דבר אברהם/ב/מסגרת זהב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב מסגרת זהב

מסגרת זהב
הערות על חלק שני

מאת אאמו"ר הגאון הגדול שליט"א
אשר כתב אלי כשהיו הקוריקטות למראה עיניו.

א

[בסימן א.

השמטה: במש"כ להעיר בהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט דהא במילה של"ב לא שייך כ"כ הטעם דיכול לעשותה למחר משום דמילה בכל שעה עובר עליו כמבואר ברמב"ם, גם אנכי העירותי בזה מכבר וישבתי בזה דברי רש"י ז"ל בשבת דקל"ג ע"א שלא כתב שם הטעם בהא דאין שורפין קדשים ביו"ט וכן במילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט משום דיכול לעשותה למחר כמש"כ בשבת דכ"ד ע"ב, והוא משום דהסוגי' דדקל"ג דיליף מילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט ע"כ סברה דלא מהאי טעמא הוא דלא אמרי' בשריפת קדשים עשה דוחה ל"ת דא"כ איך יליף מיני' למילה של"ב, דלא שייך בי' כ"כ טעם זה כמו בשריפת קדשים, ולכן כ' רש"י ז"ל כאן טעם אחר בזה, ובדכ"ד דיליף שריפת קדשים ממילה שלא בזמנה שפיר כ' הטעם [היותר פשוט] משום דיכול לעשותה למחר וילפי' שריפת קדשים במכש"כ ממילה שלא בזמנה. אולם הטעם שכ' רש"י ז"ל בדקל"ג משום מידי דחול כו' צריך ביאור, דמ"מ אמאי לא אמרי' בי' עשה דוחה ל"ת ואף דגזה"כ הוא הרי תשאר קו' התוס' ביבמות ד"ה ע"ב והתו"י בשבת דכ"ה ע"א דניגמר מיני' בעלמא דלא דחי עשה לל"ת, כיון דליכא טעם וסברא שלא ידחה כאן יותר מבעלמא, ואמרתי דעיקר כוונת רש"י ז"ל הוא דלא אמרי' עשה דוחה ל"ת רק במצו' שזמנה היא כעת בעת שצריך לדחות הל"ת, וכמו בכנאים בציצית, משא"כ במילה של"ב דזמנה הי' מקודם ועתה היא שלא בזמנה ילפי' מכאן דלא דחי, וכמש"כ רש"י ז"ל מפורש דבשבת זו [ועיי"ש בב"ח דצ"ל דביו"ט זו] לא הי' זמנה, וזהו כוונתו ג"כ במש"כ ופסח קרבן י"ד בניסן הוא שהוא חול. [ובזה ישבתי הא דאיתא בסוכה דכ"ז ע"א על הא דתנן שם ועוד אמר ר"א מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון ישלים לילי יו"ט האחרון של חג, והא אר"א ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה, ופירש"י וז"ל וכיון דביום אחרון לא בסוכה יתיב ואם יש בה לשם מצו' עובר על בל תוסיף מאי השלמה דסוכה איכא הכא, ומשמע לכאורה מדברי רש"י ז"ל דאי לאו דעובר על בל תוסיף הוי א"ש דישלים האכילה בסוכה דאע"ג דאחר ימי סוכות אין מעלה בסוכה מ"מ כיין דהוא משים התשלומין דאכילה בסוכה שהחסיר בחג הסוכות הוי שפיר תשלומין, ורק דא"א לישב אז בסוכה משום בל תוסיף, וא"כ יקשה לכאורה דלמאי דס"ל השתא דלר"א הוי המצוה דתשלומין באכילה בסוכה דוקא א"כ נימא דמצו' דתשלומין ידחה ל"ת דבל תוסיף וכמו שהקשו התוס' בעירובין ד"ק ע"א גבי מתן ד' שנתערב במתן אחת דא"ל ר"י לר"א דאמר ינתנו במתן ד' הרי הוא עובר בבל תוסיף, דליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף, ולפ"מ שתי' התוס' שם משים דע"י פשיעה הוא בא א"ש גם בזה, אך ע' בטו"א בר"ה דכ"ח שהקשה על חי' התוס' דעירובין הנ"ל מסוגי' דזבחים דצ"ז ותי' לקושי' התוס', עפ"י המבואר בזבחים שם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, וע' בשו"ת מהר"ם אלשק' שורש קל"ט שהביא גירסא בתוס' דעירובין שם שתי' עוד תי' משים דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ולפי תי' זה משמע דגם בבא ע"י פשיעה אמרי' עשה דוחה ל"ת, וא"כ הדק"ל, ולפי הנ"ל דהיכא דזמנה של העשה הי' מקודם ועתה היא שלא בזמנה ל"א דידחה ל"ת א"ש, [ואע"ג דלרב אשי דאמר בטעמא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת מוכח דאם הי' ל"ת גרידא הי' דוחה אף דהמ"ע היא שלא בזמנה, נאמר דהסוגי' דסוכה הנ"ל סברה כחזקי' ואביי בשבת שם דילפי מילה של"ב אינה דוחה יו"ט משריפת קדשים או מולא עולת חול ביו"ט דלדידהו עשה דשלא בזמנה אינה דוחה ל"ת כנ"ל] אך י"ל דהסוגי' דסוכה הנ"ל א"ש גם בל"ז, דדברי רש"י ז"ל הנ"ל שהוצרך להא דעובר על בל תוסיף צ"ע, דלכאורה מסתבר דבל"ז ג"כ לא שייך לומר דישלים ביו"ט האחרון האכילה בסוכה כיון דאו לא הוי עכ"פ מכלה בהסוכה לא יתכן לכאורה שיהי' ע"י הישיבה אז בסוכה תשלומין לאכילה בסוכה שהחסיר בחג הסוכות, ולזאת אולי י"ל דעיקר כוונת רש"י ז"ל דאו אין שייכות לישיבת סוכה עד כי גם עובר על בל תוסיף, ולא דהקושי' היא משום דיעבור על בל תוסיף. [וגם אם לא נאמר כן בכוונת רש"י ז"ל, י"ל דרש"י ז"ל יסבור כתי' הא' של התוס' בעירובין דבבא ע"י פשיעה ל"א עשה דוחה ל"ת, והתי' הב' של התוס' הנ"ל יסבור כנ"ל דבלאו בל תוסיף ג"כ לא שייך לומר דישלים ביו"ט האחרון האכילה בסוכה]. ואם נאמר כן יתיישב ג"כ מה דקשה לכאורה ע"ד רש"י ז"ל הנ"ל מהא דאיתא בחגיגה ד"ח ע"ב אמר עולא אמר ר"ל הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו"ט ראשון חוזר ומקריב חמש ביו"ט שני ופירש"י וז"ל ולא אמרי' עובר הוא בבל תוסיף ורחמנא אמר וחגותם אותו חד יומא ותו לא דהנך נמי דחד יומא הוא ושני תשלומין דראשון, ולכאורה בההיא דסוכה נמי נימא דכיון דמשום תשלומין הוא לא יעבור בבל תוסיף, ולפי הנ"ל דאין כוונת רש"י ז"ל כלל על ישיבה זו בסוכה רק אדעלמא קאי א"ש, אך זה יש ליישב היטב בלא"ה ואכמ"ל בזה]. אך שצריך באור, דהא אנו דנין לענין המ"ע דשריפת נותר ומצו' זו לא הי' זמנה מקודם יו"ט דהא ביו"ט נעשה נותר, ומה בכך דהקרבן הוא של י"ד בניסן שהוא חול כיון דמ"ע זו דשריפת נותר לא הי' זמנה קודם יו"ט, [ואין לומר דכמו דאמרי' דמצו' שהי' זמנה לעשות מקודם ונדחית עד עתה לא אחרי' דידחה ל"ת משום דעיקר זמנה הי' מקודם, כמו"כ נאמר דבמ"ע דשריפת חתר לא אמרי' שידחה ל"ת משום דאם הי' נעשה כראוי ולא הי' בא לידי נותר לא הי' בזה כל עיקר מ"ע דשריפתו, אך זה אינו דאם. נאמר כן למה הוצרך רש"י ז"ל לכל מה שכתב דמידי דחול כו' ופסח קרבן של י"ד בניסן הוא שהוא חול, הא אפי' אם הי' קרבן של יו"ט לא ידחה מ"ע דשריפת נותר דידי' לל"ת דיו"ט מהאי טעמא], והנראה בבאורו עפמש"כ רש"י ז"ל בשבת דכ"ד ע"ב בד"ה עולת חול, כגון אברי תמיד של ערב יו"ט כו' אין מעלין אותן משחשכה וכ"ש קדשים פסולים לא שרפינן וכ"כ בפסחים דפ"ג ע"ב, וי"ל לע"ד דאין כוונתו רק בגדר לימוד בק"ו דא"כ אכתי יקשה דניגמר מיני' בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת, (ולפי הנ"ל יקשה עוד דאיכא פירכא חזקה. להק"ו דבהקטרת איברים דמעיו"ט הרי הי' זמנו קודם יו"ט להכי לא דחי ל"ת משא"כ בשריפת קדשים שנפסלו ביו"ט], אלא דזהו עיקר טעמו של דבר דאין שורפין קדשים פסולין ביו"ט ול"א בי' דדחי ל"ת [ולא ניגמר מיני' בעלמא דלא דחי], משום דאין להעדיף המצו' שהיא בפסלותו של הקרבן לענין לעשותה ביו"ט ממצות הקטרת האברים של הקרבן בכשרותו, ואע"ג דבהקטרה דבכשרותו איכא טעמא דזמנו הי' קידם יו"ט מה שאינו בשריפת קדשים פסולין שנפסלו ביו"ט אפ"ה כיון דהקטרתו בכשרותו אינה ביו"ט יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב הוי זה לטעם שלא ישרפום ג"כ בפסלותן בי"ט משום דאין להעדיף השריפה בפסלותו מההקטרה דבכשרותו לעשותה ביו"ט. ודבר זה נ' מוכח ומבואר מדברי רש"י ז"ל בפסחים דפ"ג שם בד"ה ולא עולת חול ביו"ט שכ' וז"ל אלמא אפי' הקטר עולה אינו דוחה יו"ט וכ"ש שריפת פסול שלה ופסח קרבן של חול הוא דזריקת דמו בארבעה עשר ואין יכול להקטירו בלילה, ומדהוצרך לכתוב דהפסח גופי' ג"כ קרבן של חול הוא ואין יכול להקטירו בלילה מוכח כנ"ל דזהו עצם טעמו של דבר להא דאינו דוחה שריפת נותר שלו ל"ת דיו"ט משום דאי אפשר להעדיף שריפתו בפסלותו על הקטרתו בכשרותו ומשו"ה צריך שיהי' בפסח גופי' הדין דאין יכול להקטירו בלילה, אבל אם הוא אך בתור לימוד בק"ו הא סגי ללומדו מהקטרה דעולה. ואע"ג דרש"י ז"ל כתב זה לאביי דיליף דאין שורפין קדשים ביו"ט מולא עולת חול ביו"ט והכא הא קיימינן לחזקי' דיליף מעד בוקר, י"ל דגם חזקי' ס"ל דעולת חול אינה קריבה ביו"ט דקיי"ל כר"ע לגני ר' ישמעאל דס"ל הכי בשבת דקי"ד [ע' בתוס' שבת דכ"ד ע"ב ד"ה ולא עולת חול בשבת כו' וע' תוס' פסחים דנ"ט ע"ב סד"ה בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקי'] אלא דס"ל דהך סברא דאי איפשר להעדיף שריפתו בפסלותו על הקטרת הקרבן בכשרותו [דזהו הטעם בהא דאינו דוחה שריפתו ל"ת דיו"ט ולא נילף מיני' בעלמא דלא דחי עשה לל"ת כנ"ל] מקרא דעד בוקר הוא דילפי' לה, ואביי ס"ל הך טעמא מסברא ולא מצריך קרא להכי. ומשו"ה שפיר כתב רש"י ז"ל בשבת דקל"ג הנ"ל גבי עד בוקר, משום דפסח קרבן י"ד בניסן הוא שהוא חול, דמשו"ה אינו דוחה הקטרתו יו"ט, [כמו בעולת חול דקיי"ל כר"ע], ושוב שייך הטעם בנותר משום דא"א להעדיפו על ההקטרה בכשרותו כנ"ל. וע' בטו"א באבני מלואים למגילה דכ"א שכתב בתחילה ללמוד מדברי רש"י ז"ל בשבת דקל"ג הנ"ל דבחל ע"פ בשבת שורפין הנותר ביו"ט, וכתב ליישב בזה קושייתו בברכות ד"ט עיי"ש, אך אח"כ תמה ע"ד רש"י ז"ל בזה וז"ל לא מבעיא לחזקי' דנפק"ל מתן לו בוקר שני לשריפתו כו' ודאי אין לחלק בין חל י"ד בשבת בין חל בחול כיון דגלי קרא בדבר שאפשר לקיים מצותו לאחר יו"ט אינו דוחה יו"ט ל"ש אלא אפי' לאביי דנפק"ל מולא עולת חול בשבת ויו"ט אפ"ה א"א ללמוד משום דעולת שבת קריבין ביו"ט הה"נ לנותר פסח שחל י"ד בשבת דלא דמי והאריך בזה עיי"ש, ולפי המבואר לעיל א"ש דברי רש"י ז"ל, דמש"כ הטו"א לחזקי' ודאי דאין לחלק בין תל י"ד בשבת לחל בחול כיון דגלי קרא דמשום שאפשר לעשותה לאחר יו"ט לא דחי ל"ש, הנה זה שייך לפי הסוגי' דשבת דכ"ד דהטעם משום דאפשר לעשותה לאחר יו"ט אבל להסוגי' דדקל"ג דלא סברה דמהאי טעמא הוא מדיליף מיני' למילה שלא בזמנה דלא שייך בי' כ"כ טעם זה וכנ"ל, רק הטעם הוא כמבואר לעיל משום דזמנה הי' מקודם ואף דזמנה של המ"ע דשריפת נותר לא הי' מקודם צ"ל כנ"ל משום דא"א להעדיפה מהקטרת הקרבן בכשרותו, וא"כ זהו רק בחל י"ד בחול דאינה נקטרת בלילה אבל בחל י"ד בשבת דחלבי שבת קריבין ביו"ט א"כ שוב ליכא בנותר הטעם דא"א להעדיפה מהקטרה ולכן דוחה שריפתה יו"ט, וכן ה"נ לאביי, דאע"ג דבנותר לא שייך הטעם דגבי עולת שבת שקריבה ביו"ט כחו שביאר הטו"א שם מ"מ כיון דלא שייך בי' הטעם בשריפת נותר דידי' משום דא"א להעדיפה על ההקטרה כיון דההקטרה שרי ביו"ט שוב ממילא ליכא טעמא שלא ידחה המ"ע דשריפת נותר דידי' ל"ת דיו"ט כיון דמ"ע דשריפת נותר לא הי' מקודם יו"ט וכנ"ל. ועיי"ש בטו"א שכ' וגדולה מזו נ"ל דאפי' גבי חילה אם חל יום שמיני בשבת ולא מלו אין דוחה יו"ט שלאחריו שחל בא' בשבת אע"ג דאביי מדמה לעו"ש ביו"ט עיי"ש שהאריך בזה, ולענ"ד לפי הנ"ל בשריפת נותר עדיף ממילה שלא בזמנה לענין זה, משום דבנותר דהמ"ע לא הי' זמנה קודם יו"ט וצ"ל משום דא"א להעדיפה מההקטרה וא"כ תליא בהקטרה, אבל במילה שלא בזמנה שזמנה הי' קודם יו"ט לכן לא דחי יו"ט אפי' בכה"ג שחל יום שמיני בשבת. [ובדברי הטו"א שם להלן ראיתי דבר תמוה לכאורה, שצידד לומר דר"א ס"ל הבערה ללאו יצאת ושרי ביו"ט להריב"א, דהרי במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט בפסחים דמ"ו ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה מבואר דר"א ג"כ ס"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט, וצ"ע]. - וגם מש"כ רש"י ז"ל בדקל"ג בדאביי וז"ל ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול ביו"ט דמי, ג"כ י"ל כוונתו כנ"ל משום דזמנה הי' קודם יו"ט, ומש"כ כעולת חול, הוא משום דזה נלמד מפולת חול, וגם י"ל דכוונת רש"י ז"ל במש"כ לשון כעולת חול. הוא לאפוקי דלא דחי לעולת שבת [שקריבה ביו"ט] אפי' כשחל שמיני שלו בערב יו"ט שחל בשבת, משום דלא שייך במילה הטעם דבעולת שבת שקריבה ביו"ט כמו שביאר הטו"א שם ולכן גם כשחל יום שמיני בשבת עיו"ט ג"כ כעולת חול דחי בטעמו, ומשו"ה לא דחי יו"ט גם בכה"ג.]

כד

בסימן כד אות ז.

במה שכתבת להסיר ההשגה מעלי, הנה התשובה הפשוטה על ההשגה היא, כי בעצם חידוש סברתי לא יתכן לחלק כלל בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב, והיינו הך ממש בנוגע לסברתי כמבואר לכל מבין, ואם לומר דבקדשי מזבח משום דהוא הבעלים של הקרבן א"ש [קושיתי בזבחים שם גם בלא חידוש סברתי ההיא, זה ג"כ לא יתכן, דהא בזבחים שם קאי למ"ד דעל הבשר לא מצי להתפיס משום דאינו הבעלים של החפץ ומה שהוא הבעלים של הקרבן אינו מועיל כלל לדידי' לענין שיוכל להתפיס עליו עוד קדושה אחרת, [ודברי התוס' בתמורה דל"ב ע"א עי"ש הלא הם למ"ד דמצי להתפיס גם על הבשר] וא"כ גם על העור לא יוכל להתפיס עוד קדושה אחרת מה"ע גופי', וע"כ צריך לסברתי. [ולפי סברתי בארתי שם היטב החילוק בין בשר לעור]:

כו

בסימן כו אות י.

במה שכתבת ששמעת בשם הגאון ר' א"ב שליט"א שביאר דברי התוס' דסוכה ד"ג משום דסוכה בעינן שלכם ובכה"ג הפקירו חכמים את הסוכה בהפקר ב"ד ואינו שלו וממילא אינו יוצא כלל עכ"ד, נפלאתי מאד דהרי קיי"ל דיוצאין גם בסוכה שאולה ולך דסוכה ממעט רק גזולה, ואמאי לא יצא בסוכה של הפקר [גם באינו יכול לזכות מן ההפקר כדהכא] כמו בסוכה שאולה כיון דלא בעינן שתהא הסוכה שלו רק שלא תהא גזולה. וגם אם הי' אפשר למצוא ישוב עי"ז גזולה, הרי לא יועיל זה אלא לענין סוכה העשוי' בראש העגלה ובראש הספינה ולא בסוכה המחוברת לקרקע דבזה גם גזולה כשירה למאי דקי"ל קרקע אינה נגזלת כמבואר בסוכה דל"א:

[השמטה זו שייך לדצ"א ע"ב השלמה להערתי ע"ד הגאון רא"ב שליט"א:

והנה לב"ש א"ש דברי הגרא"ב, דהא מבאר בסוכה ד"ט ע"א דב"ש סברי כר"א דאין עושין סוכה בחוש"מ וא"כ סברי ג"כ כר"א דאין יוצאין בסוכה שאולה כמבואר בסוכה דכ"ז ע"ב דהא בהא תליא עיי"ש, אך הרי התוס' בסוכה ד"ג שם קאי ג"כ לב"ה, היכא דהם מחמירים מדרבנן, [דלפמ"ש בשם הגרא"ב בבאור דברי התוס' הללו הא ע"כ מש"כ התוס' שם וז"ל דאיצטריך התם לאיתויי היכא דב"ה מחמירים מדרבנן, היינו ג"כ באיזה ענין בסוכה אם ב"ה מחמירים מדרבנן, דבענינים אחרים הא לא שייך הסבר של הגרא"ב], וכתבו דמדב"ש נשמע לב"ה, ולפי ההסבר של הגרא"ב הנ"ל הא לא יתכן זה רק לב"ש וכנ"ל, ולא למאי דקיי"ל דיוצאין בסוכה שאולה. ובאמת גם בל"ז קשה מאד לומר דמש"כ התוס' שם לאיתויי היכא דב"ה מחמירים מדרבנן יהי' קאי על איזה ענין דסוכה, דהא לא אשכחן פלוגתא דב"ש וב"ה בסוכה שיהיו ב"ה מחמירים מדרבנן, ונצטרך לומר דכוונתם אם יהי' איזה דבר המסתעף מפלוגתתם בענין אחר בדרבנן, שיהי' נוגע גם לעניני סוכה לדרבנן, ולא משמע לכאו' הכי מקיצור דברי התוס'. [וצ"ע דאולי גם בלא"ה צ"ל כעין זה בכוונתם, ואכמ"ל], ואחשוב לבטח כי השומע שסיפר לך בשם הגאון הנ"ל החסיר דברים, ובטח לא אחר זאת לבאור ע"ד התוס' רק להערה בתור קושי' ע"ד התוס' שכתבו דמדב"ש נשמע לב"ה, דלפי סברתו לא שייך זה רק בענין סוכה, ולב"ש דוקא, כפי הנ"ל.]

לב

בסימן לב

[השמטה: אות ו'.

במש"כ בשם הגאון בעל אור שמח דמש"כ הרשב"א ז"ל דמהני תפיסה במה שהעיד עד הפסול מדרבנן, הוא משום דגזל מדבריהם אינה יוצאה בדיינין וכההיא דשבועות דמ"א במחויב שבועה דרבנן עכ"ד. אעתיק בזה קצת דברים ממה שהשבתי זה איזה שנים לרב גדול א' ליישב איזו קושי' שכתב לי, וזה לשוני שם. לא מצינו הך דבדרבנן לא נחתינן לנכסי' רק בשבועה דרבנן, וכשאינו רוצה לא לישבע ולא לשלם נמצא דהנחתי' לנכסי' יהי' בשביל שאינו מקיים הדין לישבע, אבל בחיובי תשלומין דרבנן או בגזל מדבריהם ודאי דנחתי' לנכסי', והסוגי' דשבועות דמ"א דתלי הש"ס הא דבשבועה דרבנן ל"נ לנכסי' בפלוגתא דרבנן ור"י במציאת חש"ו דמשמע לכאו' מזה דגם בגזל דרנן שייך דל"נ לנכסי' לרבנן, הרי זהו רק במקום דהוא רק מפני דרכי שלו' ולא בגזל גמור מדבריהם, וכן הוא מבואר להדי' בתוס' שם, וכן משמע ג"כ מהסוגי', אך שלכאו' אינו מובן באור הדברים איך שייך הך דמפני דרכי שלו' לשבועה וכמו שהקשו התוס' שם, ונלע"ד דבאור הדברים הוא דהרי התם דמפני דרכי שלו' הרי הי' התקנה רק להטיל איסור לגזול מהם ולא שהממון יהי' נקרא קנוי להם מדרבנן, [וזהו שאינו נקרא לרבנן גזל גמור מדבריהם], ולכן דמי שפיר האיסור גזילה שהטילו חכמים על זה, להך דשבועה, דלרבנן דאין מוציאין בדיינין חמי שלא קיים האיסור דרבנן וגזל מהם ה"נ לא נחתי' לנכסי' בשבועה דרבנן למי שאינו רוצה לקיים לישבע, ולר"י דמוציאין בדיינין ה"נ בשבועה נחתי' לנכסי', ועי' ברש"י במתני' דגיטין דנ"ט וביותר ברש"י בב"מ די"ב ע"א דמבואר דגם לר"י הוא מפני דרכי שלו' כמו לרבנן והיינו דהתקנה הי' רק האיסור לקחת מהם, ורק דר"י ס"ל דהחמירו חכמים בתקנתם להוציא בדיינין, וזהו הפי' בהא דאי' בגיטין ד"ל ע"א דלר"י (עי' פירש"י שם ובמתני' דנ"ט שם) עשו שאינו זוכה כזוכה] וה"נ בשבועה, ולרבנן לא החמירו להוב"ד וה"נ לא החמירו בשבועה למיחת לנכסי', וזה נכון בע"ה.]

אות יא.

במה שכתבת דגם היכא שהי' יכול הבע"ד להפטר באיזה טענה מ"מ חייבים העדים בקרבן שבועת העדות, הנה בעיקר הדבר אמרתי גם אנכי כן מכבר, אך בהא דפטור במשביע עדי קנם אמרתי באופן אחר ממה שכתבת. ואמרתי זה ליישב מה שהקשיתי בהקדם מה שביארתי בדברי התוס' בב"ב דל"ד ע"א בנסכא דר' אבא שהקשו דיהי' נאמן בשבועה דדידי' חטף במגו דלא חטפתי דהי' נאמן בשבועה ותי' הר"י דזה לא הוי מגו משום דלא חציף להכחיש את העד בשבועה, והריב"ם תי' משום דעד אחד הוי כשנים כ"ז שלא נשבע להכחישו. ובארתי דיש נ"מ לדינא בין הני ב' תירוצים לענין אם טען [קודם שהעיד העד בבית דין] שחטף בפני העד ודידי' חטף, דהא מבואר כב"ק דע"ה פ"ב דהאומר גנבתי בפני פו"פ ובאו והעידו דהוי עדות שא"א יכול להזימה, דקיי"ל כרבנן דסומכוס שם, ולפי המבואר בש"ך בסי' ל"ג דגם בממון בעי עשאי"ל א"כ באומר שחטף בפני העד הוי עד פסול מטעם עשאאי"ל ואינו עד המחייב שבועה כלל, וכמו שיבואר אי"ה להלן דעשאאי"ל גם שבועה אין בכחו לחייב, וא"כ לתי' הריב"ם הנ"ל נ' דפטור בכה"ג בשבועה במגו דלא חטפתי דהא רק עד כשר המחייב שבועה הוי כשנים כ"ז שלא נשבע להכחישו משא"כ עד פסול שאין בכחו לחייב שבועה, ולהר"י חייב גם בכה"ג דאף דעתה שטוען שחטף ובפני העד הוי עד פסול מ"מ הרי גם בדליכא ע"א שחטף לא מהימן לטעון דידי חטפי אלא במגו דלא חטפתי והכא הרי לית לי' מגו דהא אי הוי טען לא חטפתי אז היה העד עד כשר והי' מחייבו שבועה ושוב לא הוי מגו משום דלא חציף להכחיש העד בשבועה ומה בכך דהשתא שטוען ובפני העד חטף לא הוי עד כשר הא מ"מ המגו דלא חטפתי מסולקת משום דאז הי' העד כשר והי' צריך לישבע להכחישו, משא"כ להריב"ם דס"ל דהוי שפיר מגו אלא דחייב משום דע"א הוי כשנים כ"ז שלא נשבע להכחישו א"כ צריך שיהי' השתא [בטענת אין חטפי ודידי חטפי] עד כשר למיהוי כשנים, והשתא שטוען שחטף בפניו הא לא הוי עד כשר ואינו כשנים ומהימן בשבועה במגו, [ורק בלא שבועה אינו פטור משום דבלא שבועה לית לי' מגו דלא חטפתי משום דאז הרי הי' העד כשר והי' מחייבו שבועה וכנ"ל], ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ. והקשיתי לפ"ז להריב"ם בהא דאיתא בשבועות דל"ב ע"ב הכל מודים בעד אחד בנסכא דר' אבא דחייב קרבן שבועה דאמאי לא יפטר העד מקרבן שבועה לרבנן דראב"ש דפטרי במשביע עד אחד, משום דהחוטף יוכל לפטור עצמו במה שיאמר [קודם שיעיד העד בבית דין] שחטף בפני העד ודיד' חטף, ויהי' נאמן בשבועה כנ"ל להריב"ם, וכחו דאיבעיא להו שם בדל"ג במשביע עדי קנס אי פטורים מק"ש משום דאי בעי מודי ומיפטר, והרמב"ם ז"ל פסק האיבעיא לקולא. ואמרתי ליישב זה ולומר דל"א כלל דפטורים העדים מק"ש משום דיוכל הבע"ד למצוא איזה עצה לפטור עצמו, והאיבעיא במשביע עדי קנס משום דילמא מודי ומיפטר י"ל דמטעמא אחרינא הוא, דהרי ידוע מה שכתבו הראשונים ז"ל דחיובא דקנס אינו מתחיל לחול משעת המעשה רק משעת גמ"ד, ומטעם דאי בעי מודי ומיפטר, וא"כ י"ל דהיינו טעמא דהאי בעיא, דדילמא חייבה התורה קרבן שבועת העדות רק על שלא באו להעיד על מה שמחויב כבר, דהיינו בממון, משא"כ בקנס דלא הי' אז חיוב כלל ורק דעפ"י העדאתם והגמ"ד הי' נעשה חיוב וי"ל דלא חייבה התורה ק"ש על שלא באו לעשות חיוב, וזהו הפי' בהא דאי' בהאיבעיא שם כיון דאילו מודה מיפטר לא ממונא קא כפר לי', פי' דבעת הכפירה לא הי' עדיין חיוב ממונא כלל ורק ע"י העדתם, והגמ"ד הי' נעשה חיוב. [ואין להקשות לפ"ז בהא דאי' שם או דילמא השתא מיהא לא אודי, דלפי הנ"ל הול"ל או"ד דחייבים גם על שלא באו לעשות חיוב, די"ל דאה"נ קאמר או"ד השתא מיהא לא אודי פי' כיון שלא הודה עוד ויכולים העדים לעשות עוד בהעדתם חיוב לכן חייבים ק"ש על שלא באו לעשות חיובן. והא דקאמר שם מקודם אליבא דראב"ש דאמר יבואו עדים ויעידו לא איבעי לך, [ומשמע שם דגם בלא אידך דראב"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי ג"כ חייבים ק"ש יעו"ש], היינו משום דלדידי' מתחיל חיוב דקנס ג"כ משעת המעשה כיון דאינו יכול לפטור עצמו בהודאה שמקודם. ועיי' ברא"ש בב"ק פ' מרובה סי' ב'. ויתיישב נמי לפי הנ"ל מה שהקשו האחרונים דגם לראב"ש דיבואו עדים ויעידו מ"מ אי בעי מודה שגנב בפני העדים הללו דיפטור מטעם עשאאי"ל, ולהנ"ל א"ש דכיון דלדידי' מתחיל חיוב הקנס משעת המעשה אף דמצי פטר עצמו במה שיאמר גנבתי בפני פו"פ לא מיפטרי העדים מק"ש משום זה כנ"ל. ואי דיקשה דנימא גם לראב"ש דחיובא דקנס מתחיל רק משעת גמ"ד משום הא דאי בעי מצי פטר נפשי' במה שיאמר שהי' המעשה בפני העדים, ז"א דזה שייך רק בפטור שיכול לפטור בו עצמו תמיד, כמו בהודאה למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, משא"כ בפטור זה שאינו אלא במקרה כשראה את העדים בעת שראו המעשה, דאל"כ הא לא יוכל לומר שהי' בפני אותן העדים, וז"פ. ובעיקר הדבר דלא מיפטרי עדים מק"ש משום שהי' יכול הבע"ד למצוא עצה לפטור עצמו, מצאתי אח"כ בישועות יעקב לחו"מ סי' ל"א בדברי נכדו הגאון רצ"ה אורינשטיין זצללה"ה העיר בזה עיי"ש]: וגאון אחד כתב לי זה רבות בשנים בישוב קושייתי הנ"ל עפמש"כ התשו' מיימוני לס' משפטים סי' ס"א דהך סוגיא דשבועות דהכל מודים בנסכא דר"א מיירי שכבר טען דידי חטפתי דאי בלא טען הא יכול לומר דילמא יטעון לא חטפתי וישבע, וכיון שכבר טען סתם אין חטפי ודידי חטפי ולא אמר שחטף בפני העד לא מהימן תו לומר שחטף בפני העד דמחויב לפטור הא קיי"ל דאינו יכול לחזור בו. אך כתבתי לו דזה אינו, דלא שייך כאן כלל לומר דאינו יכול לחזור בו, דאף אם לא נאמין לו במה שאומר אח"כ שחטף בפניו ג"כ יהי' פטור, דהרי טעם הפטור באומר שגנב או שחטף בפני העדים הוא משום דהוי עדות שאאי"ל דכשיוזמו העדים יהיו פטורים מלשלם לו כאשר זמם משום דהוא עצמו הודה שראו המעשה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ מה בכך שלא נאמין לו עתה במה שאומר שחטף בפני העד כיון דמ"מ לגבי העדים כשיוזמו יהי' מועיל הודאתו לפוטרם מטעם הודאת בע"ד א"כ הא הוי ע"כ עשאאי"ל ולא הוי עדות וא"כ ע"כ פטור בשבועה במגו דלא חטפתי להריב"ם כנ"ל.

[ואך דלתירוצי הנ"ל צריך עוד למש"כ בתשו' מיימוני שכבר טען אין חטפי ודידי חטפי ושטען בסתם חטפי [ולא שבפני העד הי'], דרק באופן זה יתכן תירוצי הנ"ל דאף שיוכל הבע"ד למצוא עצה לפטור עצמו במה שיאמר אח"כ [קודם הגדת העד] שחטף בפני העד מ"מ חייב העד קרבן שבועה, כיון דעכ"פ לפי טענתו עתה שאינו אומר שבפניו חטף יחייבהו העד לשלם לא מיפטר העד מק"ש משום הבע"ד לפטור עצמו במה שיאמר שבפניו חטף, משא"כ בלא טען עוד כלל ויכול להיות שיאמר בפניו חטף ודאי פטור העד מק"ש וכמו שכ' בתשו' מיימוני לפטור מק"ש משום דיכול לטעון לא חטפתי]:

והנה הנודע ביהודה במהדו"ק סי' ע"ב כתב דע"א לשבועה מהני גם כשהוא עשאאי"ל והוכחתו דהא כל עד אחד כשיוזם לא יתחייב כלום דהא לא חייב את הבע"ד ממון, הרי דלשבועה לא בעי עשאי"ל, ולפ"ז נסתר עיקר דברינו הנ"ל.

אך לענ"ד נראה דעשאאי"ל פסול גם לשבועה, והיינו כשהוא עשאאי"ל באופן דגם אם היו שנים הי' אאי"ל, ומשום דקיי"ל בשבועות ד"מ ע"א כ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, וכיון דעד. כזה שאאי"ל אינו מצורף לשנים לחיוב ממון גם שבועה אינו יכול לחייב, וגם הא דקרוב אינו מחייב שבועה הוא ג"כ מה"ט, וע' ברמב"ם פ"ה מה' עדות ה"ג ובכ"מ שם, ואך עד א' כשר שאינו חסר לו כלום לחיוב הזמה רק מה דהוא אחד ואם היו שנים הי' בהם דין הזמה שפיר מחייב שבועה כיון דאם הי' עמו עוד א' הי' עשאי"ל והיו מחייבין אותו ממון. אחר כמה שנים נדפס ס' נחל יצחק על חו"מ ומצאתי שם בסי' נ"ו כ"כ. והנה הנו"ב שם כתב עפ"י הנחתו הנ"ל [דלשבועה לא בעינן עשאי"ל] דלענין עשאאי"ל א"א למילף דפסול בממון ממשפט אחד מנפשות, עפמש"כ התוס' במכות ד"ו ע"ב שהקשו דנילף דעדות מיוחדת פסול בד"מ ממשפט אחד מנפשות כמו דילפינן לענין קרובים בסנהדרין דכ"ח ותי' וז"ל ונראה דע"כ האי קרא לאו בדיני ממונות קאי דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתי' וא"כ ה"נ בעשאאי"ל דמועיל לשבועה א"א למילף ממשפט א' לפסול בממון. ולענ"ד לבד מה שכתבתי מקודם דעשאאי"ל גם שבועה אינו מחייב אך גם לפ"ד הנו"ב דיכול לחייב שבועה מ"מ שפיר איכא למילף בעשאאי"ל בד"מ לפסול ממשפט אחד, משום דדברי התוס' במכות הנ"ל ע"כ כוונה אחרת להם, דלפ"מ שמפרש הנו"ב דהתוס' כתבו כאן כלל בלימוד דמשפט אחד דהיכא דיש עכ"פ חיוב שבועה ליכא למילפי' ממשפט א' לפסול לענין ממון משום דגם אחרי הלימוד לא יהי' שוה עם ד"נ משום דבדיני מועיל עכ"פ לשבועה הרי יקשה טובא על תי' התוס' מהא דבסנהדרין דכ"ח שם ילפי' לפסול גם עדים הקרובים זה לזה בד"מ ממשפט אחד מד"נ, והרי בעדים הקרובים זל"ז ג"כ צריך להיות לכאורה חיוב שבועה דהא כל אחד מהם עד כשר הוא והפסול הוא רק בצירופם וא"כ לשבועה דלא בעי צירוף אמאי לא יתחייב, והא דמבואר בראשונים ז"ל וכ"ה בחו"מ סי' ל"ו דבנמצא א' מהעדים קא"פ ליכא גם חיוב שבועה, זהו בנמצא א' מהם קרוב להבע"ד, דבזה גם לענין שבועה שייך שפיר הדין דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה משום דהקרוב הא פסול גם לשבועה, משא"כ בעדים הרחיקים מהבע"ד רק שהם קרובים זה לזה הא לא יתכן לכאורה לומר כלל דעדותן בטילה [אפי' בראו שניהם יחד או בהגידו כאחת, לכל חד כדאית לי' בדין נמצא א' מהם קא"פ] גם למנין שבועה כיון דכל א' מהם הוי עד כשר לשבועה, וענין הגזיה"כ דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה הרי הוא דהכשרים יהי' דינם כמי הפסול, אבל בקרובים זל"ז היאך נאמר דזה יהי' כזה להיות פסול לשבועה כיון דכל א' מהם כשר הוא לשבועה, ומסתבר לכאורה דאיכא בהו חיוב שבועה, וא"כ היכי ילפינן ממשפט א' לפוסלם לענין ממון כיון דעכ"פ יהי' בזה חיוב שבועה, ומ"ש מעדות מיוחדת. אח"כ התבוננתי דבעיקר דין דשנים הקרובים זל"ז נ' מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דלא כהנ"ל אלא דליכא גם חיוב שבועה, [והיינו בראו כאחת או בשארי אופנים דצירוף], לפמש"כ הסמ"ע בחו"מ סי' נ"א ס"ק ו' בהא דאיתא בחו"מ שם שטר שחתומים בו שני עדים בלבד ונמצא א' מהם קרוב או פסול כו' הרי הוא כחרס, דמלשון הרי הוא כחרס מוכח דאי"צ אפי' שבועה [משום דבשני עדים לבד מסתמא ישבו יחד להעיד], והש"ך שם חלק על הוכחה זו עיי"ש, והנה בלשון השו"ע י"ל שנמצא קרוב להבע"ד, אך ע' ברמב"ם פרד מה' עדות ה"ו שכתב שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זה לזה כו' הרי הוא כחרס. וא"כ לפי דברי הסמ"ע הנ"ל מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל הללו דבשנים הקרובים זל"ז ליכא גם חיוב שבועה, וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' עדות ה"ו שכ' וז"ל שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא א' מהן קא"פ או שהיו בהם שנים קרובים זל"ז כו' אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום כו' ה"ז בטל, ומשמע דשנים קרובים זל"ז דינם א' אם נמצא א' מהם קא"פ דליכא אפי' חיוב שבועה, וז"ל הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמכות והיכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מינייהו קא"פ א"נ קרובים להדדי אפי' כו' לא מהני מידי, ומשמע ג"כ דינם שוה, והטעם צ"ל דאע"ג דכל א' מהם עד כשר הוא מ"מ כיון דע"י מה שראו הקרובים זל"ז ביחד נתהוה עי"ז דאם היו רואים יחד עמהם [וכמו שהיתה ראייתם הם יחד] עוד אלף עדים כשרים לא היו מחייבים אותו ממון, דלענין ממון דצריך צירוף הא שפיר שייך בזה דינא דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה היינו דכמו דצירופם של אלו השנים הקרובים זל"ז לא הוי צירוף כן יבטל ג"כ צירוף של שאר העדים, לכן אינם מחייבים גם שבועה משום דכיון דע"י ראייתם יחד של הקרובים זל"ז נגרע כל א' מהם מעד א' דעלמא שאינם יכולים להצטרף לענין ממון אם ראו עמהם עוד עדים כשרים לכן אינו מועיל העדות גם לחיוב שבועה, דנאמר דגם זה הוי בכלל כל שאין שנים מחייבין אותו אין א' מחייבו שבועה, [דבעינן לחיוב שבועה שיהיו שנים [היינו עוד עד או עדים הנוספים להקרובים זל"ז] מחייבין אותו ממון אם תהי' ראייתם יחד עמהם, באותו אופן שהיתה ראיית אותם שאנו דנין אודותם אם יכולים לחייב שבועה [דהיינו הקרובים זל"ז], שהיתה ראייתם יחד, דכיון דבעד א' ממש דעלמא אם אך עד כשר הוא יחייב תמיד ממון בצירוף עוד אחד, לכן י"ל דהוי כלל בכל חיובי שבועה דפ"א דבעי שיחייב בכל אופן ממון עם עוד א' משא"כ הכא] שוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רח"צ כתב בהדיא דעדים הקרובים זל"ז אינם מחויבים אפי' שבועה עיי"ש. [ומש"ש ברדב"ז עוד דהמקדש בפני עדים הקרובים זל"ז אין חוששין לקידושיו גם להסוברים דהמקדש בע"א חוששין לקידושין, צע"ג לכאורה בטעמו, אם לא דנימא דס"ל דגם מ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקידושין ס"ל דילפ' דבר דבר מממון רק משום דבפ"א הא צריך שבועה, וכחו שהעיר הנו"ב במה"ת סי' ע"ה, ובזה יתיישבו דברי הב"ש באה"ע ס מ"ב ס"ק ו' ממה שהקשו עליו האחרונים ז"ל עיי"ש], אולם לענין ישוב קושיתי על התוס' דמכות הנ"ל אכתי אינו מעלה ארוכה, דהא ודאי דלא יתכן לומר דשנים הקרובים זל"ז אינם מחייבים שבועה רק למאי דקיי"ל כרבי דגם בדיני ממונות אמרינן נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה, ולכן י"ל דגם בשנים קרובים זל"ז עדותן בטילה לגמרי וכפי ההסבר שכתבתי לעיל, או באיזה הסבר אחר, אבל לר' יוסי דס"ל במתני' דמכות שם דבדיני ממונות לא אמרינן כלל דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה א"כ הא ודאי דקרובים זה לזה לא בטילה העדות לענין שבועה דלא בעי צירופם. כיון דאם הי' עוד א' עמהם הי' מועיל. העדות גם לממון, ורק אלו השנים לא מהני צירופם, אבל זולת צירוף השנים הקרובים זל"ז נשאר עדותם עדות ומועיל אפי' לממון עם צירוף אחר כש"כ דמהני לשבועה גם בלא צירוף אחר, וא"כ אכתי יקשה לר' יוסי היכי ילפי' קרובים זל"ז דפסולים לממון ממשפט א' כיון דעכ"פ יהי' חיוב שבועה. ומלבד דלא מצינו פלוגתא בענין עדים הקרובים זל"ז אי מועיל בממון עוד יקשה ממשנה מפורשת בר"ה דכ"ב ע"א באב ובנו שראו את החודש דאי' שם דר' יוסי פוסל באב ובנו [ועיי"ש בגמ' א"ל רב הונא לר"ח בר רבא ר' יוסי ומעשה וכו'], והרי עדות החודש מוכח לכאורה מהן משנה גופה דדמי עדות ממון ולא לעדות נפשות, מדתנן שם אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין אלא שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר, ומשמע עם אחר שלא ידעו ממנו כעת. וכן מבואר בר"ה דכ"ב ע"ב בתוד"ה וחד מי מהימן שמפרשים כן למתני' הנ"ל עיי"ש, וא"כ ע"כ לא ראה יחד עמהם [ודוח"ל דכוונת התוס' דכמו דבמתני' שרי משום ספק שמא יפסל א' מהם ה"נ יהי' שרי כאן מספק שמא יצטרף עם אחר [להחזיקו בנאמן], וכן לא משמע שיהי' כוונתם רק על הספק דשמא אין האחר בביתו כמש"כ רש"י ז"ל להלן שם גבי תי' דרב אשי בד"ה מספיקא], ואי עדות החודש דינו כעדות נפשות איך יצטרף עם אחר שלא ראה עמהם הא הוי עדות מיוחדת, א"ו דכעדות מון הוי, ואפ"ה פוסל ר' יוסי באב ובנו, ומבואר מזה דגם ר' יוסי ס"ל דקרובים זל"ז פסולים גם בממון. ולכן נלענ"ד לומר דהתוס' במכות הנ"ל לא כתבו זה לכלל בענין הלימוד דמשפט א' דהיכא דעכ"פ יהי' חיוב שבועה לא יתכן ללמוד ממשפט א' לפסול בממון גדם כשנלמוד לפוסלם בממון לא יהי' שוה עם דיני נפשות משום חיוב שבועה, דזהו דבר מוקשה לכאורה גם בסברא, דהא הלימוד הוא רק לפסול צירופם ובענין פסול הצירוף הא יהי' שוה ד"מ עם ד"נ, ומה דבד"נ ליכא שום חיוב ע"י א' מהם לבדו ובד"מ איכא חיוב שבועה זה אינו שייך כלל לענין הלימוד דלפסול הצירוף, ומש"כ התוס' דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי דע"א מועיל בממון כו' כוונה אחרת להם, דקרא דלא יומת עפ"י ע"א דממעט עדות מיוחדת ע"כ לאו בד"מ קאי [ממשפט א'] והוא משום דהכי איתא שם בגמ' מאי עפ"י עד אחד לימא עד אחד ממש מרישא שמעינן לה עפ"י שנים עדים כו' אלא מאי אחד אחד אחד, ומפרשים התוס' דאין פירושו דעפ"י עד אחד דכתיב כאן הוי הכוונה רק על אחד אחד דהיינו פדות מיוחדת, אך דקאי בין על אחד ממש ובין על אחד אחד, וכוונת הכתוב דלא יומת עפ"י אחד ממש וכן עפ"י אחד אחד [דהיינו עדות מיוחדת] הוי כמו עפ"י אחד, אלא דצריכות הפסוק הוא רק משום אחד אחד, וא"כ כמו דבאחד ממש לאו בד"מ קאי ממשפט אחד דבאחד חמש הא ודאי חלוק ד"מ מד"נ דבד"מ מועיל עד א' עכ"פ לשבועה כן גם באחד אחד דבהאי קרא דהיינו עדות מיוחדת לא קאי על ד"מ ממשפט א', אף דבאחד אחד יהי' שוה ד"מ עם ד"נ לענין פסיל הצירוף מ"מ ל"א דקאי עלי' משפט א' משום דבהך קרא נכלל נמי אחד ממש דעלי' לא מצי קאי משפט א' לכן לא קאי גם על אחד אחד. וא"כ זהו רק לענין עדות מיוחדת לחוד, משא"כ בשאר עדות אף אם יהי' עכ"פ חיוב שבועה אפ"ה ילפינן שפיר ממשפט א' לפסול צירופם. [וגם מלשון התוס' דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי מוכח לכאורה הכי, דלפי זה כל כוונת התוס' משום דקדוק קרא דלא יומת עפ"י ע"א דקאי גם על אחד ממש כנ"ל, אבל לפי מה שמפרש הנו"ב בדברי התוס' דהתוס' כתבו כאן כלל בענין משפט החד הי' לכאורה להתוס' לכתוב דע"כ האי קרא [פי' דמשפט אחד] לאו בעדות מיוחדת קאי, ואע"ג דגם לפ"ד הנו"ב צ"ל דכוונתם על קרא דלא יומת כו' דלאו בד"מ קאי מכח משפט א', מ"מ לכאורה יותר נכון הי' להתוס' לכתוב דע"כ האי קרא פי' דמשפט א' לאו בעדות מיוחדת קאי, כיון דלא שייך לדקדוק הכתוב דלא יומת כו']. וכשאמרתי דבר זה לפני כבוד אדמו"ר הגאון מאור הגולה מוהרי"ל דיסקין זצללה"ה הסכים דכן הוא הפי' הברור בדברי התוס'. ובמק"א הארכתי עוד בדברי הנו"ב בענין זה ואכ"מ:

ואם כנים דברינו הנ"ל בטעמא דמילתא דשנים הקרובים זל"ז אינם מחייבים שבועה, יבואר מזה עוד ענין חדש בביאור הכלל דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון כו' ובשאין שנים מחייבים אותו ממון אין א' מחייבו שבועה, דבכל עד א' הפסול להצטרף לחיוב ממון כמו בקרוב לבע"ד או עד שאאי"ל דא"י לחייב שבועה כנ"ל מטעמא דאין שנים מחייבין אותו ממון, באור עניינו מובן היטב דעד א' לחיוב שבועה צריך שיהא כח נאמנותו טוב וחזק ממש כמו שצריך לחיוב ממון והחילוק רק דלממון שיהא עמו עוד עד ושבועה יכול לחייב לבדו, אבל אם אין בכח נאמנותו של העד להצטרף עם עוד עד לחיוב ממון אין בכחו לחייב גם שבועה, וזה יתכן רק בזה דמצד איכותו של העד בעצמו פסול הוא לחיוב ממון, אבל בשנים הקרובים, זל"ז ול"ז שכתבנו דלא מחייבי שבועה מטעם דלממון לא יוכלו להצטרף אפי' עם עוד עדים משום דכי היכי דצירופם של אלו השנים לא הוי צירוף כן יבטל ג"כ צירוף של שאר העדים, הרי כל אחד מהעדים הקרובים זל"ז אין בכח נאמנותו שום חסרון וגרעון מכל עד א' כשר דעלמא, ואין חסרון רק בצירופם, וא"כ אף דלהצטרף לא יוכלו גם עם עוד עדים אחרים מ"מ כיון דאין זה מצד איכותו של כל אחד מהם מצד עצמו הא לא יתכן בהו הטעם הנ"ל לומר דמשו"ה אין מחייבין שבועה, כיון דבכח הנאמנות של כל אחד מהם אין שום חסרון גם לגבי חיוב ממון ורק משום דהצירוף יהי' פסול ואמאי לא יהא כח נאמנותו מועיל לחיוב שבועה דלא בעי צירוף, וצ"ל דאף דאין בכח נאמנותו של כל א' מהם שום חסרון מכל עד א' דעלמא אפי"ה אינם יכולים לחייבו שבועה מטעמא דלא יוכלו להצטרף עם עוד עד לממון, משום דכללא הוא דכל עד שאינו יכול להצטרף לחייב ממון אף כשאין זה מצד חסרון באיכותו של העד מצד עצמו אינו יכול גם לחייב שבועה, דכן הוא הדין דחיוב שבועה דע"א תליא בחיוב חמון ע"י העד הזה בצירוף אחרים, אף שאינו נוגע לנאמנות עצמותו של העד. [כמדומני שראיתי מכבר באיזה ספר מקדמון א' דכללא דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה נלמד מהא דבקרא דלא יקום פ"א כו' לכל עון כו' דילפי' מיני' אבל קם הוא לשבועה כתיב בתרי' עפ"י שני עדים כו' יקום דבר, וי"ל דנלמד חזה דחיובא דשבועה ע"י ע"א תליא בחיוב ממון ע"י אותו הער בצירוף וכנ"ל] ונ"מ טובא מהסבר הנ"ל לדינא כמו שיבואר, דהנה למאי דקיי"ל כהסוברים דעד המסייע פוטר משבועה ומ"מ הא צריך שהעד המסייע יהא עד כשר לחיוב שבועה, ואם הוא פסול לחייב שבועה גם כשהוא רק מטעם הכלל דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון כו' כמו בקרוב לבע"ד [או בעשאאי"ל לפי הנ"ל], עד כזה אינו יכול ג"כ לפטור משבועה, דהרי הפטור דעד המסייע נלמד מחיוב שבועה דע"א כמבואר ברא"ש בפ"ק דב"מ, וא"כ צריך להיות בו כל הכללים דבע"א לחיוב שבועה. ואם יהיו שני עדים הקרובים זל"ז [שראו כאחד] מסייעים להמחויב שבועה ג"כ ודאי דלאיפטרו אותו משבועה לפי הנ"ל דאינם יכולים לחייב שבועה, ואף דהא דשנים הקרובים זל"ז אינם יכולים לחייב שבועה אינו מצד חסרון נאמנות העדות לשבועה אלא מצד חסרון חיוב לשבועה כנ"ל משום דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון, מ"מ כמו דאינם יכולים לחייב שבועה ה"נ אינם יכולים לפטור משבועה. אך לפי הנ"ל יבואר דזהו רק לענין לפטור משבועה דמודה במקצת או משבועת השומרין ושארי שבועות, אבל בשבועה הבאה ע"י עד א', אם יבואו שני עדים הקרובים זל"ז [גם בראו כאחד] לסייע להמחויב שבועה יוכלו שפיר לפוטרו, דהא מבואר באחרונים דגם להסוברים דעד המסייע אינו פוטר משבועה מ"מ משבועת עד א' [כשלא פסקו עוד הב"ד שבועה] יוכל לפטור מטעמא אחרינא דע"א בהכחשה דלאו כלום הוא כמבואר בקידושין דס"ה ע"ב, והנה בהא דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ודאי דבכל ענין צריך שיהא העד המכחיש ג"כ עד כשר לפי עניינו, ובאיסורים מועיל גם קרוב להיות ע"א מכחיש, משא"כ בדברים דקרוב פסול וכמו בממון לשבועה אינו יכול ע"א קרוב להיות עד מכחיש ג"כ, אך זהו רק בקרוב להבע"ד, אבל אם יבואו שני עדים הקרובים זל"ז להכחיש לע"א המחייב שבועה, לפי הנ"ל יה' שפיר בכלל ע"א בהכחשה, דבהך דינא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא הרי צריך לדון על המכחיש רק אדות נאמנותו לעניני שבועה, אבל לא מה שנוגע לענין חיוב ופטור דשבועה מצד מה דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון, אם אינו מצד חסרון הנאמנות של העד, וא"כ לפי הנ"ל דבשנים הקרובים זל"ז הא דאינם מחייבים שבועה הוא רק מצד דינא דחיוב שבועה ולא מצד חסרון נאמנותם לשבועה, א"כ שפיר נקרא בהו ע"א בהכחשה ויפטר משבועה ורק כשארי שבועות שאינם ע"י ע"א אינם יכולים לפטור מטעם עד המסייע, דבזה צריך שיהא המכחיש ג"כ ראוי לעדות לפי דיני חיובי שבועה דע"א וכנ"ל - ועיי' בס' מחנה אפרים הל' עדות סי' ט"ו שכתב דע"א קרוב ונתרחק מועיל לפטור משבועת היסח, ויסודו מהא דמבואר בספ"ב דכתובות דבאיסורים דרבנן נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן הרי דבעדות לענין דרבנן לא בעינן תחלתו וסופי בכשרות ולפי הנ"ל דבשנים הקרובים זל"ז אף דאין שום חסרון נאמנות בכל א' מהעדים אפ"ה אינם מחייבים שבועה וכן אינם פוטרים משבועה משום דעדות דחיוב שבועה או לפטור משבועה תליא בזה אם יכול לחייב ממון עם עוד אחד, א"כ גם בקרוב לבע"ד אף דגבי' א"צ לטעם זה דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון, דהא חסר לו נאמנות לממון וכמו"כ לשבועה מ"מ הא גם טעמא דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון ג"כ שייך בי', וא"כ לענין זה דקרוב אין בו כח לחיוב שבועה או לפטור משבועה מלבד שאין לו נאמנות לזה, הרי לוה אין שום ראי' מההיא דספ"ב דכתובות לענין קרוב ונתרחק, דהא לא מצינו שם דלא בעינן בדרבנן תחילתו וסופו בכשרות אלא לענין נאמנות ולא לענין דיני חיוב ופטור דשבועה במה שאינו נוגע לנאמנות:

ובמה שכתבתי לעיל להוכיח דעדות החודש דינה כעדות ממון, מצאתי במשכנות יעקב חחו"מ סי' י"ט כ' להוכיח להיפוך מדבעי שיהי' גם הגמ"ד ביום כמבואר בר"פ ראוהו ב"ד. ולענ"ד י"ל דהא אי' בגמ' שם סד"א תיהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמ"ד ולקדשי בליליא מידי דהוה אדיני ממונות כו' קמ"ל ואימא ה"נ א"ק כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב אימתי הוי חק בגמ"ד וקרי לי' רחמנא משפט מה משפט ביום אף ה"נ ביום, וי"ל דגיה"כ הוא לענין יום דגם הגמ"ד נקרא כאן משפט [דהוא תחילתדין] דליהוי ביום אבל לא שיה' כד"נ. שוב ראיתי במשכנ"י שם להלן מסיק דעדות החודש הוי כעדות ממין עיי"ש. - ובמה שהקשה במשכנ"י שם מקודם להסוברים בנמצא א' מהם קא"פ דבראיי' בלא הגדה מיפסלי ממתני' דאב ובנו שראו את החודש ילכו כו' דמשמע אף שראו כאחד והא כיון שנצטרפו בשעת ראיי' אף שלא כיוונו להעיד כבר נפסלה עדותן ואיך יצטרף אחד מהן עם אחר, ולענ"ד לכאורה באב ובנו וכן בכל הקרובים זל"ז נתבטל רק צירופם אבל כל א' לבדו נשאר כשר [ורק לענין שבועה לא יוכלו לחייב מטעם שכתבתי לעיל] ויכלו שפיר להצטרף עם אחר, שלא ראה עמהם יחד דאל"כ נימא דכמו דצירופם של אב ובנו פסול כן יפסל נמי צירוף האחרים שראו עמהם. ולפ"ז יהי' מוכרת דמיירי עם אתר שלא ראה יחד עמהם וכנ"ל. ואין לומר בכוונת המשכנ"י בקושייתו שהוא עפ"מ שמבואר בדבריו אח"ז דעדות החורש הוי כעדות נפשות וא"כ הא ע"כ דהפי' יצטרף השני עם אחר היינו עם אחר שראה יחד עמהם דאל"כ הוי פדות מיוחדת וכנ"ל, דאין זה במשמע לשונו כלל. חדא דלא הזכיר כלל מקודם דהוי כד"נ, וגם לא הזכיר כלל הא דיצטרף השני עם אחר היינו בראה יחד עמהם, וגם לא משמע כלל מדבריו שיהי' כוונתו דהצירוף עם האחר יהי' פסול מטעם נמצא א' מהם קא"פ כמו דצירופם הם פסול. והנראה מפשטות דבר. המשכנ"י הוא דדעתו דשנים הקרובים זל"ז בטלה ונפסלה עדות כל א' מהם [וע' בפירש"י בב"ב ד"ח ע"ב בד"ה שני אחים, שכ' לגבי המנותא כחד דמו, ומשמע מזה לכאורה דלא כהנ"ל, ויש לדחות] ואין מי שיצטרף עם אחר, ואולי הוא מטעם דכיון דבנים לעלמא [היינו עדים הקרובים זל"ז ילפינן בסנהדרין דכ"ח מחד קרא עם קרוב להנידון, גזיה"כ הוא דנפסל גם כל א' מהם לגמרי ולא יוכל להצטרף עם אחר אפי' שלא ראה יחד עמהם כמו דקרוב להנידון אינו יכול להצטרף עם אחר בכל גווני מפני שפסול הוא. [ומה שהעיר בזה להסוברים בנמצא א' מהם קא"פ דבראיי' סגי, אף דלפ"ז הכא לא הוי כלל מטעם נמצא א' מהם קא"פ, היינו רק משום דלענין שתחשב עדותן של האב ובנו עדות אחת שיהא נקרא עדות הקרובים זל"ז ולא יחשב עדותו של כל א' לבדו, צריך לזה צירוף ויש ללומדו חדין צירוף עדות דגבי נמצא א' מהם קא"פ]. ואם נאמר כן יבואר פשוט הא דקרובים זל"ז אינם מחייבים שבועה וא"צ להטעם שכתבתי לעיל, [ויהי' נסתר ממילא מה שכתבתי לעיל על יסוד הטעם הנ"ל], וא"כ גם לר' יוסי דבד"מ ל"א כלל דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה ג"כ לא יהי' חיוב שבועה בשנים הקרובים זל"ז, והתיישב קושיתי דלמעלה על דברי התוס' דמכות משנים הקרובים זל"ז, ויבואר ג"כ פשוט טעמו של הרדב"ז בסי' רח"ל הנ"ל שכ' דמקדש בפני עדים הקרובים זל"ז אין חוששין להקידושין אפילו להפוסקים דמקדש בע"א חוששין לקידושין, וא"ל למה שכתבתי לעיל דס"ל למ"ד חוששין לקידושין תליא בחיוב שבועה. אך עיקר דבר זה וטפם הנ"ל המתבאר לכאורה מדברי המשכנ"י הנ"ל דבר חדש הוא מאד, ולכן צע"ג בזה. שוב ראיתי בתשובות הגאון רבינו עקיבא איגר זצוק"ל סי' צ"ד ד"ה לענ"ד יש לדון בזה טובא, שכתב מפורש להיפוך מזה עי"ש. [אך מש"כ שם דמחמת הדין דנמצא א' מהם קא"פ פוסל זה את זה, צע"ג. כיון דכל א' מהם כשר הוא וכנ"ל]:

ובדבר קושיתי הנ"ל פ"ד התוס' דמכות לפ"מ שמפרש הנו"ב בכוונתם דלא נוכל למילף ממשפט א' היכא דעכ"פ יהי' חיוב שבועה משום דגם כשנלמוד לפסול בממון לא יהי' שוה עם ד"נ דא"כ היכי ילפינן בשנים הקרובים זל"ז לפסול בממון ממשפט א', לר' יוסי, דנראה דלדידי' איכא בהו חיוב שבועה, אולי י"ל בזה עפמש"כ הנמוק"י בסנהדרין דכ"ת בהא דקרובים פסולים לדון דא"צ לומר דהוא נלמד מדין עדות רק דקרא דממעט קרובים קאי בין על עדים בין על דיינים, ודל דקרא לאו בעדות בלחוד איירי דלאו עדות כתיב אלא לומר שלא להוציא ממון ע"פ קרובים עכ"ל, וא"כ י"ל דעל הקרובים זל"ז קאי שפיר הלימוד דמשפט א' אע"ג דבעדות גם בתר הלימוד לא יה' שוה ד"מ עם ד"נ משום השבועה מ"מ בדיינים עכ"פ הא יהי' שוה ממש ד"מ עם ד"נ, וכיון דיש מקום לדרשא דמשפט א' על זה משום דיינים שוב ממילא נלמד גם עדות מיני' משא"כ בדין עדות מיוחדת דלא שייך לענין דיינים ובעדות לחוד לא מצי קאי המשפט א' עלי' משום החיוב שבועה:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף