אבני נזר/אבן העזר/רלא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר רלא

הלכות סוטה
סימן רלא

ב"ה

שאלה בליעל אחד בא אל איש אחד והתפאר בפניו איך שזינה עם אשתו, ובא הבעל וסיפר בפני רב אחד ואמר לו שלא להאמינו, ושוב בא לביתו ושאל לאשתו והודית לו איך שבא עלי' באישון לילה בעוד אין הבעל בביתה והיא דרה בעלי' וצעקתה ולא הי' לה מושיע, והבעל ישראל ושואל אם מותרת לו:

תשובה

א

א) הנה בסי' קע"ח הובא שני דיעות שבמרדכי באם נתייחדה עם אנשים בדרך ונאנסה והיא בעצמה סיפרה המאורע אם נאמנת משום מיגו, והאוסר סובר דכיון שנתייחדה אבדה המיגו ואסורה, ונראה משני הדיעות דמשום משנה אחרונה דנדרים דעיני' נתנה באחר אין להתירה כיון שהיא בעצמה אומרת שמותרת ולאערומי לא חיישינן:

ב

ב) אמנם בנ"ד שלא נתייחדה מדעתה כ"ע מודים דנאמנת משום מיגו, ואף שלכאורה יש לומר קו"ח ומה נתייחדה אבדה המיגו ע"כ הטעם דוודאי ברצון הי' אחרי שנתייחדה מדעתה אף שבדרך הי' וחזקה באונס כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות נערה בתולה, כ"ש בנידון דידן שמודית שהי' בעיר וחזקה ברצון כמ"ש הרמב"ם כדמשמע בקרא ואבדה המיגו, וגם שהמל"מ שם כתב בשם הרא"ש דאם טוענת אנוסה הייתי והוא טוען שפיתה אותה אם הי' בעיר אינה יכולה להשביעו היסת, משמע דחזקה זו עדיפא ממיגו, דמיגו לפטור מהיסת לא מהני ואפילו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו לא מהני לפטור מהיסת דהא כתבו האחרונים שיכול להשביעו היסת לאחר הפרעון ואפילו באמנה וכאן פטור מהיסת ועל כרחין דחזקה זו אלים טובא ולא מהני מיגו כנגדה:

ג

ג) מכל מקום הא כתב הרמב"ן שדיבר הכתוב בהוה והכל תלוי באם יש מושיעים, ובאישון לילה ודרה יחידה בעלי' הרי לא הי' לה מושיעים, ושפיר נאמנת משום מיגו:

ד

ד) אך יש לעיין דאם התי' אומרת שלא זינה עמה היתה מכחישתו ומיגו כי האי אפשר דלא אמרינן, ואברא, דבפרק חזקת הבתים בנסכא דר' אבא לא נחשב מיגו דהעזה אלא משום דהי' צריך לישבע נגד העד ועי' בתוס' שבועות (ל"ב):

ה

ה) אך ראיתי להתומים בכללי מיגו שכתב על תשו' הרא"ש בענין שטר קנין שהי' צריך להכחיש עדים וכמו דלא אמרינן מיגו להכחיש הקול, ומזה למדו אחרונים דמיגו להכחיש עדים פסולים לא אמרינן, ובתומים הביא דברי הרא"ה על כתובות ג"כ כזה, ואולם התומים הקשה על הרא"ש דא"כ משכחת לה שבועת העדים בפסולים, וכהאי דאמרינן בשבועת העדות (ל"ב:) נסכא דר' אבא חייב קרבן שבועה, ומכח קושיא זו הסיע דברי הרא"ש לדעת אחרת עיי"ש, ומ"מ באיסור אין נאמן במיגו שהי' מכחיש עדים פסולים כדברי הרא"ה עיי"ש שמביא עוד ראי' ממתניתין דעדיות, וכיון דע"כ מחלקינן בין איסור לממון דבאיסור לא אמרינן מיגו במקום עדים פסולים ובממון אמרינן, שוב י"ל שבאיסור לא אמרינן מיגו להכחיש ע"א אף שבממון אמרינן דמצד הסברא שוין הן כדאמר בעלמא מאה פסולים כחד דמיא:

ו

ו) אמנם לפענ"ד קושיית התומים על הרא"ש לק"מ דוודאי אם תבעו איך שחטף ממנו חפץ וטוען אין חטפתי ודידי חטפתי ושוב הביא עדים פסולים שחטף עדיין הוא נאמן במיגו אפי' לדעת הרא"ש שהרי אין העדים פסולים נאמנים שהי' בשעת מעשה ואנן אמרינן ששקר ענו בו העדים פסולים ואף שהמעשה אמת הם לא ראו והשתא שהתיישבו בעצמם לאמור שקר ונמצאו שבשעה שטען אין חטפתי הי' לו מיגו שלא הי' אז עדים פסולים כנגדו והרא"ש לא קאמר רק בעובדא דידי' שהודה שקיבל קנין בפני העדים הפסולים והודה שאמת אמרו העדים הפסולים:

ז

ז) ואין לומר דמשכחת קרבן שבועה שהעדים פסולים יעידו תחילה בב"ד קודם שטען התופס דשוב אין לו מיגו, ליתא דבכהאי גוונא פשיטא דלא הוי כפירת ממון דשמא יטעון לא חטפתי, ובש"ס דמחייב קרבן שבועה בנסכא דר' אבא ע"כ מיירי שטען מתחילה דידי חטפתי, ומ"מ לא יוכל לטעון שהעד שקר ענה והוא לא הי' בשעת החטיפה ונמצא שבשעה שטען אין חטפתי לא הי' העד כנגדו, שלא הי' אז בדעת העד כנגדו, דליתי' דכיון דאינו נשבע כנגדו הב"ד מאמינים לו כשנים שהי' אז בעת החטיפה ולא הי' לו מיגו, ובזה ניחא דצריך לטעמא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ולכאורה אינו מובן דכל הטעם דהוי מיגו דהעזה וכבר הקשו בתוס' והר"ן דלרב ושמואל דלית להו מתוך נמי מ"מ הוי מיגו דהעזה, ולהנ"ל ניחא דלרב ושמואל דלית להו מתוך שוב אמרינן דהעד שקר בימינו ואין מאמינים לו כנ"ל והי' לו אז מיגו:

ח

ח) ובהכי ניחא דחייב קרבן שבועת העדות דקרינן בי' והוא עד, שמעיד שהי' עד בשעת טענתו ולא הי' לו מיגו, ואי לאו משום הא לאו משום נאמנותו אנו מחייבים אותו אלא גרמא בעלמא דמבטל המיגו ולא עדיף מאילו נתן לו הבעל דין נאמנות, דמבואר בירושלמי דלא מחייב קרבן שבועה דלא קרינן בי' והוא עד, ועל כרחין כנ"ל (ומה שלא תירצו כן התוס' והר"ן משום דסיפור המעשה בש"ס הי' שהעד העיד תחילה קודם טענתו אין חטפתי ודידי חטפתי]:

ט

ט) ואולי כוונת התומים להקשות על הרא"ש משום דקרובים אומרים אמת אלא שהתורה פוסלתן ונמצא שלא הי' לו מיגו, ואולם אין זה מוכרח דמ"מ לא צוותה להאמין שהי' בשעת מעשה, ולא דמי לחתום בשטר עד שלא נעשה חותנו דלא חשדינן שחתם בשקר עכשיו, היינו דאם האמת שחתם אז נמצא שאין דנין עפ"י עדות קרובים ומהני רק לראי' שבוודאי לא זייף, ובאמת כל הגדתו כשהי' רחוק כשעל כל פנים הגדתו כשהוא קרוב שוב לא צוותה התורה להאמינו:

י

י) ובאמת יש לעיין קצת בתוס' ספ"ק דמכות דמשמע שמאמינין שהי' בשעת מעשה כדי לבטל המעשה, ואולי י"ל דלענין זה לא צוותה התורה שלא להאמין כיון שאינו לקיים המעשה שמעידין עליו:

יא

יא) סוף דבר בהא נחתינא דהרא"ש כפשוטו דלא אמרינן מיגו להכחיש עדים קרובים, וע"כ לחלק בין עדים פסולים לע"א כמפורש בסוגיא דנסכא דר' אבא דכשאין לישבע נגדו אמרינן מיגו:

יב

יב) והנה יש להביא ראי' מהרמב"ם פרק י"ח מהלכות איסורי ביאה ומש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף ד' באומרת נשביתי וטהורה אני דאפי' הי' ע"א שנשבית נאמנת במיגו, אך ראיתי להפרישה שהקשה מנסכא דר"א, ותירץ דבשבוי' הקילו, וא"כ בנידון דידן שוב יהי' דמי לנסכא דר' אבא לדעת הפרישה, והגם שהטו"ז כתב דבלאו הכי לק"מ דכיון דהכא ליכא שבועה, מ"מ ראיתי להב"ש סי' מ"ב שהשיג על הב"ח במקדש בעד אחד ואומרת לשחוק נתכוונתי נאמנת במיגו דמכחישתו, והשיג הב"ש מנסכא דר' אבא. הרי שדעתו ג"כ כדעת הפרישה דמיגו להכחיש ע"א לא אמרינן (בשבועות עדות) זולת בשבוי':

יג

יג) אך נראה דפרישה והב"ש מודים באמר ע"א לאשה נטמאת והיא אומרת שהי' באונס דנאמנת במיגו, דפירוש דברי הב"ש נראה עפ"י דברי רש"י קידושין (ס"ה) ד"ה ואי ליכא עדים וז"ל דאי נמי אמר בע"א הוי קידושין בששניהם מודים היכי דליכא ע"א לא דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות הילכך חשוב להתקיים קידושין על ידו ובלבד שיהי' שניהם מודים, ודבריו משוללי הבנה דמה ענין שבועה לגבי קידושין, הא בלא הודאה אין לו נאמנות כלל, ונראה דכוונת רש"י עפ"י דברי תוס' רי"ד באכילת חלב וז"ל ואי קשיא הא גבי ממון נמי אשכחן ע"א נאמן באומר איני יודע דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ותירץ דשאני התם דהוי לי' למידע אבל הכא דלא הו"ל למידע הלכך מן דינא שלא יהי' נאמן אלא משום ע"א נאמן באיסורין עיי"ש באריכות, ונראה שדעתו דאף דבחלב וטהרות שבועה לא שייך ובמכחיש אינו נאמן כלל, מ"מ הכחשת בע"ד מיהו בעינן ובמכחישו לבד סגי כמו בממון כשנשבע, אבל בשאינו מכחישו נאמן העד דהו"ל למידע, וזה טעמא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו בששניהם מודים דכשאינו מכחישו העד נאמן כדברי התוס' רי"ד הנ"ל והוי כשנים כמו בנסכא דר' אבא ושפיר הוי מקדש בעדים:

יד

יד) ואמנם לדידן דקי"ל דלא מהני מקדש בעד אחד הטעם דהא חזינן דאף בממון לא מהני הגדת ע"א אלא במקום דמהני הודאתו, ובקנס דלא מהני הודאתו אין העד מחייב שבועה כמ"ש התוס' ב"ק (מ"א) ד"ה מודה בקנס, ואף דכשאינו נשבע העד כשנים, וע"כ דכמו דלא מהני הודאתו כמו כן לא מהני שאינו נשבע להחשב כשנים, וע"כ בקידושין דלא מהני הודאה משום דחב לאחריני כמו כן לא מהני ע"א להיות כשנים:

טו

טו) ובזה יבואר קושיית הש"ס לרב כהנא דאמר המקדש בע"א חוששין לקדושין מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים כו', ולכאורה אף למ"ד אין חוששין לקידושין יקשה, דהא במקדש בינו לבינה לכולי עלמא לא מהני דילפינן דבר דבר מממון דבעינן בפני עדים ותקשה מהודאה, אך לפמ"ש ניחא דבינו לבינה לא מהני דכל זמן שלא הודית אין כאן עדים ואפי' המעשה אמת אין הקידושין חלין, אבל במקדש בע"א אם נאמר דהודאת בע"ד מהני, שוב נאמן העד כשנים כמו בנסכא דר' אבא, ומשני דחב לאחריני ואף דהם הו"ל למידע ואינם מכחישים לא מהני לגבי עלמא דחב לגבייהו והם לא הו"ל למידע, ולא מהני מה שאינם מכחישים אותם:

טז

טז) ובזה יתבארו דברי הב"ש דקאי אליבא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו, ולדידי' כל זמן שאינו מכחישו הוא כשנים, ע"כ לא מהני מיגו דאי בעי מכחיש להו דהשתא שאינו מכחישו הוי כשני עדים מעידים דלית להו מיגו וכדברי התוס' בפרק חזקת הבתים, וזה טעם הפרישה ג"כ כיון דאיהי אית לה להכחישו כל זמן שאינו מכחישתו הוא כשנים ואמנם בשבוי' הקילו לפסוק כמ"ד אין חוששין לקדושיו משום דחב לאחריני, וה"נ חב לכהנים ואין העד כשנים ואית לה מיגו, ולפי זה בנ"ד שהבעל לא הוי לי' למידע, וע"כ מפורש בש"ס אשתך זינתה ושותק דאינו נאמן ושוב נאמנת במיגו, ואף הפרישה והב"ש מודים:

נאום הק' אברהם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.