שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קלג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קלג

סימן קלג

עובדא נגשו לפני לדין פה ק"ק פרידלאנד ה"ה ר' מאיר, ומגרת ביתו אלמנת ר' פלק, ר"מ תובע שמגיע לו מבעלה ר"פ שכר דירה מן ב' שנים שעברו, ומשנה זו שתכלה תוך איזה חדשים, והאלמנה הודית בכל דבריו, אולם אמרה דהיא באה לגבות מחפצי בעלה בכח כתובתה, דהיינו עיקר כתובת אלמנה, ולא נדוניא ולא תוספת שלא הכניסה לו כלום, ומיד אחר פטירת ר"פ נחתם הארגז שמונח תוכו חפצי בעלה בחותם ב"ד משום תביעת ר"מ הנזכר לעיל, ומבלעדי זה ישנם עוד חפצים בבית מטה מוצעת שלו וכדומה, ועדיין לא נישומו, ואין ידוע אם יעלה לפרעון עיקר כתובתה או לא:

הנה בשני בע"ח כה"ג הדבר פשוט דבמטלטלין אין דין קדימה וחולקים בשוה, אולם אם לבע"ח א' מפורש בשט"ח שעבוד מטלטלי' ומקרקע כדרך שנוהגים לכתוב בכתובות שלנו, נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות, ולאחד אין לו שעבוד במפורש, בזה בודאי אותו ששעבודו במפורש עדיף, דהוא גבוה מדינא דהש"ס, והאידך גובה רק מתקנת הגאונים, ודבר זה למדנו מתורתו של רבינו הרשב"א, דכתב בתשובה (סי' תתקי"ד הובא בב"י סי' ק"ד) בראובן שלוה משמעון מנה בע"פ בשנה א' של שמיטה, וחזר ולוה מלוי מנה בשנה ב' של שמיטה בשטר, ושעבד לו בפירוש שקנה ושיקנה מטלטלי אג"ק, ומת ראובן, ועמדו היתומים ופרעו לשמעון מעות, וכתב דמע"פ ומלוה בשטר המוקדם בזמן קודם לגבות מבנ"ח דשעבודא דאורייתא, וכ"כ רה"ג בתשו' וכו', הלכך שמעון זה אם בא לגבות ממקרקע כדי אותו מנה שבע"פ שקודם בזמן הוא גובה, אבל אם בא לגבות ממטלטלי דיתמי לוי קודם, דמדינא מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדא, ונשתעבדו ללוי שכ' לו בפירוש אג"ק, אע"פ שמתקנת הגאונים מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח, לא אתיא תקנת הגאונים ומפקי מידי מלוה בשטר שנשתעבדו מדינא עיי"ש, ונלענ"ד דלאו דוקא בכתב ללוי מטלטלי אג"ק אלא אף בכתב לו מטלטלי ומקרקע ג"כ הכי הוא, כיון דסוף סוף משתעבדא לו מדינא כמ"ש הרשב"א שם בתשוב' דעשה שורו אפותיקי ומכרו דאין בע"ח גובה ממנו, דדוקא מכרו אבל מיתמי גובים עיי"ש:

אכן בנ"ד בכתובה ובע"ח, בזה אמרו חז"ל בכתובות (דף פ"ו ע"א) אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאיכא עליה כתוב' אשה ובע"ח, וליכא אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן, לכתוב' אשה לא יהבינן, מ"ט יותר ממה דהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, ועיין תוס' שם, דה"נ לענין מטלטלי לבתר תקנת הגאונים, וכ"כ הרי"ף ועיין בחלקת מחוקק (סי' ק"ב ס"ק ב') דאף בכתב לה מטלטלי ומקרקע דנמצא דגובית מדינא, אפ"ה בע"ח עדיף עיי"ש, אמנם באמת דברי ח"מ אלו צריכים ראיה גדולה, דדלמא כיון דלה משתעבדי מדינא ולבע"ח רק מתקנה, איהי עדיפא [וכאשר ראיתי אח"ז שגם חביבי הגאון מוהר"ם נ"י בספרו בית מאיר פקפק בזה מטעמא דידן]:

ונראה ראיה ברורה לדברי דלא כהח"מ מדברי בעה"ת (שער ו' סי' ג') שכתב וז"ל עתה יש לנו לברר עסק המטלטלין והמעות שאין לה בהם כ"א אחריות לכתובתה מה דין המלוה עמה בהן, והא ודאי פשיטא לן, דאם קדם בע"ח ותפסן דזכה בהם, דהא קיי"ל במטלטלין בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולית להו דין קדימה היכא דלא אקני לה מטלטלי אג"ק, וכיון דכן נהי דמשעבדי לה מתקנתא דשמעון בן שטח ומפני שהיו כתובין לה בכתובתה, אין בהם דין קדימה, וכיון שתפסן זכה בהן לעולם, אף לכשתתאלמן או תתגרש, ולכאורה תמוה למה לו לזכות להמלוה מדין קדם וגבה הא בלא"ה אם באים לפנינו לגבות, הדין דבדבר שאין בו קדימה נותנים לבע"ח, [ועי' בגד"ת שם דהקשה, הא בלא"ה אף בלא קדם וגבה מחלים לבע"ח, כיון דלא ניתן כתובה לגבות מחיים, ותירץ דבא לומר אף שיהיה בע"ח לעולם אף כשתתאלמן בזה צריכים לטעמא דקדם וגבה עיי"ש, אך עדיין קשה קושייתינו, דהא גם בנתאלמנה ובאים לגבות כא' נותנים לבע"ח] אע"כ מוכח דלא כדעת הח"מ, והדין דבכתב לה בפירוש מטלטלי ומקרקע כיון דמשתעבד לה מדינא ולב"ח רק מתקנה היא עדיפא, א"כ י"ל דמזה מיירי בעה"ת וכדדייקא בלישנא, מפני שהם כתובים בכתובתה, מש"ה הוצרך לזכות להבע"ח מדין קדם וגבה כיון דלא נכתב לה מטלטלים אג"ק ודוק:

וביותר נ"ל להביא ראיה נגד דעת הח"מ, ממ"ש הר"ן והרא"ש להקשות כיון דהדין נותן דיחלוקו האיך גוזלין מהאשה ונותנין לבע"ח, והוכיחו מזה דלוה ולוה וקנה אם קדם אחד וגבה מה שגבה גבה, הלכך מגבין מהב"ד לבע"ח, מטעמא דיותר מה דהאיש רוצה לישא כו', ולאחר שהגבו לו זכה בהן מדין מה שגבה גבה עיי"ש, הרי מבואר דאם היה הדין דקדם וגבה לא מהני לא היה הדין נותן להגבות לבע"ח ולגזול מן האשה:

והנה בנידון דהח"מ כיון דשעבדו לה מטלטלי ומקרקע בזה היה הדין אף אם קדם הבע"ח וגבה לא מהני, כמבואר מדברי תשו' הרשב"א הנ"ל, דהרי התם כבר הגבו היתומים לשמעון ואעפ"כ משמע דס"ל דלא מהני לגבי לוי, וכיון דקדם וגבה לא מהני, ממילא א"א לזכות להבע"ח לומר דבע"ח קדים, דהוי כגוזלים מן האשה:

אמנם י"ל דמה דמבואר ברשב"א הנ"ל דאף שכבר הגבו לשמעון מפקינן מיניה ונותנים ללוי, זהו רק בגוונא דהתם דשעבד ללוי מטלטלי אג"ק, דכיון דלשמעון ליכא שעבוד מדינא רק מתקנתא, אין לשמעון זכות בהם רק משעת גביה ואילך, והוי כאלו לוי מוקדם דבודאי לא מהני אם קדם שמעון וגבה, דהא במטלטלי אג"ק אפילו מלקוחות גובין, אבל בלאו אג"ק אלא דשעבד בפירוש מטלטלין ומקרקע י"ל אף דלכתחילה הוא קודם מ"מ אם קדם וגבה מהני, כיון דעכ"פ מתקנתא דהגאונים גבה אותם כדין, הו"ל כקנה דאין מוציאין ממנו, והתבונן, וכדמוכח מדברי בעה"ת דביארנו דמיירי בכתב לה מטלטלין ומקרקע, ואפ"ה קדם בע"ח ותפסן מהני:

ונ"ל דאף להח"מ, מ"מ מודה דאם קדמה האשה ותפסה מהני, ויש לדמותו למ"ש שם (סק"ט) להסתפק דאפילו להי"א דתפסה מוציאין, היינו רק במטלטלין דלא משעבדא מדינא, אבל בקרקע י"ל דמהני תפיסתה, [ומה דהקשה בספר בית מאיר הא במטלטלין גם לבע"ח לא משעבד מדינא, וא"כ כח שניהם שוין הן בקרקע הן במטלטלין, נ"ל להליץ בעד הח"מ, די"ל במטלטלין כיון דלכתחילה הדין דינתן לבע"ח ממילא בכה"ג לא תקנו הגאונים לה שעבוד על המטלטלים במקום בע"ח, כיון דהדין שלא ליתנם לה, והדרא לדינא כאלו לא תקנו לה כלל בנידון כזה, וממילא לא מהני תפיסתה], א"כ מכ"ש בנ"ד דלאשה מדינא משתעבדי ולבע"ח רק מתקנתא בודאי מהני תפיסתה, ובפרט למה דסיים שם הח"מ דאף במטלטלי קשה לפסוק נגד דעת הרא"ש והרמב"ם דס"ל דמהני תפיסתה א"כ הדבר ברור בנ"ד דודאי מועיל תפיסתה:

אולם בנ"ד אף דהחפצים ברשותה, מכל מקום כיון דלא עשתה מעשה קנין בהם לא מקרי תפיסה, כדאיתא בשו"ת הריב"ש (סי' שס"ד) וז"ל, ודע כי הנכסים שהם בבית הבעל אעפ"י שכשמת נשארו הנכסים בידה ואוהלים כאשר המה אין זה כלום, שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר בא' מדרכי הקנאות וכו', וא"כ הבית והתיבות והמטלטלין הכל ברשות היורשי' ואינה נקראת תופסת מפני תפיסת המפתחות וכו' [והועתק בקצרה להלכה בהגהת ש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף כ"ג] ואדרבא יותר הי' נראה לדון דה"ה ר' מאיר שהוא המשכיר הוא התופס, למה דקיי"ל בש"ע חוה"מ (סי' שי"ג ס"ג) דהמשכיר חצרו לחבירו הוי חצירו של משכיר לזכות במציאה:

והנה למ"ש תוס' פ"ק דבב"מ (דף י"א ע"ב ד"ה וכי בצד שדהו,) דבעינן דוקא שיהא המשכיר ביתו פתוח לחצר ומקרי עומד בצד שדהו, א"כ בנ"ד לא הוי חצירו דהמשכיר אף דהוא דר ג"כ באותו בית. בחדר נגד חדר המשכיר, נלענ"ד דסברת תוס' רק לגבי החצר, כיון דגם המשכיר יוצא ונכנס בו, ויוכל לשום שמירתו עליו. אבל לענין חדר המושכר, דרשות ביד השוכר לסוגרו ולמחות להמשכיר דריסת רגל בו, אם כן בודאי לא הוי משתמר לגבי המשכיר:

אולם הרב הש"כ שם ביאר דהרמב"ם ס"ל דבכל ענין הוי חצירו דהמשכיר, וראיית הש"כ מדסתם הרמב"ם דבריו, ואין זה די הוכחה, דידוע שכן דרכו של הרמב"ם לסתום כסתימות דברי הש"ס:

מ"מ נ"ל ראיה אחרת מדברי הרמב"ם (פ"ו ה"ו מהל' מכירה) שכתב לפיכך אם הי' ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תקנו לו חכמים משיכה, דהרי המקח קיים ברשות לוקח, ופי' הה"מ שם דמשמע משום דחצירו הוא עיי"ש, א"כ משמע אף אם השכירו לו כל הבית הוי חצירו דהמשכיר:

דאם איתא דמיירי רק דהמשכיר גם כן דר שם לא הו"ל להרמב"ם לשנות מלישנא דהש"ס דנקט דהיתה עלייתו של לוקח מושכר ביד מוכר, דלשון זה משמע יותר דרק העליה מושכר והמשכיר דר בשאר הבית, א"ו מדשינה הרמב"ם לכתוב אם הי' ביתו וכו', משמע דבכל ענין הוי חצירו דהמשכיר:

אך למ"ש הש"כ (סי' קצ"ח) על דברי הה"מ דהרמב"ם לא כיון כלל לקניית חצר רק מטעם דטרח ומציל, ול"ש בזה חששא דנשרפו חיטיך בעלייה עיי"ש, א"כ יש להוכיח בהפוך מדלא קנה באמת מטעם קנין חצר, ע"כ דס"ל דוקא בדר שם המשכיר קנה כשיטת תוס' הנ"ל, ומיירי באין המוכר דר שם, או אף דדר שם מ"מ בחדר המושכר דאין רשות להמשכיר לכנוס שם לא הוי חצירו משתמר:

באופן דאין הכרעה בדעת הרמב"ם, ומה דנתקשה הש"ס (סי' שי"ג) ליישב לשיטת הרמב"ם קושיית התוס' דהא לא משתמר לדעת המשכיר עיי"ש, לענ"ד אשתמיטתיה דברי תוס' גיטין (דף ע"ט ע"ב) דתרוצו בענין אחר דבשכירות הוי שוכר כשלוחו של משכיר עיי"ש, ובאמת יש לעיין ולהבין דעת הש"כ דס"ל (בסי' שי"ג) בדעת הרמב"ם דבכל ענין הוי חצירו של המשכיר אם כן קשה באמת על פירושו בהרמב"ם (סי' קצ"ח הנ"ל) הא בלאו הכי יקנה מטעם חצירו, ויש ליישב:

והנה כבוד חביבי הגאון רבי מאיר נ"י בעהמ"ח ספר בית מאיר השיב לי, אף דהש"כ הכריע כהרמב"ם דהוי חצירו דהמשכיר מ"מ אחרי דהש"כ מסכים ג"כ להסמ"ע דפסקי הש"ע סותרי' אהדדי, א"כ מה"ת לא נפסוק כהטור והרא"ש דמסכימי' עם הראב"ד דבתראי אינון ואי משום דהש"כ מביא דברי תוס' פ"ק דמציעא לסיועת הר"י והסמ"ג וכן הנ"י פ' השואל, אין אלו אלא דברי תימה, כי קושיית תוס' גיטין אינו אלא בזה"ל שאינה משתמרת מן השוכר, ובב"מ הלשון והשתא הלא השוכר משתמש בחצר, וכוונתם אחד, מפני שהשוכר הבית משתמש בכניסה ויציאה דרך חצר, אין החפצים משתמרים מן השוכר כמו בבית של ר"ג שהיה ג"כ מכחם אינו משתמר לגבי זקנים, להיות הם ג"כ משתמשים בבית מכח תבואתם, ה"נ החצר אינו נחשב משתמר להמשכיר בפני השוכר הבית שמשתמש ג"כ בחצר בכניסה ויציאה, אבל שיהא דעת תוס' שהחצר מושכר להשוכר אינו נראה, כנראה משתיקתם לפירש"י בהשואל, וכנראה גם מדבריהם שם ד"ה תרתי, ובזה פשוט נמי דאין שום משמעות מהנ"י ואדרבא להדיא מעתיק פירש"י על הקושיא תרתי בתמי', ובפרט קושית הלח"מ על הרמב"ם עצומה מאד, ותירוצו דחוק, בפרט מה דמוכרח לאוקמי אליבא דר"א הברייתא בתורא דשוכר, וא"כ הרי"ף שסותם על האוקימתא בתורי דעלמא, ודאי מודה דס"ל כפירש"י, וא"כ הרי לפנינו רש"י והרי"ף ותוס' והראב"ד והרא"ש והנ"י והטור העומדים בחדא שיטתא, מהיכא תיתי לא נפסוק כוותייהו, עד כאן דבריו, וכן כתב המהר"ם שי"ף בקיצור בכוונת התוס':

עוד הוסיף הגאון הנ"ל דמה"ט יש לעיין על הריב"ש שהבאתי דמאיזה טעם לא יהיה זה תפיסה כיון דמונחים בחצירה, דהא יש לה זכות דירה מתנאי ב"ד והיא כשוכר, דבודאי לא הי' הריב"ש סותם דבריו, רק לפסקא דהרמב"ם דהוי חצירו דהמשכיר, בפרט שכבר הכריע הש"כ בס' תקפו כהן בספיקא דדינא מהני תפיסה אפילו אחר שנולד הספק, א"כ למה לא יועיל התפיסה של מציאה שנפל בחצר המושכר לו לומר קים לי כרש"י וסייעתו, לכן יותר מסתבר לדחוק דהריב"ש מייירי בחפצים המונחים בבית באותן חדרים שלא היו משועבדים לדירת האשה (כדאיתא בסי' צ"ד) עכ"ד:

השבתי באמת גם אנכי הייתי כמתמיה על סתימת הריב"ש והרמ"א דלא מקרי תפיסה, אולם נ"ל אף אם בעלמא הוי חצירו דהשוכר, מ"מ י"ל דדירת אלמנה גרע, לא מבעי' לשיטת ר"ת בתוס' (ב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה וכו') דדוקא שוכר דיכול להוריש זכות ליורשיו הוי חצירו, אבל היכא דאינו מוריש לא, אלא אף לאינך פוסקים י"ל דדוקא בנ"מ שלה, דאם הבעל סילק עצמו מפירות הוי חצירה משום דבלא"ה ידה ג"כ על גוף הקרקע, וכן אם לא סילק עצמו מפירות, אף דהוא א"י להוריש מכל מקום עכ"פ לא מקרי חצרה להוציא הדבר מרשות בעלה עי"ז, אבל הכא בדירת אלמנה דאין לה שום זכות ליתן אותה לאחר לא להשכיר ולא להוריש, רק שיש לה זכות דירה מתנאי ב"ד י"ל דלא מקרי חצירה, וגם כיון דלא היה לה ענין זכות בדירה זו רק שמוטל בתנאי ב"ד דהיינו שמניחה לדור בתוכה, אבל לא לענין דבר אחר שיהיה לה שכירות החצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה [עי' ש"כ חוה"מ סי' קל"ח סק"ב] ודוק:

[אב"ה אעתיק מה שכתב אאמ"ו נ"י בחידושיו בתוס' הנ"ל ב"ב (דף נ"א ד"ה במתנה) במה דהביא ר"ת ראיי' דלא תלי' ענין חצר באכילת פירות רק במכירה, ממה דמשנינן בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אף דמ"מ אוכל פירות, וכתב בזה"ל וי"ל דשאני בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דמכרה קיים אף לפירות, מש"ה אין זכיית הבעל בפירות אלים, דהא יכולה להפקיע ממנו הפירות במכירתה, גם במ"ש תוס' ובירושלמי אינו משמע כפי' ר"ת וכו', ומשמע מדפריך מפירות ובפירות הדבר תלוי, אין מזה ראיה, די"ל דהירושלמי לא רצה למפרך מכח מכירתה דדלמא מתני' קודם תקנת אושא, כדחזינן דהגמר' שקל וטרי ר"פ האשה שנפלו לימא תנינא לתקנת אושא ולזה פריך מפירות, והיינו דסתם הירושלמי ר"י, ובפרט דר"י הוא דמתרץ שם דיכתוב, ולר"י לשיטתו דס"ל גבי מהיום ולאחר מיתה דמכר הבן ומת בחיי אביו הבן מוציא מיד הלקוחות, ולדידיה בלא תקנת אושא ג"כ לא מהני מכירתה, וכמ"ש תוס' כתובות (דף נ') ולזה שפיר פריך הא חצירה משועבד לו לאכילת פירות וממילא לא מהני מכירתה, והקושיא רק מכח המכירה, ואולם מ"מ יקשה לר"ת משינויא דהירושלמי דכתב לה בנכסיך ובפירותיך הא בנכסיך לחוד מהני כיון דמכרה ונתנה קיים לא מזיק אכילת פירות דידה לבטל קנין חצירה, ואך י"ל כפשוטו דמאי דס"ל לר"ת דלא תלי' בפירו' היינו לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אבל ר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי תליא באמת בפירות, מש"ה ר"י דהוא מרא דשמעתא דהירושלמי שם, שפיר ס"ל דתליא הכל בפירות עד כאן לשונו]:

והנה יש לפקפק בתפיסה בנ"ד ע"י חצירו, די"ל כיון דחצירו קונה מדין שליחות הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנסינן, ואף דבמציאה חצירו קונה לו ולא אמרינן דהוי כתופס לבע"ח, דהא בחצירו ל"ש מגו דאי בעי זכי לנפשיה, וזהו קושית הנ"י פ"ק דמציעא, ותירץ בשם הר"ן דמידי דזכות משום ידו איתרבאי אף דאינו עומד בצדו, א"כ ה"ה הכא. אמנם כבר כתבתי במקום אחר דדברי הנ"י תמוהים, דהא מסקינן קטן מקטנה לא ילפינן, וא"כ בגברא לא הוי חצר כידו, ובהכרח לומר דחצר עדיפא דהוי כמו פועל דאמרינן פ"ק דמציעא דמהני תפיסתו, כיון דהחצר שלוחו לכל מילי הוי כפועל, אם כן על כל פנים בפשוטו כמו דזוכה במציאה על ידי חצירו ולא מקרי תופס לבע"ח הכא נמי בנידון דידן מהני זכיית חצירו להיות קדם וגבה:

אמנם זהו לשיטת תוס' דמחלקי רק הא דתופס לבע"ח לא מהני והמגביה מציאה לחברו קנה, דהיינו משום דאי בעי זכי לנפשיה, א"כ מוכח דחצר עדיפא. אבל לשיטת הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת דמתרץ דמציאה לא מקרי חב לאחרים, דהוי רק מניעת רווח, [ועי' תשו' אלשיך (סי' ל"ז) דכ"כ מסברא דנפשי' בנידון שאלתו, דלא אמרו התופס לבע"ח אלא היכא דחב לאחרים אבל לא במונע רווח לאחרים עיי"ש. ולכאורה זה רק להרמב"ן תוס' הא ס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים, ואפשר דכוונתו רק דלגבי בע"ח דלגבי דידיה הוי פסידא בזה לא מקרי חב לאחרים היכא דמונע מאחרים רק הרווח, משא"כ במציאה דכולם שוים בה, גם בנידן דהתם בגוף הנכסים אינו חב לאחרים רק שהיה יכול להשתכר בנכסים להרוויח בהם דהוא מלתא דאתא מעלמא משא"כ במציאה דבגוף הנכסים חב לאחרים] א"כ אין ראיה מזכיית חצר במציאה לזכיית חצר לענין קדם וגבה. דשפיר יש לומר דחצר לא עדיף משליח דא"י לתפוס לשויי' קדם וגבה:

ואף דיש ראיה לכאורה מדר"נ ור"ח דמדמין מגביה מציאה לתופס לבע"ח, וס"ל דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו, ויקשה לדידהו מקנין חצר במציאה דקתני מתני' ואמר זכתה לי שדי דמהני ויהיה מוכח דחצר עדיפא, וממילא ה"נ לדידן, דלענין זה לא מצינו פלוגתא. ג"ז אין ראיה. די"ל דאינהו ס"ל כר"י לפי הס"ד דפליג עם ר"ל דילפינן קטן מקטנה, ובאמת גם במשתמר בעי עומד בצד שדהו, או כסברת הנ"י דבמידי דזכות גם באין עומד בצדו מקרי ידו, וא"כ שפיר יש לדון להרמב"ן לדידן דלא ילפינן קטן מקטנה, ובגברא חצר רק משום שליחות אתרבאי וי"ל דלא מהני זכיית חצר להיות קדם וגבה [ומה דרצה חביבי הגאון מהר"מ הנ"ל לדון דטעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני כיון דחב לאחרים הוי קצת כעין עבירה ואין שליח לדבר עבירה, וזהו לא שייך בחצר, זה אינו, דהא לתוס' דס"ל דבשוגג יש שליח לד"ע, לדידהו ע"כ זהו בכלל שינויי דהש"ס פ"ק דבב"מ דחצר לאו בר חיובא, דמה"ט בשוגג יש שליח לדב"ע, ואין עדיפות בחצר לענין דבר עבירה מן שליח שוגג, וא"כ יקשה, כיון דתופס לבע"ח לא מהני בודאי אף בשליח שוגג גם חצר לא ליהני, וגם לשיטת תוס' צ"ל דאין ראיה מזכיית חצר במציאה, דהרי בלא"ה קשה. הא דבגט מדעתה מהני חצר מדין שליחות, ולא בעי עומדת בצידה, הא מ"מ חצר לאו בר גיטין וקדושין. ולא מהני שליחות בכה"ג, כמו בעבד דאינו נעשה שליח לגיטין וקדושין מה"ט, ומצאתי אח"כ דעמד בזה הפ"י גיטין (דף כ"א עיי"ש) ולזה ההכרח לומר דכללא הוא בשליחות דחצר דכל מה דיוכל לעשות ע"י שליח יכול לעשות ע"י חצר, ולא בעי שיהיה בחצר כל פרטי דברים דצריכים להיות בשליח, א"כ י"ל דבמציאה אף דחצר ל"ש ביה מגו דאי בעי זכי לנפשיה, מ"מ קיימא הכלל כיון דיכול לעשות שליח להגבהת מציאה, יכול לעשות כן ע"י חצירו, אבל לענין תפיסה לגבי בע"ח אחרים לשווי' קדם וגבה דא"י לעשות כן ע"י שליח א"י לעשות כן ע"י חצירו, לכן צ"ע לדינא, וכה"ג בב' בע"ח וחצר של אחד היה מושכר ללוה ומת הלוה אם נידון לזה המשכיר לקדם וגבה צ"ע]:

והנה עוד יש לדון בנ"ד אף בענין דירת הבית שהיה זכות לבעלה לדור עד תחילת שנה הבאה, די"ל דגם היא יכולה לדור בה בחנם. כיון דבעלה זכה בבית לדירה משועבד לה בתורת קרקע לכתובתה, ואף דמשועבד גם להמשכיר על שכירות משנים שעברו, מ"מ בתחילת שנה זו דזכה הבעל בבית על דירת שנה זו הוי כמו דאקני לגבי המשכיר על חיובו ולגבי האשה לכתובתה, ותליא במחלוקת הפוסקים בלוה ולוה וקנה, ולאחד כתב דאקני, ולאחד לא כתב דאקני, כנלענ"ד:

עקיבא

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף