בנין ציון/א/קנד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בנין ציון א קנד

סימן קנד

ב"ה אלטאנא, יום ד' כ"ה אדר ראשון תרי"ט לפ"ק.

להרה"ג וכו' מ"ה מענדל פרידלענדער נ"י הגאב"ד דק"ק געארגען במדינת אונגארן.

שאלה -- הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו באחת הכפרים העומדים תחת דגלי דרים ב' יהודים ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם ויהי היום כאשר יצא האיש כדרכו למסחר ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים ויבקש מהאשה מקום ללון והאשה אשר היתה צנועה ביותר כל ימיה אבל יראתה כסלתה רחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי גם לא שתה משקה רק מים וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו גם מדי לילה בלילה עד חצות ואח"כ היה מתאונן על חורבן בית ﭏקינו וכששכב לא שכב על מטה וספסל כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור כן נהג בבית האשה מיום א' פ' תרומה עד ש"ק פ' תצוה אמנם בליל שבת אחר גמר סעודתן התינוקים ומשרתי הבית עמדו כלם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו ונכנס אתה בדברים עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך וענה לה שלוחא דרחמנא אנא ושמי אליהו הנביא ואת אחי אנכי מבקש לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ ואין מגלין הדבר אלא לצנועין והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מטתה בחדר הסמוך והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו ועיין בספר עד חצות לילה ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה והעיר אותה משנתה וידבר אליה הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראויה לצאת ממנה משיח אך המניעה היא מצד בעלך שאינו הגון לכך לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותך וכעת חיה תלדי בן והוא יהיה משיח בן דוד ויגאל את ישראל וזה לך האות כי אליהו אנכי הנה ביום ג' הבע"ל לאחר הפרדי מאתך אם תפתח את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך תמצא שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל כה דבר אליה הנואף עד שפתה וטמא אותה פעמים בליל שבת ומוצאי שבת וביום הראשון טרם עלות השחר ברח הנואף משם ולא נודע מקומו ואשת כסלות הנ"ל חשה לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ד' את ביתו במטמון גדול והאיש שמע אליה וישב ביום ג' ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף ובראותה כי שקר בפיו צעקה ובכתה במר נפשה וספרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה ודברה על לבו הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת סהדי במרומים כוונתי היתה לשם שמים והלא הנואף היה איש מאוס ומכוער מאוד ומה יסיתני לזנות עמו אמנם הבעל לא שקט בזה רק בא אלי וספר לי כל הדברים ושאל ממני כדת מה לעשות עם אשתו ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות והיא ספרה גם לי ככל הדברים הנ"ל וצויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעכ"ת נ"י:

זה תוכן השאלה מהרב הגאב"ד הנ"ל נ"י:

תשובה -- חזרתי על כל הצדדים וקשה מאוד למצוא תרופה ומזור למכת האולת שתהיה מותרת לבעלה כי מה שטוענת ששוגגת היא וכונתה היתה לשם שמים אין זו טענה להתירה לפי מש"כ המהרי"ק שרש קס"ח ונפסק ברמ"א אהע"ז (סי' קע"ח) שאם זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל וכמו שהעיר גם מעלתו נ"י אמנם לקמן נדבר עוד מזה:

והנה לכאורה היה אפשר למצוא צד קולא כיון דאין עדים בדבר גם לא יצא עליה קול אלא היא בלבד אמרה שזינתה וקיי"ל כמשנה אחרונה וכמבואר באהע"ז סי' קט"ו ס"ו אין עדים שזינתה אלא היא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר וא"כ גם באשה זו ניחוש כן ואע"ג דהיא טוענת ששוגגת היא ורוצה להשאר תחת בעלה וא"כ איך נאמר שעיניה נתנה באחר ומשכ' בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב בכעין זה וז"ל ולפ"ז נוכל לומר נמי דלעולם בשאומרה טמאה אני נתנה עיניה באחר ואח"כ זכרה היא בעצמה או הזכירוה ואלפוה מרוב בושת ופגם שיצאו לה ולמשפחתה נתחזקה נגד יצרה ולבה והעלימה עיניה מאחר שנתנה בו תחלה והפכה דבריה עכ"ל לא שייך בזה כיון דבנדון דלפנינו לא הפכה דבריה אלא מיד כשהודה לבעלה שזינתה התנצלה ששוגגת היתה ושאל ידחנה א"כ הרי לא נתנה עיניה באחר מכ"מ י"ל דלמא איערומי קא מערמא שיודעת שאם תאמר שזינתה במזיד לא תשיג מבוקשה שישלחה ותנשא לאחר שעיניה נתנה בו שיחשוד אותה שעיניה נתנה באחר לכך מתנצלת לפניו למען יאמין לדבריה שזינתה וישלח אותה וסברא כזו הוזכרה גם בשו"ת נודע ביהודה (מ"ק חאה"ע סי' ע"א) וגם מלשון הש"ע משמע כן מדכתב סתמא דאין חוששין לדברי' דשמא עיני' נתנה באחר ולא חילק בין אם היא מבקשת לצאת ממנו או להשאר אצל בעלה:

גם מה שכתב מעכ"ת נ"י שספרו לו כי בבקר ביום ש"ק באו המשרתים אל החדר שהאשה שוכבת שם ומצאו הנואף שוכב שם על הארץ וא"כ איכא רגלים לדבר מפני שנתייחד עם האשה וביש רגלים לא אמרינן שמא עיניה נתנה באחר וכמשכ' הב"ש (סי' קט"ו ס"ק כ"ג) דאם ידוע שנתיחדה עם אחד ואמרה דזנתה נראה דנאמנת גם מטעם זה עדיין אין לאסרה ע"פ משכ' הח"מ שם מדברי הרא"ש דהיכא דאיכא טעמא להתירא כגון אירכוסי הוי מירכס אין אוסרין אותה אע"ג דיש רגלים וא"כ ה"נ הוי הך טעמא דאם איתא דנאף היאך שכב שם על הארץ בחדר משכב האשה עד שבאו המשרתים וראוהו ולא חזר להחדר שישב שם עד חצות לילה או חזר לחדר משכבו ואע"ג דהב"ש חולק על הח"מ והחמיר כתוספ' דפ' אע"פ דהיכא דאיכא רגלים לא מהני טעמא דהתירא עכ"פ תלי זה בב' שיטות התוספות והנודע ביהודה סי' ע' החזיק בדברי הח"מ נגד הב"ש וגם בלא"ה י"ל כמו שהעיר גם מעכ"ת דאין זה ייחוד להקרא רגלים לדבר כיון שלא יש ראיה שנתייחדו לשם זנות ומה גם שהיה פתח פתוח לכל בני בית לבא לשם:

אמנם כל זה היה אפשר לומר אם לא היו כאן רק דברי האשה לבדה אבל כפי הנראה מדברי השאלה ממה שהבעל היה צועק ובוכה על המעשה ועל בושה שלו הוא מאמין לדבריה והרי מבואר בש"ע סי' קט"ו דאם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה ואע"ג דבסי' קע"ח הביא הרמ"א בשם י"א דבזמן הזה שיש חרם דר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה מכ"מ הרי לבסוף הביא י"א דסבירא להו דגם בזה"ז נאמן וכפי הנראה פסק כן מדהביא דעה זו לבסוף וגם מדלא הביא זו בסי' קט"ו על מה שכתב הש"ע שם דחייב להוציאה ומשמע מזה שהסכים עמו להלכה גם כל האחרונים נקטו בפשיטות כן דהיכא דהבעל מאמין אסורה לו ותמהני על מעכ"ת שלא העיר על זה ולכן מצד שמא עיניה נתנה באחר אין תרופה לה:

אמנם אחרי רואי מש"כ הפסקי מהרא"י סי' רכ"ב דטובא מקיל מור"ם שלא לאסור אשה לבעלה ואע"ג דרגיל הוא בכל מקום למעבד הכא לחומרא והכא לחומרא א"כ אין לנו אלא לצאת בעקבותיו וכו' ע"ש גם אנכי חפשתי למצוא היתר כפענ"ד ואדברה וירוח לי דהנה בשו"ת מהרי"ק הנ"ל על שﭏת מהרי"ל באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה שיש איסור בדבר אם יחשב שוגג השיב וז"ל לענ"ד נראה דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש וגו' ומעלה מעל בד' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסור ﭏא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל ושוב כ' עוד נראה לענ"ד ראיה דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת איסור דהא גרסינן במגילה פ"ק וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד השתא באונס ועכשיו ברצון ש"מ שמאותה שעה נאסרה על מרדכי והנה דבר פשוט שאסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה את ישראל ותדע שכן הוא שהרי בבאה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש וכו' ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה משום אותו מעשה שהיה ברצון והלא דברים ק"ו ומה התם דלא היה בדבר שום נדנוד עבירה אלא אדרבא מצוה קעבדה ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה אשה שזנתה תחת בעלה לא כש"כ שהיא אסורה עליו ואע"פ שאינה יודעת שיש איסור בדבר מכ"מ עשתה היא עבירה וצריכה כפרה וחייבת קרבן עכ"ל מהרי"ק ומטעם זה כ' ג"כ הב"ש (סי' קע"ח) ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדא דאסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שהביאה היה ברצון עכ"ל ולענ"ד יש להשיב על זה דאף דסברת מהרי"ק סברא גדולה היא דגם אם לא מעלה בד' רק שמעלה בבעלה אסורה לענ"ד לא שייך זה רק בזינתה ברצון ונתכוונה להנאתה אלא שלא ידעה שאיסור הוא שמכ"מ נתכוונה למעול בבעלה אבל בזינתה לשם מצוה שכוונתה רק לשם שמים היאך יקרא זה שמעלה בבעלה וביותר יקשה גבי מרדכי שהוא בעצמו צוה לה לבא אל המלך נגד רצונה והיאך תחשב שמעלה בו מעל גם כבר הקשו המהרש"א והרי"ף בעין יעקב סתירה בדברי אסתר דלמרדכי אמרה ועכשיו ברצון ושם במגילה אמרינן א"ר לוי כיון שהגיע לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ופי' רש"י אע"פ שאני בא אליו מאלי אונס הוא הרי שהיא בעצמה קראה עצמה אונס ולכן היה נלענ"ד דאם בודאי היה זה צורך להצלת ישראל אין לך אונס גדול מזה אבל כפי הנראה מדברי מרדכי הוא בעצמו היה מסופק בזה שאמר אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו' ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות וכוונת דבריו שהיה בוטח בד' שישלח הצלה לישראל רק היה מסופק אם ממקום אחר אם ע"י אסתר כמו שאמר ומי יודע אם לא הגעת למלכות רק לבעבור הצלת ישראל כמו שפי' הראב"ע ולכן מצד איסור א"א אע"פ שהיה ספק מכ"מ היה מותר דעל ספק נפשות ג"כ מחללים אפילו שבת אבל שתהיה אח"כ מותרת לבעלה זה הוי ספק איסור דשמא היה אפשר להציל ממקום אחר וזינתה ברצון שלא לצורך וזה שאמרה אסתר וכאשר אבדתי אבדתי שמעכשיו ברצון ומספק נאסרתי לך ולכן כשהגיעה לבית הצלמים וסלקה ממנה שכינה אמרה למה עזבתני וכי אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון לא שהיתה אסתר מסופקת בזה דדבר המפורש בתורה הוא שאין הקב"ה דן אונס כרצון אלא כוונה לומר שמא בזה תראני שלא אלך ושאין זה אונס אצלי שלא תרצה להושיע לישראל על ידי ולכן כששבה השכינה אליה ידעה באמת שמד' היתה זאת שרק על ידה רצה להושיע לישראל ולכן להצדקת באמת לא נחשב לזנות שתאסר על בעלה שאונס גמורה היתה:

והיוצא מזה שאם נאמר כן אז בזינתה ברצון לשם שמים לא תקרא שמעלה בבעלה אכן איני כדאי לחלוק על מהרי"ק וב"ש ולהתיר איסור נגדם אמנם ראיתי בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קי"ז) שנשאל באיש שהלך עם אשתו ועם אחרים ביער ובאו עליהם רוצחנים ולא ידעו להציל נפשם כי אם ע"י שהפקירה האשה עצמה להם ברצון בעלה אם מותרת לבעלה והשיב ע"פ דברי מהרי"ק שהקשה מה היה החילוק באסתר בין עד עכשיו שהיה באונס ובין עכשיו שנחשב כרצון כיון שהיה ג"כ להצלת ישראל ותירץ בסברא ישרה דאם האונס על הבעילה עצמה כמו שהיה כשנלקחה לאחשורוש זה נחשב זינתה באונס ומותרת אבל בשאין האונס על הבעילה רק מחמת אימה אחרת הולכת אליו והיא מתרצת מרצונה לבעילה משום הצלה אע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה מכ"מ כיון דבעילתה היה ברצונה נאסרה על בעלה ובזה מתרץ ג"כ הסתירה במה שאסתר פעם חשבה עצמה כרצון ופעם כאונס ולכן חילק אם הבעילה לא היתה באונס רק להציל אסורה לבעלה אבל אם הבעילה בעצמה היתה באונס מותרת ע"ש והשתא בנדון השאלה שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה והאמינה בו האולת כ"כ עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה א"כ לפי אולתה היתה מצווה מן השמים על הבעילה עצמה ואין לך אונס גדול מזה ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה כי אם כמו שאמרה שסהדה במרומים שהיתה כוונתה לש"ש לזה יש לדון שגם ע"פ מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור ומותרת לבעלה כנלענ"ד אכן אין לסמוך על הוראתי אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה ואז אצטרף עמהם להתיר אשה לבעלה ובפרט שכפי שנאמר בהשאלה אשה כשרה היתה מאז ויש להם בנים כנלענ"ד.

הקטן יעקב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף