אמרי שפר/דרוש ראשון לבר מצוה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי שפר דרוש ראשון לבר מצוה

דרוש א' לבר מצוה:

בויקרא רבה פרשה כ"ה. יאות לדרוש בחור רך וטוב כשהוא בר מצוה להתחנך בו ביום בתורה שהוא יום חתונתו ויום שמחת לבו כדאיתא במדרש הנעלם וזה לשונו:

מהו חתונתו, ביומא דכשרן למעבד פקודי דאורייתא דההוא חדוותא דצדיקייא, ואימתי כשרן, אמר ר' יצחק מתליסר שנין ולעילא, דההוא יומא חובתא על צדיקייא למעבד חדוותא דלבא ביומא דסליק לחופה, ובגין ההוא זכותא עתיד הקב"ה לאתער להו לאעברא כרוזא קדמהון בחדווא, צאנה וראנה בנות ציון עד כאן לשונו:

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר רב הונא בשם ר' אחא שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיאה לאחר, אלא בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, אם יש לך זכות קח אמרי. רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא, אמר לו אבא מתיירא אני בדרך מהליסטים ובים מפני אפירטין, מה עשה אביו נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע, נתנה לבנו ואמר לו יהיה המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה, אף כאן אמר הב"ה למשה אמור לישראל, בני עסקו בתורה ואין אתם מתיראים משום אומה, אלו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל, אלא למחזיקים, אלו נאמר אשר לא ילמד לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא אשר לא יקים את כל דברי התורה, לכך נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. עכ"ל המאמר.

והספקות שראוי להתעורר עליהם בזה המאמר הם אלו: ראשונה מה קשר יש לפסוק וכי תבואו עם פסוק עץ חיים וגו', ואם נאמר דגזרה שוה דעץ עץ קא דריש, קשה למאי נפקא מינה זאת הגזרה שוה ומה מלמדנו להועיל, ועם שזאת הקושיא אינה כ"כ חזקה לפי שרש"י ז"ל מלמדנו דרך ישרה להועיל, בדרך רז"ל במדרש בהתחלת פי' רש"י ז"ל בבראשית רבה שאומר שדרך המדרש להביא פסוק בהתחלת דבריהם ואינו מפרש אותו עד לבסוף, ואעפ"י שמפסיק המדרש בענינים אחרים, א"כ לא היה לנו מקום פה להתעורר בזה הספק, אבל לפי שראיתי שבשאר מקומות יש לפסוק ההוא שום התיחסות ושייכות עם הדרש הקודם לו, מה שאין כן בנדון דידן שאין לו שום יחס ולא פגע ולא נגע לפי הנראה כי אם לגזרה שוה דעץ עץ, הדרא קושיא לדוכתין מה יתן לי ומה יוסיף לי ולמאי נפקא מינה זאת הגזרה שוה. ועוד קשה מה קשר יש לשני אלו הפסוקים עם זה המאמר שהביא רב הונא בשם רב אחא ובשם ר' בנימין המדברים ומפרשים פסוק שלישי שהוא אם תקח אמרי, ואם נאמר שפסוק עץ חיים לבדו יש לו קשר עם סוף דברי המאמר שאומר אלו נאמר עץ חיים היא לעמלים וכו', קשה למה קראה סירוגין והפסיק בנתים בפירוש פסוק בני אם תקח אמרי, ואחר כך חזר לפרש פסוק עץ חיים שתפס בראשונה, נמצא נכנס ראשון יצא אחרון. ועוד צריך ליתן לב להבין דברי משל ומליצה של רב הונא בשם ר' אחא היאך ממשיל האדם העצל בעסק התורה או בקיומה לאדם שיש לו בת בוגרת ורוצה להשיאה לאחר, ויותר נאות היה להמשיל ולומר שלא יהיו דברי תורה כבדים עליך כמשא ורוצה לפרק עולו מעל צוארו ולהשליך המשא לארץ, וכן קראו אותו בלשון חכמים למתעצל בתורה וקיומה, כל הפורק ממנו עול תורה מעבירין עליו עול דרך ארץ, אבל לא יצדק על העצל הנז' שהוא רוצה להשיאה לאחר, ואדרבה אלו היה מלמד לאחר היה שכרו יותר גדול שהיה לומד ומלמד לאחרים. ועוד אם כוונתו כפי הנראה מדבריו שלא ישיאנה לאחר כי אם לו להנאתו לו לשמו, א"כ לפי זה הי' לו להביא ראיה מהפסוק כצורתו ולא לפרש בו דבר, לפי שהפסוק כצורתו סובל המשל ושולל הענין המשל שלא ישיאנה לאחר, כי מלת תקח מורה שיקחנה לעצמו, כד"א כי יקח איש אשה. וכן מלת אתך הוא ממעט שלא ישיאנה לאחר רק תשאר אתך, אבל הפי' שפי' בפסוק אם יש לך זכות קח אמרי אינו ענין למה שהוא רוצה ללמוד ממנו שלא ישיאנה לאחר, וא"כ לשתוק ויביא הפסוק כצורתו ראיה לדבריו שאמר שלא ישיאנה לאחר ולא יותר. גם צריך להבין באיזה אופן מפרש הפסוקים ומה קושי יש לו בפסוקים לפרש בו פירושים שונים זה מזה, שבא רב הונא בשם ר' בנימין ולא חשש אם בא לחלוק עליו או להסכים עם האמור למעלה, ומביא משל למלך ואינו מזכיר רב הונא בשם ר' בנימין מה פי' יש לו בזה הפסוק ובאיזה אופן חולק עליו ומאי בינייהו. ועוד קשה כי משל דרב הונא בשם ר' בנימין אינו דומה לנמשל, כי במשל נתן המלך שני שמירות מקל וקמיע, ובנמשל אינו מזכיר כי אם שמירה אחת והיא בני עסקו בתורה ואין אתם מתיראים וכו'. ואלו היה אומר בתורה ובמצות היה קצת דומה או היה מביא הפסוק כצורתו דאית ביה תרתי תורה ומצות, אמרי היא התורה ומצותי הם המצות, היה קצת דומה, ועם כל זאת לא היה דומה מכל וכל לנמשל, כי במשל יש בו תוספת דברים מה שאינו בנמשל והיא חקיקת המקל, וגם צריך ליתן לב מה צורך יש בחקיקה, אם כונת המלך לתת שני כלי זיין להרבות שמירות ביד בנו יתלה הקמיע בצוארו כדרך העולם, ויתן המקל בידו. ועוד איך תצוייר החקיקה בנמשל, מהו ענין החקיקה. על כל הספקות שראוי להתעורר עליהם בזה המאמר, והנלע"ד דקשי' ליה לבעל המאמר שאם נניח שהערלה היא חובה והנטיעה היא רשות, ולמה הזכיר בלשון מצוה ונטעתם, שנראה כמצוה על הנטיעה, לכן אמר זה בודאי לא לחנם הוציאו הכתוב בלשון מצוה, אלא לרמוז על נטיעת עץ החיים דהיינו התורה שאנו חייבים בה בחיוב גמור, וביותר לאחר כבוש וירושה וישיבה כשיניח לנו השי"ת מכל אויבינו מסביב ואין מי שיבטל אותנו מלמוד התורה בארץ ישראל, ומאחר שכן הוא שרמזה לנו התורה דאף בעסק התורה משתעי קרא, רמזה לנו עוד דבר גדול לתלות עסק התורה ולכוללה בין המצות, דהיינו מצות הערלה שבזה הפסוק לרמוז לנו כי הא בהא תליא, אם אין מצות אין תורה ואם אין תורה אין מצות, והתורה לא תתקיים במי שאין בידו מצות ומקיים אותה, ואם יהיה בידו תורה בלא מצות יקרא נאה דורש ואינו נאה מקיים כאשר אמרו לו לבן זומא על שלא נשא אשה, והוא היה דורש כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה וכו'. עד שאמרו לו אתה נאה דורש ואינו נאה מקיים, והשיב מה שהשיב. לזה אמר בעל המאמר הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה. ומפרש בעל המאמר זה הפסוק על דרך הרמזים שפירשנו בפסוק התורה, וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו'. וזה פירושו תדע לך למי היא עץ חיים למוד התורה - למחזיקים בה כלומר שישמרו מצותיה, אבל העוסק בלא שמירת המצות יקרא יין יפה בכלי מכוער, ונאה דורש ואינו נאה מקיים. ועל זה מביא מימרא דרב הונא בשם ר' אחא שמפרש פסוק בני אם תקח אמרי ממש על האופן שפירשו בשני הפסוקים, וצריכי' אנו לידע קודם מה הרגישו בפסוק בני אם תקח אמרי וגומר, ולהבין מה שרצו בו רז"ל בביאורם. ונלע"ד שהוקשה לרז"ל מאי אם תקח דמשמע שהרשות נתונה הרוצה ליקח יקח התורה, ושאל יקח אל יקח, והלא חובה היא, והגית יומם ולילה, ושננתם וגומר. ולמדתם וגו'. אם לא בריתי וגו'. ואם כן היל"ל בני קח אמרי, ומפני קושי קושיא זאת הוצרך רש"י ז"ל בפירושו למשלים להוסיף מלה א' כדי לישב פשוטו של מקרא, וז"ל: בני תהיה אם תקח אמרי. ועוד קשה למה שנה באמרים בלשון קיחה, ובמצות לשון צפינה, ומזה הכריח ר' אחא שמי שירצה לזכות בכתר התורה צריך שיהיו בידו חבילות חבילות של מצות צפונות אתו ובידו, ולא שישיאנה לאחרים. כלומר נאה דורש לבד לאחרים שיקיימוה והוא אינה מקיימה, כי על זה נאמר חכמת המסכן בזויה כדאיתא במדרש רות: וכי חכמתו של ר' עקיבה שהיה מסכן בזויה היתה, אלא מהו מסכן מי שהוא בזוי בדבריו, כגון זקן יושב ודורש לא תטה משפט, והוא מטה משפט וכו'. והמשיל אותו למי שיש לו בת בוגרת ולא סתם בת, לומר לך שאעפ"י שהחכם הזה הוא שלם בעסק התורה בתכלית השלמות כבת בוגרת שכבר נשלמה כל צרכה וגדולה וראויה להנשא לאחרים, אעפ"י כן אינו שלם עד שישתדל בעסק המצות ויהיו צפונות אתו, ואינו מספיק במה שילמד לאחרים לעשות כי לא תתקיים התורה בידו, ולא יקְבלו תוכחתו כי יאמרו לו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. לזה אמר הכתוב בני אם תקח אמרי, כלומר אם תרצה שהתורה תתקיים בידך ויקובלו דבריך, תצפון ותקיים אתה המצות אתך, והסברא נותנת כך דאל"כ מאי אהני בלמודו אם הוא אינו מקיים, וגם אחרים אינם רוצים לקבל ממנו, א"כ אפילו כונתו לא נשלמה שהוא רוצה להשיאנה לאחרים ואין אחרים רוצים לישאנה מפני שמץ דופי אביה, ומה הועיל החכם הזה בתקנתו בשב ואל תעשה שלו, ולחנם נתנו המצות, על כן צריך שיקיים הוא בתחילה וממנו יראו וכן יעשו, זו היא סברת ר' אחא, ופירושו בשלשת הפסוקים הנזכרים המסכימין לסברתו, לכן אמר אם יש לך זכות קח אמרי. והנה הוא מובן מעצמו כאשר פירשנו סברת ר' אחא בפירוש שלשה כתובים הבאים כאחד ומלמדין סברתו. וסברת רבי בנימין בן לוי היא להפך מסברת ר' אחא, ואומר שהעוסק בתורה פטור מכל מצות האמורות בתורה, ואינו נקרא שב ואל תעשה מאן דלא פסיק פומיה מגירסיה, אין לך קום עשה מצוה גדולה מזה, וכל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה' תמיד במצוה השקולה כנגד כל המצות, ואפילו שרואים שמניח שאר מצות מלקיימן, לא בשביל זה יתעצלו גם הם במה שמוכיחן ודורש טוב לעמו שיקיימו מצות הבורא ית', לפי שהחכם עיניו בראשו להבחין ולדון אותו לכף זכות, שעוסק במצוה חמורה ולפי זה מניח הקלה, ואילו היה לפניו מת מצוה או מקרא מגילה, בודאי שידחה ויבטל תלמוד תורה מפניהם, א"כ הוכחה אמיתית היא זאת כי האיש הזה אינו כמשל הבוגרת שמשיאה לאחרים, אדרבה זוכה ומזכה את אחרים, נאה דורש ונאה מקיים ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ששוקל בפלס ומאזני משפט לדחות המצוה הקלה מפני החמורה השקולה כנגד כל המצות והיינו התורה, ולזה הביא רב הונא בשם ר' בנימין בן לוי משל אמתי מסכים לסברתו, המלך הוא מלכו של עולם ב"ה, הבן הם ישראל, המקל הוא התורה, כד"א עץ חיים היא וגומר. הקמיע הם המצות החקוקים בתורה, אמר הב"ה למשה בני עסקו בתורה, כי התמדת התורה יומם ולילה תקרא עסק, ולכן לא אמר למדו כי אם עסקו בתורה, ומפני שהעסק בה היא אחת מתרי"ג מצותיה, והיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא בפאה: ות"ת כנגד כולם. א"כ העוסק בה פטור מכולם, וזהו שאמר בני אם תקח אמרי, בקיחה ובקנין שהוא העסק בה תמיד, אין אתה צריך לקיים שאר המצוות, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, כ"ש וק"ו העוסק בחמורה שפטור מן הקלה, לכן בני איעצך שמצותי תצפון אתך, ואין אתה חייב להוציאם מן הכח אל הפועל, רק יהיו צפונים וחקוקי' בתוך המקל, והרי הם מונחים בקרן זוית אתך כדי להשיאם לאחרים, כלומר ללמד תורה ומצות להמון העם שאינם עוסקים ויגעים בתורה כמותך, להם נתנו לקיים שאר המצות, וזאת הסברא היא ממש נגד סברת רב אחא, והיא האמיתית לפי שמסכמת עם הדין, ומה שסיים בדבריו ר' בנימין בן לוי ואי אתם מתיראים מכל אומה, אעפ"י שאין בפסוק בני אם תקח אמרי שום רמז מיראת האומות, לא הוצרך ר' בנימין להזכיר זה כי אם ליפוי המשל שהמשיל התורה והמצות למקל וקמיע שהם כלי זיין ושמירה מהאויבים כמו שבאו היעודים בתורה, ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם וגומר. אם נקיים המצות, ובתוכחות כשאינם מקיימין המצות נאמר ההפך, שמא תאמר בלבבך רבים הגוים האלה המזויינים בכל מיני כלי זיין, היאך אתה מיעצני להצפין כלי זיין שלי דהיינו המצות, לכן אמר יש בידך כלי זיין חשוב כנגד כל כלי זיין של האומות מאומות העולם, והוא כולל ג"כ כנגד כל כלי זיין שלך, כי עסק התורה היא מצוה גדולה מכל חמצוות, ות"ח תורתן משמרתן, לכן אינם צריכין לכלי זיין אחר ופטורין מכל שאר המצות בהתעסקם בתורה, כי אפילו בשאר המצות העוסק במצוה פטור מן המצוה, כ"ש בתורה שהיא כנגד כלם, וליפוי המשל סיים ואין אתם מתיראים מכל אומה. עתה נשאר על ר' בנימין לפרש פירוש הסותר לסברת ר' אחא שנסתייע מפסוק עץ חיים היא למחזיקים בה, ופי' שהיא עץ חיים דוקא למחזיקים במצותיה, ולא למי שרוצה לפטור עצמו בעסק התורה מן המצות ומשיאן המצות לאחרים, לכן ר' בנימין פירש פירוש אחר בזה הפסוק עץ חיים היא, אלו נאמר לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא למחזיקים בה. הרצון בזה כי מצות עסק התורה ע"פ דין התורה וכהוגן ראוי לעשות התורה עיקר גדול ומלאכתו טפלה, וכן אמרו רז"ל עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, כשחז"ל זאת התורה אדם כי ימות באהלה של תורה, וכך היא דרכה של תורה פת במלח וכו', ולא מתוך ענוגים ותענוגים, ולהגות ביום ובלילה ולהרחיק השינה כאשר היה משתבח דוד המלך ע"ה חצות לילה אקום להודות לך, וכן כמה וכמה תנאים ומדות טובות שצריך שיהיו לתלמיד חכם וזה לא ימצא רק אחד מעיר ושנים ממשפחה, לזה אמר ר' בנימין אם נאמר לעמלים, דהיינו כל התנאים שבה מכונים בשם עמל וטורח ויגיעה, כי עמל גדול יקרא למי שיזהר בכל התנאים הצריכים לת"ח, ואין כל אדם זוכה לכתרה של תורה על זה האופן אם לא ביגיעה גדולה ועמל ועינוי, לא היתה תקומה וכו', כי לא רבים יחכמו על כל אופני התנאים המתחייבים, לכך נאמר למחזיקים דהיינו המחזיקים ידי לומדי התורה, דהיינו המון העם, וגדול המעשה יותר מן העושה, כזבולון עם יששכר וכשמעון אחי עזריה שהיו מחזיקי' ידי אחיהם ללמוד, לכן ברכו הכתוב לזבולן שמח זבולן בצאתך לפרקמטיא לפי שיששכר באהליך, האהלים שיששכר לומד בהם תורה נקראי' על שמך כאלו היה באהליך לפי שאתה מחזיק בידו, וזהו פי' עץ חיים היא למחזיקים בה אליבא דר' בנימין בן לוי, ולפי דרכנו זה נסתלק הספק שזכרנו למה הפסיק לדרוש פסוק עץ חיים היא וגו' והתחיל לדרוש פסוק בני אם תקח אמרי, וחזר לדרוש פסוק עץ חיים וקראו סירוגין, מעתה אינו סירוגין כי רב הונא בשם ר' אחא הביא שלשת הפסוקים זה אחר זה כסדר ונסתייע מהם סברתו, ור' בנימין התחיל במאי דסלק ר' אחא שהוא פסוק בני אם תקח, וכדי שלא תקשי ליה מפסוק עץ חיים היא וגומר, פי' בו פירוש אחר שאינו מנגד סברתו, כי סברתו אינה צריכה חזוק, כי כך הוא דין התורה העוסק בתורה פטור מכל המצות עם כל התנאים שזכרנו, וכן נאמר אשר לא יקים עז"ה, אלו נאמר אשר לא ילמד ח"ו לא היתה תקומה, כי מי הוא אשר יכול לעמוד בכל תנאי הלמוד כמו שזכרנו כי אם מלאך ה' צבאות הוא, והלואי יש מלאך אחד מני אלף כמו שאמר הרשב"י ע"ה, ראיתי בני עליה והן מועטין. ולכן לא נאמר אלא לא יקים, שהוא נאמר על מקיימי התורה והמצות ומחזיקי רגל התורה וידי לומדיה, לכך נאמר עץ חיים היא למחזיקי' בה. ודקדק במלת לכך, כלומר לאפוקי מפירוש רב אחא שפירש שנאמר הפסוק על לומדי התורה, ור' בנימין אומר שנאמר על המחזיקים ידי לומדיה, ורמז ונטעתם לא קא דריש ר' בנימין, ובזה הותרו כל הספקות ע"כ:

עוד נאמר למה שהרגשנו מאי בינייהו בין רב הונא בשם ר' אחא, ובין רב הונא בשם ר' בנימין דפליגי במה שאמרו רז"ל: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת. רב הונא בשם ר' אחא הוא מזאת הסברא, לכן המשיל את מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו למי שיש לו בת בוגרת ומשיאנה לאחרי', כלומר שבחכמתו הוא נאה דורש לאחרים ואינו משיאה לעצמו להיות נאה מקיים, וכמו שבתו אסורה אף חכמתו אסורה לו ואינה קיימת, והנה יצדק משל הבת כי ממה נפשך לא יהנה ממנה, אם ישיאנה לאחרים לא תשמשנו שימושי הבית כאשר היתה באמנה אתו בנעוריה בית אביה, להשיאה לעצמו אינו יכול שהיא אסורה לו, כן הדבר המוכיח לאחרים בחכמתו והוא אינו ירא חטא חכמתו אסורה לו ולא תתקיים, אבל רב הונא בשם ר' בנימין בן לוי רוח אחרת עמו וסובר אעפ"כ תקנה יש לת"ח שחכמתו קודמת ליראת חטאו, על דרך שאמרו רז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. לכן הביא המשל מחקיקת המקל והקמיע בתוכו, שהוא משל צודק אל הנמשל, לרמוז שיש טריה למכתו בקמיע מומחה מיד רופא אומן מומחה, ואינו צריך להרחיק נדוד לבקש הקמיע כי קרוב הדבר אליו בפיו ובלבבו לעשותו, ורפואתו אתו בתוך אמתחתו, מאחר שיש לו חכמה חכמתו היא רפואה וטריה למכתו, כמו שאמרו רז"ל ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהעסק בה היה מחזירן למוטב ע"כ לשון רז"ל, וכן אמרו רז"ל חש בראשו בגרונו במעיו בעצמותיו בטבורו בכל גופו יעסוק בתורה, דכתיב ולכל בשרו מרפא. וכל אלו האברים הם כנויים לחולי הנפש כמו שהרחבנו הביאור במקומו, וכל חולאי הנפש מתרפאי' בזה הצרי המומחה לרבים, כל שכן מי שכבר חכמתו קדמה שאינו צריך לקנותה מן השוק ולא מארץ מרחקים, והוא הדמיון ממש מקמיע החקוקה בתוך המקל, כן רפואתו שהוא עסק התורה כבר היא חקוקה על לוח לבו מיניה וביה ואינו דבר חוץ ממנו, יצא לנו מזה כי גם מי שחכמתו קדמה ליראת חטאו חכמתו מתקיימת, שעסק החכמה דהיינו התורה מחזירו למוטב כמו שזכרנו מדברי רז"ל, ובהא פליגי רב הונא בשם רבי אחא ורב הונא בשם רבי בנימין בן לוי והפסוקים ושאר כל המאמר מובן מעצמו בקירוב אל הדרך הראשון אשר בו הרחבנו הביאור בתחלה, עיין בו ומשם תבין הכל, ואין צורך לכפול ולשלש:

ומדאתא לידן זה הפסוק בני אם תקח וגומר. נימא ביה מילתא כדי לישבו לפי פשוטו של מקרא. ברור הוא כשמש מפי סופרים וספרים שלא תקרא מצוה כתקונה רק הנעשית בעיון ובמעשה, והאיש השלם בתורה העושה מצוותיו על זה האופן ומשיג תכלית המצוה ועושה לשם המצוה ב"ה ולשם תכליתה, תחקק התורה והמצות בלבו בקנין ולא תשכח מפיו, ועולה למדרגת היותו עובד מיראה ועובד מאהבה, כי בעיון ישיג כל זה ויותר מזה, מה שאין כן בעושה מצות אנשים מלומדה, החסר מכל השלמות שזכרנו, והטעם מפני שאינו יודע תכליתה אינו טועם טעם שבה, וכאוכל תפל מבלי מלח, לכן תשכח גוף המצוה מלבו, ופעם ביובל יעשנה, כי יאמר בלבו מה יתן ומה יוסיף אם אשמור השבת או אחלל, וכן שאר כל המצות, ומתוך כך אינם נחקקים בלבו התורה והמצות, כי בעיון התורה ישיג עיון המצוות, כי כל עוד שישיג וישתדל וישכיל האדם טעם הדבר וסבתו יתיישר מאר להשגת תכליתו, גם יעבוד מאהבה, ובלתי עיון התורה הוא בלתי עיון מצותיה, שלא יושגו המצות להעשות בעיון ובמעשה כי אם בהקדמת אמצעות התורה בעיון, שאם לא למד בעיון היאך יעשה בעיון, כי שגנת הלמוד עולה זדון, המשל בזה העושה מצות סוכה יראה לו אם עשה שיעורה ודפנותיה ונויה כבר קיים המצוה כתקונה, ומה לו עוד לעשות בתוכה, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח בחגו הוא ואשתו ובניו והלוי והגר וגומר, ולנהוג שחוק ושכרות וקלות ראש, אכן היודע סודה ונמוקה עמו אוכל ושותה ועוסק בתורה הכל באימה ופחד ויראה, שיודע מי הם האורחים המסובים על שולחן הטהור, המלאכים והאבות הקדושי' החונים סביב ליראי ה' ית' ולחושבי שמו, ויהי בשלם סכו ומעונתו, ועל האיש השלם הזה והדומה לו אמר הכתוב בני אם תקוח אמרי, אם בקיחה ובקנין ובעיון תקח אמרי התורה, כשאתה לומד אמרי ותדע טעמי המצות ונמוקם, אז גם בשעת המעשה תעשה המצוות בעיון לשם תכליתם, לזה אמר תצפון שהוא מורה על העיון של המצוה שחוא במצפוני הלב והמוח:

ולהיות קנין וקיחת התורה כתקנה באופן התנאים שזכרנו כמשא כבד על רוב הבריות, ובני עליה מועטין הן, ואין כל אדם רוצה להכנס בזירה להמית עצמו עליה, כמו שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, שאינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, איש כזה ידע אותה בקיחה ובעיון וגם ידע ויעשה מצפוני המצוות במעשה ובעיון, אבל מי שיקרא התורה מצות אנשים מלומדה כעובר על הגחלים, פעם בחוץ ופעם ברחובות, לא בעיון והתמדה ושאר התנאים שזכרנו, גם לא ידע ויעשה מצפוני המצות כתקנן, ועל זה אמר הכתוב אם תקח בלשון תנאי, כלומר אם תלמוד התורה בתנאיה תצפון המצוות בתנאיהם, ואם התורה תהיה מצות אנשים מלומדה, גם המצוות כן:

או ירצה לומר שכל הטורח והיגיעה של האדם אינו כי אם בלמוד התורה, ואחר כך המצות יבואו מאליהן כי הלמוד מביא לידי מעשה ולא יצטרך לטרוח לרדוף אחריהן ולעשותן, ר"ל שהוא בטוח שלא יטרידנו יצרו וימנעהו מלעשות המצות שהוא הטורח הגדול האמיתי להתגבר על יצרו לכבשו, כמו שארז"ל במסכת אבות, איזהו גבור הכובש את יצרו המסית ומדיח את האדם מלקיים מצות עשה, גם לעבור על לא תעשה, והתעלה ורפואת זו המכה אינה כי אם בבית המדרש, כמו שארז"ל: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ואז הוא מסור בידך ואין מעכב בידך לקיים המצוות, והרי הם כאלו הם צפונות אתך ברשותך, ואין ספק כי לפי חיזוק בנין חומת העיר ויסודותיה כן תגן על שלום העיר מהאויב והאורב, לז"א בני אם תתחזק בתורה ותקח, לשון קיחה וקנין המורה על החיזוק, אז מצותי צפונות אתך בידך וברשותך לעשותן, ואין מעיק ולא שאור בעיסה לעכב, שאם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, וּעל ההתחזקות שייך לשון אם שהוא לשון תנאי, לפי שִיש מי שיתחזק יותר מחבירו ולאו כל אפייא שוין, ולפי ההתחזקות תהיה השמירה והצפינה:

ולהיות שזה ההתעוררות וההתחזקות לעבודת הבורא ית' ייפוי כחו הוא בימי הילדות והבחרות עד אשר לא יבאו ימי הרעה, ימי הזקנה והחלשות ותשות הכח, ימים אשר ירצה לעבוד את בוראו ולא יוכל כי יכבד קצתו על קצתו, ואותם הימים יאמר ימים שאין לו בהם חפץ, אמנם המתעורר מילדותו כמוני היום המתחנך בתורה ובמצות ויוצק מים על ידי מורי ורבותי אשר מאריות גברו ה' עליהם יחיו יאריכו ימים על ממלכתם הם ובניהם בקרב ישראל אמן. ובן ישמח אבא מארי ותגל יולדתי אשר גדלוני ומאשפות הרימוני וחנכוני מעודי עד היום הזה, ונטפלו עמי, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו. וכבר יצאו ידי חובותם, ומכאן והלאה החובה מוטלת עלי להחזיק בתומי ולהתעורר בבחרותי, ועלי ועל כיוצא בי אמר שהע"ה בחכמתו: וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו'. וידוע שגדול שכר המתעורר מעצמו ואינו ממתין עד שיוכיחו אותו אחרים או שיאמר לו ע"י נביא או ברוח הקדש, וזה נוכיח אותו מדברי רז"ל שאמרו בב"ר פ' פ"ד. בפסוק וישב ראובן אל הבור. וז"ל: וישב ראובן אל הבור. והיכן היה, ר' אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר אומר בשקו ובתעניתו, כשנפנה הלך והציץ לאותו הבור, הה"ד וישב ראובן אל הבור. א"ל הב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה. חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, ואיזה זה, זה הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. והקשה בעל ראשית חכמה ז"ל פרק ג' בשער התשובה: והרי אדם וקין שפתחו בתשובה: והשיב שאדם וקין עברו על לא תעשה, וראובן עבר על עשה. ואיני כמשיב על דבריו ח"ו רק כמוסיף, שנלע"ד שאדם וקין לא פתחו בתשובה עד שנאמר להם מפי האל ית', שהרי ארז"ל על פ' ועתה פן ישלח ידו. פתח לו פתח של תשובה, כמד"א ועתה ישראל מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר. וכן קין נאמר לו: הלא אם תטיב שאת וגומר. אמנם ראובן פתח בתשובה מעצמו, שלא מצינו בתורה שבא הדבור לראובן לצוותו על התשובה, לכן שייך לומר שהוא פתח בתשובה, אכן אדם וקין לא פתחו בתשובה מעצמם רק אחר שפתח להם האל יתב' פתח של תשובה ונצטוה ונזדרז עליה קין. ומ"ש בעל המאמר חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה, ואיזה זה, זה הושע. ג"כ פירושו על האופן שזכרנו, מפני שבכל הספר לא תמצא שהאל ית' צוה להושע שיזהיר את ישראל על התשובה:

ומ"ש לכו נא ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו. פירושו כמ"ש רש"י ז"ל שם: יאמרו לכו ונשובה ע"ש. נמצא שמ"ש הושע שובה ישראל הוא פתח מעצמו להזהיר על התשובה, משא"כ בשאר הנביאים שבא להם הציווי מאתו יתברך שיזהירו את ישראל על התשובה ודוק: הרי הוכחנו ממעלת ראובן כמה מעלת הפותח בתשובה, כלומר שמתעורר מעצמו: ולא ע"י נביא וחוזה או מוכיח: ואם כך מעלת המתעורר לפתוח בתשובה על שכבר חטא, מכ"ש לרכי השנים המתעוררי' ללחום עם יצרם כמוני היום, או קטנים ממני דלא מפקדו עדיין ועַבידו, שעדיין לא הגיעו לכלל מצות. ואעפ"י דאמרינן גדול המצווה ועושה, מ"מ קטן שמחנכין אותו למצוות אפילו לא הגיע להתחייב במצות, מצווה ועושה נקרא מפני שיהיה ראוי לכשיגדל, ולא דמי לסומא שהוא פטור מן המצות, דהתם לגמרי יצא ופטור מכלל מצות, אמנם הקטנים לא יצאו מכלל המצוות, וגם עדיין לא נתחייבו במצות רק שהמצוה על אביהם ואמם לחנכם, והחנוך הוא כדבר בינוני בין המצווה ועושה ובין מי שאינו מצווה ועושה:

ואפשר שכנגד הקטנים האלו העוסקים במצוות קודם הגיעם לכלל החיוב אמר הושע הנביא זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד: כאשר נבאר בס"ד.‏ וכדי שנבין הפסוקים על פי דרך זה על מתכונתם, צריכים אנו להתחיל מהפסוק הקודם לזה: ואפרים עגלה מלומדה אהבתי לדוש ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב. זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד נירו לכם ניר ועת לדרוש את ה' עד יבא ויורה צדק לכם. אם באנו לעורר ספקות באלו הפסוקים כולו ספק ספקא הוא מקשה זהב סגור, על כן נבאר בו כפי מה שיסייעונו מן השמים וממילא יותרו הספקות, אמר הנביא הושע שאמר הש"י לישראל המכונים בשם אפרים, כד"א הבן יקיר לי אפרים וגו'. מה טעם שישראל מכונים בשם אפרים, על שם שהמליכו את ירבעם שהיה משבט אפרים על עשרת השבטים, דעו לכם בני שאני רוצה לגלות לכם סוד טעם למה הקדמתי ובראתי יצה"ר שיהא לפתח חטאת רובץ מיד כשנולד האדם, ולכך נקרא מלך זקן וכסיל, ויצה"ט לאחר י"ג שנה ולכך נקרא ילד חכם ומסכן, והיה מן הראוי להיות בהפך או לבראת שניהם יחד, אכן הטעם הוא כדי לוכותכם לעושים מצוה בזמן הילדות כעושים צדקה וחסד, ולא מצד החיוב, והתחיל ואמר הש"י ואפרים דהיינו ישראל הם באותן שנים קדמניות, דהיינו משנולד עד י"ג שנה כעגלה מלומדה לשון הרגל, או מלשון מלמד הבקר, כי היצה"ר הוא מלמדהו לנער על פי דרכו בעוד שהוא רך בשנים כעגל שהוא נוח להתלמד, אהבתי לדוש, כלומר אהבה בתענוגים, וזה מסיבת היצה"ר המסית אל התענוגים המותרים כדי להביאו מן הקל אל החמור ומן ההיתר יסיתנו אל האסור ומרגיל את האדם בתענוגים ופורש רשת לרגליו ללכדו במצודתו, וכן אמר עגלה מלומדה לשון נקבה, וכן צוארה לשון נקבה, לפי שכונת הנביא להמשיל היצה"ר עם האדם כזכר היודע לפייס את הנקבה ולפתותה לרצותה להיותה נשמעת אליו, והאדם נוח להתפתות ולהתפייס לשמוע לעצת היצה"ר כדמיון הנקבה שנוחה להתפתות, ולכן המשיל ישראל בלשון נקבה בערך היצה"ר ומתוך כך שהיא נשמעת אל היצה"ר והורגלה להיות אוהבת תענוגים, לז"א אוהבתי לדוש וגו'. אם כן שמא יאמר האדם שנתן השי"ת יד לפושעים ומכשול תחת ידם בהקדמת יצה"ר י"ג שנים, לכך נאמר ואני עברתי על טוב צוארה, ומלת עברתי נפרש לפי דרכנו זה שהוא כמו הקדמתי, כמו והחלוץ יעבור. וכמו ויעבור את הכושי. ומתרגמינן וקדים ית כושי. והטעם שהאל ית' מקדים להביא יצה"ט קודם שיסיתנו היצה"ר אל האסור, ובזמן שנראה ליצה"ר שכבר האדם נסמך אליו וכבוש תחת ידו, באותו הזמן המוגבל הידוע לבורא ית', כי מאז והלאה יסיתנו לאיסור ואדם ישמע אליו ויתפתה לו, אזי העשו יגש חרבו דהיינו יצה"ט, ובסוף י"ג שנה עובר על טוב צוארו, כלומר הצואר הוא כנוי לתענוגים, כי בו מתענגים במאכל ומשתה ומשמן, לז"א ואני עברתי על טוב צוארה, כלומר בעוד שהוא עומד בטוב הצואר והגרון, כלומר בתענוגי ההיתר קודם שיבא להתאות שאר תאות גופניות ותענוגי איסור כגון עריות ודומיהן בפתע פתאום ארכיב אפרים, מרכיב הש"י יצה"ט על יצה"ר, כי הבא באחרונה נקרא רוכב על הראשון ונמצא מתגבר יצר הטוב ממילא, כי תמיד העליון מתגכר על התחתון. עוד נוכל לפרש על טוב צוארה, בעוד הצואר רך וטוב קודם שיתקשה ערפו וצוארו ארכיב אפרים כמו שזכרנו. וכאשר היה היצה"ר יחידי היה מטייל ארוכות וקצרות עם האדם, והיה חושב עליו מחשבות רשע בשחת להטבילו באורך הזמן ואין מי שימחה בידו, וכאשר ראה את המסכן עני ורוכב על החמור שעסקיו רעים, שרכב עליו בפתע פתאום, אמר היצה"ר הא בא לגור וישפוט שפוט וירכוב עלי, אזי מתעורר ומתגרה ורוצה להתגבר ונלחמים זה בזה, אז צריך האדם להתגבר ולכבוש את יצרו, ולכן כנהו בשם יהודה, כד"א יהודה גבר באחיו, לחזור להשליכו ארצה ולהתגבר עליו, ולזה אמר יחרוש יהודה, שכן דרך החורש להפוך את הארץ, תחתונים למעלה ועליונים למטה, על כן צריך גבור כיהודה גור אריה להעמיק בעומק המחרישה, ודמהו ג"כ ליהודה מפני שצריך להיות גבור כארי בעודו גור אריה מיד לאחר י"ג שנה, אכן איש תם וישר אשר בשם יעקב יכונה, כענין שנאמר ויעקב איש תם, לא די לו שיהפכהו כיהודה, אלא שישדד אותו מכל וכל ולא תהיה לו עוד תקומה, ולכן כתיב ישדד בשי"ן, לשון שוד ושבר. עד כאן מה שהוא מטבע העולם בשני היצרים, אבל אמר הב"ה לישראל אני מיעצך עצה טובה שתעשו דבר של צדקה וחסד, דהיינו לעבוד את השם יתברך בעוד היצה"ר לבדו, ואז תחשב לכם לצדקה גדולה שנתעוררתם מצדכם ואין מחזיק בידכם, ואדרבה יש לכם מנגד, זאת הזריעה היא צדקה שאינו מצווה ועושה, ולזה אמר זרעו לכם לצדקה, ואז אם עשיתם זכיות ומצות בקטנותכם, גם תשלום הגמול יהיה לפי חסד, לפי שעשיתם מה שלא נצטויתם, גם אני אתן לכם טובות שלא יעדתי לכם, לז"א קצרו לפי חסד. זאת ועוד תרויחו אם תשמעו לעצתי זאת לחנוך את הנער על פי דרכו מקטנותו, ויהיו המדות הטובות קנויים בנפשכם שלא תצטרכו ליגיעה גדולה וכבדה כמלחמת היצה"ר עם היצה"ט, כמו שזכרנו ביחרוש יהודה ישדד יעקב, ולשון חרישה ושדוד היא עבודה קשה הצריכה לשדה בור שהיתה שדותכם שרה בור זה שלש עשרה שנה בכל עבודתם בשדה בקרקע קשה, אלא בניר כל שהוא יספיק לחרוש, ולא יצטרך להעמיק בעמק המחרישה כשדה בור, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, שהניר הוא חרישה כל שהוא בפירושו באלו הפסוקים, וזה לשונו: נירו לכם ניר, עסקו בתורה ומשם תלמדו ללכת בדרך טובה להתגבר על יצה"ר, כזה שהוא נר את השדה להפוך שרשי העשבים המכחישי' בתבואה מימות החמה כמה ימים לפני הזרע עכ"ל. לז"א נירו לכם ניר, דהיינו חרישה כל שהוא ע"י מרא וחצינא תספיק לכם אם זרעתם לכם לצדקה מקטנותכם, ואמר זרעו לכם לצדקה ולא אמר זרעו צדקה לומר שיזרעו את עצמם ואת גופם להתרגל בעבורת הש"י בעוד שהם קטנים שנחשב להם לצדקה לפי שהוא כאינו מצווה ועושה קודם י"ג שנה, ולא תצטרכו אח"כ כשיגדלו לחרישה ושידוד, כלומר בנקל תגברו על היצה"ר כדמיון שדה ניר שעבודתו קלה משדה בור ובנקל יפתח אדמתו:

עתה יאמר שמא יאמר האדם, מאחר שכל ימי מנעורי מיום היותי על האדמה לא הוברתי את השדה וזרעתי לי לעצמי לצדקה, הרי כבר לעת הזקנה קניתי המדות טובות בקנין גופיו לא אירא רע, לא מסתפינא מיצה"ר ואני בתומי אלך אפילו אפתחי ע"א ובשוק של זונות ולהרבות שיחה עם הנשים ולישב בשערי טבילה כעובדא דר' יוחנן דאמר דמיין בעיני כקאקי חיורי, כלומר שהיה בטוח ביצרו שכבר היה מסור בידו, אבל מי שאינו בטוח ביצרו, אל יבטיחהו יצרו לעמוד בנסיון אפילו בימי הזקנה, כמו שמצינו הרבה מעשיות בגמרא שמוכיחין על זה, בפרט עובדא דרב עמרם חסידא שהיה צועק נורא בי עמרם, נורא בי עמרם. הגם שהיה מופלג בזקנה, לז"א נירו לכם ניר, ועת לדרוש את ה', וא"ו של ועת מוסיף על ענין ראשון, כלומר כמו שיעצתי אתכם בקטנותכם לזרוע צדקה ומדות טובות ובימי הבחרות בזמן מלחמה שני היצרים ציויתי לכם נירו, חרישה כל דהו. לסייע להגביר להרגיז יצ"ט על יצה"ר, כך אני מצוה אתכם בימי הזקנה שהוא עת לדרוש את ה' שהוא זמן להקביל פני שכינה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, אל יבטיחך יצרך לומר כבר אני כבוש תחת ידך, אלא גם בימי הזקנה נירו לכם ניר, ויהיה פירוש ועת וגם העת, ובבקר בימי הקטנות והבחרות זרע זרעך ובימי הזקנה שהוא לערב אל תנח ידך, וכן אמרו רז"ל במסכת ברכות: לעולם ירגיז ארם יצ"ט על יצ"ר, דכתיב רגזו ואל תחטאו. ודקדק לומר מלת לעולם ולא אמר צריך האדם להרגיז וכו' להורות על שלשה זמנים הנז' בין ימי הקטנות בין בימי הבחרות בין בימי הזקנה, לעולם ירגיז ואל יבטיחהו יצרו כמו שזכרנו. עתה יאמר הכתוב מאחר שכן הוא, הצדיקים אין להם שעת הכושר ואין להם מנוחה בעה"ז מיצה"ר עד יום מותם, לז"א עד יבא ויורה צדק לכם. כלומר אין הדבר כן אלא מי שטרח עמו מיום הולדו עד ימי הזקנה וימי הזקנה בכלל, בסוף ימיו של אותו הצדיק אינו מת מן הזקנה עד שהיצה"ר כבוש ונכנע תחת ידו כעבד לפני רבו לעבוד את הש"י בשני לבבות ביצה"ט וביצה"ר, וזה יהיה בסיוע ובעזר אלקי ברוך הוא, כענין שאמרו רז"ל על פסוק צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, שדרשו אותו על יצה"ר המבקש להמית לצדיק והב"ה מסייעו, דכתיב ה' לא יעזבנו בידו, וכענין שאמרו רבותינו זכרם לברכה: הבא ליטהר מסייעין אותו. וזהו ג"כ כונת הנביא הושע באומרו לישראל כל העבודה הזאת לכם עד שיבא הב"ה ויורה צדק לכם להושיעכם מידו, כעובדא דר' יוחנן שזכרנו שהשיב לשואלים לו לא מסתפי מר מיצה"ר, אמר להם דמיין בעיני כקאקי חיורי. ורב אדא בר אהבה דאמרינן בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא, שכבר יצרם מסור ונכנע וכבוש תחת ידם, והב"ה היה בעזרם ויורה צדק להם ולדומיהם: או יאמר שבין בקטנותם ובבחרותם ובין בזקנותם שהוא עת לדרוש את ה', תמיד ילחום את יצרו כמו שזכרנו, אך ההפרש שבין הקטנות והבחרות לימי הזקנה, הוא שצריך האדם בימי הקטנות והבחרות להתגבר כארי על יצרו לעשות רצון יוצרו ב"ה בעוד כחו בו כדי שלא יבא לידי חטא ועון, ואם ח"ו חטא יעשה תשובה כתקנה בתענית ושאר סיגופים בעוד כחו בו, עד אשר לא תחשך השמש והירח ויבאו ימי הרעה והזקנה והחלשות והגיעו שנים אשר יאמר אין לי בהם חפץ, לכן יזכור את בוראו בימי בחורותיו ויחרוש וישדד ללחום עם זאת ההרכבה אשר במפתחי הלב ולהיות סר מרע, וז"א ארכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד יעקב:

ושמא תאמר שלכך לבד נבראת להיות סר מרע וללחום תמיד את יצרך, ת"ל זרעו לכם לצדקה. כלומר לכם לעצמכם לגוף ונפש בעשיית הטוב והמצות, כי גומל נפשו איש חסד, והנפש לא נתנה לכם להלחם עם יצה"ר לבד ולסור מרע, ותהיה קרובה להפסד ורחוקה לשכר, אלא זרעו לכם. עשו פירות לעצמכם במצות ומעשים טובים, ויחשב לכם לצדקה, לפי שלכך עלתה במחשבה לפניו ית' לברא את הארם בעל בחירה ורצון, כדי שיחשבו לו עשיית המצות לצדקה, שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו'. וז"א זרעו לכם לצדקה: ושמא תאמר שזאת הזריעה תצליח לעשות פירות כדרך כל הארץ, אין הדבר כן אלא שהקצירה שהיא כנוי אל הגמול ומתן שכר תהיה לרוב לפי החסד שבה שאין לו קץ, ומהו החסד שבה שגמלתם חסד עם הגוף והנפש, כד"א גומל נפשו איש חסד, לכן גם מתן שכרכם יהיה בעה"ז ולעולם הבא, לפי שהחסד שעשיתם עם הנשמה שנעלית ע"י עשית המצות למדרגה עליונה הוא חסד בדבר רוחניי, כן יהיה שכרכם בעה"ז ומרוב טוב ואור הגנוז וצפון לצדיקים לעתיד לבא, וז"א וקצרו לפי חסד:

עתה יאמר אעפ"י שחרשת ושדדת ונלחמת עמו אל תאמין בו, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי תמיד הוא פורש רשת ללכדך, אבל מ"מ כבר הוא נכנס וסר למשמעתך במה שחרשת ושדדת, ואין צריך כעת כ"כ טורח כבראשונה, כי אם אבן היא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, לכן נירו לכם ניר, כזה שהוא נר את השדה להפוך שרשי העשבים המכחישים את התבואה, שזאת היא מלאכה נקלה על ידי מרא וחצינא, ואינה צריכה חרישה בעומק המחרישה ושדוד כאשר היתה השדה צריכה לפני הזריעה, וזה יהיה צריך להתנהג גם בימי הזקנה שהוא עת לדרוש את ה' בוי"ו התוספת, מוסיף על ימי הבחרות כמו שזכרנו בדרך הראשון שאל יבטיחך יצרך בימי הזקנה, רק תמיד תלחום עמו, אכן ההפרש היא שלפי הכח תהיה המלחמה בזמן הקטנות והבחרות כחרישה ושדוד, ובזמן הזקנה נירו לכם ניר, כי אפילו הבחור שכבר התיש כח היצה"ר במלחמה חזקה בחרישה ושדוד, כבר הרגיל עצמו ואינו צריך כי אם ניר, כ"ש לאחר שהזקין דאיכא תרתי לטיבותא, ההרגל וחלישות הכח המביא לידי מאיסת התאות הגופניות שדיו בתקון נירו לכם ניר:

נמצא כל ימי האדם כלם במלחמת יצה"ר, אכן תחלתו מלחמה חזקה וסופו בנקלה, ולפי זה צדיקים אין להם מנוחה בעה"ז. ואימתי ינוחו יגיעי כח לעתיד לבא שנהיה למודי ה', כרכתיב וכל בניך למודי ה', אז יהיה ורב שלום בניך. שלום ממלחמת היצה"ר, וז"א עד יבא ויורה צדק לכם, שקובע זמן המלחמה עד זמן ההוראה הוראת צדק, אז יסיר לב האבן, כרכתיב והסירותי את לב האבן, ויברא לנו לב טהור. והטעם שתלה אותו הזמן בהוראת הצדק הוא מבואר כי הא בהא תליא, שאם אין הלב טהור לא נוכל להבין למודי ה', כדאיתא בתנא דבי אליהו כאשר תמצא בילקוט בפרשת כי תשא בפסוק וישב העם לאכול וגומר. וז"ל: אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיך בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, ומתוך כך יהא שומע וזוכרה עכ"ל. וכתב בעל ס' ראשית חכמה טעם על האי דתנא דבי אליהו, לפי שהתורה לא תשרה מפני רוחניותה אלא בנשמה טהורה מכל סיג ופגם, ולכן הכל צריכין אל התשובה עכ"ל. הרי לך שפגם וסיג רבוי המאכלים והמעדנים שהם פגם הגוף מעכבים להשרות רוחניות התורה, ונפגמת הנשמה ע"י המותרות כ"ש וק"ו בערלת הלב בלב האבן המכאיב את הנשמה אשר הוא אך למותר שהוא מעכב להבין את רוחניות התורה, כי מי מעכב כי אם שאור שבעיסה. ולכן לעתיד לבא שיעקר לב האבן ויברא לנו לב בשר לב טהור תכנס התורה בתוך מעיים טהורים וזכים וגופות ונשמות קדושות, אז יבא ויורה צדק ונהיה ראויים להיות וכל בניך למודי ה', לכך תלה זמן המלחמה עד יבא ויורה צדק לקטנים וגדולי' עתיקי שדים וגמולי חלב כי קטן וגדול שם הוא. ואפשר שגם שלמה בחכמתו כשאמר בני אם תקח אמרי וגו'. נקט לשון בני כנגד הקטנים שעדין לא באו לכלל מצות, ולכן נקט לשון אם שהוא לשון מסופק ולא אמר לשון צווי וחיוב קח אמרי, לפי שהקטן עדין לא נתחייב במצות, ושיעור הכתוב כך הוא: בני אם תקח אמרי, כלומר אם תקח אמרי בעודך קטן שקורין אותך בלשון בני, ובוצינא מקיטפיה ידיע, ועוסק בתורה ובמצוות בקטנותך הגם שאינך חייב בהם. הריני מבשרך שיצרך מסור בידך והרגת את המיצר לך כאלו חרב פפיות בידך, ולכך נעשה חלל בקרבך, ותחת הנחשת והעפרת שהיה במפתחי לבך הבאת זהב, שהם המצוות שנצפנו אתך בקנין גמור, וז"א ומצותי תצפון אתך, שתעבוד את הש"י בשני לבביך ביצה"ט וביצה"ר, כי כן הורגלת מקטנותך וההרגל נעשה טבע שני. הרחמן יטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפצה יבנה בית קדשנו ותפארתנו אמן וכי"ר בילא"ו:

· מעבר לתחילת הדף

---

---

שולי הגליון

---

---