דבר אברהם/ג/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג כא

סימן כא
ביאור ברייתא בבבא מציעא

כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות שכירות ה"ד) השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בע"ב הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות כו'. בד"א בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד כו' שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה, ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת עכ"ל. והנה עיקר הדברים הוא בברייתא (ב"מ ע"ו:) כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי בואו וטלו שתים אבל ההוספה ע"ז שאפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת הוא מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו, וצריך טעם למה הוסיף זה.

ונ"ל לומר דעל ברייתא כיצד מטען יש לשאול:

א) מה באה הברייתא ללמדנו, האם ללמוד פתאים ערמה כיצד להטעות את הפועלים, וכי זה הוא ענין להברייתא.

ב) אטו כולהו אינשי בחדא מחתא נחיתו, יש שיכולין להטעותו באופן זה ויש באופן אחר.

ג) האיך מותר להטעות והרי נאמר מדבר שקר תרחק.

וביותר קשה, ד) דאלו הי' הדין דפועל אינו יכול לחזור בו והי' גופו משועבד לעשות לבעה"ב מלאכה זו אלא שאינו רוצה, שפיר הוי רשאי להטעותו בכדי שיקיים את החיוב שמוטל עליו, אבל הרי פועל יכול לחזור בו ואין גופו משועבד לעבוד אצלו אלא שתביעת ממון יש לבעה"ב עליו לשלם היזקו מדד"ג, וכיון שאינו רוצה לעבוד אצלו בסלע ורק בשתים הוא מתרצה נמצא שכשהוא מטעהו הוא עובד בחברו שלא מדעתו ושלא מרצונו, דאלו הוה ידע שלא יתן לו אלא סלע לא הי' עובד, ונמצא דלא רק את הסלע הוא שולל ממנו אלא עיקר ההשתמשות בגופו של חברו הוא כבעל כרחו והיכי שרי.

לכן נראה דשתי השאלות האחרונות הן הפותרות את הענין, ולא באה הברייתא ללמד את הבעה"ב דרך הטעת הפועל אלא דינא הוא דמשמיעתנו, דרק באופן זה בלבד מותר להטעות ולא באחרים, וזהו דאמרה הברייתא "כיצד מטען" כלומר באיזה אופן מותר להטעותן. אומר להם כו' היינו דדוקא באופן זה מותר ולא באחר. לדוגמא, אם יאמר הפועל שדה זה מחזיק בית כור ואין בכוחי לחורשה כולה, חבילה זו משקלה מאתים ליטרא ואין בכוחי לנשאה, מקום זה שאתה שולח אותי לשם רחוק עשרה פרסה, ואין בכוחי ללכת כ"כ הרבה, ולכן חוזרני בי ואיני רוצה לעבוד שלא תיק לגופי, ויבוא בעה"ב להטעותו, לומר שדה זה מחזיק רק סאתים, חבילה זו משקלה רק מאה ליטרא, מקום זה רחוק רק חמש פרסאות אינו רשאי, חדא שהוא אומר דבר שקר, ועוד שאין גוף הפועל משועבד לעבוד אצלו ואינו רוצה לבזבז כחותיו, ונמצא שכשהוא מטעהו אין זה ענין ממון לחוד אלא שחוץ מזה הוא משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו, וזה אינו רשאי. ולכן קאמרה הברייתא כיצד מטען, באיזה אופן מותר, אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ובאופן זה אינו משקר כלל ואינו משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו ואינו מטעהו באמת כלל, שהרי רוצה הוא לעבוד בשתים והוא קוצץ לו בשניה באמת שתים ונותן לו באמת שתים, ואם יש בזה הטעאה רק איהו הוא דאטעי אנפשי' אבל בעה"ב אינו מטעהו כלל שנותן לו באמת פתים אלא דמכיון שהדין הוא דשוכר עליהן פועלים אחרים עד כדי שכרן וחוזר וגובה מהן לא יהו הם עצמם בקציצה שניה אלא כפועלים אחרים שקוצץ להם שתים. אלא דכיון דצריך לחזור ולגבות מהם הסלע השני לכן הוא מעכב מלשלם להם, שגם אם ישלם להם הרי הדין דחוזר וגובה ואפוכי מטרתא למ"ל וה"ז כשילם וחזר וגבה מהם. (ועיי' ברא"ש ב"מ שם ובב"י ח"מ סי' של"ג בשי' רש"י ז"ל). תה שייך רק בהטעאה באופן זה ולא בהטעאות אחרות שאסורות. ונמצא דעיקר היתר של הטעאה זו מיוסד רק על דינא דחוזר וגובה מהם, ולכן הוסיף הרמב"ם ז"ל במתק לשונו הך דינא הכא מדעתא דנפשי' והוא כפירוש וביאור לענין מטען המתמיה לכאורה כאמור.

ובזה יבואר שפיר מ"ש הש"ך חו"מ (סי' של"ג סקכ"ט) משם הרא"ש דבקבלן אפילו אינו דבר האבד מטען, ותמה ע"ז הנתה"מ דלא תנינן במתני' מטען אלא בדבר האבד ומהיכי תיתי לחדש מדעתנו דין שלא סכר במשנה, ועל יסוד זה הוא מפרש את דברי הרא"ש בדרך אחרת, ולפי האמור הוא פשוט בתכלית הפשטות, דמטען דמשנתנו אינו שום דין חדש ואין כאן הטעאה באמת, דבאמת הוא משלם לו כמו שקצץ בשניה אלא שחוזר וגובה ממנו הפסדו, וא"כ בקבלן נמי שידו על התחתונה אפילו בדבר שאינו אבוד וחוזר וגובה ממנו בודאי יכול להטעותו בכה"ג דסלע קצצתי כו', שבפועל אין כאן הטעאה כלל כנ"ל ופשוט הוא.

ולפי דברנו י"ל דבדיוק נקטה הברייתא סלע קצצתי טול שתים, דאלו ביותר משתים אם שילם להם כבר כבדינו של הרמב"ם אינו חתר וגובה מהם אלא עד כדי שכרן והיינו הסלע השני ומה שמשלם יותר יפסיד (ואין ההטעאה בדרך זו בטוחה כשיבקשו הפועלים לשלם להם תחלה כרגיל במקרים של שינויי השכר), ואפילו כשלא שילם להם עדיין וכל שכרם בידו שדינו כחבילה בידו ששוכר עליהם עד ארבעים וחמשים (ב"מ ע"ח.) לא ברירא מילתא. לפי"מ שפירשו הראשונים ז"ל (הרמב"ן והריטב"א ועוד) בטעמא דבאת חבילה בידו משום דכי יהבו ניהלי' מסתמא אדעתא דהכי יהבו ניהלי' שתהא משועבדת וקנויה לי' כמשכון לתשלומי היזקו, וזה שייך רק בחבילה שבאה לידו בקציצה הראשונה ולא בממון אחר שנמצא משלהם בידו וכש"כ לא בשכרם מקציצה שניה שבפירוש חזרו בהם אז מקציצה ראשונה ולאו אדעתא דהכי השאירו בידו. ולכן אינו שוכר עליהן בתורת חבילה אלא כבלא חבילה, ואז אינו שוכר עליהן אלא כדי שכרן שבקציצה ראשונה, תהו רק כשקוצץ להם בשניה רק שתים. אך הרמב"ם ז"ל שכתב שם סתם, ואם הי' להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז, בלי שום חילוק בין ממון לממון, נראה דלא נחית בחבילה לטעם האמור אלא שבכל ממון שלהם שיש תחת ידו אפילו ממון שלא בא לידו בתורת חבילה ומשכון נמי דינא הכי. ועפי"ז יתחדש לנו לדינא, דהא דמטען הוא רק בהני דחוזר וגובה מהן דהיינו בהני דחייבין לשלם היזקם מדיני דגרמי, אבל בהני דאינן חייבין לשלם היזקם כגון בחש"ו או באשה דמעשה ידיה לבעלה וכשנתחייב בקציצה שניה שתים שייך השכר לבעלים ואינו יכול לגבות ממנו היזקה של אשתו שנתחייבה מדד"ג - בכל הני אינו יכול להטעותן אפילו בדרך זו דסלע קצצתי לכם כו'.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף