דבר אברהם/ג/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג יב

סימן יב
בענין עדות שאי אתה יכול להזימה
לחכם אחד

אחד"ש מעכ"ת כו'

א

א) אשר נגע כת"ר בתוך דבריו כמילתא דפשיטא דעדים שאי אתה יכול להזימן לא הוו כעדים פסוליו לידון על השאר כנמצא אחד מהם הרוב או פסול, אינו ברור כלל, ומשכבר הימים נסתפקתי בזה, דאף דבפשוטו נראה שאינה עדות כלל כדקאמר הש"ס סנהדרין (ע"ח.) עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ובב"ק (ע"ה:) עשאאי"ל לא הויא עדות ואמרו עוד שם היכא דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה ליכא לעדות כלל, ומשמעות הדברים שאין כאן עדות והגדה כלל וממילא לא שייך לקרותן פסולין לידון בשבילם נמצא אחד מהם קא"פ (כדמיון אשה דלא פסלא משום נמצא אמקא"פ, עיין או"ת סוס"י ל"ו, משום דאין עלה שם עד כלל, וה"נ עדות שאאי"ל לענין עדות לאו שמה עדות כלל).

אבל מתוס' יבמות (דף כ"ה ע"א ד"ה הוא ואחר) מבואר להיפך שכ' דהא דפריך הש"ס במכות הרוג יציל הוא משום דמיפסיל משעה שנעשה טרפה וטרפה פסול להעיד, והא דטרפה פסול להעיד הוא משום עדות שאאי"ל כמבואר בסנהדרין (ע"ח.), הרי להדיא בעדות שאאי"ל הוי כנמצא אחד מהם קא"פ, אמנם מדברי הרמב"ם יש לדקדק לכאורה להיפך דעד שאאי"ל לא חשיב כנמצא אחד מהם קא"פ לפסול את השאר, שכתב (פ"כ מעדות ה"ג) היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיזומו כולן. אבל אם היה הפסק בין זה וזה יתר מכדי דבור כו' הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשים והשנים האחרים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. ובהשגות א"א איני יודע מהו כי מאחר שלא באו בתוכ"ד ונחשבו שתי כתות לענין הזמה למה תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח ועוד מה זה שאמר והשנים כאחרונים כו' ע"כ. וביאור דבריו הוא כמ"ש הכ"מ דקאי בשיטת התוס' מכות (ו. ד"ה אמר רבא) דהא דבעינן תכ"ד הוא רק לענין הזמה דבדאיכא הפסק אינה ככת אחת לענין זה ולא בעינן עד שיזומו כולן, אבל לענין נמצא אחד מהם קא"פ אפילו הי' הפסק עדותן בטלה ולענין זה הוו ככת אחת. (האומנם שדברי הכ"מ שם קשים בחלקם, שכ' וטעם רבינו והתוס' דבשלמא לענין הזמה בהגדה תליא מילתא וכיון שלא הגידו תכ"ד הרי הן כשתי כתות להזמה אבל בנמצא א' מהם קא"פ כיון שמעת שראו העדות נפסלו מה לי אם העידו תכ"ד או לא וכיון שהוזמו קצתן ה"ל נמצא אחד מהם קא"פ ועדותם בטלה. ובתר הכי כתב להשיב על השגת הראב"ד דרבינו סובר שמאחר ששתי כתות באו להעיד כאחד אע"פ שהי' הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אתת לענין שאם בטלה עדות הכת האחת בטלה ג"כ עדות הכת השני'.

ודבריו אלו שבראשונה ושבשניה אינם מתאחדים דכיון דכתב בראשונה דלענין קא"פ ס"ל להרמב"ם כהתוס' דלא בעינו תכ"ד וכשהוזמו קצתן הו"ל נמצא אחד מהם קא"פ ועדותם בטלה למ"ל תו למימר באחרונה משום דבאו להעיד כאחד, ואף נראים כסותרין בחלקם דאי לא באו כאחד להעיד לקמייתא נמצא א' מהם קא"פ נמי העדות בטלה ולבתרייתא לא. ועוד מאי האי דקאמר בקמייתא כיון שמעת שראו העדות נפסלו כו' וכיון שהוזמו קצתן ה"ל נמצא אחד מהם קא"פ ועדותן בטלה, הרי בהוזמו לא היו כלל יחד בראיית העדות. וצ"ע וביאור, אבל הא מיהת חזינן דע"י הזמת קצתן כיון דקיי"ל עד זומם למפרע נפסל הו"ל לגבי הכת השניה שלא הוזמה כנמצא א' מהם קא"פ ובטלה גם עדותן).

והנה הלח"מ שם כתב דעדי הכת השניה הוו עשאאי"ל כיון דבאו להעיד אחר שהעידו הראשונים וכבר הי' חייב מיתה ע"פ הראשונים א"כ הם לא באו להעיד אלא על גברא קטילא כיון שכבר חייב מיתה ובשלמא כשהעידו תכ"ד הוו כולם כעדות אחת ואע"פ שהי' מתקיים העדות בשנים הראשונים כבר אמר ר"ע כו' אבל כשיש הפסק ביניהם הוי כאלו כבר העידו הראשונים ונגמר הדין על פיהם וא"כ אפי' הוזמו האחרונים פטורים עכ"ד. ואף שהתוס' סנהדרין (דף פ"א ע"א ד"ה ונגמר דינו) במי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה הקשו דעדי חמורה שבאו אח"כ הוו עדות שאאי"ל ותרצו דכיון דאי מיתזמי קמאי מהני סהדותייהו דבתראי עדות שאתה יכול להזמין קרינן בי', שאני התם שהעידו על מעשים מיוחדים שאינם שייכים זל"ז משא"כ הכא שמעידים על מעשה אחד ואי יתזמו קמאי יפסלו גם בתראי משום נמצא אחד מהם קא"פ לשיטת הרמב"ם והו"ל בתראי בכל גווני עדות שאאי"ל, והשתא אי סבר הרמב"ם כהתוס' יבמות דעדות שאאי"ל פוסל השאר מדין קא"פ א"כ יפסלו בתראי שהם עדות שאאי"ל לקמאי מדין נמצא א' מהם קא"פ וכשהוזמו אמאי נענשים והרי עדים פסולים הוו, אע"כ סבר דעדות שאאי"ל אינה עדות כלל ואינה נידונית כקא"פ. כך הי' נראה לדקדק לכאורה.

אבל לקושטא דמלתא זה אינו ודברי הלח"מ במאי דאמר דעדי בתראי הוו עדות שאאי"ל מרפסין אתרי, שהרי מפורש במכות (דף ה' ע"א) באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש ולא עוד אפילו אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא וכ"פ הרמב"ם (פי"ט מעדות ה"ב) וא"כ הכא כי מתזמה בתראי ודאי חייבין. ובתוס' סנהדרין שאני דקיימי על הא דאמרין התם שנגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה ולהכי שפיר מקשי דכי יותזמו בתראי יהו פטורין דכיון דנגמר דינו בר קטלא הוא והוי כסיפא דרבא במכות שם באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגמר דינו כו' אין אלו נהרגין דבעידנא דקמסהדי גברא בר קטלא הוא ולכן הוצרכו לתרוצי משום דאי מיתמזי קמאי מהני סהדותייהו דבתראי:

מיהו יש לתמוה ומה אם הרגוהו בידים פטורין משום דאחר שנגמר דינו גברא קטילא קטלו זממו להרגו לא כ"ש דיפטרו מה"ט, והרי להדיא אמרינן במכות כשהעידו אחר שנגמר דינו אין נהרגין. [ואין לומר דבמחלוקת היא שנויה דתרווייהו דרבא נינהו]. ומצאתי שעמד ע"ז בגבורת ארי למכות ונשאר בתמיה. וצ"ל דשאני קטלי' בידים דפטור אפילו אי מיתזמי עדיו אח"כ משום דבר קטלא הוא וב"ד מחויבין להרגו וב"ד היינו כל ישראל אלא שמוטל ביחוד על ב"ד וכתיב נמי ויד כל העם באחרונה וכשהרגו קיים דינו, משא"כ במעידים עליו עדות שקר שזוממין להרגו אפי' אחר שיוזמו עדיו הראשונים ויפטור מגמ"ד ראשון הרי זוממין להרוג גם לאו בר קטלא, ולפיכך דינם כך אם יוזמו רק הם והגמ"ד הראשון קיים אין נהרגין דאכתי גברא בר קטלא הוא ומשום שמא יחמו עדיו הראשונים ויסתר דינו אין מוציאין אלו להריגה, אבל אם באמת יתמו הראשונים ויסתר גמ"ד הראשון ונמצא דלאו בר קטלא הוא ויתמו גם בתראי יהיו נהרגין דהא זממו להרגו במיתה כזאת שתמיתהו גם כשיסתר דינו הראשון ואין זה מענין מיתת ב"ד, ולכן שפיר כתבו התוס' דישנן בהזמה כה"ג שיסתר דינו הראשון משא"כ במכות דמיירי כשלא נסתר דינו. עכ"פ דברי הלח"מ נסתרים והכת השניה שפיר הויא עדות שאתה יכול להזימה וליכא לאוכוחי דהרמב"ם פליג על התוס' דיבמות:

ב

ב) ולפום ריהטא הי' מקום לדקדק עוד בדברי הרמב"ם. דיש לשאול הרי מילתא דפשיטא היא שאם העידו עדים פסולין שלא נודע לב"ד פסולם ונגמר הדין על פיהם ואח"כ הוזמו אינם בכאשר זממו דאף שלא הכירו ב"ד בפסולם מ"מ כיון דבאמת פסולין הם אינם נכנסים תחת דין הזמה. ולפי"ז הי' אפשר להקשות בכל הזמות דכיון שהוזמו איגלאי מילתא שהיו פסולין משעת הגדה דעד זומם למפרע נפסל ויפטרו, אמנם פשוט הוא דזהו עיקרו של דין הזמה דאף שנמצא שהיו פסולין מצד הגדה זו גופה מ"מ חייבין אם אין בהם פסול צדדי אחר, ולכאורה זה לא שייך אלא לגבי הני עדים שישנן בדין הזמה זו, לדידהו הפסול שמצד עדות זו שפיר אינו סותר דגזה"כ הוא, משא"כ להני עדים שאינם נכנסין לתוך סוג העדים שישנם בהזמה זו כמו בדינו של הרמב"ם שהי' הפסק ביניהם ולענין הזמה חשיבי כשתי כתות, לגבי דידהו הפסול הנובע מצד הזמת הכת האחרת לא נחשב כפסול שמדיני הזמה דלא איכפת לן בי' אלא הוי לגבייהו כשאר פסול דעלמא שאינו נובע מעדות זו. וא"כ לכשתוזם הכת הראשונה ויבורר שהיו פסולין למפרע יחשבו לגבי הכת השניה הנמצא אחז מהם קא"פ לשי' הרמב"ם דלענין קא"פ נידונין ככת אחת ואיגלאי מילתא שגם הם היו פסולין למפרע והוו עדות שאאי"ל, ואם סבר הרמב"ם כתוס' יבמות דעדות שאאי"ל פוסל שאר העדים כנמצא אחד מהם קא"פ אז חוזר

חלילה לומר דכיון שהם (הכת השניה) נפסלו נמצא שגם לגבי הכת הראשונה הי' פסול ביניהם לעדות זו (ופסול צדדי שלא מדין ההזמה שלהם) ונפסלו גם הם כפסול שלא מן דין הזמה, ונמצא שהי' גמ"ד בעדים פסולין מפסול צדדי ופטורין מכאשר זמם, וא"כ שתי הכתות הם לעולם עדות שאאי"ל ולא עוד אלא אפילו אם יוזמו שתי הכתות מ"מ כיון דלענין הזמה דינן כשתי כתות הוי הזמת כל כת אחת לגבי הכת השניה כפסול צדדי והדר פוסלין את הכת השניה מדין נמצא אחד מהם קא"פ כמ"ש והוו כולם עדות שאאי"ל. ולא משכחת לה עדות שאתה יכול להזימה בעדים מרובים אלא כשהעידו כולם בתכ"ד שאז הם כולם כת אחת לענין הזמה ואינם נעשין זוממין עד שיזומו כולם ואז כולם הם נפסלים יחד מפסול הזמה אחת זו וזו אינה סותרת דגה"כ הוא כמ"ש. אבל אין זה נכון, דנראה שהעדים שנפסלו מצד נמצא א' מהם קא"פ אינם חוזרין ונדונים כנמצא קא"פ לגבי הראשונים שיפסלו שוב אותם כפסול צדדי אחר אלא לעולם יחשב גם פסול זה לגבי הכת הראשונה המוזמת כפסול הנובע מהגדתם זו שעליה הוזמו ובזה לא איכפת לן שהוא גזה"כ מדין הזמה, ונמצא דכשתוזם הכת האחת יהא פסולן רק מצד הגדה זו ולא פסול צדדי וזהו מעיקר דין הזמה כמבואר.

ג

ג) שבתי אני וראיתי דהדבר מפורש שלא ככת"ר גם בתוס' סנהדרין (דף מ"א ע"ב ד"ה כמאן), ונראה שהדבר תלוי באשלי רברבי. דאמרינן התם בחקירות אפילו שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע, עדותן בטלה כמאן כר"ע ופירש"י ר"ע מקיש שלשה לשנים כו' עד שיזומו שלשתן וזה אי אפשר להזימן (נראה דצ"ל להזימו) ואע"ג דלר"ש קאמר לה כו' מיהו ר"ע אית לי' נמי דר"ש כו', והתוס' מיאנו בזה וכתבו ז"ל ויש לפרש וכו' אמר איני יודע כנמצא אחד מהם קא"פ דמי כו' ולר"ע עדותן בטלה עכ"ל הרי מפורש דלהתוס' הוי כקא"פ, ומרש"י דלא פירש הכי אלא משום דאף השנים נמי הוי עדות שאאי"ל משמע דלא סבר הכי.

(אמנם לקושטא דמילתא אולי י"ל דלרבא גם רש"י ז"ל מפרש הכי. דהתוס' הקשו על רש"י בכל חומר דבתר הכי אמרינן אלא אמר רבא ה"ק אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר אינו יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע ולרש"י תקשה אלא כמאן אתיא דכר"ש נמי לא אתיא דכולם לאו בני הזמה נינהו. ומפני החומר אולי י"ל דרש"י לא כתב כן אלא לרב ששת דאיכא מיהת לפרושי הכי אבל לרבא דקאמר דלא כר"ע בע"כ צ"ל דכר"ש מיהא אתיא ומוכרח כפי' התוס'. ועיי' בריטב"א מכות שם. ובס' ערוך לנר לסנהדרין ראיתי שכתב על פי' התוס' דמ"מ צ"ל ג"כ דר"ע לא פליג רק מוסיף אדברי ר"ש כמו דפירש"י דאל"כ איך אפשר דיקרא קרוב או פסול כיון דאינו יכול להזימו ואי הוזמו הב' האחרים יקוים בהו דין הזמה מאי פסול שייך לפ"ז הא אכתי הוי עדות שאתה יכול להזימה ודבריו נפלאו ממני).

אמנם נאחזנו בזה בסבך גדול, שהרמב"ם ז"ל בכ"ב מעדות ה"ג פסק כרבא היו העדים מרובים שנים מהם כיוונו עדותן בחקירות ובדרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים, ובפ"ה ה"ג פסק כר"ע ובפ"כ ה"ג שאנו עסוקים בה פסק כר"ש, וכבר עמד ע"ז הלח"מ דבין לפירש"י ובין לפירוש התוס' הדברים סותרים זא"ז. וראיתי בתשו' רבי אליעזר להגר"א מטעלז זצ"ל סי' א' שכ' ישוב מחודד לזה ותוכן דבריו הוא, דבבבא בתרא (דף ל"א ע"א) איתא זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה א"ר נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאיתכחיש באכילתה באבהתא מי איתכחיש, ומבאר פלוגתייהו דר"נ ס"ל דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא כשהעד נמצא פסול ממש או שהוזם שנעשה ג"כ פסול אבל בהכחשה דנשאר כשר לכל שאר עדות אף דבטלה עדותו אין שאר העדות בטלה, ורבא ס"ל דאף דלא נפסלו העדים מ"מ בטלה מקצת עדות בטלה כולה. ולפי"ז לר"נ באומר א' איני יודע שלא נפסל בזה אלא דבטלה עדותו לא הוי כנמצא א' מהם קא"פ ולכן לר"ע נמי תתקיים העדות בשאר. אבל בסנהדרין רבא קאמר לה ולדידי' אף בלא נפסל אמרינן לר"ע דבטלה כולה ולכן קאמר דלא כר"ע וגם רב ששת דאיירי התם י"ל דכרבא ס"ל. וא"כ הרמב"ם שפסק כר"נ שפיר פסק דא"י בחקירות תתקיים העדות בשאר ודלא כרבא, ובפירוש הסוגיא סבר הרמב"ם כהתוס', זת"ד. ותמיה לי. אטו לר"נ עדות מוכחשת לא הוה מיפסלא הרי טעמא הוא משום דתרי ותרי הוי ספקא ואוקמינן אחזקה ומשו"ה אחד מזו ואחד מזו פסולין ממ"נ וה"נ הי' צריך להיות לר"נ גם עדות אבהתא בספק זה משום דבטלה מקצתה בטלה כולה, ותו מי בעינן פסול לעלמא דוקא והרי די בפסול לעדות זו שהרי קרוב כשר לעלמא אלא פסול לזה ואינו יודע בחקירות נמי עדותו פסולה או בטלה בעדות זו, ועוד דאי היינו הך עם נמצא א' מהם קא"פ א"כ לרבא דאמר מתניתין דלא כר"ע הרי בודאי הלכה כסתם משנה והיאך אמר הכא דעדות דאבהתא בטלה ועוד יש בזה עקולי ופשורי, ופשוטה של סוגיא הוא דר"נ סבר דעדות דאבהתא הויא כעדות אחרת ורבא סבר דהויא כעדות אחת עם אכלה שני חזקה כיון שהם בקרקע אחת. עיין בתוס' ועוד ראשונים ובתוס' סנהדרין כ"ז ע"א ד"ה רבא אמר כו' וש"ד. ואין זה מעלה ארוכה לפסקי הרמב"ם ז"ל.

ובר מן דין יש חומר אחר חומר בדברי הרמב"ם, דהרש"ש במכות הוסיף לשאול, דהרמב"ם בפיה"מ שם כתב ודברי ר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק, והרי רבא קאמר הכא דסתמא דמתניתין דלא כר"ע, ולכן כתב דנראה דהרמב"ם לא גרס כמאן דלא כר"ע ומתורץ גמי מאי דפסק כרבא אע"ג דפסק גם כר"ע. אבל לא זו הדרך לשבש הספרים מעצמנו בין ברב ששת ובין ברבא בלא יסוד מפורש וברור, ותחת זה הרי מוטב לנו לחומר הנושא לבחור בפשטות פשוטה אף כי לא מרווחת וקושיית הרש"ש תשמש לנו למצוא הפתח ליישוב פסקי הרמב"ם, ונאמר דכיון דהרמב"ם הניח ליסוד שאין חולק על ר"ע ור"ש אי אפשר הי' לו לפרש בסוגיא דסנהדרין כמאן כר"ע כמאן דלא כר"ע כמשמעו בכ"מ אלא פירש "כמאן" במובן "כמו" כדאמרינן בעלמא אונסא כמאן דלא עבד, כמאן דליתא דמי ועוד. והיינו דרב ששת קאמר אינו יודע בחקירות היינו כעובדא דר"ע (נמצא א' מהם קא"פ) דהיינו הך כמו שפירשו התוס' ועדותן בטלה ורבא סבר דאין זה כדר"ע ר"ל שאינו דומה לדר"ע דהתם יש פסול והכא אינו פסול, ופסק בזה הרמב"ם כרבא, ואין זה שייך כלל לעיקר דינו דר"ע. ואם כנים אנחנו בזה יוצא דלהרמב"ם פלוגתא דרב ששת ורבא היא אם עדות שאאי"ל דינו לר"ע כנמצא א' מהם קא"פ והלכה כרבא דלא.

ד

ד) ועלתה על דעתי ומצאתי לי גם חבר להסמיך ספק זה לפלוגתא דרבנן וסומכוס בבבא קמא (דף ע"ה ע"ב) דאתי סהדי ואמרי לי' גנבת ואמר להו גנבתי וטבחתי ומכרתי כו' בפני פלוני ופלוני כו' ואתו פלוני ופלוני ואסהידו בי' דגנב וטבח ומכר כו' רבנן סברי הו"ל עדות שאאי"ל כו' וסומכוס סבר ה"מ כו' אבל הכא סיועי הוא דקא מסייעי לי', דלרבנן עדות שאאי"ל הוי פסול כשאר הפסולין דאפי' משה ואהרן לא מעידין ואיכא למימר דנידון כנמצא קא"פ ולסומכוס הוא רק משום דחיישינן למשקר כיון דאינו מתיירא מעונש ובדאיכא הוכחה שאומרים אמת מהימני (אף במידי דבעינן עדים דוקא כגון הכא בקנס), וכיון שכן אינם כשאר פסולין ויש פנים מסבירות לומר דאינם נידונים כנמצא א' מהם קא"פ. אבל על דעתי אין זה אלא מילי דסברא גרידי שאינם מחייבים להסיק מסקנות כאלה. (ואגב אעיר שאין הלשון מדוקדק במה שאמרו סיועי דקא מסייע לי' והי' צ"ל סיועי הוא דקא מסייע להו. וזה מביא לידי כוונה אחרת, ואין להאריך).

ודרך אגב אעיר בזה שמקשים לרבנן אמאי הוי עדות שאאי"ל והרי ילקו משום לא תענה, דבשלמא ממון לא משלמי דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל מלקות לילקו דהא העידו עדות שקר וכל שחייב מלקות הוי עדות שאתה יכול להזימה כמ"ש התוס' ריש מכות, והנה לטעמא דהודאת בע"ד הוא מטעם מתנה ומחילה י"ל דהוי כאלו יש חיוב ממון והבע"ד מחל דגלי קרא גבי זוממין דממונא משלם מילקי לא לקי, כמו חובל בעבדו דאינו חייב מלקות משום דהוי כחייב ממון וחוזר וזוכה ממנו כמ"ש הקצוה"ח סי' תכ"ד. אמנם גם לטעמא דנאמנות אולי י"ל דבמה שנוגע לו הוא נאמן בעצם הדבר יותר ממאה עדים, עיין בכריתות דף י"ב לחד לישנא, ורק במה שנובע לאחרים כגון לפסול את העדים לא שייך לו, ולכן אולי י"ל דלא לקי כה"ג דלא תענה ברעך כתיב ובעצם הדבר הוא כמו שהבע"ד אומר. אבל דחוק הוא וגם יש לעיין אם לא תענה אין כאן אף פסולם מנין. ולכן סמי מכאן.

אח"ז ראיתי בשמ"ק משם הרא"ש שכ' וז"ל עדות שאאי"ל כו' וצ"ל דכמו כן לא לקי על לאו דלא תענה דאי לקי מיקרי שפיר אתה יכול להזימה כעדות של בן גרושה ב"ח וכו' דלענין ממון ניחא דא"א להזימם כו' אבל לענין מלקות אין הודאתו מועלת כו' ולא דמי לעדות בן גרושה כו' דשאני התם דמרבינן מלקות דידהו מוהי' אם בן הכות ומסתבר לאוקמי קרא היכי דלא אפשר לקיומי כאשר זמם לעולם אבל עדות דגניבה דאלמלא הודאתו אפשר לקיומי כאשר זמם לא מוקמינן קרא דוהי' אם בן וכו' לומר דמיקרי עדות כו' עכ"ל, וצריך תוספת ביאור והוא מובן. והנני ידידו כו'.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף