שדי חמד/כללים/ב/לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים לה

לה ברכה. אי איכא אמידי דמחשבה. עיין בשו"ת אור לי (סי' ט' ובהשמטות ובסי' מ"ט) וי"ל בדברי הג' חק"ל במערכי לב (ח"א דף קמ"ז ע"א) והרב"ח (סו"ס תל"ד) ס"ל כהרב הלבוש שהובא באור לי עי"ש. ועיין מכתב לחזקיאו בחלק התשובות (סי' ד') ושם בד"ה ואחר זמ"ר וכו' (בדף כ"ד ע"ד) כתב לפקפק מתרומה דנטלת במחשבה ומברכים עליה. ובהשמטות לשם (דף כ"ד ע"ב) כתב דכ"כ מרן הב"י בסי' תב"ל דאין מברכים על הביטול משום שהוא מחשבה. ומצאתי בשו"ת רעק"א סי' כ"ט ד"ה אולם ובסו"ס ל' שעמדו בזה ע"ד מרן הב"י עי"ש ובאור לי דף קל"ז ע"ד:

ועתה יצא לאור ס' עמודי אש לאחד מגאוני דורינו יצ"ו וראיתי שכתב ליישב דשאני תרומה דמחשבה דידה הוי כמעשה וכמ"ש תוס' קידושין נ"ט ע"ב ואינו נח לי. גם רצה לדחות דשמא כשנטלת במחשבה אינו מברך עי"ש בסי' ב' אות כ"ח. ושוב כתב לי במכתב דאין זה דחיה דהרי מתבאר מדברי הרא"ש בפ"ד דע"ז סי' ט' דבנותן עיניו בצד זה וכו' דהוי מחשבה איכא ברכה. וכתב לתרץ עוד ע"פ מ"ש הבנין עולם סי' ו' לדעת הגר"א דהמהרהר בד"ת צריך לברך אע"ג דגבי ביטול כ' בעהע"י דאין מברכין על ההירהור והיינו משום דביטול עיקר מצותו הוא בלב שיעשנו כעפר ממש והדיבור הוא רק לגלות מחשבות לבו לכן אין לברך משא"כ ת"ת עיקר מצותו הוא בדיבור אלא שיוצא גם בהרהור לכן יש לברך ולפי זה אתי שפיר גם הקושיא מתרומה והבן עכ"ד נר"ו. ולא בינת אדם לי להבין תי' זה דהא כל השקו"ט הוא ליישב מה שקשה עמ"ש הרב הלבוש בסי' מ"ז בהטעם דהמהרהר בתורה אין צריך לברך שהובא שם במכת"ל דף כ"ד ע"ב. וכן ע"ד מרן הב"י בסי' תב"ל שהובא בהשמטות דמאי שנא מתרומה כיעי"ש ואיך תנוח דעתינו ע"פ ס' החולק (ביאור הגר"א לא"ח אינו מצ"א ולפי הנראה מדברי הבנין עולם הוא חולק על מה שפסקו מרן והרב הלבוש. ועיין ג"כ בח"א כלל ט' אות יו"ד שהגר"א נוטה דעתו לברך גם על ההרהור ועי"ש בנשמת אדם) והלא אם באנו לדמות תרומה לד"ת א"כ כשם שבדברי תורה אף שעיקרו הוא בדיבור. מ"מ כשעושה ע"י הרהור אינו מברך הכי נמי בתרומה אף שעיקרה במעשה כשעושה בהרהור דין הוא שלא לברך ודברי הבנין עולם יועילו ליישב דעת הגר"א דס"ל דמהרהר בד"ת צ"ל אבל לא לדעת מרן והרב הלבוש, ואם לא היה נזכר במכת"ל קושיא מתרומה רק על ביטול כסגנון שבשו"ת רעק"א הנ"ל החרשתי דודאי היה מקום ליישב עפ"ד הבנין עולם אך אחר שהקושי' על הפסק דמהרהר בד"ת אצ"ל ולטעמו של הרב הלבוש, לא ידעתי מקום ישוב בזה לקוע"ד ועיין בשו"ת שו"מ מהדורא ב' ח"ב סי' פ"ו שרב אחד הקשה עמ"ש מרן הב"י גבי בדיקת חמץ דאין לברך אמחשבה מדברי הרא"ש דע"ז הנ"ל ותי' דכוונת מרן דמשום דבדיקה עדיף שהוא במעשה תקנו על הבדיקה וכן בד"ת דדיבור עדיף תקנו על הדיבור אבל שלא יברך על נותן עיניו וכו' זה אינו נכון עי"ש. ודבריו צ"ב ועי' בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג סי' ח"ן אות ז' מ"ש גאון אחד ע"ד הגר"א הנ"ל והמחבר שם בסי' נ"ט אות כ"ד כ' דאין כונת הגר"א להצריך ברכה אמידי דבהרהור אלא כונתו לומר דכשבא להרהר בד"ת יש לו לברך בה"ת ולומר איזה פסוקים ואח"כ להרהר והגאון הנ"ל שם בסי' ס' אות כ"ד כ' דאף דהוא דוחק בלשונו איישר חיליה שהצדיק את הצדיק וכו':

והנה ע"פ האמור דאין ברכה אמידי דבמחשבה כתבתי מאז דאיכא למישדי נרגא על מה שהכריח הגאון שאגת אריה בסי' כ"ד דר' יוחנן ועוד אמוראים הסוברים דברכת התורה היא מן התורה עכ"ל דסברי הרהור לאו כדבור דמי דאי כדבור דמי הו"ל לתנא למיתני דבעל קרי מברך בהרהור ברכת התורה כדרך שמברך ברכת המזון שהיא מן התורה אלא ודאי הרהור לאו כד"ד וכיון שאינו קורא בע"ק אלא ע"י הרהור לא נתחייב בבה"ת וכו' דיש לדחות דאף אי סברי הרהור כדבור דמי מ"מ אינו מברך אמידי דמחשבה וכתבתי שכן מצאתי להג' מלא הרועים במערכת הרהור כד"ד שכ"כ ע"ד השאג"א (עיין באור לי סי' מ"ט). ועתה נלע"ד דאפשר ליישב לדעת הג' שאג"א דודאי לא נעלם ממנו דברי הפוסקים הנ"ל שכתבו דאין לברך על הביטול משום דאין ברכה אמחשבה מ"מ ס"ל דהיינו דוקא בברכת מצות שהברכה עצמה היא מדרבנן לא מצינו לרבנן שתקנו ברכתם אלא אמעשה או אקריאה ולא אמחשבה וכיון דלא מצינו כן בפירוש לא נוכל לברך מספק דשמא לא היה דעתם לחייב בברכה אמחשבה בלבד אבל ברכת התורה שהיא עצמה מן התורה (למ"ד כן) וכיון דאית ליה הרהור כד"ד אין סברא לפוטרו ממנה כשמהרהר דכיון דכד"ד הו"ל כמוציא בשפתיו ודילמא כונת התורה לחייב גם כשמהרהר דכד"ד ומהיכא תיתי לפוטרו ממנה אלא ודאי מדלא תני תנא דמברך ברכת התורה בהרהור כדרך שמברך בהמ"ז מוכח דמהרהר לאו כד"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף