים בסי' קע"ח דכופין אותו ומשמש עמה, וא"כ איכא ספק ספיקא להתירא ספק כתשובה לרמב"ן סי' קל"ג וב"ש בשם מהרש"ל דאין איסור רק לצי"ש עיי"ש וכהח"מ דמה שאין כופין משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ב"ד מוציאין אלא בעדים, וא"כ אפי' מאמין עכשיו אין חיוב גמור בידי אדם ואת"ל כט"ז שמא עכשיו שיש חדר"ג אינו נאמן:

ז

ז) אך ראיתי ביש"ש פ"ב דיבמות הכריע דלגבי דידי' לא אמרינן עיניו נתן באחרת לכןף לעשות איסור במעשה והוא יודע האמת שאסורה היא לו, בשלמא לגבי דידה כיון שהוא אינו יודע מותרת היא לו, והיא משועבדת לו וקרקע עולם היא לפניו. משא"כ בדידי', וא"כ אין לדון זה לספק כיון שיש"ש גדול האחרונים הכריע שנאמן:

ח

ח) אך נראה דאף היש"ש לא אמר בעד כיעור כיון דקי"ל דאינה נאסרת בכיעור, אך דרשע הוא אם אינה מגרשה היינו דמ"מ כיון שאפשר לגרש הא מחויב לגרשה, אבל בשאין מאמינים לו ואי אפשר לגרש משום חדר"ג, שוב מחוייב בעונה ומותרת היא לו. ושפיר אמרינן שאין מאמינים לו ולא נתיר לו חדר"ג, ושפיר הוי ספק ספיקא ודו"ק:

ט

ט) ועדיין יש לי לומר דכי אמרינן ע"א בכיעור אף דמהימן לי' לאו כלום הוא היינו כשמאמין לו על הכיעור לבד, אבל בנידון דידן שהבעל אמר שברי לו שזינתה שפיר נאסרת עליו אף שהעד אמר כיעור לבד מ"מ אצל הבעל נתאמת שזינתה, ודומה לנאמן אצלו כבי תרי שזינתה ה"ה בשנתאמת אצלו מתוך הכיעור שזינתה:

י

י) אך המעיין בתשו' הרשב"א אלף רל"ז שכתב דבמכחשתו כיון דע"א בהכחשה לאו כלום אף מהימן לי' כבי תרי לא תאסר עליו, הרי דמה שמאמין שהמעשה אמת לא מהני כיון דהעד לאו כלום, ובחלק ד' סי' רנ"ז זה לשונו דילמא שאני התם דאיכא סהדי דנאמן בשאר איסורין ע"כ אסור במהימן לי', וא"כ בעד כיעור ומאמין על הזנות שאין שום עדות לא נאסר, האמנם כי דברי רשב"א ח"ד, הרשב"א עצמו כתב להיפוך בחלק א' סי' קי"ח דאפי' גוי מתכוין להעיד אי מהימן לי' אסור ופסק כן בש"ע יור"ד סי' ט"ז סעיף י"א אף דגוי מתכוין להעיד אין לו נאמנות בשום מקום, מ"מ לא מצינו רק במאמין לעד, לא במאמין מה שלא אמר העד, והכי לפוסקים דווקא במהימן לי' גם בשאר מילי, מפורש דאין הנאמנות רק לעד, לא שבלבו מאמין שנטמאת, ואף להפוסקים החולקים בזה לא פליגי, ע"כ נראה לי שלא נאסרה עליו ולא נקרא רשע שאינו מגרשה, וע"כ אסור לגרשה בע"כ משום חדר"ג:

דברי הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף