פנים יפות/דברים/א: הבדלים בין גרסאות בדף
(מדפוס ראשון (וסימנתי עם התבנית הרגילה פה איפה שצריך להשלים מראי מקום, אולי אעשה זאת כשאגמור להקליד, בינתיים זה רק חלקי)) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 7: | שורה 7: | ||
'''במדבר בערבה וגו'.''' יש לפרש על פי מ"ש חז"ל {{ממ|}} 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם'. וכבר פירשנו בזה בכמה מקומות כי לעומת מידת האהבה והדביקות בה' והבטחון הגדול הוא שאמר דהמע"ה {{ממ|}} 'אנכי אשמח בה'' והיפוכו היא שמחת האויב בתאות הגשמיות והוא שאמר דהמע"ה {{ממ|}} 'ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי' ולא אמר אויבי עלי אלא שהיה שמח בה' ונזהר משמחת האויב וכן במידת יראת ה' והכרת גדולות הבורא יתברך ושפלות האדם שהוא מעלה גדולה כמ"ש {{ממ|}} 'מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה' ובהפיכו הוא הקנאה והעצבות וחסרון הבטחון וזש"ה {{ממ|}} 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' כי לב נשבר היא מדת יראת ה' כמ"ש {{ממ|}} 'לב נשבר ונדכה' וגו' וצריך להשמר במדה הזאת מן העצבות וז"ש {{ממ|}} 'ומחבש לעצבותם'. והנה שתי מידות הרעות האלו שהם העצבות והתאוה הם מתנגדים זה מזה. וז"ש דהמע"ה {{ממ|}} גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל גבה עינים הוא שאינו מסתפק במה שיש לו ואינו שמח בחלקו הוא מתנגד לרוחב לבב וילך אחר תאות לבו אמנם מידת הכבוד הוא מורכב משניהם והיא היפוך הקדושה כי האהבה והדביקות הוא מדת אברהם כדכתיב {{ממ|}} אברהם אוהבי והיראה היא בחינת פחד יצחק וכבוד ה' היא מידת תפארת ישראל כדכתיב {{ממ|}} 'ישראל אשר בך אתפאר'. וכבר כתבנו במקום אחר שהיא בחינת שלשה עבירות שיהרג ואל יעבור, [גילוי עריות] שהוא בחינות התאוה שפיכות דמים היא מדת הקנאה עבודה זרה הוא מידת הכבוד כמו שאמרו {{ממ|}} 'כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה'. והנה משה רבנו ע"ה הזכיר בכאן 'בערבה' שהוא מידת הזנות בערבות מואב והוא מתנגד למה שמרו בים סוף שהוא בחינת חסרון הבטחון והעצבות. וז"ש 'מול סוף' שהם מתנגדים זה לזה, וכן 'בין פארן' שבכו העם בלילה ההוא בחסרון בטחונם 'ובין תופל' שתפלו על המן ואמרו 'מי יאכילנו בשר ונפשינו קצה בלחם הקלוקל' שהוא בחינת התאוה הגשמיות והם מתנגדים זה לזה. ואח"כ הזכיר 'חצרות' שהוא מידת הכבוד שאמרו כל העדה כולם קדושים מדוע תתנשאו על קהל ה' ויותר מזה 'די זהב' שהוא עבודה זרה ממש. על כן הוכיחם על שלשה האלה שהם עיקר המצות ומדות אבותינו: | '''במדבר בערבה וגו'.''' יש לפרש על פי מ"ש חז"ל {{ממ|}} 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם'. וכבר פירשנו בזה בכמה מקומות כי לעומת מידת האהבה והדביקות בה' והבטחון הגדול הוא שאמר דהמע"ה {{ממ|}} 'אנכי אשמח בה'{{כ}}<nowiki>'</nowiki> והיפוכו היא שמחת האויב בתאות הגשמיות והוא שאמר דהמע"ה {{ממ|}} 'ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי' ולא אמר אויבי עלי אלא שהיה שמח בה' ונזהר משמחת האויב וכן במידת יראת ה' והכרת גדולות הבורא יתברך ושפלות האדם שהוא מעלה גדולה כמ"ש {{ממ|}} 'מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה' ובהפיכו הוא הקנאה והעצבות וחסרון הבטחון וזש"ה {{ממ|}} 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' כי לב נשבר היא מדת יראת ה' כמ"ש {{ממ|}} 'לב נשבר ונדכה' וגו' וצריך להשמר במדה הזאת מן העצבות וז"ש {{ממ|}} 'ומחבש לעצבותם'. והנה שתי מידות הרעות האלו שהם העצבות והתאוה הם מתנגדים זה מזה. וז"ש דהמע"ה {{ממ|}} גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל גבה עינים הוא שאינו מסתפק במה שיש לו ואינו שמח בחלקו הוא מתנגד לרוחב לבב וילך אחר תאות לבו אמנם מידת הכבוד הוא מורכב משניהם והיא היפוך הקדושה כי האהבה והדביקות הוא מדת אברהם כדכתיב {{ממ|}} אברהם אוהבי והיראה היא בחינת פחד יצחק וכבוד ה' היא מידת תפארת ישראל כדכתיב {{ממ|}} 'ישראל אשר בך אתפאר'. וכבר כתבנו במקום אחר שהיא בחינת שלשה עבירות שיהרג ואל יעבור, [גילוי עריות] שהוא בחינות התאוה שפיכות דמים היא מדת הקנאה עבודה זרה הוא מידת הכבוד כמו שאמרו {{ממ|}} 'כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה'. והנה משה רבנו ע"ה הזכיר בכאן 'בערבה' שהוא מידת הזנות בערבות מואב והוא מתנגד למה שמרו בים סוף שהוא בחינת חסרון הבטחון והעצבות. וז"ש 'מול סוף' שהם מתנגדים זה לזה, וכן 'בין פארן' שבכו העם בלילה ההוא בחסרון בטחונם 'ובין תופל' שתפלו על המן ואמרו 'מי יאכילנו בשר ונפשינו קצה בלחם הקלוקל' שהוא בחינת התאוה הגשמיות והם מתנגדים זה לזה. ואח"כ הזכיר 'חצרות' שהוא מידת הכבוד שאמרו כל העדה כולם קדושים מדוע תתנשאו על קהל ה' ויותר מזה 'די זהב' שהוא עבודה זרה ממש. על כן הוכיחם על שלשה האלה שהם עיקר המצות ומדות אבותינו: | ||
==ב== | ==ב== | ||
גרסה מ־15:59, 7 באוגוסט 2024
א
אלה הדברים אשר וגו'. לפי פשיטא לפי שאחז"ל כל הנביאים נתנבאו ב'כה' מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר' וידוע כי אלה הדברים הוא כמו זה הדבר אלא שזה בלשון יחיד וזה בלשון רבים וכתיב 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול' כי אינו בדרך הטבע שישמיע איש אחד קולו וישמעו כל עדת ישראל אלא כיון שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו של משה כדכתיב 'והאלהים יעננו בקול' היה מתפשט הקול לכל עדת ישראל וכיון שרצה להוכיח את כל ישראל ביחד היינו דאמר 'אלה הדברים' דהיינו שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו ונשמע הדיבור לכל ישראל ויותר מובן לפמ"ש לעיל בפרשת יתרו בפסוק 'כה תאמר לבית יעקב וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל' וכתבנו שם כיון שלא רצה השם יתברך להודיע העונשין לכל העם כדי שיתרצו לקבל תורה בנפש חפצה לא הודיע העונשין כי אם לחכמים הנקראים בשם ישראל וכיון שלא הודיע העונשין לא היה התנאי כפול דהיינו אם תשמעו ואם לא תשמעו ולכך הוצרך לומר בלשון כה דהיינו ע"י שליח דקי"ל דלא בעי לתנאי כפול אבל לחכמים אמר בלשון אלה הדברים שלא על ידי השליח כיון שהשכינה עצמה מדברת מתוך גרונו וכל זה היה בסיני קודם קבלת התורה אבל במשנה תורה בערבות מואב כל מקום שהזכיר השכר הזכיר גם כן העונש והוי ת"כ [-תנאי כפול] נגד כל ישראל לכך אמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל.
ויש לרמז על מילת אלה שמספרו ל"ו כמספר הימים שהוכיח אותם מא' בשבט עד זיי"ן אדר. וי"ל לפי שהתורה ניתנה בארבעים יום ומטעם זה אמרינן בגמרא 'תני מיניה ארבעים זימנין ודמיא ליה כמאן דמנח בכיסיה' וכיון דאמרינן בעירובין בפ' כיצד מעברין שמשה למד לישראל ארבעה פעמים הוסיף עליהם ל"ו יום להשלים לארבעים.
ושמעתי עוד רומז שאמרו 'רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן באבק לשון הרע' והרמז לזה, אלה בר"ת אבק לשון הרע והוא שהוכיח את ישראל:
במדבר בערבה וגו'. יש לפרש על פי מ"ש חז"ל 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם'. וכבר פירשנו בזה בכמה מקומות כי לעומת מידת האהבה והדביקות בה' והבטחון הגדול הוא שאמר דהמע"ה 'אנכי אשמח בה'' והיפוכו היא שמחת האויב בתאות הגשמיות והוא שאמר דהמע"ה 'ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי' ולא אמר אויבי עלי אלא שהיה שמח בה' ונזהר משמחת האויב וכן במידת יראת ה' והכרת גדולות הבורא יתברך ושפלות האדם שהוא מעלה גדולה כמ"ש 'מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה' ובהפיכו הוא הקנאה והעצבות וחסרון הבטחון וזש"ה 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' כי לב נשבר היא מדת יראת ה' כמ"ש 'לב נשבר ונדכה' וגו' וצריך להשמר במדה הזאת מן העצבות וז"ש 'ומחבש לעצבותם'. והנה שתי מידות הרעות האלו שהם העצבות והתאוה הם מתנגדים זה מזה. וז"ש דהמע"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל גבה עינים הוא שאינו מסתפק במה שיש לו ואינו שמח בחלקו הוא מתנגד לרוחב לבב וילך אחר תאות לבו אמנם מידת הכבוד הוא מורכב משניהם והיא היפוך הקדושה כי האהבה והדביקות הוא מדת אברהם כדכתיב אברהם אוהבי והיראה היא בחינת פחד יצחק וכבוד ה' היא מידת תפארת ישראל כדכתיב 'ישראל אשר בך אתפאר'. וכבר כתבנו במקום אחר שהיא בחינת שלשה עבירות שיהרג ואל יעבור, [גילוי עריות] שהוא בחינות התאוה שפיכות דמים היא מדת הקנאה עבודה זרה הוא מידת הכבוד כמו שאמרו 'כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה'. והנה משה רבנו ע"ה הזכיר בכאן 'בערבה' שהוא מידת הזנות בערבות מואב והוא מתנגד למה שמרו בים סוף שהוא בחינת חסרון הבטחון והעצבות. וז"ש 'מול סוף' שהם מתנגדים זה לזה, וכן 'בין פארן' שבכו העם בלילה ההוא בחסרון בטחונם 'ובין תופל' שתפלו על המן ואמרו 'מי יאכילנו בשר ונפשינו קצה בלחם הקלוקל' שהוא בחינת התאוה הגשמיות והם מתנגדים זה לזה. ואח"כ הזכיר 'חצרות' שהוא מידת הכבוד שאמרו כל העדה כולם קדושים מדוע תתנשאו על קהל ה' ויותר מזה 'די זהב' שהוא עבודה זרה ממש. על כן הוכיחם על שלשה האלה שהם עיקר המצות ומדות אבותינו:
ב
אחד עשר יום מחורב וגו'. פרש"י שהוכיחן על שגרמו להתאחר זמן ביאתן לארץ ישראל ארבעים שנה ויש להוסיף שהוכיח אותן כי לולי שחטאו היו יכולין ליכנס דרך הר שעיר ולא היה מלך אדום מונע אותן, כמ"ש 'אז נבהלו אלופי אדום' והיה מתקיים ברכות יצחק 'ואת אחיך תעבוד' והיו יכולין ליכנס באחד עשר יום דרך הר שעיר כי קדש היה סמוך לגבול א"י כמבואר בגבול א"י אבל כיון שחטאו נתקיים מ"ש 'והיה כאשר תריד' ואמר מלך אדום 'פן בחרב אצא לקראתך'. לכך הוצרך להסב הר שעיר עד שבאו לקדש ומשם הסבו את הר שעיר כדכתיב 'ונסב את הר שעיר ימים רבים'. ויש לפרש בדרך הרמז כי אחז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. וכבר כתבנו במקום אחר כי א"א ללקט הניצוצות הקדושות שבחוץ לארץ עד שגלו ישראל לשם ואם היו עוברים דרך הר שעיר היו מעלים ניצוצות הקדושות שנפלו שם והיו נכנעו לפניהם לעולמים. וידוע כי י"א סממנים הם להוציא הי"א ניצוצות הקדושה, וזה רמז אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. ועיין במשנת חסידים שי"א אלו הם בקליפת נוגה והוא הכוכב החמשה של שצ"מ חנכ"ל והוא בחודש החמישי שהוא אב והנה משה ירד מן ההר בי"ז בתמוז ואם ימנה בי"ח בתמוז י"א יום היו נכנסים בר"ח אב והיו מעלים ניצוצות מקליפת נוגה:
ה
בעבר הירדן בארץ מואב וגו'. נראה ענינו דאחז"ל