רש"י/מנחות/טו/א

רש"י מנחות טו א

רבנן סברי הציץ מרצה. על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז):

ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה. בטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור:

והא עולין. דד"ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח:

בזיכין. הוו עולין:

יעשו במזבח בטומאה. יגעם זה לזה אם ירצה:

שאין קרבן ציבור חלוק. ואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור:

שבט אחד טמא. בי"ד בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו:

לפי שאין קרבן ציבור חלוק. ולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני:

רבי יהודה למוד ערוך. ששנאה מרבותיו:

מתני' והתודה אינה מפוגלת. והאוכלה אין ענוש כרת:

גמ' מ"ט. התודה מפגלת לחם:

מדהוה ליה למיכתב והקריב חלות על זבח התודה וכתיב והקריב על זבח התודה חלות (תודת שלמיו) דמשמע תודה הם החלות הלכך כי אמר על מנת לאכול תודה למחר הוי לחם בכלל:

אבל תודה. הבהמה לא איקרי לחם הלכך כי מפגל לחם לא הויא בהמה בכלל:

הכבשים. של עצרת:

לחם גלל תודה. תודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשה ללחם כדאמרינן בפ' התודה (לקמן עח:) יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים ללחם בפ' התכלת (לקמן מו.) תודה אין מניפין אותה עם החלות אבל כבשים מניפין אותם עם החלות דכתיב (ויקרא כג) והניף אותם וכתיב על לחם וגו':

זה לזה. כבשים עם לחם:

אימא כו'. והוא הדין אי תנא כבשים הוה אמינא התם כי מפגלי כבשים מפגלי חלות צריכא:

ממנה ומלחמה. כחצי זית מזה וכן מזה:

השתא זית כולו מלחם. דהויא מחשבה חמורה דלא בעיא צירוף אמרינן במתניתין דלא מיפגל תודה ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא:

או לא. פגלי לחם דשייר במחשבה:

תודה המפגל. תודה שסייעה לפגל לחם אין מתפגל כדקאמרינן התודה אינה מפוגלת:

הבא לפגל. חצי זית של לחם הבא לפגל גם את התודה ולא פגלהו אינו דין שלא יתפגל:

שזרע

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף