דבר אברהם/ג/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג יג

סימן יג
בנידון כלי מודד־המים למקוה

ע"ד המקוה שרוצים לבנות מחדש שהמים באים מן הנהר ע"י סילונות שבארץ, ודא עקא שעוברים דרך כלי "מודד המים" שהוא כמו סילון קטן ובאמצעיתו מקום מרווח להעמיד שם מכונה קטנה שנעשית מצלולויד. ואח"כ מחברים את מודד המים הזה אל הסילונות שבארץ, ויש אומרים דיש למודד המים הזה דין כלי קיבול בשביל המכונה שמעמידים בתוכו. הנה לכאורה דבר פשוט הוא שלהקערורית שבאמצע המודד יש דין בית קיבול ופוסל משום שאיבה, שהרי נעשה הבית קיבול לשם קבלת המכונה הצולולודית והרי זה כמתנית' דמקואות פ"ד מ"ג החוטט בצנור לקבל צרורות כו', פוסלים את המקוה ומ"ל צרורות מ"ל מכונה, ואדרבה מכונה זו גריעא מצרורות דראיתי בתפא"י לכלים פ"ב מ"ג הטהורין שבכ"ח כו', וסילונות אע"פ כפופין אע"פ מקבלין, שכתב אף שיש ב"ק לקבל צרורות אפ"ה לא מיחשב עשוי לקבלה משום דלא ניחא לי' מצד עצמו במה שיקבל דטפי הוה ניחא ליה שלא יבואו לשם הצרורות, וסמך על דוגמתו במכשירין פ"ד מ"ג בכפה קערה על הכותל שלא ילקה הכותל ממי גשמים דאע"ג שרוצה שירדו הגשמים לתוכה אפ"ה מדלא ניחא ליה בבשמים מצד עצמם לא מיחשב קבלה, והוא פלא דהרי מפורש במתני' דחוטט צנור דגומא לצרורות חשיב ב"ק, והכא במתניתין דכלים מפורש הוא במקומו בר"ש ורע"ב דבלא חקק בו ב"ק לצרורות מיירי. (ועיי' בר"מ ותוי"ט). ומה שמביא מכפה קערה על הכותל נ"ל דשאני היא דהתם לא עשה שום מעשה להוריד את הגשמים וממילא קא אתיין וכיון דלא ניחא ליה בהו גם קבלתן לתוך הקערה לא מיחשבא קבלה שאין זה לניחותא דידיה אלא למניעת דבר דלא ניחא ליה, משא"כ הכא דהניח סילונות להמשיך את המים וניחא ליה בהמשכת המים אלו, ובהכרח הוא שבמים אלו מעורבין גם צרורות ועושה ב"ק לערבן ה"ז חשוב כב"ק דניחא ליה. ולפלא על התפא"י שנטה מדברי הראשונים ז"ל ולא הזכירן כלל ולמה הוצרך לזה. ואילו באנו לקיים דבריו יש מקום אתנו ויוצא פירוש המשנה דחוטט בפנים אחרים. דבאמת יש לדקדק קצת במתני' דקתני החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא כו', ולא מפרש להדיא דפוסל את המקוה ורק בסיפא היו צרורות מתחלחלים בתוכו מסיים פוסלין את המקוה. ונאמר בהמלצה על התפא"י דבאמת כ"ז שאין צרורות בפועל ואנו באין לדון עליו על הגומא שהיא נעשית לרצונו משום דרוצה לקבל צרורות אנו אומרים אדרבה אין רצונו כלל שיתקבלו צרורות ואדרבה רוצה הוא שלא יבוא לידי קבלת הצרורות כלל דאדרבה רוצה שלא יזדמנו צרורות. אבל כל זה יש לדון רק לשעת החטיטה קודם שנזדמנו צרורות בצנור בפועל אבל כשכבר נזדמנו צרורות בצנור ואין תלוי ברצונו לשנות וציאות זו ורצונו במים וממילא גם בצרורות המעורבין שבמים בהכרח הרי רצונו הוא בגומא שחטט שתקבל את הצרורות ואז חשיבא לב"ק מרצונו. ולפי"ז תרתי בבי במתני' דחוטט חדא נינהו, החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא כו', (ועדיין אינו פוסל עד אשר היו צרורות מתחלחלים בתוכו פוסלין את המקוה. וזהו רק בכדי המלצה על התפא"י אבל כל הראשונים לא פירשו כן. אלא דברישא אשמעינן דחטיטה פוסלת ובסיפא אשמעינן שאין הצרורות המתחלחלים מבטלין את הב"ק וכ"פ בשו"ע. ואולי רצונו לחלק דנ"מ בין קבלת טומאה לפסול המקוה, ואמאי הוצרך לזה ומנא ליה הא. והזכרתי זאת לומר דבמובן זה המכונה הצולולוידית גריעא מצרורות שהוא רוצה בה מצד עצמו ולא ככפה קערה על הכותל:

אח"ז בינותי שדבר גדול דיבר התפא"י, ואם שהוא נגד דעת רוב הראשונים כמ"ש יש לו יסוד מפורש בדברי הראב"ד ז"ל בבעלי־הנפש שער המים, שכ' על מתני' דחוטט ת"ל פי' הצנורות דרכן לעשות להן בית קיבול באמצע כדי לקבל מהגג עפר וצרורות היורדים עם שטף המים כדי שלא יכלה כל עפר הגג וכשיתמלא אותו בית קיבול מן העפר וצרורות חוטטין אותן ומתירין את העפר על הגג וטחין אותו כתחילתו עכ"ל, והרי שפירש באופן שהוא רוצה בצרורות מצד עצמן, ונראה להדיא שהוא נד מפי' הר"ש שעושין הגומא לקבל הצרורות בכדי שלא יעכבו הילוך המים, משום דלפי"ז יקשה דהוי כגשמים שאינו רוצה בהן מצד עצמן, לכן פירש בדרך זו. (וחכ"א העירני דיש להקשות על שיטה זו מכלים פט"ו מ"ג ר' יהודה אומר אף של גודלת טמא מושב ופי' הר"מ בכדי שיתקבץ כל מה שיפול מראשה כו', והרי בזה אינו רוצה מצד עצמן. ונראה דהראב"ד לא יפרש כן אלא משום מדרס).

ובמה שיש לדון בנידון דידן מצד בית קיבול העשוי למלאות כבר הזכרתים ודחיתים דבסוכה (י"ב ע"ב) גבי סככה בחיצין נקבות מסקינן דבית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול. האומנם דרש"י בסנהדרין (ס"ח ע"א) והרמב"ם הל' כלים פ"ב ה"ג ס"ל דבית קיבול העשוי למלאות אינו בית קיבול ואיכא עוד מרבוותא דסברי הכי, ע"יי רמ"ה סנהדרין שם ובחי' מתירי סוכה שם, אבל התוס' סוכה שם והר"ש פ' כ"ו מכלים מ"ב (ואפשר דהיינו הך כידוע) ס"ל דהוי ב"ק ודברי הרמב"ם בהל' כלים סותרים למ"ש בפ"ה מסוכה דאין מסככין בחיצין נקבות הוי ב"ק. והמבואר דמחלק בין מילוי עולמית לבין הך דחיצין דפעמים נוטלין הברזל מן העץ. והתוס' כתבו שזהו דוחק. ולא מבואר לי מהו הדוחק, אדרבא כך נראה כפשוטו. ואולי י"ל שהדוחק הוא לאידך גיסא, דאי תימא דמיירי בחיצין שנוטלין מהן לפעמים הברזל א"כ אמאי אמרינן מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לאו בית קיבול הוא. הרי כל בית קיבול עשוי למלאות ולהוציא. וזהו ק"ק להרמב"ם. ומדברי הריטב"א למדתי דג' מדות בדבר. עשוי להכניס ולהוציא תדיר זהו עיקר ב"ק הנאמר בכ"מ עשוי למלאות עולמית אינו ב"ק לרש"י ולהרמב"ם, עשוי להוציא רק לעתים רחוקות כגון חצים לעת מלחמה בזה אמרינן בסוגיין דמהו דתימא לא שמי' קיבול קמ"ל. ובדידן דעשוי למלאות עולמית לרש"י ורמב"ם מיהא לא הוי ב"ק. אבל מה נעשה לדעת התוס' והר"ש ודעימייהו. ומהרהר אני לומר דב"ק נקרא רק למה שמכניסים בתוכו דברים שאינם ממנו גופא כדומיא דשק שממלאים אותו פירות וכלים אבל מה שחלק מן הכלי הדבוק בו תמיד נכנס לחלל שכנגדו אין זה נקרא ב"ק כלל שכך היא הווית הכלי ומהותו. ובזה אין אנו נוגעים בשאלת ב"ק העשוי למלאות שאין זה מילוי כל עיקר אלא חלק הוא מהכלי וא"כ בנידן דידן לכו"ע לא הוי ב"ק. והרמב"ם בהל' כלים בבקעת של עץ להכניס בו סדן של ברזל אפשר דהוי כשני כלים מיוחדים שזה נכנס לתוך זה ומגביהין לפעמים זמ"ז ולא שחוברו יחדיו עי"ש.

עוד יש להעיר דדוקא בההיא דבקעת של עץ דאיירי בה הרמב"ם אנו דנין בעשוי למלאות אם הוי ב"ק וכן בחיצין נקבות שהן של עץ ולכן אע"פ שהן עומדין למלאות וכל זמן שלא נמלא מהסדן או החיצין עדיין הוי כלא נגמרה מלאכתן מ"מ מיד חשבינן להו כב"ק דהא גולמי כלי עץ גמי מקבלין טומאה, משא"כ בדידן בכלי מתכת אפשר לומר דכל הצורך הוא בשביל תיקון וקביעת המכונה שזהו עיקר הכלי לכן כ"ז שלא הוכנסה המכונה חשובה השפופרת כגולמי וגולמי כלי מתכת טהורין ואח"כ במחובר ישימוה שם אלא שצריך בירור גדול מה בקרא גולמי, ועיי' חולין כ"ה ע"א וברמב"ם בכמה מקומות, ועיי' בתוס' סוכה שם (ד"ה בנקבות) שכ' דה"ל גולמי כלי עץ דטהורין, ולשונם ק"ק דהא אדרבא גולמי כלי עץ טמאין, וצ"ל דכוונתם לאו דוקא לגולמי דעלמא אלא כגון דקאמרי בקתא דסכינא דלא הוי כלי בפ"ע אלא רק כחלק. ומ"מ ק"ק מנ"ל דחיצין נקבות נמי הכי הווין. ולא נתברר לי די צורך אופן תיקונו של מודד המים אצלכם, לפי שישנן כמה שיטות (סיסטימות) של מודדי המים, ואם הקערורית שבאמצע היא לשים בקרקעיתה את הציר (או היתד) שבאמצע כנפי "הפילטערל" שעליהם תסוב י"ל שדינו ככף החקוק שתחת רגלי המטות שאין בהם משום כלי קיבול לפי שאינו עשוי לקיבול אלא לסמוך כמבואר ברמב"ם הל' כלים פ"ב.

כמו"כ לא נתברר לי אם הקערורית תופסת כל רוחב הצינור או שרחבה קצר מרוחב הצינור ונשאר מצדדין חלק צינור משהו שאינו קערורי שגם שם זורמים המים, וכן אם בחלק הצינור שע"ג הקערורית בגובה ג"כ זורמים המים.

ואם הוא באופן זה יש לנו צד היתר, שלפי שכתבתם שהמים נמשכים ישר מהנהר א"כ דינו ממש כמעין שהעבירוהו ע"ג השוקת שאם העבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לה כבמקואות ריש פ"ה ושו"ע רס"ח ומסתמא יש בצינורות כשפפה"נ למאן דבעי גם בזה שיעור לחיבור להכשיר שאובין או כולו שאובין אמנם אף בזה יש להעיר מההיא דמקואות פ"ו מ"י האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל ע"יי בר"ש שהאביק הוא לשון חקק והוא כלי מתכת משוקע באמבטי ובזמן שהוא באמצע פוסל שכל המים גרורים ע"ג, וה"נ בנידון דידן. אמנם בביאור משנה זו נתלבטו המפרשים אמאי חשיבי כל המים שבמקוה כגרורים ע"ג האביק ונעשו כולם שאובים, לא ליהוי שאובים אלא מה שמהם כנגד האביק ולא מה שמצדדיו ולגבייהו יהא נידון כאביק שמן הצד שבמשנה שם שאינו פוסל ובזה גריעא בנ"ד שכל המים גרורים בפועל ע"ג הקערורית. אלא נראה שביאורה הוא, דהר"ש כתב שהאביק יש לו נקב ועשוי להוציא את המים שבמקוה, ונראה שהוא בשיפוע קצת, היינו שכל דופני המקוה משתפעים אל האביק שהוא באמצע ובאופן זה באמת כל המים שבמקוה מסתמכי ועמדי על האביק ולכן כולם נעשים כשאובים. ולפי"ז בנ"ד נמי בין המים שלמעלה ובין שבין הצדדים אף אם הקערורית קצרה ואינה תופסת כל רוחב הצינור מ"מ כיון שהיא למטה באמצע כל המים סמיכי עלה. ויש להמתיק עוד בפנים אחרים קצת, דתניא (חגיגה י"ט.) מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין שאין מטבילין באויר, דלא אמרה תורה מקוה ומים אלא כשהם על הארץ ולא באויר, עיי' פירש"י. ובכל מקוה ראוי הי' למים העליונים להיות כבאויר אי לאו דגם אינהו אארעא דמתותא סמיכי. וכיון דבמשופעין כל המים מסומכין על הכלי אין בזה דין מי מקוה אלא דין מים שבכלי או כטובל בכלי דמי ופסול. ולפי"ז בנידון דידן לא שייך למידן הכי. אך לפי"מ שהעליתי בספרי ח"א סי' י"ח אות ב' דבעינן שיהא על כל משך המערב תורת הכשר מקוה ואל"ה אינו בכדי חיבור המקואות, וכן מצאתי בחת"ס חיו"ד סי' ר"ט שהמתיק עפיד"ז דברי הרמב"ם פ"ח דמקואות, הנה במקום הקערורית אין על המערב תורת הכשר מקוה דבמקוה זהו האביק וממילא אין חיבור מקואות על ידו. וע"יי בב"י מה שהבית מתשובת הרשב"א ח"ג בכ"ח ובמה שנחלק בביאור דבריו וקשה להאריך בזה עתה ועיי' בתפא"י במתני' דאביק דגובה ברום קומה הוי כשאובין ורמז לההיא דטבו"י פ"ב מ"ו. והתם באמת לא קיי"ל כריב""נ אלא שהביא לה מסתמא לענין שיעורא דרום קומה ואין הדברים ברורים לי לע"ע.

ובר מן דין יש לפקפק ולומר דשאני הכא מע"ג שפת השוקת כיון שהוא בתוך הצינור וכל הצינור הוי ככלי, אמנם ראיתי בב"ח סי' ר"א גבי צינור שחקק בו גומא שעמד כבר ע"ז משפת השוקת. וקשה לי להאריך עתה בזה בפרט שאין צד הטיכני של המכונה ידוע לי אם יש שם צדדים לא קערוריים. ומלבד זה איכא תיוהא, שאם היו המים נמשכים מן המקוה לא היה מועיל החיבור להכשיר לפי שבאים בזחילה, אלא דהנהר הוא כמעיין שמחבר גם בזוחלין, עי' סי' ר"א ס"י ובש"ך ס"ק קכ"ט ועוד, אבל ידוע דדעת הר"ש דרק במקוה שמימיו היו זוחלין מאליהן יש עליהם דין מעיין אבל בהרחיבן ומכ"ש שהמשיכן למק"א אין דין מעין והדברים ארוכים, ולכתחילה יש להדר ולצאת ידי כל הדעות.

ויש לאיזה צד עצה לסתום את נקבי צינור המודד סתימה מעלייתא ע"י התכת מתכת ויתבטל מתורת כלי ואחר שיחברוהו לקרקע ינקבוהו שוב או יקצצו לגמרי משפת הצינור שלו (מהצד הטיכני אפשר יהיה לעשות כן בודאי ע"י חלקי הסילונות שמלפניו ושלאחריו) ויהא קבעו ולבסוף חקקו. ואף שהנו"ב מה"ת קמ"ב כתב בנקיבת גיגית בתלוש שאם היה בדעתו לסותמה אח"כ בברזא במחובר לא בטיל מינה שם כלי אפי' קודם סתימתה הכא שאני, משום דביסוד הדברים הניח הנוב"י מ"ש הב"י או"ח קנ"ט דנוטל ידיו מחבית דהויא כלי אפילו בשעה שניטלה הברזא משום דעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו, משא"כ הכא דלא שייך לומר כן כמובן. אלא דבזה נאחזנו במה שהרעישו האחרונים ובראשם הנוב"י שם דקבעו ולבסוף חקקו מהני רק לשאיבה דרבנן ולא לדאורייתא וא"כ להני רבוותא דסברי כולו שאוב דאורייתא שכ"פ גם הרמ"א בהג"ה לא מהני. אבל הרווחנו מיהא בזה לענין מ"ש לעיל אם יש זרם שבצדדים ולמעלה מהקערורית שאינו נעשה שאובין דאפי' לדעת הר"ש דמים הנמשכים מן המעין ע"י הסילונות אין להם דין מעין וממילא זוחלין וקטפרס אינו מחבר אם כן הוא ואם רוב הזרם אינו שאוב תיהני סתימת הצינור ופתיחתו במחובר לכו"ע. וזה תלוי במציאות באופן תיקון המכונה שאצלכם שאינו ידוע לי בדיוק כמ"ש. ואולם העצה הפשוטה נראה לי לקבוע את מודד המים לא מושכב אלא זקוף שאז אין הקערורית מקבלת מים וכל כלי ב"ק שהניחו שלא כדרך קבלתו אינו פוסל, כמתנית' דטבלא, ועי' בבעה"נ להראב"ד ז"ל שער המים ובשו"ע (סי' ר"ת סל"ח), כמדומני שמצד שלטון העיר לא יהיה עיכוב לעשות דוקא מושכב ולא עומד.

והנני להעיר עוד דברים אחדים:

א) כמדומני שמודד המים א"א להיות מחובר לקרקע טמון באדמה וכל חיבורו יהיה רק ע"י שנכנס ע"י שרויבע בסילונות האחרים המחוברים לקרקע ומסופקני אם זה הוי חיבור גמור. עי' ברמב"ם הל' כלים פ"י הט"ו וצ"ע. וטוב יותר לחבר ע"י התכה:

ב) לעיין במקום מכונת הספקת המים אם אין שום חשש שאוב ע"י גיגית או משאב (פומפען) שיש שחושבין אותו לב"ק.

ג) בסוף הסילונות מסתמא יעשו המשכה ג"ט כנהוג בכ"מ:

ד) כמדומה לי שיוכלו להשיג או להכין ביחוד מודד מים כזה שכל המכונה תמצא בחלק העליון של הבליטה והפילטרל ימצא כולו או חלקו בתוך חלק הצינורי של המודד ולא יהיה שום קערורית למטה.

ה) מתוך נוסח מכתבם נדמה לי שמה שבעל המקוה אינו רוצה לעשות עתה תיבה של מי גשמים אינו משום ההוצאה אלא משום דוחק המקום, ואם כן הוא הלא אפשר לעשות תפירה עמוקה וצרה גם במקום קטן, עמוקה כשיעור מ"ס, כדרך שמקדרין לבארות. ולעדה תשובה כי"ב היא ראוי להדר בכל.

כך נראה מקופיא ולמעשה עלי להוסיף עוד שנית כתוב.

ה' יפרוס על ידידי מעכת"ה סכת שלומו, יעמידנו

בקרן אורה ובמקום טהרה יטענו, ונזכה לחזות בבנין ציון וירושלים בעמוד הכהן המטהר. כנפש ידידם דוש"ת ומכבדם.

הערות בעניני מקואות

והנני לרשום בזה הערות אחדות בעניני מקואות.

א) הספקת מים כשרים למקוה כידוע עולה בהוצאת ועמל רב שקשה תדיר לקהלות ועלתה על דעתי מחשבה אולי אפשר לתקן מקוה באופן שיבואר למטה שיעלה בדמים מועטים. דבשו"ע יו"ד (סי' ר"א סעי' ל"א) פסק דמקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים נימוח כשר להקוות, והוא מתוספתא טהרות מובא בתשו' הרא"ש כלל ל"א סי' ב', וכתב הש"ך (סקע"ד) כשר להקוות כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן, והוא מב"י ובשם הסמ"ג ועי"ש. ולפי"ז בזמנינו שישנן מכונות המהפכות את המים לגליד הי' אפשר בנקל למלא את המקוה מאיזה מים שהם, (ומכ"ש ממימי סיפוק המים בערים [וואסערלייטונג] דאפשר שאינם שאובים כלל), ולהגלידם במכונה ופקע מהן שם שאובים ואח"כ יחממום ויהפכו שוב למים והרי כאן לפנינו מקוה כשרה. אבל המכונה הזאת כפי ששמעתי עולה ג"כ בדמים מרובים. ועלתה על דעתי לומר שאם המים שהגלידו נטהרו מידי שאיבתם משום דפקע מינייהו שם מים ופנים חדשות באו לכאן, ה"נ מים שאובים שהורתחו ונתהפכו לקיטור (או זיעה) שאין בו ממש נטהרו מידי שאיבתם (ואפשר דק"ו הוא מהגליד, ויש פנים גם להיפך, ומסברא לחוד קשה להכריע). ואם כן הוא נקל מאד להכניס מים לחוד ולהרתיחן שיהפכו לקיטור ובהגיע הקיטור עד למקוה יהפך שוב למים, וזה יעלה בהוצאות מועטות מאד. ויש להעיר מהמבואר בשו"ע יו"ד ו)סי' קכ"ג סכ"ד) משם תשובת הריב"ש סי' רנ"ה דיי"ש שעושין מיי"נ אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו. אבל אין ראיה מזה לנ"ד דהא בע"כ אתה צריך לומר דשאני איסורין משאיבה, שהרי הגליד מוציא משאיבה ומשקין איסורין שהגלידו בודאי באיסורן קיימי ולא פקע. ובע"כ צ"ל אי משום דבשאיבה דרבנן הקילו (אולם לפי"ז יהא הדין רק בג' לוגין שאובין אבל כולו או רובו שאוב למ"ד דאוריתא אין הגליד מכשיר, ובזה יהא מדויק לשון התוספתא כשר להקוות שעמד הב"י על דקדוקו ולא כן משמע בב"י ושו"ע אלא דאפי' כולו שאוב כשר אמנם הגר"א ז"ל בביאורו לתוספתא טהרות פ"ב כ' וז"ל טהר משום מים שאובין שלא נקרא שם שאובין עליהם כו', ואם נמחה כשר להקוות עליו פי' מותר להמשיך לתוכו עוד מים עד מ"ס או שאם המשיך אותן למקוה אחרת שאין בה מ"ס כו', עיי"ש), אי משום דאין השאיבה פוסלת ואפי' מד"ת אלא בדבר שאלמלא פסול זה היה ראוי לטבול בו דהיינו מים אבל גליד שבפועל א"א לטבול בו לא די שלא חל עליו שם שאיבה אלא דממילא נפקע גם עי"ז, ולפי שני הדרכים נטוי לומר דה"ה בזיעה שבשעה שהיא עדיין במצב אדי (אוירי) אינה כמים וא"א לטבול בה אפי' היו מ' סאה שאינה מכסה את הגוף (דוגמת מ"ש רבינו שמתה בשלג, מובא בב"י) ואין חלקיה מחוברים יחד למ' סאה, וממילא כשפקע מינה אז פסול שאובין שוב אינה נפסלת גם אח"כ כשחזרו להיות נוזלים כמים.

אח"ז ראיתי בס' מטה לוי להרב מפרנקפורט ענ"מ ז"ל (ח"ב חיו"ד סי' ל"ח) שעמד על ענין הזיעה משאובין והביא ראיה ממשנה רפ"ב דמכשירין בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה כו', מרחץ טמאה זיעתו טמאה כו' הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת הבריכה טמאה, הרי דהזיעה היא כאביה המים ואינה כפנים חדשות ולא פקע מינה דין מים. האומנם דיש לדון בזה, דברישא דבא במים שאובין והזיע פי' הר"מ ז"ל שהטומאה היא להתערבות הזיעה עם מים שאובין אשר על שטח גופו, ובמרחץ ובריכה טמאים דמיירי לענין טומאה י"ל דטומאה שאני דאין טהרה למשקין שנטמאו חוץ מן המים בלבד ע"י זריעה וה"נ אשכחן דמשקין סרוחין אין מקבלין טומאה שנאמר אשר ישתה ואם נטמאו ואח"כ נסרחו הרי הן בטומאתן לעולם, עי' רמב"ם פ"ה מהלטומ"א הל' י"ד וכ"א ובראב"ד שם. והרינו רואין דאין טהרה למשקין ומים בכלל ע"י הגליד מדכתב הרמב"ם שהן בטומאתן לעולם, חוץ מן המים רק בזריעה, ובשאיבה מהני. אבל רחוק הדבר לומר דזיעה אם דינה כפנים חדשות דמיא להסריחה דבהסריח אותו הדבר עצמו קיים משא"כ זיעה שהדבר עצמו הטמא אינו במציאות (בשעה שהוא במצב אוירי) ואי תימא שדינו כדבר אחר צריך שתפרח טומאתו וממילא הוא טהור גם אח"כ כשחזר ונעשה שוב מים. אך לפי"מ שצדדנו לעיל לומר בשני הדרכים דשאיבה שאני אין ראיה ממתני' לנ"ד, דאפי' רישא לא שייך לדין שאובין שבמקוה. ויש להכריח כן שהר"ש פ"ט דפרה מ"ה הביא לתוספתא מי חטאת שהגלידו וחזרו ונימוחו כשרים, הרי דע"י גלד לא בטל מהם שם מים, דאל"ה כשחזרו ונימוחו הרי הם מים חדשים שנהוו מעצמם ולא מים חיים ואמאי כשרים למי חטאת:

וקשה לדינו של הרא"ש דגלד מבטל פסול שאיבה, וע"כ צ"ל דבשאובין שאני כמ"ש, ובתוספתא שלפנינו (ספ"ב דטהרות) הגירסא מי חטאת שהגלידו משקה טופח טהורים (פי' הגר"א ז"ל אף שעדיין משקה טופח נטהר משום מי חטאת) נמוחו חזרו לטומאתן הישנה. וצ"ל דמה שנטהרו משום שאינם ראוים אז להזאה ודמיין למי חטאת שנפסלו שאינם מטמאין מה"ת אלא מדרבנן כמבואר בכ"מ פט"ו מפר"א ה"ג אע"ג דהכא דחוים רק לזמן עד שימותו, ולפי"ז בחזרו ונמוחו חזרו לטומאתן הישנה מה"ת. ועי' במשנה אחרונה לפרה פ"ט מ"ת. אמנם בהגהות הגר"א ז"ל גרס מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורים נמוחו חזרו לטומאתן הישנה, ונסתר מ"ש לעיל דגלד אינו מוציא מידי טומאה. וענין זה בכלל צריך ליבון ובירור ואין הזמן גרמא עכשיו לבוא עד חקרו.

ובסמוך לענין זה יש להעיר בר"ש כלים פ"א מ"ד שהביא לתוספתא חומר בנבלה שאין במי חטאת ובמי חטאת שאין בנבלה כו', מי חטאת שיבשו הרי אלו טהורים נבלה שיבשה אם יכולה היא לשרות ולחזור לכמות שהיא ה"ז טמאה, וצריך ביאור מאי שייך בזה חומר בנבלה על מי חטאת דמים שיבשו הרי עברו ובטלו מן העולם ומאי צריך לומר בהם טהורים ומאי שייך לומר כנגדם נבלה שיבשה דאיתא בעולם ויש על מה לתפוס טומאה. ונ"ל שפירושו שיבשו המים כמעט כולם ונשאר האפר עב כטיט, שאמנם יש בו עוד חלקי מים אבל מכיון שאינו ראוי להזאה מחמת שהוא עב כטיט טהור מה"ת כמי חטאת שנפסלו כמ"ש לעיל, ואמנם טומאה דרבנן אפשר דאית ביה אבל טומאה מה"ת אזדא לה ושייך לומר חומר בנבלה. ועד"ז לא תקשה לן ממתני' בפרה (פ"ט מ"ה) מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה תקלה לאחרים דהיינו מחמת טומאה דרבנן שבהם. ובנוגע לאפר מצד עצמו הנה אינו מטמא אחר אסיפה ורק כשהוא מתקדש במים ירצה לו דין טומאה חדשה מצד מי חטאת וזהו רק כשהוא יחד עם המים וראוי להזאה. וידוע שרש"י ז"ל בכורות דף (כ"ג ע"א) כ' דאפר עצמו גם בלא מים מטמא, וכתבו שהוא מדרבנן ותמהו האחרונים מנין לו זה ואכמ"ל.

וכשהגיעו הדברים לפני ידידי הגאון מוהר"ר נחום גינצברג נ"י אבד"ק יאנאווא כתב אלי דאמנם שנינו בפרה פ"ו מ"ב זלף את המים ונמצא קרוש מלמטן (ופי' הר"ש שכלו כל המים והאפר נשאר בשולי הכלין ר"י ור"ש אומרים מנגב ומקדש וחכ"א כל שנגע במים אין מקדשין בו הרי דלר"י ור"ש אע"פ שאין ההלכה כן) מקדשין פעם ב' בהאפר הנגוב ולשי' רש"י בבכורות דף (כג ע"א) דאפר עצמו אף בלא מים מטמא שייך בו עוד טומאה לר"י ור"ש כיון שראוי לקדש בו עוד, ודוחק לומר דהתוספתא אזלא רק אליבא דחכמים. ואיני יודע מהו הדוחק כיון דהלכה כוותיהו.

עוד העיר למ"ש הכ"מ פ"ו מאבוה"ט הי"ג במי חטאת הנקרשים כגליד מטמאין ואמנם בתוספתא מבואר להיפוך. ונראה שגורס מים טמאים כהגר"א, ונראה דמי חטאת שהגלידו אע"פ שנמוחו אח"כ פסולין משום דיחוי, ובאור שמח פ"ט מפר"א כתב דבמי חטאת פוסל דיחוי עכ"ד וכבר הזכרנו לעיל מהתוספתא. וענין דיחוי לא נהירא לי לפום רהיטא. ואין הזמן גורם לי עכשיו להאריך, והבאתי רק דברי ידידי הגאון ני' בלבד מפני חביבותיה גבאי.

וידידי הרה"ג ר' בנציון קליבנסקי נ"י העירני שהריב"ש שהזכרנו לענין שאילתא דזיעה מיי"נ הביא למתניתין דזיעת מרחץ שאנו עסוקין בה, ועיינתי בדבריו וראיתי שכ' וז"ל ומה שאמרת שאין עצמות היין כאן אלא הזיעה שלו זה היה בזיעה היוצאת מחמת הלחות שלא ע"י חום וכדתנן בפ' שני דמכשירין זיעת בתים בורות שיתין ומערות טהורה וכו'. אבל בזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן וכדתנן התם מרחץ טמאה זיעתה טמאה וטהורה בכי יותן הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת הבריכה טמאה ותנן גמי התם בפ"ה האשה שהיו ידיה טהורה ומגיסה בקדרה טמאה אם הזיעו ידיה טמאות היו ידיה טמאות ומגיסה בקדרה טהורה אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה כו', וכבר הביא זה הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות טו"א) וכתב בלשונו כל העולה מן החמין משקין הוא חשוב עכ"ל הריב"ש. מזה מבואר שפי' למתניתין דמכשירין שעיקר החילוק הוא בין הזיע עצמו להזיע מחמת חום. ואע"פ שידוע לנו שכל זיעה באה מחמת חום שבאויר מ"מ כל שמזיע כדרכו קמעא ואינו ניכר כלל אינו חשוב כעצמות הדבר משא"כ כשהוחם ע"י אש שמתהפך לקיטור עב ונראה לעין חשיב כעצמות הדבר, כדוגמת מ"ש הרשב"א דכל שכותלי המקוה בולעין כדרכן לא מיקרי זחילה ורק ביותר מהרגלן הוי זחילה. וקצת דמיון לזה מהתוספתא הנ"ל שהביא הר"ש פ"ט מפרה מ"ה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונימוחו כשרים המחו באור פסולין ובחמה כשרין כו'. ולפמש"ל בשם ידידי הגרנ"ב גינצבורג נ"י דשייך דיחוי במי חטאת הוא מומתק יפה דכל שחוזר ונמחה מעצמו עדיין אינו דחוי וכל שצריך אור להמחותו הוי דחוי ועדיין צ"ע בזה כמשכ"ל.

ויש להעיר דמה שהביא הריב"ש משם הרמב"ם פ"י מטומ"א דכל העולה מן החמין משקין הוא חשוב לא נמצא שם ברמב"ם שאצלינו. ודרך אגב אעיר במ"ש הרמב"ם שם פ"י ה"י אבל זיעת המרחץ במים כו'. נראה יותר דצ"ל כמים. כמו"כ אעיר במ"ש הר"מ ז"ל בפיה"מ מכשירין פ"ב מ"ב וז"ל הדלף הדולף מן המרחץ שהוא מימי המרחץ על כן כשיהיו המים טמאין יהיה הדלף טמא וכשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר כי מן הידוע יבלל בהכרת עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה דבמים טמאים לא בעינן לרצונו כמבואר במכשירין פ"א מ"א. וצ"ל דזה קאי אסיפא אטהורין בכי יותן.

ומ"ש שם במטה לוי דפנים חדשות לא שייך אלא לענין דרבנן ולא לדאורייתא אינה סברא כלל ולא אדע מנא ליה. עי' רשב"א דף נ"ו ע"ב בקידושין במתניתין בפנים חדשות דאפר. ואגב גררא אעיר בזה ברא"ש פ' כל שעה סי' כ"ב שהביא דברי הר"א מגרמייזא בס' הרוקח שק מלא קמח היה נתון אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה נראה אע"פ דתנן בפ"ב דמכשירין זיעת הבתים כו' טהורה, פי' אין מכשירין מיהו מחמיצים מידי דהוה ארוק שאינו מכשיר ואפ"ה מכשיר כדתנן במס' מכשירין. ול"נ דסבר הר"א דרוק המכשיר הוא כשעקרו מפיו ומביא ראיה מלא ילעוס שהוא מרוק שבפיו ואפ"ה מכשיר, והרא"ש יסבור שרוק שמעורב כבר במאכל הוא נמי כנעקר. ועיי' בחזון נחום שעל המשניות מ"ש בזה.

ב

ב) במאי דנקטינן בשו"ע סי' ר"א סנ"א דמקוה שאין זחילתה ניכרת כשרה והוא מהרשב"א בתוה"ב חוכך אני הרבה בגדרה של הזחילה הניכרת, שהרי דבר ידוע הוא שאם תהא המקוה רחבה הרבה מאד לא תהא ניכרת אף זחילה רבה ואם אותה מדת הזחילה תהא במקוה קצרה תהא ניכרת לעין יפה, וא"כ איזה שיעור הוא בהכרת הזחילה והרי אין ההכרה עיקר אלא כמות הזחילה היא דהוי עיקר ומאי מוכיחה ההכרה. ואלו נימא שהכרת הזחילה אינה על פני שטח המים אלא במקום הנקב או הסדק מבחוץ ששם זוחל בודאי תהא הזחילה ניכרת כמעט תמיד ותצא חומרא גדולה, וצ"ע.

ג

ג) באחת הקהלות רצו לתקן מקוה באופן כזה שע"י דחיקה בכפתור שלחוטי האיליקטריא יפתח לול שדרך בו יזרמו מים להמקוה, וחששו להוויית המקוה ע"י אדם, וזה תלוי אם בכח ראשון או בכח שני, דבכח שני לא חשיב כבא מכחו, כההיא דחולין (דף ט"ז ע"א) השוחט במוכני שחיטתו כשרה והא תנינא שחיטתו פסולה כו'. הא והא בסדנא דמיא ול"ק הא בכת ראשון הא בכת שני וכי הא דאר"פ האי מאן דכפתי' לחברי ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית חייב מ"ט גירי דידי' הוא דאהני ביה וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא, (פירש"י בכת ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחילת גלגולו שחט מכת אדם שנטל הדף) והוא כלל גדול בכל מקום דכל שהוא רק כת שני לא תשיב כמעשה האדם אלא כגרמא בעלמא. אבל צריך להגדיר עד היכן הוי כח ראשון ואימת מתחיל כת שני. מי יתן קצב וגבול לזרם המים לומר עד כאן כת ראשון מכאן ואילך כח שני, באיזה גדר ויסוד נשתמש בכדי להכריע זאת ואם אפשר לאדם בעולם לצמצם זאת.

ומקופיא יעלה על הדעת שגדר הדבר הוא שאם יפתח האדם פתח ויתן דרך לזרם המים ויחזור ויסתום מיד ויפסק עי"ז זרם המים מ"מ איזה כמות ידועה מן המים בהכרח תרמו עד שיהא שהות בידו לסתום, וכמות זו הוא כת ראשון שאינו יכול לעכב בשום אופן ע"י סתימה, אבל מה שיזרום אח"כ היינו הכמות היתרה שהיא יכולה ליעכב ע"י סתימה אלא שאינו סותם זה הוי ככח שני וגרמא בעלמא שאינו בא בהכרת מפי יחתו. ואלו היינו תופסים כן הנה בנ"ד בפתחו ת הלול ע"י כת האיליקטריא בידו כרגע לחזור ולזום ע"י נגיעה שנית בכפתור ונמצא שכמות המים היוצאים בהכרח ע"י הדחיקה הראשונה מועטת מאד וכל השאר הוי רק כת שני וגרמא בעלמא. וצריך לברר הענין ולהעמידו על בסיס איתן ולע"ע באתי רק בהערה בעלמא מקופיא.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף