לחם דמעה/א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
 
(כמדומה שזה עדיף)
תגית: הפניה חדשה
 
שורה 1: שורה 1:
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
#הפניה [[לחם דמעה/איכה/א]]
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==
 
'''יאמר'''  בשנדייק כי בתחל' קראה עיר ואח"כ קרא' מדינה והכונה כי לא' מג' סבות אפ' שלא תכבש העיר אם לסבת היות בתוכה עם רב. או לסבת היות האנשים אשר בתוכ' אנשי' חכמים ונבונים אפילו שיהיו מעטים כי עצה וגבורה למלחמ'. או לסבת היות המדינה מוקפ' חומה גבוהה דלתי' ובריח ובירושלם היו כל השלשה הנז'. ולכן קא מתמה המקונן איכה נחרבה. וז"ש איכה ישבה בדד העיר רבתי עם כלומר כי אפילו אם היתה עיר פרוצה אין חומה יש לתמו' איכה ישבה בדד בהיות שהיתה רבתי עם. ועוד יש לתמוה איכה היתה כאלמנה בהיות שהיה בה ג"כ עצה וחכמה למלחמה וזה יובן במשז"ל וז"ל רבתי בגוים והלא כבר נאמר רבתי עם ומה ת"ל רבתי בגוים רבתי בדעות ע"כ. ומכפל לשונם נראה כי ראשונה הוקשה להם והלא כבר נאמר רבתי עם ואם כן רבתי בגוים הוא מיותר ועוד הוקשה להם כי רבתי עם הוא יותר חידוש מרבתי בגוים כי רבתי עם נראה כי היתה רבה באוכלוסא וכולהו מעם אחד ורבתי בגוים נראה שהיתה רבה באוכלוסא מצד עממין סגיאין שהיו בתוכה ולכן חזרו ואמרו ומה ת"ל כי יותר חידוש השמיענו במה שכבר אמר רבתי עם וא"כ מה ת"ל רבתי בגוים אלא בודאי הכונה רבתי בדעות. ועוד בה שלישיה שהיתה שרתי במדינות כלומר שהיתה שרתי בכל המדינות הגבוהות חומה דלתים ובריח וא"כ איכה היתה למס:
 
'''ורז"ל'''  אמרו איכה ישבה בדד איה כה האמור לאברה' כה יהיה זרעך ואיה כה האמו' לישראל כה תאמר לבית יעקב ע"כ. כיוון המקונן בפותחו בתיבת איכה לפי דבריהם שאלה ותשובת'. השאלה היא איה כה האמו' לאברהם כה יהיה זרעך כי עכשיו נשארו מעט מהרבה וישבה בדד העיר רבתי עם ובמלת איכה עצמה רמוזה התשובה והיא כי באה עליהם הרעה על עזבם תורת אלהים וזהו איה כה תאמר האמור להם בנתינת התורה באופן כי בתיבת איכה רמז השאלה והתשובה:
 
'''ובפשט'''  הכתוב אפשר לומר עוד כי בכה ויקונן ירמיה הנביא על ירושלם בשתי בחינות אם בבחינת שישבה בדד והכונה כי מבלי בניה היא יושבת כאשה עקרה שלא ילדה. ובאומרו רבתי עם אפשר שרמז למ"ש ז"ל. שפעם אחת רצה המלך אגריפ' לידע כמה אוכלוסין היו בירושלם צוה לכהנים ליקח כוליא אחת מכל כבש וכבש שהיו שוחטין לפסחיה' ואח"כ מצא כליו' כפלי' כיוצאי מצרי' ועל ריבוי גדול כזה אמר רבתי עם. ומאי דנקט רבתי ביו"ד יתירא אפשר שרמז לנו גודל ועוצם הריבוי והוא משז"ל דגמירי שלא היו נמנים על כל כבש וכבש פחות מעשרה אנשים באופן כי מלבד היותה רבת עם כדאמרן עכ"ז לפי האמת היו עשרה פעמים באותו הריבוי לפי שאין לך כבש שלא היה בו עשרה אנשים באופן שלזה כיון רבתי ב"יוד להורות שהיה עשר פעמים רבת כדאמרן, ועוד שנית מפני שהיתה כאלמנה כי היא אלמנה בחיי בעלה ע"כ כאלמנה ב"כף הדמיון וכמ"ש הנביא כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו והניח' ואין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק באופן כי היתה ירושלים כאלמנה מבלי בעלה היא יושבת. גם אפשר שכיוון במאי דנקט כאלמנה ב"כף למה שאמרו ז"ל כי לא זזה שכינה מכותל מערבי על כן כאלמנה ולא אלמנה ממש.
 
ואומרו '''רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס'''  אפשר כי בהיות שהיא היתה רבתי בגוים ופירושו כמו רביהמלך כלומר רבתי ואדונית ושלטנית בכל הגוי' וגם היתה שרתי בכל המדינות ושולטת עליהם כי לא היתה קריה אשר שגבה ממנה ועתה היתה למס ונהפוך הוא אשר ישלטו המה ביהודים כדאמרן:
 
'''ומה'''  שאמר שישבה בדד ולמטה אמר היתה למס דנראה דקשו אהדדי עכ"ז מ"ש שישבה בדד אין הכונה שישבה בדד לגמרי אבל גם אם נשארו בה מדלת העם קראה בדד בערך שעד עתה היתה רבתי עם והוא רבתי עם ועל אותם המעטים שנשארו בה עליה' אמר היתה למס שהיו פורעי' מסים וארנוניות: גם אפשר לומר שמ"ש ישבה בדד שנראה פשוטו שהיתה בדד לגמרי היינו על אותם השנים שנשארה ירושל' חרבה ושממה כי גם מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ועל שאר השנים שהיו בה יהודים א' מעיר ושנים ממשפחה על אותו הזמן יאמר היתה למס.
 
'''ואפשר'''  גם כן שרמז מ"ש היתה למס אל מה שראינו אנחנו בזמנינו זה כי בכל מקום אשר תחת ממשלת המלך יר"ה אין לך מדינה שיהיה בה ריבוי מסים וארנוניות על היהודים כארץ ישראל ופרט מן הפרט ירושלם ואלמלא כי מכל גלילות ישראל שולחים שם מעות לפרוע המסים וארנוניות שלהם לא היו יכולים יהודים לדור בה מרוב המסים ועל כן היה מקונן הנביא עליה שרתי במדינות היתה למס.
 
'''ובמדרש'''  איכה ישבה שלשה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה וירמיה משה אמר איכה אשא לבדי ישעיה אמר איכה היתה לזונה. ירמיה אמר איכה ישבה בדד ע"כ. כונתם ז"ל להודיע שאין יסורין בלי עון וראיה משלשה נביאי' אשר נבאו בלשון איכה. להודיענו כי אף אם ממאמר משה שאמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וגו' נודע מעלת ישראל וחשיבותן לפניו ית' וכשאז"ל במ"ש הכתוב ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז השלו לא היה יכול לדונם אלא כך אמר להם ה' אלהיכם הרבה אתכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים וכן אמר שלמה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם אומר מי יוכל לשפוט אלא כך אמר שלמה אם אני חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע שנא' וקבע את קובעיהם נפש. עד כאן. והנה מזה יודע כי ישראל הם בחשיבות גדול בעיני השם יתברך כיון שאמר משה איכא אשא לבדי וכו'. לפי שהרבה אתכם על דייניכם ומזה איכה של משה יתגדל התמיה' של ירמיה שיתמה איכה ישבה בדד העיר רבתי עם כיון שראה ראינו חשיבותם לפניו ית' וכמ"ש על כן בא הכתוב השלישי והוא ישעיה וניבא ג"כ בלשון איכה לתרץ הקושיא המתיילדת מהאיכה של משה והיא האיכה שאמר ירמיה וניבא בלשון איכה לתרץ הקושיא הזאת והוא אומרו תדע איכה היתה לזונה קריה נאמנה וכו' לפי שעד עתה צדק ילין בה ועתה מרצחים ומהכתוב השלישי שהכריע ביניהם יודעו דיניו ומשפטיו לישראל כי צדיק וישר הוא ולא נשא פנים אפילו לבנו אהובו ועל כן שלשתן נבאו בלשון איכה לרמוז על האמור:
 
'''ובמדרש'''  אמרו ז"ל אמר הקב"ה לירושלים מי הושיבך בדד אמרה לפניו מי יכול להושיבני בדד אלא אתה בלבד נגעה בי יד פרעה ולא ישבתי בדד נגעה בי ידו של סנחריב ולא ישבתי בדד וכיון שנגע' בי ידך בדד ישבתי איכה ישבה בדד ע"כ:
 
'''הנה'''  מה"רר משה אלמושנינו ז"ל נראה מתוך דבריו שמה שאמר נגע בי יד פרעה היינו גלות מצרים ואינו כן כי כאן מדבר עם ירושלים עצמה כי יד פרעה לא הושיבה בדד ובגלות מצרים עדיין לא עלו לירושלים ומאי קאמר ולא הושיבני בדד אבל הענין הוא דבר פרעה נכה שהרג את יאשיהו כשעלה לירושלים ויאשיהו לא רצה להניחו מפני שאמר לו לירמיהו משה רבך אמר וחרב לא תעבור בארצכם ואפילו חרב של שלום ונהרג יאשיהו על ידו אבל עם כל זה ירושלים עדיין עמדה על תילה ולא הושיבה בדד פרעה נכה וכן כשגלו עשרת השבטים ע"י סנחריב נשארו שבט יהודה ובנימין באופן שלא הושיבני בדד וכיון שנגעה בי ידך בדד ישבתי כי לא בא נבוכדנצר על ירושלים רק אחר שכמה שנים היתה בת קול יוצאת בהיכלו ומכריז ואומר עלה והחריב את ביתי והחרבן הזה היה על ידו ית' כי שלוחו של אדם כמותו באופן כי כאשר נגעה בי ידך בדד ישבתי:
 
'''עוד'''  אז"ל דבר אחר בדד מעמה בדד מנבואה בדד מכהונה ע"כ. נראה דשלשתם רמוזות בכתו' איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הרי בדד מעמה באומרו היתה כאלמנה רבתי בגוים היינו בדד מנבואה כי בהיות השכינה שוכנת בתוך ירושלים מבין שני הכרובים היה שפע הנבואה יוצא ומדבר אל עבדיו הנביאים אבל עתה שנסתלקה השכינה היתה העיר כאלמנה מנבואה אשר בענין הנבואה היתה רבתי בגוים וחשובה בעיניהם ונעמן מצרעתו יוכיח באופן שהיתה רבתי בגוים בענין זה ועתה היתה כאלמנה בדד מנבואה. וכנגד מעלת הכהונה אמר שרתי במדינות שהרי משנאסרו הבמות אין עבודת הכהונה כי אם בירושלים באופן שבזה היה לה יתר שאת מכל שאר המדינות ועתה איכה ישבה בדד מכהונה מה שעד עתה היתה ושרתי במדינות לענין זה ועתה היתה למס ועל כן בכה תבכה וכו':
 
'''ובפשט'''  הכתוב כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל זה לשונו אפשר לדקדק מלת רבתי ושרתי בכינוי היו"ד עם שלדעת המפרשים היא כיו"ד המגביהי לשבת המשפילי לראות וכו' שהיו"ד נוספת עם כל זה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ואומר אני שכונת הנביא בזה כאלו מדבר בשם השי"ת ואומר שאיך יתכן שהעיר שהיתה רבתי עם שאני הרבתי אותה בהשגחתי תהיה בדד כאלמנה וכמו כן איך יתכן שהעיר שהיא רבה מצד שהשי"ת הרבה אותה ושהוא ית' עשה אותה שתשתרר על שאר המדינות בהשגחתו הנפלאה תהיה למס וכאילו אמר בשמו ית' העיר אשר אני הרביתי אותה בגוים ועשיתי אותה שרה במדינות איך יתכן שהיתה למס כי אם היתה רוממותה על צד הקרי וההזדמן או מפאת המערכה אינו מן התימה כי גלגל הוא שחוזר בעולם אמנם בהיות הטוב מפאת השגחתו ית' איך יתכן שיעדר עד שבכה תבכה בלילה כו' וגלתה מעוני כו' ודרכי ציון אבלות וכו' עד פסוק חטא חטאה ירושלים שהיא התשובה אל השאלה הזאת שאמר שבעבור שחטאה חטא גדול כי על כן נכפל על כן לנידה היתה שחטאתה גרמה שהשי"ת אשר נתן לה את כל הטוב הנז' הוא הסתיר פניו ממנה והיתה לאכול עכ"ל:
 
'''ואני'''  אומר כי אפשר למדרש מאי דנקט ביו"ד לרמוז כי עם היות דפשטיה דקרא מדבר על ירושלים התחתונה גם רמז ביו"ד שמדבר על ירושלים העליונה ואמר בשם השי"ת שגם כן מקונן על ירושלים העליונה שהיא רבתי ביו"ד של מדבר בעדו שהוא בכינוי אל השי"ת כלומר אותה העיר שהוא רבתי עם כי לעולם היתה מתמלאת מנשמות על ידי הזווג העליון וזהו שאמר רבתי עם ועתה ישבה בדד והסיבה שישבה בדד היתה שאין זווג לחדש נשמות עם רב מפני שהיתה כאלמנה ומדודה נפקדה ונקט כאלמנה ולא אלמנה ממש מפני כי בשבתות וימים טובים יש זווג למעלה בעלייתה לבא עם דודה לחדש נשמות חדשות ועל כן עונתן של תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת וג"כ רבתי בגוים שהיא ירושלים העליונה שהיא רבה וגדולה בעיני שרי הגוים אשר הם שבעים שרים של מעלה והיא שרה במדינות ולרמוז שגם כונתו לקונן עליה נקט ביו"ד של המדבר בעדו וכאילו השי"ת מדבר על העיר שהיא שלו והיא ירושלים העליונה וקא מתמה איכה היתה למס כי היא פורעת מס לכל שאר המדינות ולכל שאר השרי' של מעלה כי כלם יונקים ממנה ואינ' יכולה לרעות ולהניק את גדיותי' אבל היא פורעת מס לשבעי' שרים וכל היניקה יונקים הם לעצמם ולזה רמז אומרו היתה למס ודי למבי':
 
'''עוד'''  כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל זה לשונו ואפשר שהפסוק הזה יהיה בו שאלה ותשוב' והשאלה היא איך ישבה בדד העיר רבתי עם והתשובה היא היתה כאלמנה ירצה איך יתכן שתקרא ירושלים יושבת בדד בהיות' ברבוי עם שהרי היא מלאה גוים שבאו גוים רבים אליה והיא ראש ממלכה לכל גוים ואם כן איך יאמר שישבה בדד בהיותה גם עתה רבתי עם רב בכמות אשר בקרבה. והתשובה היא שיקרה לה כמו שיקרה לאלמנה אשר בהיות לה בנים ובנות ועבדים ושפחו' לרוב הנה במות בעלה תשב בדד אעפ"י שתשאר בחברת כל שפחותיה ועבדיה כי בהעדר בעלה הוא כאלו נעדרו כולם כך קרה לירושלים כי בהרחיק השי"ת שכינתו מתוכה אעפ"י שתהיה רבתי בגוים ושרתי בכל המדינות עכ"ז היתה למס והוא אומרו היתה כאלמנה ר"ל קרה לה כמו שיקרה לאלמנה בהעדר בעלה ממנה ועל כן אעפ"י שירושלים תהיה עתה רבתי בגוים ושרתי במדינות כולם שתהיה ראש לכל מדינות המלכות עם כל זה היתה למס כאמור עכ"ל:
 
'''ואני'''  אומר שאם נרצה לפרש על פי דרך זה יותר טוב לומר שכל הכתוב הוא שאלה ואמר איכה ישבה בדד וכו' כלומר איך יתכן שתקרא שישבה בדד העיר שעתה היא רבתי עם וגם כן איך יתכן שתקרא שהיתה כאלמנה בהיות שהיא כעת רבתי בגוים ומלאה גוים שרים רבים ונכבדים וגם כן היא בעצמה עתה אחר החרבן היא שרתי במדינות והיתה חשובה מכל שאר המדינות וגם לעולם היתה למס כי כל העולם נותנים אליה מסים וכיון שעדיין יש לה אלו השלשה שהיא רבתי בגוים ושרתי במדינות וגם היתה למס לקבל מס משאר המדינות ואיך יצדק עליה לומר שהיתה כאלמנה. והשיב הנביא ואמר בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה והטעם מפני שאין לה מנחם מכל אוהביה שהם היהודים ואדרבה כל רעיה שהם ישראל בגדו בה והיו לה לאויבים באופן שאין לה נחמה אלא כאשר היא מיושבת מכל אוהביה לא כעת אשר הי' מיושבת מאויביה כי אז תקנתה קלקלתה ועל כן כיון שגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה וגלתה יהודה שהם אוהביה אעפ"י שהיא ישבה בגוים כלומר שירושלים ישבה בגוים אשר בתוכה כלומר עם הגוים אשר בה לא מצאה מנוח בהם ודוייק עם דרך זה מלת היא מיותרת דלישתוק מניה ולימא הכי גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה וישבה בגוים לא מצאה מנוח ובודאי שמה שאמר ישבה בגוים אמלת יהודה שהזכיר קאי אבל לפי פירוש זה שב אל עצמות העיר שהזכיר למעלה והכונה שהעיר שהזכיר אעפ"י שהיא ישבה בגוים כלומר שהיא מלאתי גוים רבים לא מצאה בזה מנוח ועל כן דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד אעפ"י שהיא מלאה גוים הם אבילות לפי שאין באי מועד והם עולי רגלים שהיו באים לה בכל מועד וגם כל שעריה שוממין מפני שעד עתה היו שערים מצויינין בהלכה ועתה חלפו למו על כן ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה:
 
'''ומצאתי'''  כתוב איכה ישבה בדד הנה הדברים שהם גדולי הערך והכמות אעפ"י שיאבדו לעולם ישאר מהם שארית נמצאה ותמה הנביא איך ירושלים נאבדה מן הקצה אל הקצה שלא נשארה ממנה כלל וזהו שאמר איכה וכו' ואמר ישבה בדד מדה כנגד מדה כי ישראל הובטחו שכל זמן שיהיו דבקים וקרובי' אל הש"ית שישכנו לבטח כמו שאמר אשריך ישראל וכו' וישכון ישראל בטח בדד וכו' אמנם אחר שפנו אליו עורף ולא פנים השיב השי"ת השגחתו מהם והסיר מהם מלת בטח ונשארו בדד ואמר רבתי עם כלומר הם הם עם שיש להם תרי"ג מצות בגימט' של רבתי עם התיבה שלה. ואמר היתה כאלמנה ולא אמר אלמנה לומר שהיא כאלמנות חיות שלא תוכל להנשא כן היא לא תוכל לעזוב תורת אלהיה ומה שאמר רבתי בגוים אינו כפל שהכונה על אומות העולם שהיו הולכים ובאים אליה היתה למס משועבדת למס כל המלכיות או ירצה היתה לתסיסות או המלה הפוכה ואמר היתה לסמל כלומר העיר הקדושה היה עתה בה סמל הקנאה ע"כ:
 
'''ועוד'''  מצאתי כתוב ישבה בדד יש בתורה שהוא לשון טובת העם ששוכנין בטח בדד שאין אומה ולשון מתערב בהן להזיקן וכתוב בהם לשון שכונה ולא לשון ישיבה כמו הן עם לבדד ישכון. וישכון ישראל בטח בדד אבל אותו שכתוב בו לשון ישיבה הוא פורענות כאדם שיושב יחידי ומצטער בדד יחידה חילוף של רבתי עם וכן בירמיה בדד ישבתי ישב בדד. ובכמה מקומות מצינו לשון ישיבה אצל אבלות שבי אלמנה בית אביך ישבו לארץ ידמו וישבו אתו לארץ. רבתי עם יו"ד יתירה כמו היושבי בשמים ולשון הזה הוא הייתי מרבת עם רבתי דבר שהוא תדיר וכן היושבי בשמים תדיר הוא יושב בשמים וכן מקימי מעפר דל תדיר אחת שתים ושלש בכל יום כאלמנה שמת בעלה ונתמעטו אוכלי שולחנה ואלמנה יושבת שוממה כדכתיב ותשב תמר שוממה ור"ל איכה ישבה כאלמנה כדאמרן ע"כ:
 
== ב ==
 
'''בכו תבכה בלילה.'''  ראוי לדקדק שכפי דקדוק הלשון היה ראוי שיאמר בכה בה"א שהוא מקור כי בכו בוא"ו הוא לשון עבר והנה המפ' פי' כן אותיות אהו"י מתחלפות כמו הסכלת עשו. והרשב"א הלוי ז"ל פיר' כי מטבע החולה שיכבד חוליו מתחלת הלילה עד חצות ולכן בוכה ומתמרמ' גנוחי גנח ויילולי ייליל ומחצי הלילה והלאה יקל החולי וצערותיו ולא דמוע ידמעו עיניו לא כן היה בצרות החרבן שהיו הולכות ומתגברו' ומכבידו' כמז"ל בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' כתבו רש"י ז"ל בפ' ולז"א כי בכתה כל הלילה בין כו' שעות של לי' וזהו בכו וכן בו' שעות של לילה וזהו תבכה בלילה. ולי יג"ר בכו ב"ך ו' כי בכייתה היתה שעברה על ב"ך בתורתך שבכתב וכן על ו' שיתא סדרי תורה שבע"פ שניתנה בו' סיון. וכן תבכה בלילה כמד"א והלילה אמר והיינו עון זנות. ודמעת' על לחיה כמד"א בשבט יכו על הלחי וזהו ש"ד. אין לה מנחם מכל אוהביה שרי מעלה שאליהם היתה עובדת למה שהן הם בורות כשברי הכח וזהו ע"ג. כל רעיה בגדו בה פי' בסבתה כי מה בה בתוכה לא כברא ושנאת חנם גוברת כן כמדתה כל רעיה בגדו בה. היו לה קרוביה ובני מעיה לאויבים כמעשיה עם אביה ואמה שבשמים עכ"ד דכתיב שבתך בתוך מרמה לדעת הרי"ט ז"ל זו עבודת ע"ג כל ימות השנה ואפי' ברמיות לתת יום א' לה' כשאר השרים מאנו דעת אותי ביום שאין השטן שולט זה י"ה וכן מנין השט"ן מאנו דעת אותי עכ"ל וזהו לדעתי ימים יוצרו כל ימות השנה בבחינת שליטת היצרים טוב ורע ולו יתב' א' בהם זה י"ה שאין שטן ויצה"ר שולט בו כי כלו לה' והללו לא ייחדוהו לה' לכן גם הב"ה השיב לה לאויבים אכשי ביתה וגדוליה עכ"ל. ואני או' שאפשר שיובן עם מ"ש בפ' ויהי העם בוכה למשפחותיו אמר הקב"ה חייכם אכי קובע אותה לכם בכיה לדורות. ואפשר שלזה כיוון מ"ש בכו בוא"ו שהוא לשון עבר כלו' כיון שהם בכו לשעבר באותה הלילה על כן נגזר עליהם שתבכ' לעתיד באותה הלילה וקבעה בכיה לדורות א"כ יתפר' עם מה שאמרו ז"ל לתרץ כפל בכה תבכ' ואמרו שהית' בוכה ומבכה. בוכה ומבכ' להב"ה בוכה ומבכ' למה"ש וכו' והנה מנו שם ששה דברים שהיתה בוכה ומבכה ואפשר שלזה רמז באומרו בכו בוי"ו לרמוז כי לו' דברים היתה בוכה ומבכה. ודמעתה על לחיה אפשר שבא לתרץ איך ולמה לא עלתה ארוכה ומרפא לישראל בהיות כי קי"ל שערי דמעה לא ננעלו על כן השיב ואמר ודמעתה על לחיה כלומר כיון שלא היו שופכים לבם כמים על כן לא נענו כי אפילו בעת שהיו בוכים לא היה אלא מעט מזער לא כביר כי מעולם לא הרבו בבכיה עד שירדו מהדמעות עד לארץ אבל גם בעת שהיו מעוררי' הבכיה היה כ"כ מועטת עד שלא היה בה כשיעור שתרד דמעתה לארץ אבל לעולם נשארה דמעתה על לחיה כ"כ היתה מועטת:
 
'''וגם'''  אפשר שבא לתרץ למה לא נענו כיון דקי"ל שערי דמעה לא ננעלו וזה עם מ"ש ז"ל ודמעתה על לחיה אלו גבוריה והנה לזאת הסבה לא הצילם כי מן הראוי שיבכו על הגור' מיתת גבוריה שהם העונות והם לא בכו מהעונות שגרמו המיתה כ"א על מיתת גבוריה וז"א ודמעתה על לחיה:
 
'''אין לה מנחם מכל אוהביה וכו''''  כפי הנראה אוהב הוא יותר כאמן מריע ולכן אותם שהיו אוהביה לא היו מנחמים אותה וגם לא מצערים אותה רק היו בשב ואל תעשה אבל אותם שהיו רעיה לבד שלא היה ביניהם כ"כ אהבה מקודם עתה בגידתם היה בקום עשה שהיו מצערים אותה בקום עשה והיו לה לאויבים:
 
'''א"נ'''  מ"ש אין לה מכחם אין נחם אותה אבל הכונה שעם היות שהיו לה נביאים ואוהבים מנחמים לה לא היתה מקבלת נחמה מהם וז"ש אין לה מכחם מכל אוהבי' וזה יובן עם מ"ש ז"ל כל רעיה בגדו בה אלו מיכאל וגבריאל שהם ירדו לשרוף את ההיכל והנה הנביאים היו מנחמים אותה וכמ"ש ישעיהו ע"ה נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם כו' ותאמר ציון עזבני ה' כו' כלומר אמרה ציון כיון שהוא אין מנחם אותי כ"א ע"י שלוחים הם הנביאים א"כ נמצא שעזבני ה' וה' שכחכי כי לא רצה הוא בעצמו לנחמני ולא רצתה להנחם ועל כן חזר הנביא ואמר לשי"ת עכיה סוערה לא נוחמה עד שאמר השי"ת אנכי אנכי הוא מנחמכם בשתים אחד רני עקרה מעונות ב' קומי אורי כי בא אורך תורה אור ואור זכות ואז משיבה כנ"י שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כמ"ש שובה ישראל בתשובה ולב נשבר אז הנביא א"ל הנה כי כן שהב"ה נמצא פנים בפנים אליכם דרשוהו ואל תרפו אותו עתה בהמצאו זהו קשור ז' דנחמתא ותרי דתשובתא. נמצא שעד עתה לא היתה היא מקבלת התנחומין ע"י הנביאים והטעם לפי שמיכאל וגבריאל שהם רוחניים שרפו את היכלה ואיך יקבל תנחומין מבשר ודם על כן כיון שרוחניים שרפו את היכלה אין לה מנחם מכל אוהביה כלומר לא רצתה לקבל תנחומין מכל אוהביה והם הנביאים והסבה מפני שכל רעיה שהם מיכאל וגבריאל בגדו בה והיו לה לאויבי' על כן לא רצתה לקבל נחמה מאנשי' שהם חומריים עד שתגלה עליהם ממ"ה הקב"ה ויראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר כאמור ואז תקבל תנחומין. ואפשר כי מה שאמר לאויבים בלמ"ד שהכונה כי מיכאל וגבריאל היו לה לעזרה בהלחם ישראל עם האויבים כי היו מיכאל וגבריאל כגד האויבים וכמו שראינו שהלך גבריאל במחנה סנחריב והרג ק"פ אלף והם היו לה לעזרה כגד האויבים ועתה בגדו בה אותם שהיו לה בעזרתה להלחם עם האויבים על כן אין לה מנחם:
 
'''ובמדרש'''  אין לה מנחם וכו' כל מקום שנאמר אין לה היה לה ע"כ. יצא להם ממאי דנקט מלת אין ולא אמר לא היה לה מנחם מכל אוהביה וכיון שאמר אין שיש במשמעו אין ולא שאם יהיה נקוד בצר"י תחת האל"ף משמעו לאו ואם יהיה נקוד בחי"רק תחת האל"ף משמעו הין על כן אמרו כי היה לה ולהורות זה נקט אין דמשמע תרוייהו כי אין לה עכשו אבל היה לה וכדאמרן:
 
'''ואמר'''  שאין לה עכשו לפי שעה מנחם מכל אוהביה וכל רעיה בגדו בה ואמר היו לה לאויבים כלומר אלו אוהביה ורעיה לא שהיו אוהבים באמת ועכשו נהפכו לאויבים אלא אף בתחלה היו לה לאויבים והיו נראין כאוהבין בשעת הנאתן ועכשיו גילו מצפוני לבם וקרא אותם אוהבים ורעים בערך מה שהיו מראים להם קודם.
 
'''אי נמי'''  אמר בכו תבכה וכו' בכו על חרבן בית ראשון ותבכה לעתיד על חרבן בית שכי והכל בלילה א' והיא ליל ט' באב ובזאת הלילה מדי שנה בשנה היא קבועה בכיה לדורות וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' ועל כן בלילה בפת"ח להורות על הלילה הידועה ושאר כל ימות השנה גם אם לא תבכה ותוריד כנחל דמעה לפחות הא מיהא בזוכרה את בת ציון יזלו עיניה דמעה ותרד דמעתה על לחיה אף אם היא דמעה יחידה באופן שתשאר על לחיה דבוקה כי אין כח בבכיה לעשות טיף טיף כנגד טיף טיף לירד על הארץ עם כל זה בזוכרה את בת ציון יזלו עיניה דמעה ודמעתה על לחיה ואמר אין לה מנחם מכל אוהבי' הודיענו כי נפשה מרה לה על אובדן אוהביה והם החסידים ואנשי מעשה שהיו בתוכה ויהרגו בזדון חסידי עליון בי' הרוגי מלוכה וכיוצא בהן ע"כ ציון במרר תבכה לבי לבי על חלליהם מעי מעי על הרוגיהם ואין לה מנחם מכל אוהביה כלו' א"א לה לקבל תנחומין ממה שנעשה לכל אוהביה אבל על כל רעיה שהם שאר כל ישראל שהם היו בראשונה רעיה אח"כ בגדו בה וחטאו עוו ופשעו ואדרבא הם היו לה לאויבים כי הם בעונותיהם החריבוה ועל אלו כיון שבגדו בה והיו לה לאויבים אפשר שתקבל נחמה עליהם:
 
'''ובמדרש'''  בלילה למה בלילה לפי שאין קול הולך אלא בלילה לכך נאמר בלילה אמר רבי איבו לילה מושך עמה קינה מעשה באשה א' שהיתה בשכינתו של ר"ג והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה והיה ר"ג שומע את קולה והיה נזכר חרבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו וכיון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותה משכונתו. ע"כ:
 
'''ראוי'''  להבין אם ר' איבו פליג אתנא קמא או לא. ועוד כי כפי הנראה המעשה שמביא הוא ראיה לת"ק וא"כ אמאי הפסיק בסברת ר' איבו באמצע. על כן נ"ל דר' איבו ות"ק לא פליגי ומר אמ' חדא ומא"ח ולא פליגי ועל כן נקט א"ר איבו ולא קאמר ר' איבו אמר כדרך מאן דפליג. ואמר למה בלילה כלומר למה היתה בוכה בלילה יותר מביום ותירץ לפי שאין קול הולך אלא בלילה והיא בכונה מכוונת היתה כיונה בלילה כדי שישמע קולה וכשישמעו קולה בוכה בתמידו' גם השומעים קולה יבכו עמה ועם זה אפשר שניישב באופן אחר אומרו בכו בוא"ו לרמוז כי רבים בכו עמה לפי שהיא תבכה בלילה אשר הקול הולך ונשמע ובשמעם את קולה בכו אחרים עמה וחזר ואמר לכך נאמר בלילה לרמוז כי במ"ש יתורץ גם קושיא אחרת כי לו הוכח שהוא אמת שהיתה בוכה בלילה לבד הכתוב לא היה ראוי שיאמר שהיה בלילה כי מאי איכפת לן אם היה הבכיה בלילה או ביום ומה בא ללמדנו וכך הל"ל בכו תבכה ודמעתה על לחיה כו' ובמ"ש מתורץ למה נאמר וז"ש לכך נאמר בלילה כו' והביא עוד מימרת ר' איבו שהוא סייעתא למ"ש והביא מעשה רב וז"ש א"ר איבו לילה מושך עמה קינה כלומר שמושך עמה קינה כי ע"י שישמע קול הבכיה מושך לאחרים שיבכו עמה ויקוננו גם הם וז"ש מושך עמה קינה והביא המעשה של ר"ג באותה אשה שהיתה בשכונתו והיה ר"ג שומע את קולה והיה בוכה עמה וכו'.
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב בביאור דברי רז"ל וז"ל הכונה שהרגיש בפסוק אומרו שהיתה בוכה בלילה וכי בלילה ולא ביום ואם הכונה אף בלילה הל"ל כן בפי' ואם נאמר דלעולם היו מכווכים לבכות בלילה ולא ביום והטעם בשביל שביום לא היה מועיל להם ובלילה אשר הקול נשמ' חשבו שיועיל להם אין זו טענה כי היאך יוכלו להתאפק מגודל צרותיהם ומכותיהם ולא יבכו וז"ש למה בלילה ותירץ הטעם הוא בשביל הליכת הקול ולא משום זה נאמר שלא היו בוכים ביום אלא לפי שאינו נרגש ביום אלא בלילה לכך הזכיר בלילה. ועם זה ידוקדק אומרו לכך נאמר בלילה ולא אמר לכך בכו בלילה דהוה משמע שלא בכו ביום אלא לכך נאמר וכדאמרן. ור' איבו אמר לילה מושך עמה קינה כלומר לא תדייק שאומרו בלילה ר"ל ולא ביום או אם היו בוכי' שלא היה נרגש אלא ודאי היו בוכים ובכייתם רבה היתה שהיתה כרגשת אפי' ביום אלא שמ"ש בלילה הכונה היא שהוא כמשך עם בכו תבכה שהוא הכפלת ריבוי ותמידות הבניה וזה אינו כי אם בלילה שמושך עמה קינה ולדעת האומר הראשון יהיה בכה תבכה בוכה ומבכה שזה כמשך מהליכת הקול. עכ"ל
 
'''עוד'''  כתב בפשט הכתוב בכה תבכה וכו' ספר מגודל הבכי וההספד הנעשה על זה שאף בלילה שדרך העולם לישן ואף אותם שסיבבו' כתרום ילדי הזמן והמוכים בצרות רבות ורעות ינוחו על משכבותם א"ה במקרה הרע כחורבן הזה כ"א מרוב הפלגת הבכי גם תבכה בלילה ולא תתן שינה לעיניה ומרוב התמדת הבכי לעולם לא תוסר הדמעה מעל לחייה כי אין מקום לנגב הדמעה מעל פניה לרוב התמדתם ועבדי טיף טיף כנגד טיף טיף ולכך לעולם הדמע' על לחייה. עכ"ל:
 
'''והרי"ע'''  ז"ל כתב כבר נזכר בדברי המדינו' כי אחר שיחוייב אל איש החיל כללות המעלו' והטיבות בענייני' חזקים קשה ההסרה ממנה ולא יתהפך מהם בשום צד. ואף אם יגיעהו רוע מקרהו לשיעור מהרע שא"א להתאפק לא יתנוול בשוקים וברחובות לעין כל אך במסתרים תבכה נפשו מפני גובה לבו ותוקפו וכמ"ש ויבקש לבכות ויבא החדרה ולא יכול יוסף להתאפק ויקרא וכו' ואז"ל כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי ולז"א המקונן כי אחר שהגיעו אליה הרעות שתשש כחה להתאפק עליהם הנה היא היתה מסולסלת במעלותי' עד שלא תבכה לרוב תלאותיה כ"א בלילה מקום חשך וצלמו' ואין רואה ועכ"ז לא תוכל להתעלם כי דמעתה היתה רשומה על לחיה וכל רואיה יכירו בה ונפלו קצת אוהביה לנחמה עם שהיא אינה מתכחמת מהם ואמר זה על האומות הקרובים אליה הנראין כאוהבין עמון ומואב פלשתי' ומצרים ונתן טעם ואמר כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבי' גמורים ע"ד ביום עמדך מנגד והרי אין האדם מתנחם כ"א מדברי אוהבו כנפשו כמ"ש כאיש אשר אמו תנחמנו כ"ש שלא יתנחם מאויבו והנה נשארה בצערה עכ"ל:
 
'''והר"מ'''  אלמושנינו ז"ל כתב בכה תבכה וכו' אפשר שיאמר בכפל כי להיות שהכונה הראשונה והעצמית בבכיה היא כדי להפסיק הבכי כי בבכיה ובאנחה ובקינות יוציא האדם הרוח החוצה אשר זה יהיה סבת העדר הדאגה יען העצבון והדאגה הם סבת התקבצות הרוחות אל הלב ובהעדר הדאגה יעדר הבכי על כן אמר שהבכי הוא אשר בכתה ירושלים היתה סבת בכיה אחרת יען עצבונה היתה כ"כ גדולה ורעתה כ"כ רבה עד שהבכי היה מרבה את הבכי למה שהיה זכרון הרע וסבת הבכי מתפשט לבב"ת הפך מה שיקרה בכל הצרות שהבכי סבת הפסקו כאמו' וה"א בכה תבכה וכו' ירצה הבכי יגרום לה בכי אחר ולא יפסק הבכי ולא תחלש הצרה והדאגה בו כאמו':
 
'''ולהיות'''  שהבכי בכל הרעות ימצא הבוכה נחת רוח בבכייתו בא' מג' צדדין אם מצד שיראו העולם את הבוכה איך מרגיש צרתו כמו שיקרה לנשים כאשר יבכו מיתת בעליהן בפכי הבאים אליהן כי הכוכה הא' בהם היא שיכירו וידעו כל העולם שהיא מרגש' העדר בעלה ומספדת אותו כראוי על כן אמר הנביא שבבכיה הזאת לא היה בה נחת רוח מהצד הזה שהרי בכייתה הייתה בלילה בזמן בלתי כראה לכל בלתי מפורסם והצד הב' כדי להחליש הצער הדאגה כי בצאת הבכיה החוצה לא יתקבצו הרוחות אל הלב כאמור וימצ' הבוכה נחת רוח בצערו ככגד זה אמר שדמעת' על לחיה וכמו שדרז"ל שהדמעו' היוצאות ממנה היו שורפי' ועושות אבעבועות בלחייה אשר זה בלי ספק היה מוסיף צרה על צרתה והצד הג' הוא כדי שיצטערו השומעים בצערה וינחמו אותה ככגד ז"א אין לה מנחם מכל אוהביה שאף אוהביה שהיו עמה והיו רואים צערה והיות' בוכה לא היו מנחמי' לה ורעיה בגדו בה והיו לה לאויבים באופן שלא היה לה נחת רוח כלל בבכייתה:
 
'''עוד'''  כתב ואפשר שאומרו בגדו בה ולא אמר בגדו לה כמ"ש היו לה תהיה הכונה שבגדו בשי"ת והבגיד' היתה בתוך העיר הנז' ובמה שעשו זה בתוכה היו לה לאויבי' כי לפיכך נסתלקה השכינה ממנה כנז' והוא דקדוק אמיתי עכ"ל:
 
'''ואני'''  אומר כי אינו אמיתי כי טבע הלשון כך היא באויב אמ' לו וכמ"ש והוא לא אויב לו וכמו שבענין האויב אינו יכול ליאמר אלא במלת לו או לה כן מלת בגידה לא יצדק במלת לו או לה אלא במלת בו או בה וכן טבע הלשון בה' בגדו או בגדו בו כי א"א לפרשו בתוכו כמ"ש הר"ם כאן מ"ש בגדו בה אלא הדקדוק האמתי הוא מאי דאמרן כי כפי המשמעו' האמיתי של בגידה לא יצדק אלא במלת בו או בה אחריו:
 
'''א"נ'''  מ"ש אין לה מנחם מכל אוהביה הכונה כי כל אותם העבודו' כותיים שעבדו כי חשבום לאוהבים וכמ"ש אלכה אחרי מאהבי ובעת צרתה לא יועילו ולא יצילו כי הבל המה מעשה תעתועים ועל כן אפשר דמלת אוהביה היא חסרה בלא וא"ו להורות כי גם אהבתם גם שנאתם חסרה היא ומהבל ימעט ונראין כאוהבין ואינם אוהבים כי בעת צרתם יקומו אם יושיעוך ועל כן אמר אין לה מנחם מכל אוהביה ואדרבא כל אותם אשר עבדה אותם והיו לה לרעים אהובים הם בגדו בה ולא די שלא הושיעוה אבל הם החריבוה והיו לה לאויבים כי אלמלא לא עבדו ישראל אותם לא היתה נחרבת ירושלים באופן כי כפי האמ' העבודו' שעבדו הם היו לה לאויבי' והוא קרוב לפ' המת"ר:
 
== ג ==
 
'''עתה'''  אמר לנו המקונן על מה ועל מה גלו וז"ש ''' גלתה יהודה מעוני'''  כלומר מסבת מה שהיו עושי' לעניים ולאביונים אשר היו מבקשים לחם ואין גם א' עושה צדקה בארץ זו היתה סיבה ראשונה לגלותה וע"כ נגזר עליה שלא תפדה אלא ע"י רוב הצדקה אשר יעשו וכמש"ה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ואומר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. ועוד שנית גלו מסבת רוב עבודה והוא רומז למ"ש ז"ל כי לא נחרבה ירושלים עד שי' בתי דינין עבדו ע"ג וזה"ש ומרוב עבודה כלומר מרוב עובדי ע"ג שעבדו גלו. ועוד בה שלישיה עון אחר שהיה בידם והוא כי כשנכנסו לא"י לא הורישו את כל הכנעניים אשר בה ועברו על לא תחיה כל נשמה וכמש"ה פלו' לא הוריש את יושבי מקום פלו' וכבר הזהיר להם השי"ת והיו לשכים בעיניכם וגו' ולז"א היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח על מה שהי' ישבה בתוך הגוים ולא הוריש את כלם זאת היתה סבה כי לא מצאה מנוח ולזה כל רודפיה השיגוה בין המצרים כלו' כי ג' אלו העונות היו נעשים מצרים וגדרי' גדר מזה וגדר מזה א' מימינו וא' משמאלו וא' מלפניו באופן כי כאשר היה הישראל בטוח מהרודף הבא אחריו היה משיג אותו הרודף מפני שאותם הג' עונות היו נעשים מצרים לפניו ולב' צדדיו ולא היו מניחים לאדם לברוח והרודף הבא מאחריו היה משיג אותו בין המצרים האלה כי לברוח לאחוריהם לא היו יכולים כי הרודף נוסע אחריהם וע"כ השיגוה.
 
'''א"נ'''  אמר גלתה יהודה וגו' הכונה כי עתה זכר המקונן כל הגליות שגלו ישראל עד הגלות הזה שאנו בו כאשר הוא מנהג העולם כשבא לאדם איזו צרה אז זוכר כל הצרות הראשונות שבאו עליו וכמו שמפורש אצלי בבאורי למגלת רות בפ' ותשאר האשה משני ילדיה ומאיש' כי לא חזר וזכר עתה אישה אלא לפי שהצרות האחרונות מזכירות את הראשונות. וע"כ אמר גלתה יהודה מעוני וגו' והוא על גלות מצרים כמ"ש ויענונו וגו' וז"ש מעוני ומרוב עבודה היינו ויתנו עלינו עבודה קשה היא ישבה בגוים זכר לנו גלות בבל כי כמעט שם ישבו ישראל לבטח ביישוב כי לא היו מענים אותם וזה מצד דניאל וחברוהי וגם מרדכי ואסתר בשושן הבירה ואמר ישבה בגוים כלו' אעפ"י שישבה ונחה ושקטה בגוים שהוא גלות בבל ששם היה בשלוה אפ"ה לא מצאה מנוח ועל הגלו' הזה אשר אנו בו אמר כל רדפיה השיגוה בין המצרי' ודייק כי רדפיה הוא חסר וא"ו וכתיב רדפיה לרמוז כי אפי' מי שלא היה רודף מלא כי לא היה גבור ואיש מלחמה אבל היה רודף חסר איש עור או פסח והיה רודף את ישראל משיגם וז"ש כל רודפיה השיגוה בין המצרים ורדף אותם קול עלה נדף:
 
'''א"נ'''  אמר כי כשגלו כבר הגיעו לתכלית העניות והדלות שאם בעת גלותם היו עשירי' כבראשונה האויב היה חומל עליהם שם בארצו באמור די לנו כי כל העושר אשר הציל אלהי' מהם לנו הוא ולבנינו ודי שהגלינו אותם מארצם והם כבושים תחת ידינו לעבדינו ונאכל גם אכול את כספם ולא נכביד העבוד' עליהם אבל בהיות כי גלו מעוני ומרוב עבודה ולא לקח האויב ביזה ושלל מהם שכבר ירדו מנכסיהם קודם הכנס האויב בארך על כן כשהיא ישבה בגוים לא מצאה מנוח ולא היקלו עולם מעליהם כלל בעבור כי כל רדפיה כשהשיגוה כבר היתה היא בין המצרים במצור ובמצוק ברעב ובעירום ובחסר כל ולא נהנו מנכסיהם כלל ועל כן לא חסו עליהם ולא רחמו כלל:
 
'''א"נ'''  אמר כי כשגלו כבר תשש כחם מרוב עונם וענים ורעבונם שהיו רעבים גם צמאים ואם (לא) היו בריאים וטובים כבראשונה אם לא ימצאו מנוח להם שמה בארצות אויביהם יוכלו לברוח ולנוס מבית אדוניה' ולהמלט על נפשותם אבל בהיות שגלתה יהודה מרוב עוני ועבודה וכבר תשש כחם כשהיא ישבה בגוים ואז לא מצאה מנוח שמה ורצת' לברוח מבית האדוני' כל רודפיה יהיה מי שיהיה אפי' הפסח והקטע שירדוף אחריה וזהו כל דקאמר וגם רודפיה חסר וא"ו כדאמרן להורות כי אפי' אם יהיה הרודף איש עור או פסח ישיגוה בין מצרי כרמי העיר הקרובים וסמוך מאד אל העיר וזהו בין המצרים של הכרמים שלא היה צריך לרדוף מאד אחריהם כי אם ישיגום מיד מרוב חולשתם.
 
'''א"נ'''  אמר גלתה שבט יהודה אחרי עוני ומרוב עבודה של י' השבטים שגלו קודם לכן והגוים אשר סביבותיהם אשר צוה ה' עליהם לא תחיה כל נשמה וישראל הטיבו עמהם ולא הרגום אלא היו להם למס והחיום לא בעבור הטובה ההוא גמלו לישראל טובה עתה בעת גלותם ולא מצאו מהם מנוח כלל כי אם בעת בא הצר האויב מרוח זה ורצו ישראל לברוח מרוח אחר אותם הגוים אשר ישבו סביבותיהם עמדו כנגדם ולא הניחום לעבור ולהמלט על נפשם אלא עכבום עד כי השיגום רודפיהם בין אותם בעלי המיצר שלו העומדים סביב לארצו וז"ש היא ישבה בגוים מה שישבה בגוים ולא הרג את כולם כאשר נצטוו שלא להחיות מהם כל נשמה לא בעבור זאת הטובה שהטיבה עמהם מצאה מנוח כי גמלו לה רעה תחת טובה ועמדו בפניהם על הדרך ולא נתנו' לעבור וכל רודפיה השיגוה בין המצרים בין אותם המצרנ' שלהם מלשון בני המצר שעמדו המצרני' ולא הניחום כדי שישיגום רודפיהם:
 
'''א"נ'''  אפשר שבא ליתן טוב טעם ודעת מה נשתנה גלות יהודה מגלות י' השבטים ומדוע י' השבטים הם שוכנים לבטח בדד ואין אומה ולשון שולטת עליהם לא יחסר כל להם כ"א שהם יושבים בח"ל ונתרחקו מעל אדמתם לא כן אנו גלות יהודה כי הא והא אית בנו כי גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואנו משועבדים בידי אדונים ונתן טעם לדבר ואמר גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה הכונה שגלתה יהודה מסבת העוני שהיו מענין ליתום ולאלמנה וזהו מעוני דקאמר ועל כן נגזרה עליה גלות וגם גלתה מסבת רוב עבודה שהיו מעבידים לאחיהם בני ישראל והכתוב אמר לא תרדה בו בפרך והם מרבים העבודה ומכבידים העבודה על האנשים והכתוב צווח ככרוכייא ובשביעית יצא לחפשי חנם ועל שתים אלה קוראותיה וכיון שעל אלה נגזר גלות עליה ע"כ לא גלתה אל מקום שתשב בטח בדד כאשר גלו י' השבטים אבל היא ישבה בגוים כלומר גלתה בין הגוים ועל כן חזר יאמר מלת היא כלומר היא ולא אחרת לרמוז אל גלות י' השבטים כי היא לבדה נגזרה עליה שישבה בגוים ולא מצאה מנוח כאשר מצאו י' השבטים בארצם אמר עוד כל רודפיה השיגוה בין המצרים הכונה כאלו מאותו היום שגלינו ועד עתה היינו תחת הרודף הא' אשר השיגנו היה אז טוב לנו מאשר אירע לנו עתה כי לא יש אומה ולשון שלא שלטה עלינו באופן כי כל מלך ושר שרדף אחרינו והשתדל לכבוש אותנו תחת ידו השיגנו ונתמלא' תאותו וז"ש כל רודפיה השיגוה בין המצרים ולא רדף אחרינו מלך ושר שלא כבש אותנו באופן שלא יש אומה ולשון שלא השתעבדו בנו והשיגונו וכל זה מכ"מ על העינוי והעבודה שנשתעבדנו באחינו בני ישראל גם אנחנו עינו בכבל רגלינו ברזל באה נפשינו ולא עביד דינא בלא דינא.
 
'''ועדיין'''  יש לדייק כי הכי ה"לל הוגלתה יהודה מעוני אבל הכונה כי היא גלתה את עצמה ע"י עינוי הדין ועינוי יתום ואלמנה שבידה ורוב העבודה באחיהם בית ישראל בזה שעשתה היא גלתה את עצמה וזהו מעוני ומרוב עבודה דקאמר ובזה ג"כ ידייק מלת היא יתירא דקאמר כלומר היא מעצמה הלכה לשבת בין הגוים כי לא הושיבה אחר בין הגוים רק היא הלכה וישבה בגוים ע"י המעשים רעים שבידה וע"דז יפורש מ"שה גם כי אלך בגיא צלמות ולא אמר גם כי מוליכין אותי בגיא צלמות לפי שאין מי שמוליך אותי בגיא צלמות אבל אני הולך מאלי לשום את עצמי בגיא צלמות ע"י עבירות שבידי ואין נושך בשרי בשינו:
 
'''ובמדרש'''  גלתה יהודה אומות העולם אינם גולים אלא אעפ"י שגולים אין גלותם גלות וא"ה שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותים עמהם גלותם גלות:
 
'''ע"כ'''  דרשו זה לפי שהיה אפשר שיאמר הכתוב כך ישבה יהודה בגוים מעוני ומרוב עבודה ולא מצאה מנוח וכו' שהרי סוף סוף אומר היא ישבה בגוים ובודאי כי יושבה בגוים הכונה בגלות קאמר אמאי קאמר גלתה יהודה אלא לרמוז שא"ה גלותם אינו גלות ויהודה גלתה כלומר גלותה גלות. וע"פ דרכם אפשר לפרש הכתוב באופן אחר כי רצה המקונן להגדיל ענין גלות יהודה כאלו גלותה יקרא גלות ואין גלות אחרת נקרא גלות וזהו שאמר גלתה יהודה כי שאר הגולים שם בגלות' אפשר כי גם שהם בגלות ירויחו ממון ויתעשרו אמנם בגלות יהודה לא היה כן אבל גלתה מעוני כי לעולם בגלות' תכל עינם מרוב העוני שיש להם כי בעונות כלתה פרוטה מן הכיס ונתרבה העוני בישראל. וג"כ משתעבדי' בהם א"ה לעבוד בהם עבודת עבוד' ועבודת משא וז"ש ומרוב עבודה ולכן לזו תקרא שגלתה ולא זו בלבד אירע לה אלא כל שאר הגולי' שם בארך אויביהם ימצאו מנוח לכף רגליהם לפי שאוכלים מפתם ושותי' מיינם אמנם יהודה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח לפי שכיון שר"זל החמירו עלינו לאסור לנו את פתם ולשתות עמהם באופן כי בין אלו הב' מצרים אשר עשו לנו רז"ל כדי להרחיק אותנו שלא ליגע באיסור של תורה ולא נבא להתחתן עמהם על כן עשו לנו המצרים האלו לעשות משמרת למשמרתה של תורה וכל רודפיה השיגוה ולעולם מקשים עליה קושיות והשגות על אלו המצרים אשר למה יהיה פת בגם לחם מגואל בעינינו כאילו לחמם טמא ועל זה השיגוה רודפיה בין ב' אלו המצרים וגדלה שנאתם אותנו וכאשר ישבה בגוים לא מצאה מנוח לסבה שאמרנו:
 
'''עוד'''  במדרש א"ה שהם מהלכין באסקפטיות שלהם אין גלותם גלות אבל ישראל שהם מהלכין ויחפים גלותם גלות. ע"כ. ואפשר שזאת הדרשה וגם הראשונה שתיהם אסורות ורמוזות במלת מעוני דקאמר כי מהדברים שיש בהם עינוי נפש ואסורים בי"ה א' היא נעילת הסנדל לפי שעינוי הוא לילך יחף ועל כן ישראל שהולכים יחפים אין לך עוני גדול מזה ועל זה רמז אומרו גלתה יהודה מעוני כי שאר הגולים אין להם עינוי זה אבל הם מהלכים באסקפטיות שלהם לא כן עם ה' כי בארך פי"ס אינם מניחים לישראל שילך במנעלו ובסנדלו וכן בענין הדרשא הראשונה שלא לאכול מפתם ושלא לשתות עמהם אין לך תענית גדול מזה ראות מאכלם ומשתיהם ומעדניהם וע"י שנאסרו להם אין לאל ידם לאכול מהם אבל מאכלם פת סובין יבש היה נקודים אין לך עוני גדול מזה ועל זה אמר גלתה יהודה מעוני:
 
'''ואמרו'''  גלתה לשון נקבה ושם נאמר ויגל יהודה מעל אדמתו אפשר שכאן רמז אל גלות חרבן בית שני המר והנמה' אשר מרוב אריכותו תשש כחן כנקבה:
 
'''עוד'''  במדרש גלתה יהודה מעוני על שחבלו משכוני עני בתוך בתיהם כד"א ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ע"כ:
 
'''והנה'''  ראה ראינו עונש החובל משכונו של עני ואינו מחזיר לו כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה עליו נאמר אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בא השמש תשיבנו לו ולפי שבפסוק רצה לבאר דין השתי חבלות אם הוא כסות יום או אם היא כסות לילה על כן כפל אם חבול תחבול ואם היא כסות יום עליו נאמר עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה וחזר ואמר היא שמלתו לעורו אפשר שרמז טעם נכון לדין שיש לנו בדין שאם משכנו חלוק א' שוה ה' פרחים או יותר לא יאמר אמכור אותה ואתפרע מחובי ואקנה לו חלוק בת י' חתיכות רק אותה חלוק החשובה תהיה במשכון ויחזיר אותה לו שילבשנה ונתן טעם לדבר למה ישיבנה לו ולא ימכרנה כדאמרן ואמר היא שמלתו לעורו כלומר עור בשרו של זה העני אשר כעת העני עורו כ"כ רך וחשוב כי זאת השמלה החשובה היא שמלתו לפי ערך עורו הרך והחשוב ואיך תמכו' את זאת ותלבישהו אחרת שיצטער בה מה שלא לומד עורו לכך וז"ש היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו. ועל כסות של לילה אמר במה ישכב ועל כן צריך שתחזירנה לו לשכב עליה אמר עוד והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני וראוי לדייק כי כפי הנראה להפך הל"ל ושמעתי כי דיין אני כי היותו חנון הוא סבה שלא יפקוד עליו חטאתו אשר חטא על כן אפשר שיפורש עם המעשה המובא בגמרא כי פגע אליהו באותו שהיה לובש סרבלא שהוא פטור מציצית ואמר לו אליהו כי למה היה לובש טלית שפטורה מן הציצית אמר לו וכי ענשיתו אעשה א"ל בעידן ריתח' ענשי' נראה דבעידן דליכא ריתח' לא ענשו עליה על כן אמר בפסוק הזה להורות גודל עונש מי שאינו משיב את העבוט כי אפילו בעידן דליכא ריתחא יענש וז"ש ושמעתי כי חנון אני כלומר אפילו בעידן שחנון אני שמוע אשמע צעקתו ולא אמחול ולא אהיה וותרן ופירוש כי כמו כאשר וכיוצא בו כי תצא למלחמה כי תבא אל הארץ והעד חרב הבית וכמש"ה גלתה יהודה מעוני וכמ"ש ז"ל על שמשכנו משכונו של עני בתוך בתיהם כד"א ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו:
 
'''ובמדרש'''  היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח ר' יודן ברבי נחמיה בשם רשב"ל אמר אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ע"כ.
 
'''וכפי'''  דרך רז"ל אפשר שיתפרש הכתוב כך גלתה יהודה מעוני כלומר לא דיין להם מה שגלו ונתרחקו מעל אדמתם אלא גם שם בגלותם בגוים ההם לא תרגיע אבל גלתה יהודה מעוני כי שם בגלותם הנה הנם בדלי דלות ובעוני רב וגם משתעבדים בהם ברוב עבודה וזהו מרוב עבודה דקאמר והטעם הוא כדי שתחזור שאילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת וז"ש היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כלומר היא היתה יושבת בין הגוים ולא היתה חוזרת אלא שלא מצאה מנוח ועל כן חזרה ולכן נגזר עליה שכל רודפיה השיגוה בין המצרים כדי שתחזור ודכוות' ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה שאילו מצאה לא היתה חוזרת והעד כי אחר ז' ימים אחרים שילח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד. והנה כ"י היא נמשלת ליונה כד"א יונתי בחגוי הסלע כי על כ"י נאמר ומ"ש ולא מצאה היונה מנוח ותשב אליו אל התיבה הוא רמז אל גלות היונה שהם כ"י כי ע"י שלא מצאה מנוח לכף רגלה על כן היא חוזרת ותשב אליו אל התיבה והיא ב"ה שיב"ב. אמר עוד ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך והוא כתוב בקללות שבמשנה תורה והכוונה לפי שבפסוק דלעיל מיניה כתיב ועבדת שם אלהים אחרים וגו' ע"כ הוכרח לומר עתה בסוף כל הקללות ובגוים ההם לא תרגיע שכיון שתרצה לעבוד עבודתם נכריה עבודתם אם תרגיע אחר כל זה ותהיה להם לעם א' בודאי שלא תרצה עוד לחזור לירושלם עכ"א שאפילו אחר שחזרת לדתם לעבוד עבודתם אפ"ה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך כדי שתהיה חוזרת:
 
'''ובמדרש'''  כל רודפיה השיגוה בין המצרים בין י"ז בתמוז לט' באב. וכתב הרב מורי ז"ל הדבר גדול הנביא דבר בחוזק ותוקף מעלת ישראל וחשיבות' לפני הש"י עם היות שעוו ופשעו כמו שהקדים הפ' במיני עונות גדולי הערך עכ"ז הוצרר לסיוע העת והזמן המוכן לפורעניות כדי שיוכלו האויבים להשיג ולכבוש אותם שהוא בין י"ז בתמוז לט' באב דאלו בשאר ימות השנה לא יכלו למו עכ"ל.
 
== ד ==
 
'''דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד.'''  קרא אותן אבילות כי דרך האבל לגדל שער ראשו לפי שהוא אסור לגלח, וכן דרכי ציון היו מגדלות עשבים כאבל המגדל שער וזה כי דרך הוא שהד' אינם מגדלים עשבים כאשר יש הולכים ובאים באותו הדרך כי ברגלים תרמסנה העשבים אבל כשאין יוצא ואין בא באותו הדרך אז הדרך מגדלת עשבים ועל כן קראן אבלות לפי שגדלו עשבים על כי כלתה רגל מן השוק מהם ואין עובר ושב עליה' וז"ש מבלי באי מועד וכיון שאינם עולים בג' מועדים עולי רגלים כי ספו תמו באי מועד ע"כ הם אבילות מבלי באי מועד וכדאמרן. אח"כ מצאתי כתוב בשם מהר"י נתן ז"ל:
 
'''גם'''  אפשר שרמז שדרכי ציון היו אבילות לסבה שבטלו מ"ש שמעון הצדיק על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמלות חסדים וז"ש מבלי באי מועד והם עולי רגלים ג' פעמים בשנה ושם בירושלים היו עושים עולי רגלים ג"ח ע"י מתנות עניים שהיו נותנים לעניים והיו העניים שמחים עמהם ג' פעמים בשנה כל שעריה שוממין הוא ביטול תורה והם השערים המצויינין בהלכה כהניה נאנחים הוא ביטול העבודה והקרבנות וע"י שלא היו עושים עבודה וקרבנות ולא היו נותנים להם מתנות כהונה ע"כ כהניה נאנחים וגם בתולותיה נוגות שהיו בועלים אותם ועל כל אלה היא מר לה ועל אלה היא בוכיה:
 
'''א"נ'''  עתה מקונן ירמיה על כל מה שעבר על ישראל ואמר דרכי עיר ציון אבילות והיתה ציון אבילה ובוכה על ישראל ועל הלויים ועל הכהנים וז"ש מבלי באי מועד והם עולי רגלים שבעונות נתבטלו ע"י החרבן כל שעריה שוממין הלא הם הלויים שהיו שוערים וג"כ על הכהנים בכתה ואמר. כהניה נאנחים וגם כן בתולות' נוגו' אם מפני שכשהיו עולי רגלים אז בירושלים היו מזווגים זווגים בחורים עם בתולות אלו עם אלו כי שם היו נמצאים כל ישראל ועתה שנחרב הבית ואין עולים לירושלים בתולותיה נוגות כי הבתולות הם מונחו' בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש אותן וגם אפשר שרמז מ"ש בתולותיה נוגות אל הגזירה שגזרו הגוים על ישראל כי כל בתולה תבעל להגמון תחלה ועל כן בתולותיה נוגות וכו' והנה דרכי ציון אבילות על כל אלה שזכרנו והיא אבילה ובוכה ומתאבלת על כולם ואין שום אחד מישראל בוכה ומתאבל על מה שאירע לציון עצמה שנחרבה ונצתה מבלי איש עובר והיא מר לה כלומר היא לבדה מר לה עליה ואין שום אחד בוכה עליה באופן שהיא בוכה על כולם וגם על עצמה ואחרים אינם בוכים עליה וז"ש והיא מר לה היא לבדה מר לה בשבילה:
 
'''א"נ'''  אמר כי אף שהיו רבים מצטערים ומתאבלים באבל ההוא ודרך העולם הוא כי בהיות רבים המצטערים בצער א' זה מתנחם בראות את חבירו מצטער כמוהו וכן כולם וכאן אף כי היו מרובים המצטערים כי שעריה שוממין כהניה נאנחים ובתולותיה נוגות ועכ"ז היא עומדת בתוקף מרירותה ולא בעבור זה נתמעט צערה אלא והיא מר לה כבראשונה וכמו אם לא היה שום אחר שיצטער עמה בצערה:
 
'''א"נ'''  מ"ש דרכי ציון אבילות אין הכונה על האנשים הבאים בדרכי ציון שהיו אבלים אבל על העצים והאבנים של הדרכים עצמם עליהם קאמר שהם ממש היו בוכות ומתאבלות כי להם קדושה ורוחניות לבכות ולהתאבל ואמר ג"כ כל שעריה שוממין כי בהיותה בבניינה עליהם אמר הכתוב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים והכונה כי כ"כ היו שערי ירושלים יפות ומרוקמות באבנים טובות ובאבני שיש או מרמ"רי עד שכאשר היינו עולים עולי רגלים לירושלים כאשר היינו מגיעים לשערי ירושלים לא היינו נכנסים תכף ומיד אל תוך ירושלים אבל היו עומדות רגלינו ומתעכבים היינו בשעריך ירושלים כי היינו תמהים מראות בנין שעריך ירושלים מה יפו ומה נעמו ועתה היו אותם השערים לשמה ולשאיה וז"ש כל שעריה שוממין וכהניה ג"כ נאנחים על ביטול הקרבנות כדאמרן וגם בתולותיה נוגות וכמ"ש המתרגם על שפסקו מלצאת בט"ו באב ובי"ה בתופים ובמחולות כמנהגן ואמר והיא מר לה כ"א אחר שהחריבו עמה היתה ציון בעין הגוים בעין החשיבות והיו משימים בה כסא מלכותם ולהחשיבה בעיניהם לשרתי במדינות לא היו מצירים כ"כ כי כבוד גדול עשו לה אמנם לא עשו כן אבל היתה כאלמנה והניחוה שכולה וגלמודה גולה וסורה וז"ש והיא מר לה בשביל עצמה כי גם לה סורו טמא קראו לה:
 
== ה ==
 
ואמר '''היו צריה לראש וכו'.'''  עם משז"ל כי כל המיצר לישראל נעשה ראש וכו' הודיענו הכתוב כי כפי שיעור הצרות שהיו עושין לישראל כך היתה שיעור מעלתן על שאר הגוים כי אותם שהיו צרים לישראל נעשו ראשים וניתן להם מעלה על כל הגוים שיהיו כל הגוים תחתיו והיתה כ"כ מעלתם לפי שהיו מצרים לישראל בעצם אבל אותם שלא היו לישראל לצרים אבל היו אויבים בלב אבל במעשה לא היו מצירים לישראל אלו כפי מיעוט שנאתם לישראל ג"כ נתמעטה מעלתם כי לא זכו להיות לראש ולמשול על אחרים אבל זכו כי שלו מלשון שלוה כי לא היה שום אדם מריע להם אבל הם גם הם לא היו יכולים להריע לאחרים ולהיות ראש עליהם ועל כן נקט באויביה שלו ובצר שהיה לראש כי כל מי שהיה מצר לישראל נעשה ראש וכדאמרן:
 
'''או'''  יאמר באופן אחר והוא עם מז"ל שאמרנו כל המיצר לישראל נעשה ראש ויהיה פירוש שלו מלשון שגגה כמו ויכהו על השל והכונה היו צריה לראש כי אותם שהיו צרים נעשו ראשים א"כ אויביה שנשארו במדרגת אויב ולא רצו להצר להם במדרגת צרים בודאי ששגו וטעו האויבים במה שלא נעשו כולם צרים לישראל כדי שמתוך כך היו עולים במעלה רמה וכדאמרן דכל המיצר נעשה ראש:
 
'''א"נ'''  היו צריה לראש אויביה שלו הכונה כ"א היו צריה לראש לא בצדקתם וביושר לבבם כי אויבים ג"כ טעו ושגו וזהו שלו מלשון שגגה כי גם המה הרשיעו ועכ"ז היו לראש בעבור כי ה' הוגה לפי גודל רעתה בכמות ובאיכות וזהו על רוב בכמות וגם שהיו פשעים הגדולים באיכות יודעת את הבורא ומכוונת למרוד בו:
 
'''א"נ'''  בהיות כי היו בירושלים פריצים ונלחמים אלו עם אלו והורגים אלו את אלו ובבא עליהם האויב עשו שלום ביניהם ונעשו יחד כולם ועכ"ז לא הועילו כלל וז"ש היו צריה לראש וכבשו את העיר אף כי אויביה שלו הפריצים שהיו אויבים אלו לאלו עשו שלום ביניהם ועם כל זה היו צריה לראש ולא הועיל להא חכמתא כי ה' הוגה על רוב פשעיה.
 
'''א"נ'''  אמר כי הראוי כפי דרך העולם היה כי בהיות צריה לראש וכבשו את ירושלים ג"כ כל הערים הקרובות אותם שלא הורישו בני ישראל יצורו הצרים גם עליהם ויכבשום אבל זו רעה חולה כי היו צריה לראש זה נ"נ ואע"פכ אויביה שהם היושבים סביב להם שלו וישקטו ולא בא נ"נ גם עליהם לכבש' כי היתה להם זאת מאת ה' על רוב פשעיהם להוסיף צער על צערם ולהרבות ביגונם וז"ש כי ה' הוגה:
 
'''אי'''  נמי יאמר בשנדקדק כי ה"לל היו צריה לראשים כי צריה דקאמר לשון רבים הוא אלא הכונה השמיענו כי האומות אותם שהיו צרים לישראל עם היות שעד עתה היה לאומה א' עם אחרת מחלוקת ומלחמה ביניהם עתה כאשר רצו להלחם עם ישראל ולהצר להם עשו שלום ביניהם ונעשו כולם לראש א' וכמו שנעשו מדין ומואב בעצה אחת נגד ישראל וכמז"ל משל לב' וכו' ועל כן אמר היו צריה לראש כי כלם שמו עליהם ראש א' כדי להצר להם לישראל ולהלחם בם והאומות שהיו אויביה שלו כלו' עשו שלום ביניהם אלו עם אלו כדי להלחם עם ישראל והטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה ואמר עולליה הלכו שבי לפני צר כי שבי הוא המכה היותר קשה מכולם וכמ"ש ז"ל בפסוק אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי כי המאוחר בכתוב קשה מכולם והוא השבי ולפעמים האדם אשר יהיה בשבי יהיה לו כח לעבוד עבודת השבי גם כי נכריה עבודתו אבל כאן לא היה בהם כח בודאי כי עוללים קטנים היו ואמר לפני צר לפי שלפעמים יהיה השבאי רחמן וירחם על השבוי לבלתי הטיל עליו עבודה קשה ע"כ אמר כי בנדון דידן לא היה כן כי לא היה רחמן כלל אבל היה צר מצורר וזהו לפני צר דקאמר באופן דבשביה הזאת תרתי לריעותא אתנהו בה:
 
'''ובמדרש'''  ארז"ל כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה ע"כ. וקשה שאיך יעלה על הדעת כי בחנם היתה זאת לה' השופט כל הארץ לא יעשה משפט ועל דרך הפשט נוכל לישב עם מ"ש ז"ל גבי היו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש והיה אפשר לומר כי אמת שבחינת הרעה הבאה על ישראל היה על רוע מעללם אבל בחינת טובת צריהם שנעשו ראשים אפשר כי בחסדו כי חפץ חסד הוא הואיל לעשות אותם ראש וז"ל יכול על מגן היתה טובת הצרים ושררותם לא בעונ' של ישראל ת"ל על רוב פשעיה כי גם זאת היתה לצריה' על רוב פשעי ישראל להוסיף יגון על יגונם שכל המיצר אותם יהיה לראש באופן כי רעתם ושררת אויביהם הכל היה לצערם על רוב פשעיהם.
 
'''אי'''  נמי לפי שאף שישראל ע"פ הדין היו חייבין כל הרעה ההיא הנעשתה להם זה היה אם יתנהג הקדוש ברוך הוא עמהם במדת הדין אבל מדת רחמים מרחמת אף על החייבים כפי הדין וכאן אמר כי ה' הוגה ושם זה הוא המורה על מדת רחמים ועל כן אמרו יכול על מגן כי בערך שם זה היה רעתם בחנם שהיה לו לרחם עליהם כפי הוראתו וכפי דרכו ת"ל על רוב פשעיה כי היו ריבוי הפשעים כ"כ שנהפך להם מד"ר למד"ה. ועל דרך הסוד פירוש דבריהם ז"ל פשוטים כי מלכות העליונה היא ירושלים והיא ציון ועתה בזמן הגלות מדודה נפרדה והוא שם ההויה שהוא ת"ת ועתה כי מדודה נפרדה אין לה שום הארה מת"ת וז"ש כי ה' הוגה ואומרו על רוב פשעיה נראה דאינו צודק כי ח"ו לא שייך בה כלל באופן כי אני הייתי אומר כי ה' הוגה ונפרד על מגן כ"א ישראל פשעו היא מה פשעה וז"ש יכול על מגן כי על חנם הוגה אותה תלמוד לומ' על רוב פשעיה כי כביכול פשעי ישראל פשעיה מתקרו כי ידוע כי נשמות ישראל ממנה חוצבו והיא אם לכל נשמות ישראל והנפש החוטאת כביכול כאלו היא גם היא חטאה כי הנשמה היא חלק ממנה ועל כן ה' הוגה ושכינה נסתלקה וזה על רוב פשעיה ואלמלא מקרא כתוב אין הפה יכולה לאומרו ועל כן נאמר ובפשעיכם שולחה אמכם כי היא סובלת ייסורי פשעינו כאילו היו פשעיה:
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב על זה המאמר ז"ל קשה כדבריו וכי היה עולה בדעת שהשי"ת הביא עליהם צרות רבות ורעות על חנם. ואפשר לומר שבעל המאמר הרגיש בפסוק קושיא זו בעצמה ואמר מאי אשמועינן קרא כי ה' הוגה על רוב פשעיה וכי היה עולה בדעתי שעל מגן ותירץ ת"ל על רוב פשעיה כלומר תדייק הפסוק היטב שלא אמר על פשעיה אלא על רוב כלומר אפילו אם באו עליה צרות רבות ומשונות ג"כ רצה להאדיב' בפרטי זה לפי שהיו הפשעים רבים בכמות ובאיכות ולא הספיקו הצרות לפרעון עד כאן לשונו. (ולי יג"ר הרבה פי' בו אך כי היכי דלהוי זנב לאריות אכתוב שתים מהם הן אלה א' מעין הרב שהפסוק גופיה הרגיש אטו מימרא בעי כי ה' הוגה על רוב פשעיה לומר שלא היה על חנם והלא נביאי' מליאי' בספור זדונם ומרדם ולמה נכתב ומשני משום עוללים שאם האבות חטאו יאמרו כי עוללים הלכו של"צ על חנם לז"א שאינו אלא שנתמלא סאתם אף מעוללים חבקו ע"ג כדאיתא במדרש ונעשה באומרו על רוב פשעיה נתוסף עולליה ועולליה תרוצה דקושיא ונחלקת עולה לשם י"ה וחריף הוא. הב' אמת ויציב שה"בה מכה לפעמים בחמת קרי כענין אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ואומר שצרותיה' על חנם וכדכתב הרמב"ן ז"ל באו' בחמת קרי ולא כתיב בקרי. ולפעמים מכה בהם על העון ממש ולז"א אי לא כתיב על רוב פשעיה הייתי אומר שהיה מכה בהם על עון אומרם שלוקים במגן ובחנם ת"ל על רוב פשעיה שרבו כ"כ פשעיה שלא הכם לא על מגן ולא ע"כ פשעיה שאם היה כן לא היתה בהוגה ואנחה לבד רק בכליה וכרת ולעוצם רחמנות שם ה' שהוגה ולא כלה כתב על רוב והתנצל שהכם בפשעיהם דלא לימרו על מגן וחנם עכ"ד):
 
'''ואם'''  לא קאמר היו צריה ראש אלא לראש בלמ"ד אפשר שהכונה היא שהיו מתחדשים ומתהוים להצר לה וז"ש היו צריה כלומר היו ונתהוו ונתחדשו צריה כדי לזכות לראש כלומר ליעשות לראש כי ראו כי כל המיצר לישראל נעשה ראש ומלת היו שב אל צריה כלומר שהיו ונתהוו לצרים כדי לזכות ליעשות לראש ואינו שב אל מלת לראש כלומר היו לראש דא"כ הי"לל היו צריה ראש וכדאמרן.
 
'''ובמדרש'''  היו צריה לראש אמר ר' הלל ב' ברכיה כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש מה טעם היו צריה לראש את מוצא עד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה כלום משחרבה ירושלים נעשית קיסרין וטריפולין ותנופילין ע"כ.
 
'''וראוי'''  לדעת רבי הלל מאי אתא לאשמועינן דפשטיה דקרא הוא כן. ועוד מ"ש מה טעם וכו' אין בו טעם כ"א שואל מה טעם כל המיצר לישראל נעשה ראש הרי הטעם מפורש בכתוב באומרו כי ה' הוגה על רוב פשעיה ובזה הרבה יגונה כי בהיות כל המיצר לישראל נעשה ראש בזה יתרבו צריה וא"כ מה שאל מה טעם. ועוד קשה דבמאי דקאמר את מוצא עד שלא חרבה ירושלים וכו' לא נתן טעם כלל ועדיין הקושיא במקומה עומדת ואם היה שואל היכן מצינו שנעשה ראש הנה הוה מתרץ שפיר את מוצא וכו' אבל לשאלת מה טעם לא מתרץ כלל במאי דקאמר את מוצא:
 
'''על'''  כן אני אומר כי ר' הלל רצה להודיענו כי בכל הגלות הזה נגזר על ישראל כי כל המיצר לישראל יעשה ראש וז"ש כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש כלומר כל מי שבא מחדש להצר לישראל נעשה ראש ולא על אותם שהחריבו בית המקדש קאמר קרא רק על כל מתחדשים להבא להצר לישראל ופירש שנים הכרחיות לזה האחד הוא אומרו מה טעם היו צריה לראש כלומר במה שדרשתי יש טעם למה שלמד הכתוב היו צריה שהשמיענו חידוש גדול לכל המיצר לישראל אמנם אם הכתוב כפשוטו שאינו מדבר אלא על אותם הצרים שהחריבו הבית א"כ מה טעם יש במ"ש היו צריה לראש כי דבר פשוט הוא שכיון שכבר אמר לנו שהיתה כאלמנה ושגלתה יהודה וכבש הצר הצורר את ירושלים א"כ ממילא ידעינן שהוא היה לראש ולמושל ומה טעם אומרו היו צריה לראש וכו' כי דבר פשוט הוא ועוד הכרח ב' כי הנך רואה בעיניך שכן הוא כי את מוצא עד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה כלום משחרבה ירושלים נעשית קיסרין וטריפולין וכו' הרי מעשים בכל יום שאחר שחרבה נעשית קיסרין וכו' נראה בבירור כי מ"ש היו צריה לראש לאו על אותם שהחריבו ב"ה לחוד קאמר אבל על כל העתיד קאמר כי בכל דור ודור כל מי שבא להצר את ישראל נעשה ראש.
 
'''והרמ"ע'''  ז"ל כתב דרכי ציון וכו' אמר כי כשהיו דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד מכל ערי יהודה שכבר נתפשו היו אז כל שעריה שוממין כי אין העם יוצא ובא בהנה גם כהניה נאנחים כי חדלו מתנותיהם אמנם העם אשר בקרבה עדיין לא הרגישו לפי שלא הגיע להם עדיין הרבה אבל לסוף לא לאלו בלבד השיגו יגון ואנחה כ"א גם בתולותיה נוגות והיא מר לה:
 
'''היו צריה לראש'''  אמר כי מצד שהצרים המפורסמים היו ראשים ורודים בה בפרך אויביה שלו ירצה שאויביה הבלתי צרים נחשבו לה כמו הם שלוים עמה והיה זה כי ה' הוגה על רוב פשעיה לבלתי השאיר לה זרע ומפני זה עולליה מעצמם הלכו שבי לפני צר כי היא בטחה באלו האויבים השלוים עמה והפקירה בידם עולליה להבריח מהשבי והאויבים מנהיגים אותם לפני צר וילכו מבלי דעתם כסבורים שהולכים לנפשם כי על זה הדרך אמר בכתוב הסמוך ויצא מן בת ציון כל הדרה ופשוטו של מקרא על הכהנים והזקנים והחכמים והשרים ואמר כי היו צריה כאילים לא מצאו מרעה הנה והנה כי הציידים הסירו המזונות מכל עבר כדי שלא ימצאו מרעה עד אשר יבאו לתומם למקום הרשתות והמכמרו' אשר הכינו להם ויתפשו בם וכן היו שרי ישראל הגבורים הולכים לתומם עם אנשי שלומם מהאומות כסבורין שהם הולכים בטח והם אח"כ לוקחים אותם לשבי ולהרג לא בחיל ולא בכח וה"א וילכו בלא כח לפני רודף כי לא בכח יגברו עליהם רק מנפשם הלכו בטח לפני רודף עכ"ל.
 
== ו ==
 
'''ויצא מן בת ציון.'''  רז"ל על פסוק זה אמרו מן בת כתי' א"ר אחא יש לנו מל' א' יפה זה הב"ה שכתו' בו ה' מנת חלקי וכוסי כל הדרה זה הב"ה שנאמר הוד והדר לבשת וכו' ד"א כל הדרה אלו התינוקו' א"ר יהודה בא ורא' כמה חביבי' תינוקו' לפני הב"ה גלו סנהדרין ולא היתה שכינה עמהם גלו משמרו' ולא היתה שכינ' עמהן וכיון שגלו תינוקו' היתה שכינה עמהם הלא הוא דכתיב עולליה הלכו שבי לפני צר מיד ויצ' מן בת ציון כל הדר' ע"כ:
 
'''והנה'''  עיניך תחזינה אהבת השי"ת את בת ציון כי הסתלקות השכינה ממנ' לא רצה לפרסמ' ולפרשה בפירוש רק רמזה בלשון סתום באומרו ויצא מן שהו' מלשון יי' מנת חלקי וכו' ואפ"ה הוסיף עוד לסתום הדברים כי מלת מן כתיב ולא קרי אבל קרינן ויצא מבת ציון והכל להודיע אהבתו ית' אותנו כי לא רצה לכתו' בפי' שסילק השי"ת שכינתו מציון אלא רצה ללמדנו עוד כי לא יצא' לגמרי כי נקטינן שלא זזה שכינה מכותל מערבי ולעול' עיני יי' בה מראשי' השנה ועד אחרי' שנה ולכן מזכיר יציאתו ברמז ואפי' אותו הרמז כתיב ולא קרי:
 
'''ואמר'''  היו שריה כאילים לא מצאו מרעה כי כשהיתה השכינה עמהם אז היו כצאן שנ' ואתנה צאני צאן מרעיתי והקב"ה הרועה כמ"ש יי' רועי לא אחסר ואז לא הייתי חסר כלו' כי היה בעל הצאן עומד על צאנו אבל עתה שנסתלקה השכינה מביניהם הי' כאילים שהם הפקר מבלי בעלים וכל הרוצה ליטול בא ונוטל ועל כן וילכו בלא כח לפני רודף:
 
'''אי'''  נמי אמר וילכו בלא כח וכו' כי בהיות שהיו שריה רעבים גם צמאים כאותם אילים אשר לא מצאו מרעה ולא נשאר בהם כח כלל אפ"ה וילכו בלא כח כלומר עם היות שלא היה להם כח אפ"ה הלכו לפני רודף הכונה היה הולך יותר מהרה מן הרודף ואפי' מרודף מלא. ועם זה הדרך אפשר לומר שזו היא כונת היו שריה כאילים לא מצאו מרעה כלומר היו שריה רצים כאילים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו ואף גם זאת בהיותם רעבים ונפשם בהם תתעטף כי לא מצאו מרעה ואוכל להשיב נפש ואעפ"כ וילכו לפני כל רודף אף שיהיה רודף קל כצבי הם היו הולכי' לפניו ועל כן נכת' רודף מלא בוא"ו וילכו עם היות בלי כח הלכו לפני כל רודף:
 
'''אי'''  נמי אמר על החרש והמסגר שיצאו בראשונה ויצא מן בת ציון כל הדרה כי שמה נשארו דלת העם עם גדליה בן אחיק' וא' כי סבת יציאת' משם היה על כי כולם אוהבי שוחד היו ורודפי שלמונים וכו' וז"ש היו שריה כאילי' לא מצאו מרעה שהיו השרי' והשופטים כרעבי' וכאילי' שלא מצאו מרעה כן היו גם המה והיו אומרי' הב הב ועל כן גלו ויצאו ממקומ':
 
'''ועל'''  דרך זה אפשר ג"כ לסיי' פסוק דקאמ' וילכו בלא כח לפני רודף הכונ' לפי שהזכיר שהשרים היו אוהבי שוחד ורודפי שלמונים אמר ג"כ כי גם בכל שאר ענייני המצות לא היה בהם כח לכבוש את יצרם הרודף אותם על כן הלכו לפני היצה"ר הרודף אותם כי בדרך שהוא היה מוליך אותם בה היו הולכין כי לא היה בהם כח לעמוד כנגדו להלחם בי ועל כן רודף מלא בוא"ו לרמוז אל היצה"ר כי הוא הרודף אמיתי:
 
'''אי'''  נמי על שאר העם שנשארו עם גדליה בן אחיקם אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה כי אחר שהרגו השרים את גדליה ברחו כל העם מצרים לעזרה כי יראו לשבת בארץ מפני הכשדים ועל אותה שעה שלא נשאר אחד מהם בירושלם נאמר ויצא מן בת ציון כל הדרה ואע"פי שהיו הכשדים עדיין רחוקי' מאד מהם עכ"ז בלכת' מצרימה היו שריה רצים כאילים שלא מצאו מרעה להם וממהרים לרדוף למצא מרעה לאכול וילכו בלא כח ולא נותר בהם נשמה כדרך הממהר ורץ בלכתו שנפשו ורוחו קצרה ונשאר בלא כח כן אלו היו ממהרי' לילך ואף שלא היה להם לירא כל כך כדי לנוס בחפזה שהאויב עדיין רחוק הוא מאד מהם וז"ש לפני רודף שקודם שיבא הרודף עליהם היו ממהרים הליכתם והולכים בלי כח מרוב פחדם ויראתם לקיים ונסתם ואין רודף אתכם:
 
'''אי'''  נמי וילכו למצרים בעבור שלא היה להם כח וזהו בלא כח בשביל שראו עצמם בלי כח לעמוד לפני רודף ראו שאין כח בהם לעמוד כנגד הרודף ועל כן ברחו למצרים לעזרה.
 
'''ורז"ל'''  אמרו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח וכו' ובזמן שעוברין על רצונו כביכול מתישין כח של מעלה שנאמר וילכו בלא כח ע"כ. וקשה כי זה הכתוב נאמר על שרי העם ולא עליו ית'. ואפשר עם משז"ל שלא נסתלקה השכינה עד שגלו עולליה וכשעולליה הלכו שבי לפני צר אז ויצא מן בת ציון כל הדרה שהיא השכינה כי אז נסתלקה ואם כן פשט הכתוב כך הוא ויצא מן בת ציון כל הדרה שהיא השכינה וגם היו שריה הולכים בהרים כאילים לא מצאו מרעה וילכו השכינה כביכול והשרים בלא כח לפני רודף כי בזמן שישראל עוברין על רצונו עוברין ומתישין כח של מעלה ומלת וילכו דקאמר קאי אשניהם ואכל מאי דקאמר בראשית המקרא שהיא השכינה והשרים:
 
== ז ==
 
'''זכרה ירושלם וגו'.'''  יובן עם משז"ל על ראוה צרים שחקו על משבתיה שראו את ישראל שומרים דיני שמטה ויובל חוץ לארצם ושחקו על שבתותיה' שהיו שומרים כי אמרו בתוך ארצכם לא אביתם לשמוע ולשמור שבתותיה ועכשיו חוצה לה אתם שומרים. ועל פי דרכם אפשר שגם את זה היתה ירושלם בוכה וזה זכרה ירושלם ימי עניה הימים שהיו ישראל מענים אותה אשר לא שבתה בהיות' עליה וגם זכרה מרודיה שהיו מכניעים אותה בשנת השמטה כי הדבר הזה היתה כל מחמדיה וכל תאותה כספה וחשקה ומאויה בהיותה בידי הכנעניים מימי קדם קודם שיהיה תחת יד ישראל היתה מתאוה וחומדת להיות ביד' לפי שישראל ישמרו את שבתותיה ויניחוה לשבות בשנת השמטה כי מנוחה היא לארץ שיניחו אות' לשבות ולרצות את שבתותיה ואחר היותה תחת ידיהם עינו אותה את זה זכרה בפה ומתרעמת בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ושם בהיותם בארצות אויביהם היו שומרים והיו מניחים לשבות כל שדותיהם שהיו להם בחוצה לארץ עד כי הצרים שהיו רואים כן היו שוחקים עליהם ואומרים בארצכם לא אביתם לשמו' ועכשו חוצ' לה אתם שומרים גם את זה היתה זוכר' בפה:
 
'''אי'''  נמי בהיות כי מדרך העולם כי כאשר בא לו לאדם איזה צרה אז נזכר מן הימים הראשוני' ימי עידון ותענוגי' ימי מחמדי' ואם גם אחר הצר' הזא' באה לו אחר' קשה מן הראשונ' אז זוכר גם את הצר' הראשונ' כי גם בה היה חפץ יותר מזו האחרונ' שהי' קשה וכן אירע לירושלים כי בחרבן בית שני הגלות הארוך המר והנמה' הזה אלף ותקל"ב שנה שהי' בחרבנה ואין עוזר לה עתה זכרה ימי עניה ומרודיה שאירע לה בחרבן בית ראשון ודייק מלת ימי כי כלם ימי מספר שבעים שנה לבד והיתה זוכרת עתה אותם ימי עניה כי הלואי היתה לוקה עתה כאשר בראשונה לקתה ולא יותר וזכרה ג"כ כל מחמודיה אשר היו לה בימי קדם גם קודם החרבן הראשון כי היתה לבנה במילואה את כל זה זכרה עתה בחרבן הבית השני בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה כי בחרבן ראשון נמצא לה עוזר מהרה ובזה הגלות אין עוזר לה וגם הצרים ראוה כ"כ זמן שנשבתה ונתבטלה מלכותה ושחקו על משבתיה:
 
'''אי'''  נמי אפשר שהוא וידוי דברים שהאומ' ישראלית מתודה וזוכרת עונותיה בפה וז"ש זכרה ירושלם כלומר האומה ישראלית שהיא יושבת ירושלם זכרה בפיה ימי עניה הימים שהיתה מענה גר יתום ואלמנה וגם שאר מרודיה הם המרדים והפשעים שפשעה ושחטאה וגם זכרה כל מחמודיה והיא התורה כד"א הנחמדים מזהב ומפז רב אשר היו מימי קדם כלומר שהתורה והמצות נבראו קודם בריאת העולם תתקע"ד דורות ועתה בעת תשובתה זכרה ענין התור' והמצות כדי לשום אותם על לבה באופן כי נתחרטה על העבר ושמה וזכרה על לבה התורה והמצות:
 
'''או'''  כונת אשר היו מימי קדם לתת טוב טעם ודעת מאחר שהתורה והמצות היו מחמודיה אם כן למה לא נגאלו לכן אמר אם אני קורא אותם שהם מחמודיה כן הוא אבל מחמודיה היו מימי קדם וז"ש אשר היו מימי קדם כלומר מחמודיה היו מימי קדם אמנם אחר כך מאסו בה:
 
'''אי'''  נמי זכרה גם כל מחמודיה אשר היו מימי קדם הלא הם חמדות העולם ומאויו ותענוגיו את כל זה זכרה והתודית עליהם ולא הועיל לה הטעם לפי שזכרה את כל זה בנפול עמה ביד צר כלומר אחר שבאה עליה את כל הצרה הזאת ועל כן אין עוזר לה כי אמר הב"ה ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם וכמש"ה היערוך שועך לא בצר ואמר ראוה צרים שחקו על משבתיה הכונה לפי דק"ל מה שאמר הכתו' בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך וגו' ועתה הודיענו הכתוב גודל רעת ירושלם כי ראוה צרים בנפילתה ובנוולה ושחקו ושמחו על משבתיה ועם כל זה אין עוזר לה ועדיין בנפילת' הי' עומד' אין עוזר לה עם היות שראוה צרים ושחקו ושמחו על משבתיה:
 
'''אי'''  נמי אחרי היות בני ירושלם בארצות אויביהם היו זוכרים בפיהם בפני האויב מה היה להם בארצות אויביהם מה היה להם בימים הראשונים שהיו טובים מאלה כי תחת אשר הם עתה מעונים וכבושים תחת יד אחרים היו הם מענים וכובשים את אחרים וז"ש ימי עניה הימים שהיו מענים לאחרים אשר היו כבושים תחת ידם וגם היו זוכרים כל מחמודיה ואושרם ועושרם אשר היו להם בימי קדם בזמן שעבר את כל זה היו זוכרים בפיהם ואומרים בנפול עמה ביד צר בפני הצר אולי יכמרו רחמי הצר עליהם באמור אנשי' חשובים כאלה שהיה להם ממשלה על אחרים ועשירים מלאי די להם שהם כבושים תחת ידינו ויקלו עולם מעליהם ולא הועיל למו ולא נכמרו רחמי הצר עליהם כלל ואין עוזר למו אלא אדרבא ראוה צרים שחקו על משבתיה כלומר על כל אותם הדברים ששבתו ונתבטלו ממנה ובמקום שהיה להם לרחם על שביתת מעוזם ותפארתם אדרבא שחקו ושמחו על משבתיה ואין זה כי אם מאת ה' היתה זא' להם כי השם הוגה על רוב פשעיה:
 
'''ואמר'''  זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה פי' הר"אבע שהוא כמו כי ששת ימים עשה ה' וכונת הר"אבע שתחסר בי"ת כמו כי ששת ימים שהכוונה לומר כי בששת ימים וכו' וכן בכאן זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם לה ואפשר לומר כי מ"ש כל מחמודיה הכונה שזכרה כל מחמודיה שהיו חומדים אותה כל מלכי הארץ מיתי קדם כי כל המלכי' היו חפצים בה שיקרא שמה עליהם ובנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים מלשון אל תראוני שאני שחרחורת וכו' ביזו אותה הצרים ולא עשו אותה עיר המלוכה כאשר יאות לעיר כמוה אלא אדרבה שחקו ושמחו על משבתיה על כי שבת עובר אורח ממנה ונשארה חריבה ושממה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו:
 
'''אי'''  נמי אומרו ויצא מן בת ציון כל הדרה אמר על הצדיקים ואנשי מעשה שהם הודה זיוה והדרה של העיר הוציא אותם הש"י מתוכה שהמית אותם קודם בא הרעה ואין מבין כי מפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק ואחר שהוציא מן בת ציון כל הדרה ויאספו אל עמם את"כ היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וכן כל זמן שהיה ירמיה הנביא ע"ה בתוך ירושלם לא נחרבה ולא היתה יכולה יד א"ה לשלוט בה אבל הוציאו השי"ת בערמה מתוך העי' ושלחו לקנות השדה מיד חנמאל ואחר שהוא יצא מתוכה והעיר נתנה ביד הכשדים ועל זה ג"כ אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה ואח"כ היו שריה כאילים לא מצאו מרעה כי עד עתה בזכות הצדיקים שבה היה להם מרעה ואוכלים בזכותם ועתה לא מצאו מרעה: גם אמר כל הדרה על השכינה כי גם אם נקטינן שהצדיקים הם הודה והדרה אמנם לא כל הודה ולא יצדק כל הדרה אלא על השכינה שהיא היתה בודאי כל הדרה וכשיצאה היא יצא כל הדרה לגמרי ואז היו שריה כאילים לא מצאו מרעה שהרי דה"עה אמר ה' רועי לא אחסר והכונה כי כאשר השי"ת רועה ישראל לא יחסר כל בו ובנאות דשא ירביצהו ועל מי מנוחות ינהלהו אבל כיון שסילק שכינתו מביניהם היו כאילים לא מצאו מרעה ולכן הלכו בלא כח לפני רודף וקרוב לזה פי' הר"מ אלמושנינו ז"ל.
 
'''זכרה ירושלם.'''  כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל. ע"ד מ"ש הר"אבע שתחסר אות הבי"ת כאלו אמר זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה וכו' יקשה בי"ת בנפול עמה ביד צר כי אחר שאמר שהזכירה היתה בימי עניה ומרודיה מה צריך לחזור ולומר בנפול עמה ביד צר. אמנם לדעתי לפי דרכו ז"ל יאמר כי ירושלם בזמן הגלות אח' החרבן והם הנקראים ימי עניה ומרודיה הנה אז זכרה כל הטוב המופלג שהיה לה בעת ובעונ' שנפלה עמה ביד צר כאלו אמר בימי עניה ומרודיה זכרה כל מחמודיה אשר היו לה בנפול עמה ביד צר והיו בידה מימי קדם ובכל זאת לא נמצא שום עוזר לה כ"א היו נעדרות כל מחמדיה בעת שנפלה ביד צריה מזמן התימא שלא ימצא עוז' לה כי כשיעדר הטוב הנחמד לפני בני אדם יעדרו האוהבים אמנם התימא הוא כי בזמן שנפלה ביד צר היו לה מחמדים רבים שהיו בידה מזמן רב ובכל זאת אין עוזר לה עד שראוה צרי' ושחקו על משבתיה כלומר שלעגו על שביתת מחמודיה להעדר מי שיעזור לה כי כל זה הוראה על שהכל מסודר מפאת ההשגח' שלא כדרך העולם כי לא בכח יגבר איש כאשר יגרום החטא ועל כן גזר ואמר שחטא חטאה ירושלם ועל כן לנדה היתה עכ"ל:
 
'''ובמדרש'''  וילכו בלא כח לפני רודף רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה כד"א באלהים נעשה חיל ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי: רבי יהודה בר סימון בשם רבי לוי בר טרפא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח ה' ובזמן שאין עושים רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף. עד כאן לשונו. וראוי לדקדק מאי איכא בין ר' יהודה לר"ל בר טרפא כי לומר משמעות דורשין איכא בינייהו הוא דוחק: ומה גם כי אין הכרח במשמעות הכתובים בזה יותר מבזה. ועוד כי ר"ל מייתי קרא לחלוקת כשעושין רצונו ולא מייתי קרא לחלוקת כשאין עושין רצונו של מקום ואם נאמר דבחלוקה האחרונה לא פליג כלל וסמיך אראיה דמייתי ר"י א"כ קשה אמאי הזכיר כלל החלוקה השנית ודי בשיאמר החלוקה דפליג עליה לבד. על כן אפשר לומר דבהא פליגי כי ר"י סבר שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה ואפילו מד"ה מתהפכת להם למ"דר ומוסיפין בה כח לרחם עליהם ולהשבי' אויב ומתנקם וז"ש באלהים נעשה חיל ומוסיפין כח וחיל במדת אלהים עצמו והוא יבוס צרינו. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי הכונה כי כביכול אתה מתיש כח אביך זה ילדך והוא מדת תפארת ישראל וכביכול עד שם מגיע התשות כח. ור"ל סבר כי לעולם תוספת הכח או התשת הכח לעולם לא יעלה רק עד השכינה לבד כי היא אמנו ובה נוכל לעשות תוספת או מגרעת בכחה לא במקום אחר למעלה וז"ש בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כביכול מוסיפין כח בגבורה כמ"דא ועתה יגדל נא כח אד"ני שהוא שם אדנות והיא המדה האחרונה ובזמן שאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף והיינו כח השכינה ולא הביא קרא כי סמך למה שדרשו ז"ל לעיל בזה הפסוק ויצא מן בת ציון כל הדרה היינו השכינה וביא' דכאשר אמר בסיפיה דקרא וילכו בלא כח לפני רודף אתרוייהו קאי אשריה ואהדרה שהזכיר דהיינו השכינה וז"ש בעל המאמר והולכין גם הם בלא כח לפני רודף וגם הם דקאמר הכונה השכינה וגם השרי' דאלת"ה מלת גם מאי ר' ולפי שלמעלה הזכיר במדר' כי מ"ש ויצא מן בת ציון כל הדרה על השכינה קאמר ע"כ לא הוצרך עתה לחזור לפרשו אבל הזכיר בסיפא דקרא וילכו גם הם בלא כח לפני רודף להודיע כי לשניהם קאי מאי דקאמר וילכו בלא כח השכינה והשרים ובזה כבר מובן הדבר.
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב בפשט הכתוב כי העיר הזאת ירושלים זכרה כי מקודם בהיותה עומדת בשלותה עמדו לה זכיות להצילה מרעתה ובפרט שנים הא' ימי הצום והתענית שישראל מתענים מדי שנה בשנה לכפרת עונותיהם ולהצלת' ותשועת נפשם מיד שונא כי בימים ההם יטהרו העם מכל עונותיהם באופן שבהבטל הסיבה שהם העונות תבטל המסובב שהם הצרות גם זכות הב' והוא זכות האבות אשר עמד לעולם לישראל ויעמוד ועתה שום אחד מהם לא עמדו לה ולא עזרוה ולא סייעוה להצילה מצרתה ועל זה היתה מקוננת במר וז"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה והם ימי העוני והצום וגם כל מחמודיה אשר היו לה מימי קדם והוא זכות האבות וכל הצדיקים אשר היו מימי קדם זכרם עתה בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה שהם ימי הצום הנקראים שבתון ושחקו כי לא הועילו לה ולא עזרוה. עכ"ל.
 
'''ובמדרש'''  ראוה צרים שחקו על משבתיה רצו לפרש שחקו מלשון שחוק והיתול כי רצו להעביר' על דת ושחקו על שבתותיה והיו מכריחים אותם שיחללו את השבת וכמו שראה ראינו בארץ פורטו"גאל כי בכל עת ובכל שעה מעלילים עליהם לאמר אתה שמרת את השבת אכלת חמין בשבת לבשת חלוק לבן בשבת ובכל עת הצרים שחקו על שבתותיה והשתדלו לבטלם מהם. ד"א על משבתיה על שמיטותיה כד"א ובשנ' השביעית שבת שבתון וכו' רצה לפרש שחקו מלשון שמחה ולא מלשון היתול ואמר ששמחו ושחקו על שהם ביטלו שמיטות הארץ כי העון הזה היה סיבה שנמסרו ביד' כי אז תרצה הארץ את שבתותיה בהשמ' מהם ועל כן שחקו ושמחו על משבתיה. ד"א על משבתיה זה רי"בז. רצה גם הוא לפרש שחקו מלשון שמחה כמו אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה והכונה ששמחו אבל לא על השמטות שמחו כי מהיכן היו יודעים הצרים שנצטוו על מצות השמטה וגם אם נאמר דידעי לה מי אמר להם שביטלוה על כן פי' ששחקו ושמחו על רי"בז ששבת מתוכה ויצא מן העיר כמובא במדרש ושמחו אם מפני שכשראו את ריב"ז בורח מירושלים ידעו ונתבשרו במפלתן של ישראל ואם מפני שידעו שאם ריב"ז היה בירושלים אולי זכותו היה מגין עליהם ועתה ששב' מתוכה שמחו ושחקו כי ידעו כי בצאתו מן העיר פנה זיוה פנה הדרה ועל כן שחקו על משבתיה:
 
== ח ==
 
'''חטא חטאה ירושלים.'''  ראוי לדקדק שהרי כבר אמר למעלה כי יי' הוגה על רוב פשעיה ולמה חזר ואמר חטא חטאה ירושנים ועוד כי למעלה אמר פשעיה וכאן אמר חטא ומלבד השינוי מפשע לחטא למעלה אמר בלשון רבים וכאן בלשון יחיד. על כן אפשר שיובן עם מש"ה הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה אשר כוונ' הכתוב לפי שעורי הוא כי היצה"ר אינו מפתה לאדם בתחלת פיתוייו במלתא דאיכא בה עון ממש כי בודאי האדם לא יאבה לו ולא ישמע אליו אבל מה עושה בתחלה מפתהו בדברים אשר כמעט אין בהם איסור תורה אבל הם עבירות שאדם דש בעקביו והם נקראים חבלי השוא והאדם בראותו כי הם דברים שאין בהם חומ' איסור כלל מתפתה אל היצה"ר ושומע לעצתו באומרו לו ומה בכך כאשר תעשה זאת ואח"כ מן הקלה מביאו אל החמורה וז"ש הוי האנשים שמושכים העון בחבלי שוא כי ע"י אותם החבלים של שוא נמשך העון החמור אבל כאשר יתפתה האדם לעשות חטאה שהוא איסור תורה ממש אז לא נעשה מן החטאה חבלי השוא אבל נעשה חבל עב וחזק כעבות העגלה אשר בחבל חזק כזה יש כח בה למשוך עמה עונות הרבה. ועם זה יובן מ"ש המקונן חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה כלומר כיון שהמסבב הראשון אשר סיבב הגלות הזה היה החט' הקל הראשון כי ממנו נעשה עבות העגל' למשוך בה עונות אחרים ומהחטא הראשון נמשכו כולם על כן כלו' הוה לי' כאילו בסבה מהחט' הראשון לנידה הית' כי הוא הוא שסיבב הכל כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה הכונ' ישראל בזמן הגלו' שחושקים לראותה ועולים פעם בשנה בחג השבועו' לראות' וחושבים כי בעלותם לראות' שמכבדים אותה ואינו כי אם אדרבא אלו שחושבי' שהם מכבדיה הם הזילוה ובעלות' לראותה הם מזלזלי' אותה וזלזול הוא לה והטעם מפני כי ראו ערותה ורואים אותה בניוול' חרבה ושוממה והיא גם היא נאנחה בראות' שעולים לראותה ותשב אחור כלו' ששבה לאחור לזכור הזמן שעבר בזמן שב"ה היה קיים שהיו עולים אליה ג' פעמים בשנה והיא בבניינ' ועתה שבאו לראות ערותה נאנחה וזוכרת הזמן שעבר וזהו ותשב אחור דקאמר:
 
'''אי'''  נמי לפי דרך זה כל מכבדי' הזילוה הכונה היא סיפו' העונשי' אשר השיגוה והוא כי גם אותם שהיו מכבדי' עד עתה הזילוה עתה ושמחו באידה כי ראו את ערות' וגם היא כשהית' נאנחה על פשעי' שגרמו רעתה היתה שבה לאחו' וזוכר' החט' הקל א' כי החטא השוגג ההוא גרם לה טלטול' וז"ש ותשב אחור שבה לאחו' לזכור החטא שחטאה בזמן שעבר.
 
'''אי'''  נמי אמר חטא חטאה וכו' כי בתחלה אם היו מכירים אנשי ירושלם את פשעיהם ולא מכסים עליה' בודאי שהיו חוזרים בהם מדרכם הרעה וינחם ה' על הרעה אבל בהיות כי לעולם ירושלים לא הכירה את פשעיה ואת מרדיה אבל כל מה שהיתה עושה לעולם הכל היה קל בעיניה ולעולם היתה חושבת כי חטא חטאה ירושלם ומה בכך וע"כ לנידה היתה וגלתה כי בחשבה כי הוא דבר קל מה שעשתה לא חזרה בתשוב'. ואמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה הכונה הנביאים והחסידים אשר היו מכבדיה כי בעודם יושבים בה הם כבודה הודה זיוה והדרה אלו הזילוה מלשון יזל מים כלומר היו נוזלים עיניהם דמעות עליה מפני כי ראו במראה הנבואה את ערותה שהיתה עתידה ליחרב גם היא נאנחה בגלותה על אשר לא שמעה בקולם אבל לא הועילה כלום באנחתה ובתשובה מפני שהתשובה שלה לא עשתה אותה מקורם שתחרב אבל ותשב אחור ונתעכבה במרדה ולא שבה בתשובה עד אחר נפילתה ונקטינן אוקיר לאסיא עד דלא תצטרך ליה וכמש"ה היערוך שועך לא בצר אבל זאת ותשב אחור ובעודה בבנינה היתה טומאתה בשוליה ואז לא זכרה אחריתה על כן ותרד פלאים.
 
'''אי'''  נמי לפי שלמעלה אמר ראוה צרים שחקו על משבתיה אשר הרצון בו אפשר שהצרים עצמם שחקו ולעגו על רוב משבתיה כי פעמים רבות שבתה וגלתה והורקה מכלי אל כלי ומרעה אל רעה וממלך אל מלך פעמים רבות ועתה הנביא משיבה כי לפי רשעתה ומרדה כן היה לה כי בגלות הראשון גלות בבל בחרבן בית ראשון לא היתה רעתה כל כך אלא חטא חטאה ירושלים ועל כן לנידה היתה ונדדה ממקומה וכל מכבדיה הזילוה וכו' וכששבה בתשובה והרבה יגונה ואנחתה על פשעיה מיד שבה אל ארצה ואל מולדתה וז"ש גם היא נאנחה גם כשנאנחה על חטאתיה מיד ותשב אחור מן המקום אשר היתה שמה בבבל שבה אחור אל מקומה הראשון אבל אחרי כן שהרבת לפשוע ולטמא את עצמה וטומאתה היתה בשוליה ואולי רמז בשוליה אל העריות שהיא בשולי' ולא זכרה אחריתה אז בפעם ההיא ותרד פלאים ירדה מטה מטה ומרעה אל רעה יצתה עד שכמעט נראה כי אין מנחם לה.
 
'''אי'''  נמי אמר חטא חטאה ירושלים שבשבילה נחתם גזר דינה לנוד ממקומה עם היות שהיו לה עונות ופשעים אין מספר לא אבדה ירושלים אלא על חטא זה על עזבם את תורתי וכמש"ה על מה אבדה הארץ ויאמר על עזבם את תורתי ועל חטא זה לנידה היתה ואח"כ שבה אל חיקה כמפעלה גם על השאר וז"ש חטא לבד חטאה ירושלים והוא חטא ביטול תורה ועל כן לנידה היתה ונדדה ממקומה ואח"כ כל מכבדיה הזילוה כי ראו כל ערותה וכל שאר חטאתי' ולקתה על כולם ואפשר שאמר כל מכבדיה על מיכאל וגבריאל וכמ"ש רז"ל בכל רעיה בגדו בה זה מיכאל וגבריאל ואל זה ג"כ כית מ"ש כל מכבדיה שהם מיכאל וגבריאל כי לעולם היו לה לכבוד ולתפארת עתה הזילוה כי גבריאל בעצמו הצית האש בב"ה כמז"ל לפי שראו כל ערותה וא"ת הרי היא נאנחה ומתחרטת על חטאתיה ושב' ועזבה מעשיה הרעים וז"ש גם היא נאנחה כלומר גם אם תראה אותה שהיא נאנחה על חטאתיה ותשב אחור ממעשיה הרעים כי יחנן קולה אל תאמן בה כי שבע תועבות בלבה ועדיין טומאתה בשוליה והיא טובלת ושרץ בידה ולכך ותרד פלאים אין מנחם לה.
 
'''אי'''  נמי לפי שמדתו ית' לדקדק עם סביביו כחוט השערה אמר שלא היתה לירושלים הרעה הבאה עליה על כי הדקדוק להיותה אהוב' וחשובה בעיניו ית' כד"א וסביביו נשערה וכו' אלא חטא חטאה החטא היה חשוב בפני עצמו ואע"פי שיחטא אותו החטא אחר זולת ירושלים היה ראוי לעונש ולכך אמר חטא חטאה ולא אמר חטאה ירושלים ועל החטא ההוא לנידה היתה כיון שאף אם יחטא החטא ההוא אחר היה נענש ונוסף הוא שחטאה החטא ההוא ירושלים האהובה והחשובה על כן לניד' היתה ונענש' וכל מכבדיה הזילוה והזלזול שהיו מזלזלין אותה היה זה כי ראו ערות' היו מחרפין ומגדפין אותה ואומרים לה כי ראו ערות' בגלוי כי חטאה ופשעה לפני אלהיה בפרהסיא ועל כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צעה זונה גם היא נאנח' בשמע' את דבריהם ותשב אחור ממעשיה הרעים ולא עשתה משם והלאה בגלוי ובפרהסייא אלא בצנעה ובמטמונים אחורי הדלת ואחורי המזוזה וז"ש טומאתה בשוליה כי משם והלאה היתה עושה טומאתה תחת שוליה בצנעה ובהסתר:
 
'''אי'''  נמי יובן עם משז"ל אצל על נהרות בבל כי לא היו מניחים אותם אויביהם לבכות והיו הולכים על נהרות בבל שלא היו רואים אותם אויביהם ושם היו בוכים וז"ש ישבנו אנחנו אין איש זר אתנו גם בכינו וכו' ז"ש כאן גם היא נאנחה ספר בגודל רעתה כי גם כשהיתה רוצה להתאנח ולבכות היתה חוזרת פניה לאחור ויפן כה וכה לראו' אם אין איש רואה אותה כדי שתוכל לבכו' כי לא היו מניחים אותה אויביהם לבכות אם היו רואים אותה וז"ש ותשב אחור כי היתה נאנחה ובוכה ותשב את פניה אחור לראות אם יש רואה אותה.
 
'''אי'''  נמי הודיענו כי ג' עבירות החמורות שבתורה הלא הם ע"ג ג"ע ש"ד בכולם נכשלו ישראל ועל כלם לקו ועל ש"ד שאמר הכתוב עליה צדק ילין בה ועתה מרצחים עליו אמר חטא חטאה וגומר ועליו שהוא עון פלילי בין אדם לחברו ע"כ נגזרה הגזרה ולנידה היתה ועוד נוסף עליהם עונש בגלותם אשר כל מכבדיה הזילוה ואפי' שם בגלות' לא מצאה מנוח לכף רגלה אבל הזילוה לפי שראו ערותה והיא עבירת ג"ע ולא בזאת העברה לבד נכשלה אבל גם בע"ג נכשלה ואף גם זאת בהיותה נאנחה משבט עברתו יתבר' ותשב אחור לאחוז במעשה תרח שהיה עע"ג וגם המה הרשיעו ועבדו ע"ג.
 
'''אי'''  נמי אומרו גם היא נאנחה ותשב אחור הכונה שאירע לה הפך טבע העולם כי כאשר האדם מתאנח אנחות באותם האנחות שמוציא מתוך לבו ינוח וישקוט מעט דאבון לבו ע"י האנחות שמתאנח ולישראל היה להפך ועז"א לקמן כי רבות אנחותי ועכ"ז לבי דוי וז"ש בכאן גם היא נאנחה באנחות שמוצי' מפיה ועכ"ז לא שוה לה כלל אבל ותשב אחור ולעולם היתה לאחור ולא לפנים ולא נחה ולא שקטה כלל:
 
== ט ==
 
'''טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה.'''  והעלימ' מעצמה מה שעתיד לבא עליה על טומאתה וכנגד זה מכ"מ היה לה ותרד פלאים מלשון והוא פלאי כי כשם שהיא העלימה והסתירה מה שהיה עתיד לבא עליה על רוע מעלליה ולא זכרה אחריתה גם קץ גלותה וסוף זמן ירידת' נעלמה ונסתרה וזהו ותרד פלאים מלשון והוא פלאי ירידתה נסתר' ולפי שאינה יודעת מתי קץ פדותה אין לה נחמה כלל ואמר ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב ראה ורחם כי הגדיל האויב לעשו' יותר מרצונך כי אתה קצפת מעט והמה עזרו לרעה וז"ש לקמן תבא כל רעתם לפניך כי אף כי מקצת רעתם שהריעו אותנו היה ברצונך כל רעתם לא היה ברצונך ולהיות הבחיר' בידם הרעו לעשות עוד וע"כ עולל למו כאשר עוללת לי.
 
'''אי'''  נמי ביען כי היתה ירושלים רבתי בדעות עד שנמצא בקרבה מי שתלה את ירושלם באויר כדי שלא יכבשוה אויביה ועל כן בזמן שהיו מכעיסין את בוראם וטומאתה בשוליה לא עלה על לבם שתכבש ארצם כי לא יאמינו מלכי ארץ שתכבש ירושלם ולא זכרה אחרית' וכן היה האמת כי בדרך טבע לא היה באפשרות שתכבש אלא ותרד פלאים ירידתה היה דרך נס ופלא שלא בדרך טבע כי כשתלו אותה באויר לא היה אדם יכול לתפשה אלא שבעט בה הקב"ה והשליך משמים ארץ את ירושלים שהיא תפארת ישראל ועל הדבר הזה לא היתה לה נחמה כי בהיות שלא היה באפשרות בדרך טבע לתפשה רצה הקב"ה לשדד המערכות ולעשות נסים ונפלאות לרעתם וז"ש אין מנחם לה ראה ה' את עניי כי הגדיל עצמו האויב ונתגדל בעיניו ועלה על לבו כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה.
 
'''אי'''  נמי לפי שאף הרשעים גמורים מדרכם הוא להיותם מלאים חרטות כי בעת עשותם העברה יצרם תקפם ולא יש להם יכולת לעמוד כנגד יצה"ר אבל אחרי עשותם העברה מתחרטין כי זוכרים אחריתם והרעה שתבא אליהם על חטאתם אמר כי לא היה כן לירושלם אלא גם אחרי עשותם העבירה לא נתחרטו ולא זכרו אתריתם וז"ש טומאתה בשוליה אף בהיותם בשלהי הטומאה ובסופה לא זכרה אחריתה ע"כ גדלה רעתה ותרד פלאים מטה מטה.
 
'''אי'''  נמי אמר טומאתה בשוליה כי כשם שמן המצות שהאדם עושה בזה העולם נעשה לנשמתו מלבוש שם בג"ע הנקרא חלוקא דרבנן כדברי רז"ל גם מן העבירות נעשה מלבוש של טומאה ואמר עליהם כי כ"כ גדלה רשעתם כי אותו המלבוש של טומאה שעשו להם היה לו שולי' גדולים ולא זכרו אחריתם וע"כ ותרד פלאים מטה מטה כפי גודל רשעתם ומרדם אין מנחם לה ארז"ל שלא עלה על לב בני ישראל שיעלה עליהם נ"נ כי אמרו הוא אסף כל ממון שבעולם וא"א שיחמוד ג"כ ממון שלנו אמר הקב"ה חייכם שאני נותן בלבו שיערב עליו ממונכם כבשמים ז"ש ראה ה' את עניי וכמה גדלה רעתי כי אף אחר שהגדיל האויב ואסף כל ממון שבעולם חמד ג"כ ממון שלי וידו פרש צר על כל מחמדי וערבה לו כבשמים.
 
'''ארז"ל'''  שהיו שם בב"ה כהנים שלא נימולו ומקריבים קרבנות והם ערלים אפשר שיבא להם ממאי דקאמר טומאת' בשוליה והערלה לישר' היא במקום השולים.
 
'''אי'''  נמי טומאתה בשוליה הכונה כי היא לא חשבה כי עונה וטומאת' היתה עושה פגם ורוש' בנפשה אבל חשבה כי טמאת' היא על שולי המעיל סביב וז"ש על כי חשבה כי טומאתה אינה אלא בשוליה סביב ולא פגמה בנפשה ע"כ לא זכרה אחריתה ותרד פלאים כשם שבעלותה ממצרים עלתה ע"י פלאים ונסים ונפלאות כן בירידתה לא ירדה אלא על ידי פלאים נסים ונפלאות וכמז"ל שנשקעה החומה מאליה ונככסו בה האויבים ועל כן אין מנחם לה כלומר כי כאשר הצרה היא בדרך טבע מה שאפשר שכבר רבים שתו כיוצא בו זאת היא קצת נחמה בהיות שירידתה היתה על ידי נסים ופלאים מה שלא אירע כן לשום אדם על כן אין מנחם לה כי במה ינוחם אל מי ידמוהו וישוה ועל זה אמר המקונן לקמן מה אעידך מה אדמה לך מה אשוה לך ואנחמך כלומר כי אילו הייתי יודע אחר שאירע לו כמוך בו הייתי מנחם אותך אבל לא יש מי שאשוה אותו לך כדי שבו אנחמך כי גדול כים שברך מי ירפא לך כי אין מי שישוה לך.
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב חטא חטאה ירושלם כלומר חטא א' בכללות חטאה ירושלים כי כולם נכשלו בחטא א' ולכך אעפ"י שהיה חטא שהוא קל מהעון עכ"ז בהיו' שכולם חטאו בו היו ראויים לעונש ועל כן לנידה היתה זאת ועוד אירע להם כי כל מכבדיה שהיו מקודם מכבדים אותם מסבת יראתם ממנה עתה הזילוה כי ראו ערותה ר"ל שטוב וישר בעיניהם ערותה לפי שסבת כבודם שהיו מכבדי' אותה לא היה מאהבה רק מיראה ויתפרש ראו מלשון רואה אני את דברי אדמון דאמו' במשנה במסכת כתובות גם היא נאנחה ותשב אחור ר"ל גם היא נאנחה בשובה ובחשבה אחור ימי קדם אשר היו יראים ממנה והיתה יכולה לעשות להם רע ולא עשתה:
 
'''או'''  ירצה שמדבר המקונן בלשון תמיהא ואמר כי כבר קרה לאומה זו פעמים אחרי' שחטאה וגם כן עותה ולא התאנף ה' בה כמו בפעם הזאת וז"ש חטא חטאה ירושלים בימים הראשונים ובזמן שעבר ואפ"ה על כן לנידה היתה וכל מכבדי' הזילוה הגם כי ראו ערות' הא ודאי לא ואם כן על מה היה להם עתה ככה והשיב המקונן ואמר הטעם היא בשביל שבימי' הראשונים אף אם היתה מקלקלת דרכיה גם היא נאנחה ותשב אחור ממעשיה הרעים ולכן לא הגיע אליה רעות כאלה עכ"ל:
 
'''ובמדרש'''  חטא חטאה ירושלי' עו"ג אינ' חוטאי' אלא אעפ"י שחוטאי' אינ' כלום אבל ישראל חטאו ולקו עכ"ל: ראוי להבין כי בכתוב מאן דכר שמייהו דע"ג והפסוק מעשה שהי' משתעי דחטא חטאה ירושלי' ושלילת עו"ג היכן הוזכרה. על כן נ"ל דמדקאמר ירושלים יתירא קא דריש שהרי בכתוב של מעלה כבר הזכיר את ירושלים שאמר זכרה ירושלים ובה משתעי עדיין שהרי כן כתיב ואין עוזר לה וגו' שחקו על משבתיה והכינוי של משבתיה שב אל ירושלים שהזכיר וכן הל"ל חטא חטאה על כן לנידה היתה ואנא ידענא דאירושלי' שהזכי' קאי ומדכתביה לדרשא אתא לשלילת עו"ג שאעפ"י שחוטאין אינם כלום. וגם אפשר דדייק מדקאמר חטא חטאה ודי בשיאמר חטאה ירושלים אבל הודיענו שמה שחטאה ירושלים הוא חטא אבל מה שחוטאים אחרים אינו כלום. וכן מצאתי שכתב הרב מורי זלה"ה קרוב לדברי וענין הבנת דברי רז"ל נ"ל שהטעם הוא כי בהיות שעו"ג שמדרגתן הן מסטרא אחרא מסטרא דסמאל ולילית ועל כן כאשר חוטאים אינם עושים כלל פגם בסטרא דקדושה כי מה לתבן את הבר ולכן אעפ"י שחוטאים אינם כלום אבל ישראל כי נשמתן היא מסטרא דקדושה צריך שיהיו קדושים וע"כ נאמר קדושי' תהיו כי קדוש אני יי' וכאשר הם חוטאים עושים רושם ופגם למעלה במקום שחוצבו נשמותיהן ועל כן כיון שחטאו לקו ובמה שלוקין הם מתכפרי' ויתוקן הפגם אבל ע"ג דלא שייך למימ' בהו שפגמו ע"כ אעפ"י שחוטאי' אינם כלו' ואינן לוקין כלל כי במה פגמו כדי שילקו ועם זה יובן הכתוב חטא חטאה ירושלי' כי לירושלי' יחשב לחטא מהטעם שאמרנו על כן לקתה וע"כ לנידה היתה:
 
'''טומאתה בשוליה וכו'.'''  אפשר שכיון לומר כי שולי ירושלים היו הרים גבוהים וכמש"ה ירושלים הרים סביב לה וקצה תחומה היו הרים והם דמיון השולים שהם קצה הבגד ואמר שעיקר טומאתה היתה בשוליה והם באותם ההרים ע"ד מש"ה כי על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צועה זונה.
 
'''אי'''  נמי אפשר שכיון אל ריבוי ג"ע שהיו בה ורוב טומאתה היתה בזה וז"ש טומאתה בשוליה והיא מקום הערוה שהיא ממתנים ולמטה במקום השולים ואפשר גם כן שרמז אל עון הנידות שלא היו נזהרים בה כראוי וז"ש טומאתה בשוליה והם שולי המעיל סביב אשר שם טומאת דם הנידות וכתמי הדם ואל זה אפשר שרמז בפסוק הקודם ברמז והדר מפרש לה בפסוק שלאחריו ועל עון הנידות שמפרש בפסוק טומאתה בשוליה עליו אמר בפסוק הקודם חטא חטאה ירושלים והוא על חטא הנידה ועל כן מכל מקום לנידה היתה כי אותיות דדין כאותיות דדין.
 
'''אי'''  נמי כיון אל מ"ש ז"ל גבי ותתפשהו בבגדו כי דרכו של היצה"ר להתחיל לפתות לאדם בענין הבגדים שיהיה משולשל בבגדיו ומענין הקל הזה מביא אותו אל העוון החמור ועל כיוצא בזה אפשר שאמר שהע"ה יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות כי הדרך הזה שיהיה האדם משלשל בבגדיו נראה לאדם שהוא דרך ישר ואין בו עון אשר חטא אבל האמת כי אחריתה דרכי מות ומזה נמשך אל העבירות החמורות אלא שבראשונה אי אפשר לו ליצה"ר לתפוש לאדם בעבירות חמורות כי לא יאבה לו ולא ישמע לעצתו אבל ותתפשהו בבגדו בתחלה ומשם נמשך להיות שומע לעצתו ואל זה אפשר שרמז הכתוב הזה טומאתה בשוליה כלומר כי תחלת טומאתה היה לה בשוליה והוא בגדיה הנטיפות והשרות והרעלות וכיוצא בהם והיא שמעה אל פיתוי היצה"ר בזה אבל לא זכרה אחריתה ולא ידעה כי אותו הדרך אחריתה דרכי מות והוא פתח ומבוא לשאר עבירות שהם דרכי מות ועז"א לא זכרה אחריתה ועל כן ותרד פלאים עד שאין מנחם לה ועכ"ז אמרה כנ"י ראה ה' את עניי וחמול עלי כי הגדיל אויב כלומר כי אם אני בחרתי לחטא ולהרשיע יותר הגדיל האויב להכעיסך ולעשות הרע בעיניך ולכן בחור ברע במיעטו ורחם עלי.
 
'''והרי"ן'''  שועב ז"ל כתב ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב יתכן שיאמר והוא נכון ראה ה' את עניי בעבור שעניי הגדיל את האויב וינשאהו והו' בלתי ראוי לזה רצוני שיהיה שמח לאיד ונקה ינקה. עכ"ל.
 
'''אי'''  נמי בהיות שאמרו ז"ל בענין טומאת הנגעים כי בתחלה היו באים הנגעים בבתים אם שב בתשובה הרי טוב ואם לאו היו הנגעים מתקרבים אליו יותר והיו באים על בגדיו אם חזר בתשובה הרי טוב ואם לאו היו הנגעים באים עליו וכמש"ה נגע צרעת כי תהיה באדם וכו' אמר המקונן גודל חטא האומה ישראלית כי כבר באה טומאתה בשוליה הלא הם נגעי בגדי' ועכ"ז לא שבה בתשובה ולא זכרה אחריתה שאם לא תשוב בנגעי הבגדים יבאו הנגעים על גופה ממש ולא זכרה אחריתה ועל כן ותרד פלאים היא בעצמה ועל כן אין מנחם לה כי אין ראוי שיהיה לה מנחם כיון שהיא עצמה גרמה לה את רעתה ולא זכרה אחריתה בהיות שהרעו לה והתרו לה בבוא טומאתה בשוליה כדאמרן ולא זכרה אחריתה. ואמר ראה ה' את עניי כי עיקר התרעומת שהיתה מתרעמת לא היה על הצרות אשר באו עליה אבל תרעומתה היה על שכל המיצר לישראל נעשה ראש וז"ש ראה ה' את עניי כי עניי הגדיל לאויב ועשאו שר וגדול שאלמלא עניי שעינני לא היה מתגדל נמצא שעניי הגדיל אותו וז"ש ראה ה' את עניי כי עניי הגדיל לאויב ואינו מן הראוי שיעשה כן שכל המענה לישראל יעשה ראש:
 
'''ובמדרש'''  מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחרבן ב"ה בתוכחות כתיב והפלא ה' את מכותך ובחרבן ב"ה כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ע"כ:
 
'''והנה'''  מצינו במקומות אחרים שיאמר קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ואף אם לפניו ית' אין שום דבר קשה עכ"ז כיון שכבר ברא השי"ת את הים מחוברת בחיבור אחד היות משנה את טבעה ולקרעה בי"ב קרעי' הוא קשה לפניו היותו משנה הטבע ממה שבראו ואם במונח היתה הים מתחילת בריאתה קרעים קרעים קריעתה היתה טבע והיה נס ופלא אם היה הקב"ה מחברה כאשר היא עתה באופן שלא יקרא קשה אלא על שינוי טבע הבריאה הראשונה וא"כ בנ"ד בתוכחות ובחרבן הבית ובסילוקן של צדיקים שלשתן הם כולם קשי' לפניו ית' והטעם לפי שתחלת בריאת העולם לא בראו הש"י אלא כדי להיטיב עם בריותיו ולהודיע חסדו בעולם וכמש"ה עולם חסד יבנ' והשפטי' והתוכחות שמביא הש"ית בעולמו הם קשים לפניו ית' להביאם אבל מה יעשה כי היא הכרח להביא' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו כי הוא דיין אמת שופט צדק ואמת אבל לעולם היא קשה לפניו ית' להביאם אמנם אלו הג' חלוקות אין קושי שלשתן שוה כי המאה תוכחות אין הקושי כל כך קשה לפי שגוף החוטאים הם הלוקים אמנם חרבן ב"ה הוא יותר קשה בעיניו ית' לפי שהבית לא חטאה ולקתה בשביל חטא אחרים והם ישראל ועל כן הוא יותר קשה כי בתוכחות לא נאמר אלא והפלא כאלו הביא התוכחות על האדם יקרא כלא לפי שהוא חוץ מטבע בריאת העולם כי עולם חסד יבנה ואינו קשה כ"כ וכאילו אינו אלא כלא א' אמנם בחרבן ב"ה שהוא כאלו טוביה חטא וזיגוד מינגיד זה הוא יותר קשה כאלו הוא שני פלאים ועל כן כתיב ותרד פלאים. ועכ"ז אף אם הוא לוקה על אחרים אינו כ"כ קשה כסילוקן של צדיקים לפי שסוף סוף הוא חרבן של בנין אבנים שהם דומ' אבל סילוק הצדיקים שהם נשמת רוח חיים באפם ושימותו ויסתלקו על חטאת אחרים זו קשה מכולם וע"כ כתיב בהו ג' פלאים הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא כי באומרו להפליא חד הפלא תרי ופלא תלת והסתכל כי יותר הוא יתרון הקושי שיש בסילוק הצדיקים וההפרש שביניהם הוא יותר מההדרג' וההפרש שיש בין החרבן לתוכחות וזה כי גם אם ראה ראינו כי בחרבן כפל הפלא באומרו פלאים עכ"ז הא מיהא אפיקיה לב"ה פלאים במלה א' אמנם בסילוק הצדיקים כתב ג' פלאים נפרדים בג' תיבות להודיע גודל הקושי שהוא כאלו הם ג' פלאים נפרדים זה מזה. ועוד אפשר לומר כי גדול קושי סילוקן של צדיקים כי כמעט אית ביה ד' פלאים הנני יוסיף חד דמדנקט יוסיף הרי חד דתוספת להפליא תרי הפלא ופלא תרי אחריני הרי ד' באופן דמשמע דקשה מתוכחות ומחרבן דלא נאמר בהו אלא תלת בין כלם וכתב הרב מורי ז"להה בביאור המאמר ז"ל אפ"ל ראשונה לכאורה כי אע"פ שלפי הדין לא היה ראוי להחריב את הבית וג"כ לסלק את הצדיק מן העולם וג"כ להזיק את ישראל בק' קללות אפ"ה לטובת העולם ותועלת ישראל הקב"ה מסלק את הצדיק כמאמר הפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק כדי לשכך חמתו וזה הענין בעצמו היתה הכונה בחרבן ב"ה וכמז"ל ויצת אש בציון וגומר ובמזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתיך וגומר וזהו בעצמו הנרצה בק' תוכחות וכו' כדי למרק עונם ואעפ"י שקשין לפניו מ"מ לטובת ישראל לא איכפ' ליה וסילוק הצדיקים קשה לפניו יותר מכולם לפי שבעודם בעולם מרבים תורה ומצות ומגיני' ג"כ על הדור ולכך כתיב בהו להפליא הפלא ופלא דאינון תלת כנגד והפלא התוכחות נפלאים דחרבן ב"ה ועדיפא מתלת דהתם הני תלת דהכא דאתמרו בתלת תיבין:
 
'''ועוד'''  מסתבר לומר בהקדמה ידועה והיא שהצדיקים בעה"ז הם מרכבה לשכינה כי באמצעות' יושפע העולם וזהו אצלי פי' פ' ויהי נועם ה' וגו' הכונה שאעפ"י שהמשכן היה על עומדו ושם תנוח ההשפעה אלהית ומשם יפרד לכל העולם מ"מ אמר משה בתפלה לפניו יתב' שלא בשביל זה תוסר ההשפע' מהם להיות על המשכן לבדו וז"ש ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ואמר ומעשה ידינו כוננה וגומר כלומר לא בשביל זה או' שיחרב המשכן ח"ו דכיון שגופות הצדיקים הם מרכבה לקבלת השפע נמצא היות המשכן בלתי צורך והרי תפלתו סבה לחרבן המשכן לכן אמר ומעשה ידינו שהוא המשכן כוננה עלינו ואמר הטעם למה לפי שיש צורך במשכן כדי לכונן הדבר הזה שהצדיקים יהיו מרכבה לשכינה והשפעתה כי ע"י הדברים אשר בו והנעשים בתוכו באים הצדיקים לטהר גופותם ולהיות ראויים לכך וז"ש ומעשה ידינו כוננהו סוף דבר מה שהקב"ה היה משמש שהוא להיות מכון ומושב לשכינה והשפעתה זה השימוש בעצמו יש בצדיק והוא יותר חשוב שהוא שורה על גוף נקי וקדוש מצורף ומזוכך מלא מצות נמצא שהפסדן קשה לפני הקב"ה יותר מחרבן ב"ה כי בם מוצא נחת רוח ומקו' להשתמש בזה העולם ולהטיב בו כי זאת היתה מחשבת הבריא' מעיקר' ועוד כי כמו שהיה במקדש דברים שהיו מגינים על העולם כולו ומכפרים עונותיהם כך הצדיק מגין על הדור כנודע וג"כ קללות שבמשנה תורה משמשים לזה בעצמו וכמו שאז"ל אתם נצבים וכו' הקללות והייסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו וכו' נראה שלטובתם היה ענין התוכחות כדי שישמעו ויקחו מוסר ומפחדם לא יטו מני דרך ואם יטו יקחו עונשם בעולם הזה נמצא שהיה הדבר לתועלתם ועתה הוכיח ההוא סבא שאע"פי שענין התוכחות היה קשה בעיניו ית' להביאם על ישראל ולהחזיק להם בדברים הקשים ההם מ"מ כיון שהיה לתועלת ישראל כדאמרן לא היה קשה לפני ית' כ"כ ולפיכך לא נאמר בהם רק והפלא אמנם בחרבן ב"ה נאמר בו פלאים לפי שהיה קשה לפניו כפלים כי נעדר הכן והמושב אשר היה לו בתחתונים וכמ"ש ולכך נאמר בו פלאים על הקושי כפלים כאמור וסילוק הצדיקים שהוא זה בעצמו אלא דעדיפא מניה כדאמרן נאמר בהו להפליא הפלא ופלא דאינון תלת אע"ג דבכלל חרבן ב"ה הוי תוכחות דבכלל מאתים מנה וא"כ היל"ל יותר מחרבן ב"ה דכתיב ביה פלאים וממילא משמע מינה דהוי יותר מתוכחות דלא כתיב אלא והפלא כבר במה שפירשתי לעיל בדרך הראשון מתורץ שהכונה שהוא נערך יותר מג' פלאים וכדאמרן לעיל וזה בעצמו נימא לדרך זה הב' עכ"ל.
 
'''ועוד'''  אני אומר שאפשר לומר כי מ"ש מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מק' תוכחות חסר שתים ומחרבן בית המקדש אין הכונה שהוא קשה יותר מן התוכחות ומהחרבן שניהם כא' כי אפשר שהתוכחות והחרבן שניהם ביחד הם קשים יותר מסילוקן של צדיקים וכשאמר קשה לפני הקב"ה יותר מק' תוכחות ומחרבן ב"ה אין הכונה משתיהם כאחד אבל הכונה ממאה תוכחות לבדם או מחרבן הבית לבדו ולא קשה על זה דלימא שהוא קשה מחרבן הבית שכתוב בו פלאים ולישתוק מתוכחות דלא כתיב בו אלא והפלא לבד דבכלל מאתים מנה זו אינה קושיא כי כן הוא דרך בכל הגמרא לומר ב' חלוקות והם בזו אף זו וגם אם מהחלוקה האחרונ' נשמעת במכ"ש הראשונה דרך הוא למינקט תרוייהו בזו אף זו ולעולם לפי דרך זה אפשר כי התוכחות וחרבן ב"ה ביחד הם קשים יותר מסילוקן של צדיקים וגם אם הפלאים הם שוים כאן תלת וכאן תלת הא ליתא דלפי הפשט בסילוקן של צדיקים ליכא אלא תרי פלאים דהיינו מ"ש הפלא ופלא דמ"ש להפלי' אינה מן המנין לפי שהוא תני והדר מפרש ואינה הפלאה ג' רק אמר הנני יוסיף להפליא את העם הזה ופירש מה היא הפלאה זו ואמר שהיא הפלאה כפולה הפלא ופלא באופן דלעולם ליכא בסילוק הצדיקים רק תרתי הפלאה וכדאמרן ועל כן בהכרח כי תוכחות וחרבן ב"ה כא' קשים מסלוקן של צדיקים כי שם תלת ובסילוקן של צדיקי' תרתי וכדאמרינן אבל סילוק הצדיקים או חרבן ב"ה סילוק הצדיקים קשה אע"ג דכאן תרתי פלאים התרתי פלאי' דסילוק הצדיקים קשה וחמיר' לפי שהם מפורשי' בשתי תיבות כל א' בתיבה א' אמנם בחרבן בית המקדש התרתי פלאים כתובים בתיבה א' להורות על קלותם כי אינ' קשים כ"כ:
 
'''והרי"ע'''  ז"ל כתב טומאתה בשוליה וכו' כלומר לא די שלא שבה אבל טומאתה השליכה בשולי רעיוניה ואחרי גוה ולא זכרה כי אחרית רשעים לרע ולכן קבלה את דינה במה שירדה פלאי' כמו שהשליכ' חטאתיה בתחתית מחשבותיה ואין מנוס לה. עכ"ל.
 
'''והר"מ'''  אלמושנינו ז"ל כתב בהיות הירידה מופלגת מאד אמר שאין מנחם לה ר"ל שלא נמצא ירידה כמוה שתנחם בה שהנחמה היא בדומה וז"ש אין מנחם לה ואומרו ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב אפשר שירמוז למ"ש חז"ל שג' דברי' אמר השי"ת ע"י נתן הנביא לדוד רעב ודבר ונוס לפני צריו ואמר ירמיה שהגדיל צרת האויב יותר מהשתים רעות האחרות. עכ"ל:
 
== י ==
 
'''ידו פרש צר על כל מחמדיה.'''  זה היה לה על כי ראתה ירושל' גוי' אשר באו מקדשה בעודם יושבים בשלותם ולא מיחו בידם אשר צוית שלא יבאו בקהל לך והם עברו והכניסו גוים במקדש להראות להם בית נכאות' ע"כ באה עליהם הצרה הזאת:
 
'''אי'''  נמי אמר שהיה בעיניהם כאילו ידו פרש צר על מחמדיה כשראתה גוים שבאו מקדשה אשר צוית שלא יבואו בקהל לך ולכן היה רע וקשה בעיניהם זה כאלו לוקח מהם כל מחמדיהם ויהיה כי מלשון כאשר כשראתה גוים וכו':
 
'''אי'''  נמי ידו פרש צר על כל מחמדיה גם כספה גם זהבה וכל עושרה וטובה לקחו בידם אויבי' על רוב פשעיה כי ראתה האומה הישראלית גוים באו מקדשה לשרת שם את פני ה' ולהקריב קרבן לפניו כמז"ל אצל טומאתה בשוליה שהיו שם בב"ה כהנים עו"ג עובדים עבודתם ומקריבים קרבנותיהם והיא ראתה גוים עו"ג הכהנים הללו באו מקדשה לשרת ואתה צוית שלא יבואו בקהל שנאמר וערל זכר אשר לא ימול וכו' ונכרתה כי לא מבני ישראל המה והם לא מבעיא שבאו בקהל אלא גם זאת באו בבית המקדש בתוכו והקריבו קרבנות ולא מיחו כל האומה בכללה בידי הכהנים הללו ע"כ באה עליהם הצרה הזאת שפרש הצר ידו בכל מחמדיהם ואין עוזר ואין מוחה בידם:
 
'''אי'''  נמי אמר ידו פרש צר על כל מחמודיה והם ספרי התורה כמאמר ז"ל והטעם שמלאו לבו לצר לשלוח ידו בספרי התורה ולא פחד מהאל ית' לפי שיד הצר שהזכיר ראתה גוים אשר באו מקדשה אשר צוית לא יבאו בקהל לך ונכנסו בשלום להחריב את המקדש ויצאו בשלום ע"כ גם הוא פרש ידו על כל מחמודיה והם ס"ת וכינוי ראתה לשון נקבה שב אל יד הצר:
 
'''אי'''  נמי הודיע שבחן של ישראל כי גם אם ידו פרש צר על כל מחמדיה לא שתה על לבה אל הלקח מחמדיה אמנם כי ראתה גוים באו מקדשה כלומר כאשר ראתה גוים באו מקדשה ומרקדים בהיכלה אשר צוית לא יבאו בקהל לך אז כל עמה היו נאנחים ונאנחו על חרבנו ומאז היו מבקשים לחם דהיינו לחמה של תורה ואין כמש"ה לכו לחמו בלחמי וגומר והיו מבקשים אותו ואין כי ספו תמו מורי הוראות מישראל ומשם ואילך שראו שהתורה היתה הולכת ומתדלדלת נתנו כל מחמדיהם באוכל להשיב נפש כלו' באוכל שהוא משיב את הנפש דהיינו התורה וכמש"ה תורת ה' תמימה משיבת נפש והיו חומדים לדעת אותה ולהשיגה ועל האוכל הזה התפללה ואמרה ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה והריני זוללה לאכל מלחמה של תורה וראה והביטה וחוסה וחמול על עמך ישראל:
 
== יא ==
 
אי נמי אמר '''כל עמה נאנחים מבקשים לחם'''  כלו' עם היותם נאנחים היו צריכים לבקש לחם כי כל צרות שבעולם יוכל האדם לסבול אם לא יחסר לחמו וכמ"ש באיוב כי על זה בחרת מעוני כי בחר בשאר יסורין ואמר כי כולם טובים וקלים מן העוני אבל אם צרות רבות יסבבוהו ויחסר לחמו את זה לא יוכל שאתו וז"ש כל עמה נאנחים וצרות רבות ואנחות סבבום ועל הכל גדלה רעתם שהוצרכו לבקש לחם וכיון שלא מצאו להם לחם נתנו כל מחמדיהם באוכל' איזה אוכל שיהיה כמו פירות וכיוצא להשיב נפש וביען כי לחם לבב אנוש יסעד וכל שאר המאכלים לא סעדי לבא בכל עת היו רעבים וצריכין לאכול עוד כאלו הם זוללים ז"ש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה כי כל היום אני אוכלת ואינה שבעה:
 
'''אי'''  נמי במה שכתוב מחמודיהם מלא בוא"ו על הבנים החמודים להם קאמר שכיון שלא מצאו להם לחם נתנו מחמדיהם בניהם הנחמדים והיו מחמד עיניהם נתנו אותם לאוכל ואכלו בשר בניהם ובשר בנותיהם וכמ"ש לקמן ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן וגו' ועשו זה להשיב נפש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה עד שאכלתי בשר בני ובנותי כי אין לך זוללו' גדול מזה ואמר ראה ה' והביטה כי ראייה קרוב והבטה מרחוק והכונה אם עדין יש ה' בקרבנו ראה ה' מקרוב ואם אין ה' בקרבנו אלא כבר סילק שכינתו מבינינו הביטה מרחוק:
 
'''אי'''  נמי כל עמה נאנחים מבקשים לחם והיתה זאת להם בעבור כי בזמן שעבר נתנו מחמודיהם כל חמדתם וחשקם באוכל מאכל ומשתה היו עושים כל ימיהם כחגים אכל ושתה והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא הביטו ועשו זה להשיב נפשם הבהמית ויעשו פימה עלי כסל ובא עליהם מכ"מ כי עתה היו מבקשים לחם ואין ובזה ידוייק מאי דאיכא למידק שהיה ראוי שיאמר נותנים מחמדיהם באוכל כמ"ש מבקשים א"נ כמ"ש נתנו מחמדיהם לשעבר הל"ל בקשו לחם ובמ"ש הוא מתורץ וגם לפי ד"ז אפשר שאמר נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש כלומר שהיו חומדים המאכלים החשובים והמתוקים המשיבי' את הנפש מרוב חשיבותם ואמר ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה כלומר תדינני כזולל וסובא שחייב מיתה ויותר טוב לי למות כי טוב מותי מחיי שטובים הם חללי חרב מחללי רעב:
 
'''אי'''  נמי אחר שסיפר גודל הרעב שהיו מבקשים לחם ואין ושנתנו כל מחמודיהם באוכל להשיב את נפשם אמר ראה ה' והביטה מה זה ועל מה זה הבאת עלי צרה גדולה כזאת אולי בשום זמן הייתי זוללה ועל כן הבאת עלי רעב כזה מכ"מ וזהו כי הייתי זוללה כי לשון דילמא הוא שהוא א' מן לשונות שמשמש כי דילמא הייתי זוללה וע"כ באה עלי הצרה הזאת:
 
'''אי'''  נמי אמר נתנו מחמדיהם וגו' הפליג לספר בגודל צרתה כי דרך העולם להיות חמדתו של אדם בממון לאסוף חיל והון ואלו כל מחמדיהם ומאויים היתה זאת באוכל להשיב נפש שהוא להשיג פרוסת לחם כזית או כביצה כדי השבת נפש לבד:
 
'''והר"מ'''  אלמושנינו ז"ל כתב הנה הכתוב הזה קשה היישוב כי איך הוא טעם כי ראתה גויים וגו' לגזרת ידו פרש צר וגו' ואפשר שיאמר שבא הכתוב לתרץ קושיא א' והיא למה לא מסרה עצמה על קדושת השי"ת והיה ראוי שימותו כולם ולא יפרוש ידו הצר על ספרי התורה שהם מחמודיה. כמו שפרש"י ז"ל שנאמר בהם הנחמדים מזהב ומפז רב וכו' ולמה הניחו את הצר שיפרוש ידו עליהם ותירץ הכתוב שהטעם שידו פרש צר על כל מחמדיה בלתי מונע הוא לפי שראתה גוים שבאו מקדשה אשר צוה השי"ת שלא יבאו והם באו הפך מצותו מזה שפטו כי מאת ה' היתה זאת ובכן הניחו את הצר למלא' תאותו ולעשות רצונו. עכ"ל:
 
'''עוד'''  כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל כל עמה נאנחים אפשר שיאמר שעם היות כל עמה נאנחי' לבקש לחם להשיב נפש לבד הנה בזה היתה זוללה לפי האמת והוא כי מי שראתה הצרות והרעות שראתה היא היה ראוי שתמו' ברעב ולא תתאוה למאכל כלל ואם כן במה שהיו כל עמה נאנחים מבקשים לחם אף שלא היה אלא להשיב נפש היתה זוללה באמת לפי הצרות הצוררו' באמתחו' עתה:
 
'''ואם'''  באנו ליישב גזרת כי הייתי זוללה על נכון שנראית ללא צורך אפשר שיאמר כי מי שהוא מורגל ברעב כל ימיו אף בזמן השבע לאכול לשבעה יצטער מאד בזמן הרעב ולא יוכל לסבול והנה בהיות בני ציון היקרים בזמן שלותם האוכלים למעדנים בהיותם מבקשים לחם להשיב נפש לבד היה להם צרה גדולה וז"א כל עמה נאנחים מבקשים לחם ונתנו כל מחמדיהם באוכל להשיב נפש ואמר ראה ה' ירצה ראה ה' בעניי והביטה בצרתי ברעב הזה בהיות כי הייתי מקודם לכן זוללה ר"ל שהייתי מורגלת לאכול לשבעה עד שהייתי במדרגת זוללה לריבוי המאכלים ועתה באתי במדרגה הזאת הפוכית לה שכל עמי מבקשים לחם לבד להשיב נפש כי אם לא הייתי מקודם לכן מורגלת בשבע לא הייתי מרגשת עתה כ"כ צרת הרעב. עכ"ל.
 
'''ובמדרש'''  את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לב"ה נכנסו עמונים ומואבים עמהם והיו הכל רצים לבוז כסף וזהב ועמני' ומואבים רצים לבוז את התורה כדי לעקור לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ר"י בר סימון בשם ר"ל בר פרטא לדליקה שנפל' לתוך פלטין של מלך והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב עבד רץ לבוז את אוניתו כך בשעה שנכנסו שונאים לב"ה נכנסו עמונים ומואבים עמהם והיו הכל רצים לבוז כסף וזהב ועמונים ומואבים רצו לבוז את התורה כדי לעקור לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ע"כ:
 
'''ראוי'''  להבין איך עלה בדעת שתי האומות הללו לעקור הדין ההוא וכי ספו תמו כל ס"ת שהיו בישר' כי לפי שהם יעקרוהו מאותו הספר יהיה נעקר מכל ס"ת שבישראל ועוד כי כבר היה הדבר ידוע ומושרש בדעת כל חכמי האומה ישראלית ולא ישכחוהו. ועוד אמאי אצטריך למשל דר"ל. ועוד אומרו בתחלת לשונו את מוצא כו':
 
'''אמנם'''  הכונה היא דר"ל כי אלו הב' אומות היה להם לבושת וגם לחרפה בעיני העמים היות כתוב עליהם לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ועל כן בעת חרבן ב"ה הכל היו רצין לבוז כסף וזהב והם היו רצין לבוז את התורה לעקור מ"ש בה לא יבא עמוני וכו' וכונתם היה כי בראות כל העמים כי הם שולחים יד בספרי התורה ובוזזים אותם ועושים זה להכעיס את אלהי ישראל אשר כתב בתורתו לא יבא עמוני יאמרו כל העמים מבלתי יכולת ה' להלחם עמהם הם בזזו התורה שלו על אשר כתב בתורתו לא יבא עמוני גם יכלו ובזה בהיותם בוזזי' התורה שלו כל העמים כאחד יעידון יגידון כי אין ממשות במ"ש לא יבא עמוני וכו' כיון שבזזו הס"ת ולא פקד עליהם ובזה חשבו העמונים והמואבים כי היו עוקרים מ"ש עליהם לא יבא עמוני וכו' והרגיש בעל המאמר שאם זו היתה כונת העמונים לזלזל בו ית' בכבודו ובתורתו אם כן למה הניחם השי"ת שישלטו בס"ת על כן הביא ר"ל משל לדליקה שנפלה לתוך פלטין של מלך והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב ועבד רץ לבוז אוניתו רצה בזה לומר שהיא דמיון הדליקה שנפלה בפלטין של מלך כי כמו שאותה הדליקה לא היה יכולת במלך לכבותה והלכו ובזו את כל אשר לו כן כביכול ע"י עונותיו של ישראל נפלה דליקה בפלטרין של מלך ודייק מלת נפלה כי ב"ה לא היה מן הראוי שישרף כי הוא מה עשה אבל נפלה שם הדליקה כאלו נפלה בדרך נפילה ובדרך מקרה כי עוונות ישראל הטו אלה וכביכול חטאתינו המקדש נשא ועונינו הוא סבלם והניח את אנשי הצבא ובזזו איש לו את ספרי התורה דמיון המלך שנפלה דליקה בפלטרין שלו כי ע"י העונות תשת כח של מעלה כד"א צור ילדך תשי באופן כי אין קושיא למה הניחם השי"ת לשלוח יד בספרי התורה ואמרה את מוצא הכונה כי אעפ"י שאין הכרח בכתוב שהעמונים רצו לבוז את התורה עם כל זה מעשה שהיה כך היה ואילו שאלת וחקרת וביקשת את מוצא איש מפי איש יספרו לך ומצאת כי תדרשנו כי בשעה שנכנסו השונאים לב"ה נכנסו עמונים ומואבים עמהם ופשט הכתוב לפי דרשא זו כך הוא ידו פרש צר על כל מחמדיה היינו כל השונאים שהיו הכל רצין לבוז כסף וזהב וזה היה באותו הזמן בעצמו כאשר ראתה גוים והם העמונים שבאו מקדשה לבוז ספרי התורה אשר צוית לא יבאו בקהל לך ואומרו כי ראתה היינו כאשר ראתה הודיענו כי שנאת העמונים היתה כ"כ רבה לנקום נקמת לא יבא עמוני שלא רצו לבוז בראשונה כסף וזהב עם שאר העמים ואח"כ יבוזו הם בספרים וזה וזה תתקיים בידם אשר כ"כ היתה שנאת' לנקום נקמתם כי לא חמדו לשלול שלל ולבוז בז כסף וזהב עד שינקמו נקמת' וז"ש ידו היה פרש צר על כל מחמדי' דהיינו שאר העמים שבזזו כסף וזהב וזה היה בזמן כאשר ראתה ירושלי' גוים שבאו מקדש' אותם אשר צוית לא יבאו בקהל לך ותחלת ביזתם של אלו היה כסף וזהב ותחלת ביזת עמון ומואב היו הספרים הכל בזמן א' וכאומרו כי ראתה וכו' דהיינו הודעת הזמן הודיע לנו שנאת העמונים כמה וכמה היתה:
 
'''והר"י'''  ן' שועב ז"ל כתב ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה, ירצה אחר שהעם המיוחד יושבי' בצער בשביה הנה אני יושבת בחרפה וגידופין עם שאר הגוים וכאומרו למעלה והיא מר לה ומלת זוללה מגזירת בזיון כמו כרום זלות לבני אדם וכן במדרש זה לשונו אמר רבי פנחס עובדא הוה בתרתין נשין זניין באשקלון והויין מתבתשן דא עם דא, אמרה חדא לחברתה לית את אזלא מהכא דחזיין אפך כיהודיתא לבתר יומין אתרציאת דא לדא אמר לה על כולא שרי לך אלא על דאמרת לי חזיין אפך כי יהודיתא לא שרי ולא שביק לך הה"ד כי הייתי זוללה:
 
או ירצה '''ראה ה' והביטה מה היה לי'''  בעבו' שהייתי בימי שלותי זוללה כי פרעתי החטא עכ"ל:
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב כל עמה נאנחים וגו' אמר כי כל עם ירושלים אשר נתגדלו במקום זבת חלב ודבש ותענוגי עולם נאנחים והגיעו למדרגה פחותה עד מאד להיות כעניים מחזירים על הפתחים לבקש לחם וזה היה לפי שאין להם אפי' שוה פרוטה כדי לקנות להם לחם ואיזה דבר מאכל כי כבר תם הכסף ואפס מכל וכל וכמ"ש נתנו מחמדיהם כבר באוכל להשיב נפש כלומר בדבר מועט כדי השבת נפש לבד ראה ה' והביטה כאשר הייתי זוללה לומר שעונש זה היה יותר משעור החטא וכפי שעור הזוללות היה ראוי להיות מכת הרעב לא יותר בעונש כפול ומכופל ולכן ראוי להקל את עול הרעב הבא מחמת הזוללות להיות הדבר מכ"מ ואף אם גברו שאר העונות עד התכלית כי אין הרעב בא מחמתם כאמור עכ"ל:
 
'''והרי"ע'''  ז"ל כתב כל עמה נאנחים וגו' למה שראה המקונן כי עם ה' אלה בסובלם רעב וצמא הוצרך להם לשוטט בחוצות ורחובות עיר לבקש אוכל לנפשם ושמא ימצאום האויבים ויהרגום עד שידמה כאלו ההריגה באה להם לרודפם אחרי תאותם כמשפט הזוללים היה מתלונן במליצה תמרורו כדרך עגמת נפש ואו' כי מכל התנאים הצריכים לדון את הזולל הם ד' היותר מפורסמו' הא' שיהיה הנדון פחות מבן י"ג שנה כמ"ש כי יהיה לאיש בן ולא בן לאיש וע"ד רז"ל משיביא ב' שערות ואעפ"י שלא הגיע לכלל איש. הב' שיהיה זולל בשר כתרגומו לא בלחם ולא בפירות והג' שיגנוב ממון ויקנה. והד' שיאכל תרטימר בשר ואם חסר אח' מאלו אינו נשפט בזולל ולכן כנגד הא' אמר כל עמה ולא הקטנים בלבד מבקשים לחם ולא בשר ויין נתנו מחמודיהם ולא גנבו משל אחרים. באוכל להשיב נפש ולא לשבע כ"ש שלא יעבור שיעור ראה ה' והביטה כי נשפטתי כאלו הייתי זוללה והוא ע"ד הפלגת האנינות והבכי עכ"ל:
 
== יב ==
 
'''לא אליכם'''  המתרגם תרגם אשבעותי לכון מלשון אלה ושבועה ויצא לו ממאי דכתיב לוא בו"או יתירה והרי הוא כאלו כתיב אלו מלשון אלו וכחש כונת הפסוק לפי שבעוברי דרכים יקרה להם צרות רבות מחמת סכנת דרכים וגם רואי' צרות רבות שאירעו לאחרים במקומות אשר הם הולכים ולכן משביע לעוברי דרכים אם ראו מכאוב כמכאוב ירושלים ולפי שלפעמים יהיה באדם רגע קטן הכמות למראה עינים ואיכותה גדול כי גדל הכאב מאד ולפעמים הנגע גדול למראה עיני' והכאב אינו כל כך ולכ"א הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי הרי האיכות גדול שהוא הכאב וגם הביטו וראו אם יש בעולם כאשר עולל לי שהוא הנגע עצמו הכמות הגדול למראה עינים. עוד שלישי' היתה לי אשר הוגה ה' כי בשם הזה המורה על הרחמים הביא עלי את הרעה ויותר מצטער האדם ברעה הבאה עליו מיד אוהבו יותר ממה שבא עליו ע"י מי שאינו אוהבו. ועוד רביעית אשר היה ביום חרון אפו בט' באב דכיון דנחרב הבית הראשון בט' באב וכמה דברים אחרים היה ראוי שיחמול עלי שלא להביא עוד רעה עלי ביום ההוא ועכ"ז לא ריחם עלי אלא ביום ההוא הביא עלי עוד צרות אחרות הרי זה שבר על שבר והוה על הוה וע"כ גדל מכאובי מאד.
 
'''אי'''  נמי אמר הביטו וראו וגו' שעשה לי והביא עלי ועולל לי במעשה כל אשר דבר עלי ביום חרון אפו כל מה שדבר להביא עלי בעוד כעסו עלי הביא ולא נתקרר כעסו בדיבור לבד במה שהוציא הדברים מפיו אלא כל מה שדבר הביא אותו והוגה הוא מלשון דבור והוא הפך וינחם ה' על הרעה ונתפייס בדבור אשר דבר לעשות לעמו:
 
'''א"נ'''  אמר לוא אליכם מלשון אלה ושבועה וכדאמרן לעיל שהשביעו להולכי דרכים המחזרים בעיירות והולכים מעיר אל עיר וממלכה אל ממלכה וראו וידעו בצרת כולם ע"כ השביעם גם כן אפשר שאמר כל עוברי דרך כלומר איני משביע לאות' שבאו עליהם יסורין כדרך כל הארץ אלא לאותם שבאו עליהם יסורין כ"כ רבים וגדולים עד שעברו יותר מדרך כל הארץ וזהו עוברי דרך דקאמר שעברו מדרכן של היסורין כל כך גדלו עד מאד ולכן אני משביע אם בכל מכאביכם ראיתם אם יש מכאוב כמכאובי ואומרו הביטו וראו הכונה שדבר עם הקרובים והרחוקים כנגד הרחוקים אמר הביטו כי כל הבטה היא מרחוק וכנגד הקרובים אמר וראו כי כל ראייה היא מקרוב:
 
'''או'''  אפשר שדבר אפי' עם הרחוקים שהיא להם בדרך הבטה וכל דבר הנראה מרחוק בדרך הבטה לעולם יראה א' מאלף מכמותה וכדמיון הלבנה שלרוב ריחוקה היא נראית ככף איש עגולה ולפי האמת היא גדולה יותר מגוף הארץ וההבטה ממרחק מקטין אותה ע"כ דבר לרחוקים שהיא להם הבטה ואמר להם הביטו וכ"כ הוא המכאו' גדול עד מאד כי אפי' ההבטה שלכם יהפך לכם לראיי' וז"ש וראו כי אפי' ממרחק יתרא' לכם המכאוב כל כך גדול כאלו אתם רואים אותו מקרוב בדרך ראייה וז"ש וראו ואמר להם ראו אם יש מכאוב אף אם יהיה המכאוב היות' גדול שבעולם וע"כ נכתב מכאוב מלא בוי"ו וראו אם המכאוב הגדול והמלא אשר ראית' בימיכם אם ישוה אל המכאו' היותר קטן שבא עלי וע"כ נכתב כמכאבי חסר וי"ו כי הגדול של אחרי' לא ישוה למכאבי היות' קטן וע"כ ממרחק תוכלו לראותו על רוב גודלו ותעריכו עולל אשר עולל לי ויגדל עוד כי אין רעת העני אשר כל ימיו מכאובי' וכבר הורגל והוכח במכאוב תמיד ואין מכאובו שוה אל מכאוב האיש אשר כל ימיו התענג על רוב שלום מהתענג ומרוך כי לפי מה שהורגל להיות תמיד בתענוגים כן יגדל כאבו וכן אם תעריכו מכאובי לערך שבא עלי שהייתי מלאה כל טוב כן יגדל המכאוב ז"ש אשר עולל לי גם אם תעריכו מיד מי היתה זאת לי יגדל עוד הכאב כי לא יכאיב את האדם ולא יצר לו הרעה שיבא עליו מיד א' משונאיו לפנים כאשר יכאיב אותו הרעה אשר תבואהו מיד א' מאוהבי שמו כי זה יצר לו יותר כי איש שלומו אשר בטח בו הגדיל עליו עקב וז"ש אשר הוגה ה' אם תעריכו כי מיד ה' היתה זאת לי יגדל הכאב מאד כי עד עתה ה' לי בעוזרי ועתה נהפך עלי והיה ה' לאויב וגם אם היה נותן לי ריוח ביני וביני בין צרה לצרה החרשתי אבל גדלה אנחתי כי ביום אחד שפקד עלי כל חמתו וכל הצרות הביאם עלי ביום חרון אפו.
 
'''אי'''  נמי משביע אני עליכם הוגי התורה וזהו עוברי דרך כי דרך על התורה יאמר לך כמשז"ל דרך זו תורה ואמר משביע אני עליכם כל אותם שעברת' כל התורה מתחלתה ועד סופה והגית' בה ולמדת' את כולה וראית' כל הכתוב בה שתביטו וראו בתוכה אם תמצאו כתוב בפ' אם בחוקותי ובפ' והיה כי תבא מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אם כתב באותה הפר' אשר הוגה ואמר ה' וייעד להביא עלינו התוכחות ההמה ביום חרון אפו ראו שמה אם יש כתוב שם מכאוב כזה שהביא עלי כי בודאי כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך כלו' שאינם כתובים בתורתך.
 
'''אי'''  נמי ביען כי ה' כרחמיו וכרוב חסדיו לא הביא על יושבי ירושלים הרעה הראויה לבא עליהם על גודל רשעם אלא שפך חמתו על העצים ועל האבנים כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה וע"כ נתרעמה ירושלם ואמר' ליושביה לא אליכם כל עוברי דרך אתם עברתם דרכה של תורה ותמרו את פי ה' למרות עיני כבודו ולא הביא אליכם כאשר היה ראוי לכם וז"ש לא אליכם כל עוברי דרך כי את הכל הביא עלי ואנכי לא חטאתי אחור לא נסוגותי והביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי שנשארתי שוממ' בזויה וחרבה ואתם החוטאים ואנכי עונותיכם סבלתי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו ושפך עליה חרון אפו שהיה לו לשפוך על ישראל:
 
'''ובמדרש'''  לא אליכם כ"ז אומרת לעו"ג לא ייתי עליכון דאתא עלי לא ימטי עליכון דמטה עלי כל עוברי דרך כל עוברי דרכה של תורה הביטו וראו תמן תנינן משפט דור המבול י"ב חדש משפט מצריים י"ב חדש משפט איוב י"ב חדש משפט גוג ומגוג י"ב חדש משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש נ"נ ג' שנים ומחצה אספסיינוס ג' שנים ומחצה הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי שדקדק עמי וקטיף עוללתי כד"א כי תבצור כרמך וכו' אשר הוגה ה' ביום חרון אפו א"ר אחא יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה אלו עשו ישראל תשובה פשרו ע"כ. כוונת הכתוב לפי דבריהם ז"ל שאמרה כנסת ישראל לעו"ג לא יבא עליכם מה שבא עלי ועם היות שגם אתם רשעים עוברי דרכה של תורה ואמר הביטו וראו תמן תנינן משפט דור המבול כו' עם דבריהם יתורץ הכפל של הביטו וראו באומרו הביטו רמז אל משפט דור המבול ומשפט מצריים שהיא רמז אל המשפטי' שעברו ועליהם אמר הביטו ואמ' וראו על משפט גוג ומגוג שהוא לעתיד כי על הדבר העתיד יצדק מלת ראיה. ועל כן הנביא המתנבא עתידות נקרא רואה כי רואה העתיד לבא ועל משפט גוג ומגוג העתיד וגם על משפט רשעים בגיהנם שהאדם משיג ורואה אותו בעין שכלו על כן אמר ראו אם יש בהם מכאוב כמכאובי של נ"נ ואספסייאנוס ואמר אשר עולל לי שדקדק עמי וקטיף עוללתי כמ"דא כי תבצור כרמך וכו' ופי' עולל מלשון עוללו' והתורה אמרה כי תבצור כרמך לא תעולל והאויב עולל לי וקטף אפי' העוללות אשר לא כתורתך כי הוא יתברך צוה לא תעולל אמר עוד אשר הוגה ה' ביום חרון אפו א"ר אחא יום א' היה חרון אפו של הקב"ה אילו עשו ישראל תשובה פשרו דרש זה ממאי דכתיב מלת ביום מיותרת והיה די שיאמר אשר הוגה ה' בחרון אפו מאי ביום דקאמר על כן דרש כי גם אם חטאו ישראל והרשיעו לשעבר אילו עשו תשובה מה שעב' עבר ובודאי פשרו ודייק זה מדקאמר ביום חרון אפו כי לא הוגה ה' אלא ביום חרון אפו וכאילו לא היה חרון אף אלא אותו היום לבד ובאותו היום היה תלוי הכל לפי שאותו היום היה בחרון אף הוגה אותה הא אם אותו היום פייסוהו ועשו תשובה פשרו ולא היו לוקים.
 
'''והרי"ע'''  ז"ל כתב לא אליכם אמר' בצערה ומר נפשה לא באה אליכם כל עוברי דרך ישרה ומעבטי אורח נכונה כמוני שהגיע לכם עונש כענשי כי הביטו וראו אם סופר משום מעול וחומץ שמצאו מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אין זה אלא אשר הוגה ה' ביום חרון אפו כי מה שיעש' בחרי אף הוא בלתי משוער ויוסיף עונש כמו שאמר הנביא בעצמו בעת אפך עשה בהם. עכ"ל. והר"י ן' שועב ז"ל כתב אמר לא אליכם כל עוברי דרך וכו'. כי האדם קרוב אצל עצמו ויודע מרת נפשו ואיננו מרגיש צרת אחרים ולזה לקח עדי' מעוברי הדרך אשר אין להם חלק בצרה וז"א לא אליכם וכו' כלומר כל עוברי דרך אשר לא אליכם הצרה הזאת כדי שתהיו פסולים לעדות הביטו וראו וכו' ואפשר שיאמר זה לפי שיש אנשים לא ירצו להסתכל בצרת אחרים מיראה פן תדבקם הרעה אם בדרך טבעי כאשר יהיה הרע מהמזיקים בדבקות ואם בדרך השגחיי כמו שיקרה לשמח מאד כאומרו בנפול אויבך אל תשמח וגו' ולז"א אל תראו שיבא עליכם זה הרע כי לא יבא עליכם למה שאתם עוברי דרך במקרה, ולא יספיק שידבק בכם גם כן אינכם באים בכונה לראות רעתי ולשמוח מזה אבל אתם עוברים בי במקרה ולזה הביטו והסתכלו היטב אם יש בטבע הנמצא מכאוב כמכאובי עכ"ל.
 
'''אי'''  נמי בהיות כי למעלה אמר ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב ואומרים ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת השיב ירושלים ואמרה אליהם אין האמת אתכם ולא אליכם להחזיק טובה על גבורתכם וכח ידכם כל עוברי דרכה של תורה גוים זדים ארורים כי לא מידכם היתה זאת לכם הראיה הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי שהיה שלא כדרך טבע כנ"ל אלא על כרחכם תודו כי ה' הוגה ומידו היתה זאת לנו וז"ש אשר הוגה ה' ביום חרון אפו עד כי בהיות ירושלים תלויה באויר שאין אדם יכול לה ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה וכו':
 
== יג ==
 
'''ממרום שלח אש בעצמותי וכו'.'''  דרך אנשי המלחמה אפילו כת הנופלים הם מתנחמים במה שהורגים ולוקחים נקמתם תחלה מאויביהם קודם מיתתם אבל ישראל לא היה להם נחמה זו דכיון שראו כי מן השמים נלחמו עמהם וממרום שלח אש בב"ה ע"י גבריאל זו היתה סבה ששבו אחור ולא שמו פניהם נגד אויביהם וז"ש פרש רשת לרגלי השיבני אחור שלא להרים יד על אויבי כיון שראיתי שמן השמים נלחמו עמי באופן שהרגו אותי ונתנני שוממה ולא היה לי שום נחמה כדרך כל העולם שהם מתנחמים קצת כשהורגים הם תחלה קצת מאויביהם אלא כל היום דוה ומכאובי נגדי תמיד כי לא היתה לי שום נחמה לפי שלא הרגתי מהם:
 
'''אי'''  נמי אמר לנו אופן הכיבוש והיאך כבשה האויב שאם היה שלום ביניהם מעולם לא היה יכול טיטוס לתפשה כי כולם גבורי כח היו ואין איש יכול לעמוד נגדם אלא ממרום שלח הקב"ה אש המחלוקת בין הגבורים והעצומים שבהם וזהו בעצמותי בעצומים שבקרבי וכיון שהם היו שונאים והורגים זה לזה היתה יכולת ביד טיטוס וירדנה וכבשה פרש רשת לרגלי ולא עזבני לברוח מיד האויבים השיבני אחור מדרך כל העולם כי דרך העולם שהולך ומתמעט היגון והאנחה ומיקל הצרה ולנו היה הפך כי נתננו שוממה וכל יום ויום קללתו מרובה מחבירו ואנחתינו הולכת ומתגדלת וזהו כל היום דוה יותר ויותר.
 
'''אי'''  נמי אם היה בא האויב מרוח זה היינו יכולים לברוח לרוח אחר וה"בה מה עשה כדי שלא יהיה לנו מנוס ממרום שלח אש בעצמותי ועל כן נלכדנו בתוך המצוד' כאלו פרש רשת לרגלי כי לאיזה מקום שנברח היה אש נופל עלינו ולא יכולנו לברוח אלא השיבני אחור מן המקום אשר היינו פונים אליו לנוס שמה ועם היות כי מדרך העולם בהיות האדם נבהל ומשומם לא ירגיש בכאבו כלל מרוב השתוממותו ולנו לא היה כן אלא נתנני שוממה כאלו כל החושים שלי בטלים ועכ"ז עם היותי שוממה הייתי מרגשת בכאב מאד וז"ש כל היום דוה ואסלדה בחילה.
 
'''והר"מ'''  אלמושנינו ז"ל כתב אשר עולל לי אשר הוגה ה' וכו' אפשר שיאמר שמה שפעל בה הוא מה שדבר ה' ביום חרון אפו ולא ההכאו' שהכה אותה ברוב הצרות והרעות השתרגו עלו על צוארה והוא בדרך המשל ההמוני שאומרים שהמכות נשכחות והדברים אינם נשכחים עולם ועד וכאילו אמר אשר עולל לי אינו החרון או ההכאה הנמשכת מהחרון רק מה שדבר הש"ית נגדי ביום החרון זה אני מרגשת יותר מכל הצרות אשר באו עלי יען דבריו יורו על סילוק השגחתו מעלי.
 
'''ואם'''  באנו ליישב מלת הוגה כמשמעה כפי שפירשו אותה כל המפרשים מלשון יגון אפשר שאמר לא אליכם כל עוברי דרך הוא תואר אל השלמים שהם עוברים בעה"ז כאורח נטה ללון שטף ועבר אל העולם הרוחני וכאלו אמר שלא יקרה להם לעוברי דרך מה שיקרה לה ואמר לשלמים שיביטו יראו איך מכאובה משונה מכל מכאוב וזה כי כל מכאוב הוא מקרה נמשך מההכאה והאיש המכה אינו פעל המכאוב רק ההכאה אבל המכאוב נמשך מאליו מההנאה אמנם אמרה ירושלים שמכאובה משונה מכל המכאובות למה שמכאובה היא נפעלת לה וז"א אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו ירצה שהמכאוב עצמו והוא אשר הוגה ה' מלשון יגון כמו שפירשו כי היגון והמכאוב הכל דבר א' כפי גדרו וז"א אשר עולל לי אשר הוגה ה' ירצה היגון אשר שלח ה' כי ביום חרון אפו עולל ונפעל לי הפך כל היגונו' כי היגון אינו נפעל רק נמשך מאליו כאמור והוא כאילו אמר אשר עולל לי אשר הכאיב ה' ביום חרון אפו שאומרו אשר הוגה הוא כמו אשר הכאיב והוא כאלו אמר שהוא ית' פעל הכאב הפר הטבע כי הכאב אינו נפעל רק נמשך מאליו כאמור והמכה היא הנפעלת אשר ימשך ממנה הכאב.
 
'''ואם'''  תהיה מלת הוגה מלשון דבור והגיון הלב אפשר שיאמר שהדיבור בו ית' הוא פועל שאינו כב"ו שאומר ואח"כ פועל ואפשר שבין הדיבור והפועל יתחרט אך הוא ית' במחשבה לבד הוא פועל כאומרו ונפשו אותה ויעש וכו' והוא כאלו אמר אשר נפעל בי אשר חשב ה' בקרב לבו בלתי פועל אחר כי הגיון לבו ית' הוא פועל כאמור ועל כן אין מקום להשיב שאינו פועל בזמן כנודע:
 
'''ואומרו'''  ממרום שלח אש בעצמותי אפש' שהפליגה בסיפור צרת' בבחינה אחרת והוא שהשי"ת שלח אש מן השמים והוריד האש בעצמותיה והוא מלשון לא ירדנו בפרך ואמרה שלהיות האש גדול' אם היה שורף אומה השי"ת היתה נכוית פתאום כרגע ותמות ולא תרגיש המיתה אמנם השי"ת פרש רשת לרגליה כדי שלא תשליך עצמה באש למות פתאם שלא לסבול כאב הצליה באש אך שרף אות' מעט מעט שהו' כאב מכאיב מאד וייסורין קשים וז"א פרש רשת לרגלי השיבני אחור ירצ' פרש רשת לרגלי והשיבני אחור ממקום האש שאהי' רחוקה ממקום האש כדי שאהיה שוממה וכל היום דוה כ"א לא היה פורש רשת לרגלה לא היתה דוה ושוממה כל היום רק כרגע היתה משלכת עצמה לאש ומתה אך עתה היתה כל היום דוה עכ"ל:
 
'''והרי"ע'''  ז"ל כתב ממרום שלח נמשך למ"ש אשר הוגה ה' ביום חרון אפו אמר כי ע"כ הכריח את הטבע לעשות נקמה בה כי ממרום שהוא מקום טבעי לאש וטבע האש לעלות הכריחה לרדת אל עצמיותה וה"א וירדנה שחוזר לאש מלשון וירדו בם ישרים. גם אפשר שהוא מלשון רדיית הפת. ויאמר שרדה אותה רצוני האש בתוך עצמיות' כרדיית הפת בתוך התנור וירמוז אל הקדחת הדקה אשר בתוך העצמות אשר אין המלט ממנה עכ"ל.
 
'''אי'''  נמי בהיות כי בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה וימלט אי נקי וכאשר רצה הש"י להחריב את ירושלם סילק את הצדיקים מן העולם ותאכל' האש הגדולה ומפני הרעה העתידה לבא על ירושלם נאספו מתחלה כל הצדיקים שהיו בתוכה ואח"כ נלכדה העיר ונשמו הבתים וז"ש ממרום שלח אש בעצמותי הלא הם הצדיקים העצומים אשר היו בי והיו עצומים וגבורים לעמוד בפרץ דוחים את הגזירות וכאשר ממרום שלח אש בעצמותי וסלקם מן העולם אז וירדנה שלט בה האויב כד"א כי הוא רודה בכל עבר הנהר וזהו בעצמו מה שסיים ואמר פרש רשת לרגלי והם הצדיקים אשר היו כדמיון רגלי כי בהם היה לי הקמת רגל ובהסתלקותם נפלתי ולא קמתי כי כשפירש רשת לרגלי וסילקם בזה השיבני אחור והלכתי מיום הסתלקותם לאחור ולא לפנים ונתנני שוממה כל היום דוה. וכפי דרך זה אפשר שרמז באומרו פרש רשת לרגלי על עשרה הרוגי מלוכה שהיו רגלי כל האומה ישראלית כי בזכותם ובהם היה לישראל הקמת רגל וידוע הרשת שפרש להם לצודם והיא מכירת יוסף שאמר להם האויב דינו משפט זה גונב נפש מישראל מה דינו השיבו לו בתם לבבם ומת הגנב ההוא ואז צדם ברשת ההוא וגזר עליהם שיקבלו דין עשרת השבטים עליהם כי מימות' לא נמצאו כהם ואל זה רמז מ"ש פרש רשת לרגלי ואומרו השיבני אחור אפשר כי הוא פי' מה היא הרשת והוא שהשיבני אחור כלומר השיבני לשלם חובינן שהוא אחור מזמן מכירת יוסף הצדיק ובזה נתנני שוממה בהסתלקות העטרה ישישים צדיקים וכל היום לבי דוה עליהם:
 
'''אי'''  נמי סיפר לנו גודל כאבו ואין מכאוב כמכאובי כי גדל הכאב מאד בהיות כי העלהו הש"י ברום המעלות ואח"כ השליכו ואלו לא הוציאם הקב"ה ממצרים אבל הניחם בדלותם ועניים גם אם היו בדלי דלות ויוסיף עליהם כהנה וכהנה לא היה נרגש כלל המכאוב אבל בהיות כי כבר הוציאם וגדלם ורוממם עד מרום ומשם שלח אש בעצמותם בזה יודע כי אין מכאוב כמכאובו וז"ש ממרום כלומר מאחר היותי במרום וברום המעלות שלח אש בעצמותי וירדנה ומה שחשבתי אני להיות עולה עוד מעלה מעלה לא די שלא עליתי אבל פרש רשת לרגלי והלואי שהיתה הרשת כדי שלא אעלה עוד ואשאר במצבי אבל השיבני אחור כי שבתי אחור בימי קדם כאשר הייתי בזמן אחור בגלות מצרים מדוכה ומעונה ולא זה בלבד כי אם בארץ מצרים גם אם הייתי בגלות הייתי פרה ורבה וכמ"שה ובני ישראל פרו וישרצו וגומר אבל עתה בגלות הזה מלבד הגלות נתנני שוממה כי מידם הורגנו כל היום מה שמצרים לא עלה בידם להרוג אפילו אחד מהם עם שנתחכמו על זה כאומרם הבה נתחכמה וגו' ועתה בגלות הזה נתנני שוממה כי כל יום ויום הי' הורגים אותנו קהלות קהלות משפחות משפחות באופן שאני כל היום דוה על שוממותינו שאנו שוממים בכל יום קללתו מרובה מחבירו וגם רמז כל היום דוה כי בגלות מצרים לא ישבו בגלו' רק רד"ו שנה ועתה נבר עבר כל האלף שהוא יומו של הקב"ה וז"ש כל היו' דוה.
 
'''אי'''  נמי אמר הסב' ששלח ה' אש בעצמותי היא היותי מתנהגת בגאוה וברוממות וז"ש ממרום כלומר מסבת חשבי כי מרום וקדוש אשכון וראשי בשמים בגאוה וגודל לבב על כן מסבת זה שלח אש בעצמותי וירדנה בירידה התחתונה מכ"מ וז"ש הכתוב לקמן השליך משמים ארץ תפארת ישראל כי כשהשליך ה' את תפארת ישראל משמים השליכו לארך כי הוא שם את ראשו בשמים בגאוה ובגודל לבב ובגאותו שחקים ומשם השליכו לארץ.
 
'''והרב'''  מורי זל"הה פירש פרש רשת לרגלי ר"ל למחני כמו רק אעברה ברגלי והכונה עם מז"ל במדרש שבכל מקום שהיו בורחים היו מסגירים אותם ביד אויביהם הצרים אותם ובסיבת הדבר הזה השיבני אחור מלברוח. או תהיה הכונ' השיבני אחור ממעלתי וגם נסתבב מזה דבר אחר שנתנני שוממה כל היום דוה ר"ל שאם היו מחני ובני אומתי בורחי' הייתי נשארה שוממה לבד לא דוה יען שהרי הנה הנם בארץ אחרת עודם חיים ואף אם הייתי דוה לא היה הכאב נמשך בכל יום רק בשעת חימום ובעת הליכתם לבד אבל עתה שלא נתן לכם מקום לברוח אית תרתי לריעות' נתנני שוממה וכל היום דוה בסיבת כי כלו באפם תקוה בכלה ונחרצה עד כאן לשונו:
 
== יד ==
 
'''נשקד עול פשעי וגו'.'''  ר"ל כשהייתי פושע וחוטא לפניו לא אבה לפקוד עלי אלא שמר אותם ועכבם בידו וכשעזבתי את תורתו אז פקד כל עונותי עלי וז"ש השתרגו עלו על צוארי כשהשתרגו עונותי ועלו על צוארי שלא רציתי להגות בתורה בצוארי ובקולי אז הכשיל כחי ונתנני בידי לא אוכל קום כי לא אבדה הארץ אלא על עזבם את תורתי.
 
'''אי'''  נמי אפשר לומר שהשמיענו איך הש"י האריך אפו עמנו והעול אשר היינו ראויים לסבול תמורת מה שפשענו לא יסרנו בו האל ית' אבל נשקד בשקידה ובתמידות עול פשעי בידו ית' ולא יסרני בו וכיון שהיו כלם קיימים השתרגו ועשו שריגים ועלו על צוארי וכל כך השתרגו וגדלו הם מאליהם עד שנעשה עול גדול מהם והם עלו על צוארי כדמיון העול העולה על הצואר ועלו על צוארי וכ"כ הם בריבוי כי לא אוכל שאת זעמם אלא הכשיל כחי באופן שנתנני אדני בידי לא אוכל קום כלו' מה שהתנהג עמי במד"הד הרפ' אדני ולא בקש' ולא ייסרני על ראשון א' רק נשקד עול פשעי בידו כדאמרן בזה היה אדני לי כאויב ורחמנותו נהפך לי לאכזריו' כיון שכל פשעי עדיין כולם חיים וקיימים עתה לבסוף שרצה לפרוע לי כל פשעי ביחד נתנני אדני בידי לא אוכל קום כלו' בידי פשעי' רבים אשר לא אוכל קום מפניהם ואילו לקיתי מעט מעט עליה' ולא נשקד עול פשעי בידו הייתי ממרק את כל פשעי מעט מעט ראשון א'.
 
'''אי'''  נמי נשקד פירושו כמו שפירשו המפרשים מלשון התרשמות וחקיקה והכונה נחקק ונרש' עול פשעי וכונת עול פשעי כלומר שפרקתי מעל צוארי וקבלתי עלי עול הפשעים להיות לעולם חוטא ופושע ואלו הפשעים השתרגו כי גדלו גידולי' והעלו שריגי' רבוי' ומשתרגים אלו עם אלו כי נקטינן עבירה גוררת עבירה ומשתרגים ועושים שריגים עד שעלו על צוארו והכונה כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתם כי כל איבריו טימא בעבירות מכף רגלו עד שעלו על צוארי והוא שגם חטאו בצואר וכענין שאמר הכתוב ותלכנה נטויות גרון ואומר ידברו בצוא' עתק וכשעלו על צוארי שכבר נטמאו כל אברי גופי בעבירות אז הכשיל כחי הש"ית ופירש ואמר שאין כונת הכשיל כחי שהשי"ת בעצמו הכשיל כחי כי נקטינן שאין רע יורד מלמעלה כי הוא ית' טוב ומטיב עכ"א כי מאי דקאמר הכשיל כחי הכונה שישב הוא ית' בשב ואל תעשה ונתנני פי' עזבני ומסרני בידי המשחיתים הנבראים מן העבירות אשר לא אוכל קום בהיותי מסור בידם וז"ש נתנני ה' בידי לא אוכל קום וכיון שהוא ית' הניח אותי למקרה ופגע בידי המשחיתים שנבראו מפשעי הוה ליה כאלו הוא הכשיל כחי ועל דא קאמר הכשיל כחי לא מפני שהוא ית' עושה רע לשום בריה רק תמותת רשע רעה הרעה שהוא עושה היא בעצמה הממיתה את הרשע:
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב נשקד עול פשעי בידו העול הנעשה מפשעי עדיין נשאר בהתמדה בידו ית' ומה שבאו עלי עתה צרות רבות וייסורין לאין תכלית היו בסבת הפרי והענפים שנעשה מהם במה שהחטאתי וילפין מני מקלקלתא וז"ש ישתרגו עלו על צוארי ר"ל הענפי' הם שעלו עתה על צוארי וכל א' מהענפי' היה בהם כדי להכשיל ולהחליש כחי ובזה נתנני אדני בידי לא אוכל קום שהוא עול הפשעים עצמ' שנשארו קיימים ועם זה לא אוכל קום שאם הענפים והפרי השיגני מהם כך מה יעשו העונות והפשעים עצמם וכל זה כמתמרמר לעורר את לבה לבבי נמרץ. עכ"ל.
 
== טו ==
 
'''סלה כל אבירי וכו'.'''  בתחלה נתן הוא ית' מלחמה בישראל הם בהם כענין שסיפר ן' גוריון כי הפריצים היו הורגים בישראל והם בקרבם היו הורגים אלו את אלו וזהו בקרבי דקאמר ואחר זה קרא עלי מועד לשבור בחורי דהיינו שבא האויב והרג כל הבחורים הנשארים כי האבירים כבר מתו ובזה נשארו הבתולות בלי שום עזר כי כבר נהרגו כל האנשים והנשים לבדן נשארו וטמאו האויבים הבתולות עד שהיו דם בתוליהן הולך כמו היין היוצא מן הגת וז"ש גת דרך ה' לבתולת בת יהודה וכן תרגם המתרגם.
 
'''אי'''  נמי אמר כי בא האויב וסלה ורמס תחת רגליו כל אבירי וכל גבורי עם היות שכינתו בקרבי עדיין ויוכל להר' לי וז"ש ה' בקרבי כי אף גם זאת בהיות ה' בקרבי הרע לי וא"ת איך יעל' על הדעת כי נשאו ראש בעוד שכינתו בקרבך לז"א קרא עלי מועד השי"ת עצמו קראם שיבאו עלי לשבור בחורי כאז"ל שבכל יום היתה בת קול יוצא' בהיכלו של נ"נ להחריב את ירושלים באופן כי אין לומר כי מיד האויב בא עלי שום נזק ורעה אלא מידו ית' היתה זאת לנו וכן ראוי לומר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה.
 
'''אי'''  נמי קרא אבירי לצדיקים אשר הם האבירים שבעיר ובאים בכח מעשיהם גבורים לעמוד בפרץ ועליהם נאמר אבירי לב הרחוקים מצדקה כי הם רחוקים מלקבל שום טובה מאתו ית' בדרך צדקה כנותן פרוטה לעני אבל באים בכח מעשיהם כי כל טובה שמקבלים מאתו ית' הם ראויים אליה בשכר טורחם ועמלם לא בדרך צדקה וז"ש הרחוקים מצדקה ולכן כאשר רצה השי"ת לינקם מישראל מקודם סילק את הצדיקים ואבירים שבה וזהו שאמר סלה כל אבירי אדני בקרבי ואח"כ כאשר לא נשארו צדיקים בעיר רק הבחורים אשר מאויים וחפצם אחר הבלי העולם עליהם אמר קרא עלי מועד לשבור בחורי כי היה נחשב בעיני הש"י למועד יום שבירת הבחורים לא כן סילוקן של צדיקים שקשה היא לפניו ית' וכן גת דרך ה' לבתולת בת יהודה שעד עתה היתה כבתולה אשר איש לא ידעה ולא שלטה אומה ולשון עליה ועתה באו עליה גוים זדים ארורים ודרכוה כדורך בגת.
 
'''והרי"ע'''  ז"ל כתב למה שלוקחי הבתולות הם האנשים הבאים בעיקר הימים הם שני העמידה והם נקראים אבירים או בחורים בעוד שהם בשני הגידול והעליה והנה א"כ כאשר סלה ה' כל האבירים אשר בקרבי וקרא עלי מועד לשבור בחורי והבתולות תתעלפנה כי אין איש לבא עליהן ויצתמקו מאליהן בלי תועלת והרי הוא כאלו גת דרך ה' לבתולת בת יהודה כי הגת אינו רק לכמוש ולצמק הענבים או הזתים עכ"ל.
 
== טז ==
 
'''על אלה אני בוכיה.'''  אפשר לומר דעל אלה דקאמר קאי אהנהו דלעיל ואמר על אלה שהזכרתי אני בוכיה וג"כ עיני עיני יורדה מים מפני כי רחק ממני מנחם וכו' או אפשר דמאי דקאמר על אלה אני בוכיה היינו מאי דמפרש ואזיל דהיינו כי רחק ממני מנחם משיב נפשי הרי חד והיו בני שוממים כי גבר אויב הרי תרי ועל אלה קאמר שהיא בוכיה ועינה עינה יורדה מים על כי רחק ממנה מנחם כו' ואומרו על אלה אני בוכיה ולא אמר אני בוכה כי מלת בוכה היא פועל שהיתה בוכה ובוכיה היא שם העצם כי קנתה שם לעצמה שראוי לקרות' בוכיה וז"ש על אלה אני ראוי לקרות אותי בוכיה וזה לסיבת רוב התמדת הבכי שאני בוכה יום ולילה לא אשבות ואמר עיני עיני יורדה מים ולא אמר עיני יורדות מים כי למען ימשך זמן בכייתי ואוכל לבכות זמן רב לא אבכה בב' עיני יחד אלא אבכה בעין א' ואנוח אותו העין ואבכה בעין האחר וכן אחליף תמיד כדי לבכו' זמן ארוך יומם ולילה בלי הפסק כלל וז"ש עיני עיני פעם בעיני הא' פעם בעיני האחר ואמר יורדה מים ולא אמר אוריד מים לומר שלא היה צריך לעשות הכנות להוציא הדמעה מהעין כי העין מעצמה היא יורדה מים בלי כונת המוריד ובלי שום טורח והכנה להורידה ובזה ג"כ דייק באופן אחר מאי דקאמר עיני עיני תרי זמני כאלו העין הוא מעצמו יורד מים וע"כ הכפל של עיני עיני כאלו הוא טבע מוטבע בו מניה וביה ואמר שסבת הבכיה היתה על כי רחק ממני מנח' משיב נפשי הכונה שנתארך זמן גלותי ורחק ממני מאד מלך משיחנו שהוא המנחם כי זה שמו והוא משיב נפשי כי בבא מלך משיחנו אז תנוח נפשנו בשובה ונחת כי לא יצטרך הנפש להלחם עם חלק הגוף כי אז יתבטל היצר הרע שהוא חלק הגוף החומרי באופן שלא תהיה לנפש צורך להתקוטט עם חומר הגוף אבל שניהם יהיו שוים לטובה ואין מי שיעכב ביד הנפש לעשות חפצה ורצונה ועל זה קאמר משיב נפשי ואמר שהיתה בוכה על ב' דברים שאירעו לה בגלות הזה מה שלא היה לה בגלות מצרים א' כי בגלות מצרים לא ישבו אלא כמנין רד"ו שנה וכאן רחק ממני מנחם משיב נפשי והוא מלך משיחנו כי זה לנו אלף ותק"לב שנה שרחק ממנו מנחם ועוד שנית כי בגלות מצרים כאשר גבר האויב הלא הוא פרעה הרשע מני אז היו ישראל מתרבים כככבי השמים לרוב וכמש"ה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ אמנם בגלות הזה כאשר גבר האויב מני אז היו בני שוממין הולכים ומתמעטי' ומשתוממי' וז"ש היו בני שוממין והיו לשממה כאשר גבר האויב.
 
'''אי'''  נמי אומרו על אלה אני בוכיה הכונה על מה שאמר אלה אלהיך ישראל בעשיית העגל אני בוכיה מפני כי בסבת אותו העון נסתלק ממני שכינתו ית' ועליו אמר כי רחק ממני מנחם והוא הש"י שהוא היה נחמתי והוא משיב נפשי כי כשעמדו ישראל על הר סיני כמשז"ל פרחה נשמתן ואלמלא שהוא השיב נשמות לפגרים מתים כבר נשארו כלם פגרים מתים ועל זה קראו משיב נפשי ועתה בעונותי רחק ממני והיו בני שוממים מפני כי מני אז מעת שאמרתי אלה אלהיך ישראל גבר האויב והוא סמאל ואלמלא לא עשו את העגל ולא נשתברו הלוחות היה חרות על הלוחות כמז"ל חירות מגליות חירות ממלאך המות חירות מיצ"הר ובאומרו כי גבר אויב כיון לשלשתם לאויב כמשמעו ולאויב שהוא סמאל והוא מלאך המות והוא יצה"ר ואלו לא גבר האויב מני אז לא היו עתה בני שוממין ואם הם שוממין הוא מפני כי גבר אויב בשעה שאמרתי אלה אלהיך ועל אותו אלה אני בוכיה כי הוא היה גרמא דכולא.
 
'''אי'''  נמי הודיענו באומרו היו בני שוממין כי גבר אויב כי כאשר גבר יד האויב ושלטה על יש' כבר היו הן שוממין וכמעט שמתו כל' או רוב' שהפריצים הרגו הם בהם מקודם באופן כי נבר היו בני שוממין כאשר גבר האויב ואלמלא כן אולי לא היה גובר האויב.
 
'''א"נ'''  אמר על אלה שאומר עכשיו אני בוכיה וכו' והבכי הוא על זה הדבר כי אני גרמתי לעצמי כל הבא עלי כי אני הרשעתי וז"ש כי רחק ממני ומסבתי רחק המנח' ומשיב נפשי על רוב פשעי והיו בני שוממין ונאנחים ונאנקים על כי גבר עצמו האוי' ואמר כי ידו רמה וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה ולא ידע שחטאתינו גרמו ואין נושך בשרי בשינו ועל זה היתה בוכה ועל דבר אחר לא יכלה להתאפק אלא פירשה ציון בידיה מרוב שיחה וכעסה ואין מנחם לה ולא מצאה לה מנוח על הדבר הזה וזה כי לא חטאתיה גרמו רעתה לבד אלא גם היא החיה את אשר הרעו לה כי צוה ה' ליעקב ואמר שכל הגוים אשר סביביו הם צריו ועל כן לא יחיה מהם כל נשמה כי יהיו לשיכים בעיניו ולצנינים בצדיו ולא עשה כן והחיה אותם ועבר על גזרתו ית' ושם נפל והיתה ירושלם לנדה ביניהם בין הגוים אשר סביביו כי היו לה לשכים ולצנינים כמאמר האל ועל הדבר הזה אני צריכה להצדיק עלי את הדין. ואומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ועל כן היו לי לשכים כמאמרו יתברך:
 
== יז ==
 
אי נמי יאמר לפי דרך זה '''פירשה ציון בידיה'''  הם דבריו יתברך שאומר הנביא בשם רוח הקדש פירשה ציון בידיה אין מנחם לה בהיות כי כשהאדם הוא בעצמו גרם רעתו אין מי שינחמנו ואינו מקבל תנחומין ואין דעתו מתקרר עליו באומרו כי בידו הכה את עצמו וז"ש כירשה ציון בידיה כלו' כיון שפירשה ציון את עצמה בידיה והיא בעצמה גרמ' רעת' ע"כ אין מנחם לה ולא היתה מקבל' תנחומין וז"שה כי צוה ה' ליעקב סביביו וא"ל לא תחיה כל נשמה והיה כל הנשאר סביבותיכם והיו לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וז"ש צוה ה' ליעקב שאם ישאירו מהם יהיו כל יושבי סביביו אשר ישאירו צריו ונוגשיו וכן גלה את אזנם שהיתה ירושלם לנדה ביניהם כלומר שהיו שונאים אותם בקרב לבם וביניהם ובקרב לבם היו שונאים ומואסים את ירושלים כנדה וזה היה ביניהם ובקרבם גם אם בעיני ישראל היו נרנאין כאוהבין להם ועל כל זה הצדיקה עליה את הדין ואמרה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וכו'.
 
'''אי'''  נמי ביען כי מדרך העולם הוא שהשכנים הם העומדים לעזרה אל היושב אצלם ובבוא על האיש צרה וצוקה הם הבאים לנוד לו ולנחמו כי טוב שכן קרוב ועכ"א שהיתה ציון מצירה ופירשה בידיה שלא די שאין מנחם לה ואין א' משכניה בא לנוד לה ולנחמה ולהצטער בצערה אלא אדרבא צוה ה' על יעקב כי יושבי סביביו הם בעצמם יהיו צריו והיתה ירושלים לנידה ביניהם כלומר עם היותה ביניהם ויושבת אצלם והיה מן הראוי להיות לה מנחמי' אעפ"י כן הם היו צריה.
 
'''אי'''  נמי ע"פ ל"ו ע"פ מה שתרגם המתרגם על צוה ה' ליעקב כי צוה להם תורה ומצות ועברו עליהם ועל כן היו סביביו צריו ואם הם חטאו הארץ בעצמה ציון וירושלים מה חטאו כי נצתו כמדבר מבלי איש עובר וז"ש פירשה ציון בידיה ואין מנחם לה על הרעה אשר נגעה בארץ עצמה בציון עצמה וזהו לה דקא' ולא היתה מקבלת תנחומין על רעתה שאם בעבור שצוה ה' ליעקב תורה ומצות ועברו עליהם על כן היו סביביו צריו ירושלים מה חטאה כי נכללה עם ישראל וגם נגעה אליה הרעה והיתה ירושלים לנדה ביניהם.
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב היו בני שוממים כי גבר וגדל האויב כאשר היצר להם וכמז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש ובראות ציון כי כל המיצר לישראל נעשה ראש גם היא פרשה את עצמה בידיה ורצתה לחבול בה ולחתך ולשבר את עצמה ביריה לראות אולי תכנס גם היא בכלל כל המיצר וכו' ותנוח דעתה מעט מהצרות אשר הקיפוה ואף עכ"ז אין מנחם לה.
 
'''או'''  ירצה פרשה מלשון פרישות כפים וכמ"ש במדרש ועד"ז יאמר פרשה ציון את כפיה התפללה והתחננה לפני האל שיסיר חמתו מעליה וכמתנחמת מחטאתיה ועכ"ז אין מנחם לה כי נגזרה גזרה ואין אומר השב וזהו אין מנחם לה. עכ"ל:
 
== יח ==
 
'''אמרה ציון מצאוני עוני'''  וציון היתה מצדקת עליה את הדין כי לא על חנם באו עליה הצרות ההמה וז"ש צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ואמר שמריתי אבל שמעו נא כל העמים וראו מכאובי כי מריי איננו כפל ומכאובי מנופל ואקח מיד ה' כפול כפלים בכל חטאתי וז"ש שמעו נא כל העמים ובאו לחשבון עמי וראו מכאובי ותראו איך הוא יותר על מריי כי בתולותי ובחורי הלכו בשבי הרי מכאוב אחר מכאוב השבי ועוד מכאוב אחר מכאוב הרעב וז"ש קראתי למאהבי שהם בני ישמעאל כמו שאז"ל והלכתי להם מחמת הרעב והמה רמוני והאכילוני מלוחי' והשקוני נודות נפוחים והמיתו ממני שמונים אלף פרחי כהונה וכהני וזקני הנשארים בעיר גועו כי בקשו אוכל למו וכו' הרי שתי צרות שבי ורעב וז"ש ראה ה' כי הבאת עלי הצר הצורר שהוא ענין השבי וז"ש כי צר לי כי הבאת צר עלי זאת ועוד אחרת כי מעי חמרמרו מכובד הרעב וא"כ איפה כיון שאני רואה שלקיתי בכפלים איני רוצה לומר שעשה עמי שלא כהוגן אלא הריני מתנחם ממה שאמרתי שלא היה מריי כפול כי כן אמרתי כי פיהו מריתי ועתה ניחמתי וחזרתי בי וז"ש נהפך לבי בקרבי והריני מתנחם כי ידעתי כי צדיק אתה ה' ואתה תשלם לאיש כמעשיהו ולא יותר וכיון שמכאובי כפול הריני גוזר ואומר כי מרו מריתי ואין הדבר כאשר הייתי אומר עד עתה כי מריתי לבד אצא מודה אני כי מריי כפול היה ומרו מריתי וע"כ מכאובי היה כפול ומחוץ שכלה חרב שהוא ענין השבי ובבית כמות שהוא ענין הרעב על מריי כפול בא ג"כ מכאובי כפול.
 
'''אי'''  נמי ציון מצדקת עליה את הדין ואומרת צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וביען אשר דרך כל המצטער הוא שרוצה ומתאוה שישמעו אחרים ויראו ברעתו ויצטערו בצערו ותהי זאת נחמתו ע"כ אמרה ציון שמעו נא כל העמים וגם בתולותי ובחורי אשר הלכו בשבי ראו גם את מכאובי כי אני שכולה וגלמודה שרופה באש כסוחה וז"ש וראו מכאובי אתם בתולותי ובחורי אשר הלכו בשבי וקאי וראו דקאמר אבתולותי ובחורי ואמרה ציון טענה למה קראה להולכים בשבי כי לפי הנראה היה די להם צרת שביי' ומה להם עוד לראות בצרתה ולהצטער בצער' ע"כ אמרה ציון קראתי למאהבי שהם בתולותי ובחורי שיראו במכאובי בעבור שהם היו בעוכרי והמה גרמו רעתי בדרכם וברוע מעלליהם וז"ש המה רמוני בעבור שהמה רמוני ברשעתם וא"ת שהכהנים והזקנים הנשארים בעיר די שהם יראו מכאובך ע"כ אמרה כהני וזקני אשר בעיר איני קורא להם שיראו מכאובי לפי שהם כלם חשובים כמתים וכאילו כבר גועו בעבור שהם עסוקים וטרודים בבקשת אכלם ואינם מבקשים לחם לאכול כי לחם אין בכל ארץ וז"ש כי בקשו אוכל למו אינם מבקשים לחם רק אוכל איזה שיהיה והלואי ימצאו אנשים מתים לאכול מנבלתם וז"ש בקשו אוכל למו כלומר להם בעצמם הם מבקשים לאוכל נבלת אנשים בקשו לאוכל וכל זה לא לשבעה רק וישיבו את נפשם כדי השבת נפש לבד וע"כ אני קוראה להולכים בשבי כי טובים הם בשביים מחללי רעב הנשארים בעיר ויכולים ההולכים בשבי לראות ולהצטער בצערי יותר מן היושבים בעיר:
 
'''אי'''  נמי אומרו צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי היא תשובת ישראל שעונים ואומרים על דבריו יתברך ומצדיקים עליהם את הדין ומתודים על פשעיהם ואמרו שמעו נא כל העמים וראו מכאובי שלא עשו לי אויבי כאשר אני עשיתי להם כי אני השארתי מהם והיו לי למס לבד ואותי לא הניחו לי במקומי ושאהי' פורע להם מס אלא בתולותי ובחורי הלכו בשבי והלואי שהיו מניחים אותי במקומי למס:
 
== יט ==
 
אמר '''קראתי למאהבי המה רמוני.'''  שמתודים ואומרים אם קראתי למאהבי שהם בני ישמעאל שהלכו שם שמנים אלף בחורים והמה רמוני שהביאו לפניהם נודות נפוחים והאכילום מלוחים והי' חושבים שהם מי' והרוח נכנם בחרבם וכרס' נבקעה אני גרמתי לעצמי כי עונותי הטו אלה מכ"מ כי גם כהני וזקני בתוך העיר גועו מן הרעב כי לא היינו עושים צדקה עם העניים והאביונים ורעתי שעשיתי עם כהני וזקני העניים היתה גדולה ממה שעשו לי הישמעאלים כי הישמעאלים היו בשדה ואנחנו בתוך העיר ובתוך היישוב היינו הורגים אותם ברעב ואם תאמר שהיתה זאת להם מפני שלא היו מודיעי עניי' וצערם אלינו אינו כן אלא היו שואלים ובקשו אוכל למו שישיבו את נפשם ולא היינו מרחמים עליהם וע"כ באה עלינו הצרה הזאת וע"כ אמר ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו ולכן חוסה וחמול ואם עד עתה הכבדתי את לבי עתה כבר נהפך לבי בקרבי ואודה עלי פשעי כי מרו מריתי משום שאני רואה ומכיר כי הרעה שבאה עלי היא בהשגחה על רוע מעללי כי דרך העולם הוא שמחוץ שכלה חרב כשהאדם הולך בדרכים ובמדברות שם חוץ לעיר שכלה חרב כי שם חרב הלסטים מצויה אבל האדם שיושב בביתו ובצל קורתו אין שם חרב אלא המיתה הטבעית יגיענו שם בביתו ועתה היא זאת לנו בבית שכלה לנו החרב כמו המות הטבעית שמצויה בבית כן מצויה החרב עכשיו בביתו וז"ש כמות בפת"ח תחת הכ"ף דהיינו כמו המות הידועה והטבעית כן מצויה החרב בבית וחזרה החרב להיות לנו כמות.
 
'''אי'''  נמי אמר צדיק הוא ה' ולא אמר צדיק ה' כי פיהו מריתי מלת הוא מיעוטא הוא להורות כי כל צדיקי עולם מלת צדיק אליהם היא בדרך השאלה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אבל האל יתברך עליו יצדק לומר שהוא צדיק ולא על אחר וע"כ אמר צדיק היא ה' ואמר כי מה"ר גם אם דרכו לרחם על בריותיו ומארי' אפיה בכאן בחרבן הבית גם ה' שהוא רחמים לא התנהג ברחמים אבל היה צדיק כי צדיק הוא שעושה היושר וצדיק וישר הוא לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו באופן כי בנדון דידן ה' שהוא רחמים יצא ממחיצתו ולא ריחם אלא צדיק הוא ה' והטעם ששינה מנהגו ויצא ממחיצתו לפי שגם אני יצאתי ממחיצתי וז"ש כי פיהו מריתי וזה כי טבע האדם למצא עונו להנאתו שמקבל מהעבירה אבל המורד שיודע רבונו ומכוין למרוד בו למרות עיני כבודו זה ודאי יצא ממחיצתו כיון שהיא חוטא לא לעזר ולא להועיל וכיון שאני פיהו מריתי למרות עיני כבודו ויצאתי ממחיצתי ג"כ הוא נעשה צדיק עם היות שהוא ה' בעל הרחמים ומדד לנו מכ"מ ואמר שמעו נא כל העמים נא לשון בקשה כלומר במטו מנייכו שמעו נא דברי ואמר וראו מכאובי כי בסיפור המכות אמר לשון שמיעה כי יסופרו אבל איכות הכאב לא ניתן לומר בפה ולא שייך ביה שמיעה אלא ראיית הלב כי מי שיש לו השערה רואה בדעתו איכות המכאוב על כן וראו מכאובי והתחיל לספר ואמר בתולותי ובחורי הלכו בשבי וכיון במה שאמר הלכו בשבי כאלו היו מניחים אותם בארצם בירושלים ושם יהיו שבויים לא היה הכאב כ"כ אבל בהיות שהלכו בשבי וישליכם אל ארץ אחרת זו קשה מכולם:
 
'''ואמר'''  קראתי למאהבי המה רמוני כלומר ע"כ קראתי לעליונים ולתחתונים אולי יעתירו בעדי כי כולם מאהבי ואקרא ולא מצאתי משען ולא סמך כי המה רמוני וכמ"ש ז"ל כל רעיה בגדו בה זה מיכאל וגבריאל כי כולם רמוני ובגדו בי ואומרו כהני וזקני בעיר גועו נתן טעם איך לא ניצולו בזכות כהני ה' אשר בירושלים וגם זקני ירושלים הם הסנהדרין ושאר החכמים אשר בעיר איך לא ניצולו בזכותם ע"כ אמר כהני וזקני אשר היו בעיר כבר גועו ויגועו ויאספו אל עמם כי מפני הרעה נאסף הצדיק כדי שלא יראה בצרתם וגם כדי שלא ינצלו בזכות הצדיק ודייק לפירוש זה מ"ש כהני וזקני בכינוי ולא אמר כהנים וזקנים להורות כי על הצדיקים קאמר אותם שראויים ליקרא כהני וזקני בעיר גועו ולכן נאמר בהם גויעה כי כאשר מזכיר מיתת הצדיקים מזכירם בלשון גויעה כד"א ויגוע וימת ויאסף אל עמיו ונתן טעם לסלוקם וזהו כי בקשו אוכל למו והיא הסעוד' העתידה לצדיקי' לעתיד לבא כדתנן והכל מתוקן לסעודה כי באותו האוכל ישיבו את נפשם בשובה ונחת שם בג"ע נהנים מזיו השכינה ע"כ גועו ומתו מקודם כדי שלא יראו ברעת בני ישראל רק עזבו אותנו לאנחות והלכו המה למנוחות וזהו וישיבו את נפשם דקאמר מלשון בשובה ונחת תושעון. ואמר עוד ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו כלומר גם אם חטאתי עויתי ופשעתי ע"כ ורא' ה' כי יש צר לי שמחטיאני והוא הצר הצורר הוא היצר הרע וגם מעי חמרמרו כלומר מחומר קורצתי גם אני והחומר כל מאוייו וחפצו לחטא ולהרשיע ואמר נהפך לבי בקרבי כו' כלומר גם אם הלב יש בו שכל והשכלה והיה לו ללב לבחור בטוב ולמאוס ברע עכ"ז כבר נהפך לבי בקרבי ממה שהיו כי מרו מריתי והוא כי ידוע כי באדם הראשון היו כל באי עולם תלויים בו וכל הנשמות היו אחוזות בו מהם בשערותיו מהם באבריו כמז"ל וכשחטא ומרד א"דהר נמצא שגם כל נשמות כל באי עולם מרו ג"כ בו יתברך ובזה יובן אם אדה"ר חטא ונגזר עליו מיתה כל שאר באי עולם מה חטאו למה נגזר עליהם מיתה אבל בהיות שכל הנשמות היו אחוזות בו כנודע ממ"ש רז"ל בפסוק איפה היית ביסדי ארץ א"כ כאשר חטא הוא נמצא שכל באי עולם ג"כ כן חטאו עמו וע"כ המיתה אחוזה בעקבו של כל אדם ומקודם חטוא אדה"ר היה לבו לב טוב והוא היצה"ט לבדו הוא לבדד היה שוכן באדם וכאשר חטא אז נהפך לבו בקרבו ללב אחד ונעשה היצה"ר ונכנס בקרב לבו וז"ש נהפך לבי בקרבי כי מרו מריתי כלומר כאשר מרו מריתי בעון אדה"ר כי אז אני הוא אשר מריתי עמו כדאמרן מני אז נהפך לבי בקרבי מטוב לרע ואינו רחוק לומר לפי דרך זה כי אז נהפך הלב בקרב והוא מלשון והקרב והכרעים והכונה כי נאבדה ההשכלה טובה שהיה בו ונעשה חומרי כקרב וככרעים ונהפך ונתחלף הלב כקרב וקרוב לזה אז"ל כבד לב פרעה כי הלב נעשה ככבד שכל מה שמשימים אש תחתיו להתבשל הוא מתקש' וזה היה כי מרו מריתי כאשר מרו מריתי וכדאמרן. ואמר מחוץ שכלה חרב בבית כמות הכונה שהוסיף לספר גודל גבורת היצר הרע ומלחמותיו עם האדם כי כל היום לוחם ילחמהו ולא לחנם אז"ל אי זה גבור הכובש את יצרו כי היא מלחמה תמידית יום ולילה לא ישבות וע"כ אמר מחוץ שכלה חרב כו' כלומר אל ימעט בעיניך מלחמת היצה"ר כ"א מחוץ שכלה חרב מכת חרב והרג ואבדן והיא מכת האויבים הלוחמים ג"כ יש מלחמה אחרת בתוך גוף האדם ובחדרי משכיות לבו והיא מלחמת היצה"ר וה"א בבי' כמות ואין כונת בבית בית ממש אבל הוא כמו מבית ומחוץ תצפנו שפירושו כאלו אמר מבפנים ומבחוץ תצפנו והכונה שרצה לפחות להשוות המלחמות הפנימיות לחיצונית וז"ש אם מחוץ שכלה חרב ג"כ בבית והוא בפנים בקרב לב האדם יש שיכול שקול כמות שממית חרב האויב שהזכיר שהמלחמה שבבית היא כמות בעצמה ושקולה כמוה וא"כ כיון שכל היום לוחם ילחמהו ואויב ירדפו הרי הוא כאלו הוא אנוס במעשיו וראוי לרחם על האדם והוא סובב על מ"ש ראה ה' כי צר לי וכדאמרן.
 
'''אי'''  נמי בהיות שרז"ל אמרו כי יאשיהו המלך אמר פסוק זה של צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי כשבא פרעה נכה לעבור בארצו ולא נתנו יואשיהו עבור והנביא אמר לו בשם ה' שיניחנו לעבור ויאמר לו יאשיהו רבא דרבך אמר וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום ואתה אמר לי שאניחנו לעבור איני מניחו אף אם הוא חרב של שלום וכיון שלא נתנו לעבור בא פרעה נכה ונלחם עם יאשיהו והמורים עשו את גופו ככברה ואז היה מצדיק עליו את הדין ואומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. ועל פי דרכם אפשר שאמר הכי צדיק הוא ה' על הרעה אשר בא' עלי כי פיהו מריתי ולא נתתי לפרעה עבור בגבולי אבל שמעו נא כל העמים וראו מכאובי שאני גרמתי כי בתולותי ובחורי הלכו בשבי ואם אני חטאתי הם מה חטאו ואני גרמתי רעתם ורעתי וע"כ גדל כאבי וראו מכאובי.
 
'''אי'''  נמי בתחלה אמרה ציון שמעו נא כל העמים וראו מכאובי כדי שיבאו מן העמים הרחוקים לנוד לה ולנחמה כיון שראתה שלא באו אמרה קראתי למאהבי היושבים סביב לאהלי וסמוכים אצלי שיבאו לנחמני וגם המה רמוני ולא באו וכו' וכיון שכן ראה אתה ה' כי צר לי ונחמני אתה ה' אלהי כיון שהעמים שקראתי לא באו וא"ת לא שמעו עדיין ברעתי ולכן לא באו זה אינו כי כבר שמעו כי נאנחה אני ואע"פכ אין אחד מהם מנחם לי ולא באו לנחמני:
 
'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב צדיק הוא ה' וכו' אמר כי באת לכלל הכרה ואמרה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי כי כמדרגת הרשע יגדל חוזק משפט הצרות ולכך אתם העמים שמעו נא את מאמר ה' ולא תסורו ותטו ימין ושמאל מדרכיו והתייסרו במה שקרה לי וז"ש וראו מכאובי כי גדל הכאב מאד והוא שלקיתי בלקוי הגדול שבלקיות והוא השבי וכמאמרם ז"ל על פסוק אשר למות למות וכו' אמרו כל המאוחר בפסוק קשה מחבירו והשבי הוא המאוחר שבכולן והוא קשה מכל ייסורין שבעולם כי הוא בשביה מזומן ומעותד לכולן כנודע וז"ש בתולותי ובחורי הלכו בשבי ולכן התייסרו במה שקרה לי ושמעו את מאמר ה' ולא תטו ימין ושמאל.
 
'''אי'''  נמי אומרו בתולותי ובחורי הלכו בשבי הכונה שהם מעצמם הלכו לשבי וענין הליכתם מפורש במדרש שהיו חושבים שסביבותם שלמים הם אתם והלכו אצלם בהעלם כמתחבאים והם שבו אותם וכמ"ש בסמוך קראתי למאהבי המה רמוני וכו' הכונה מאהבי שהיו הולכים אליהם להנצל מאויביהם בחשבם שישבו אתם בטח והמה רמו אותם ושבו אותם באופן שזה היה סבה שכהני וזקני בעיר גועו מחמת רעב כי בראותם את הבחורים והבתולות שהלכו מהעיר אל סביבותיהם והמה שבויים ובבתי כלאים החבאו וקשרו עליהם קשר לא רצו הכהנים והזקנים להמסר בידם ונשארו בעיר ומתו ברעב כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם ולא מצאו.
 
'''אי'''  נמי במה שנודע ומפורסם באמת כי בחרבן בית שני הפריצים ורשעי ישראל הם היו גרמו בנזיקין וסבבו את כל רעת החרבן ושריהם היו מחוץ לעיר והכניסום לעיר לעזר ולהועיל להם והם עזרו לרעה וז"ש קראתי למאהבי המה רמוני כהני וזקני בעיר גועו בסבתם שהיו מעלילים עליהם לומר תנו לנו אוכל ונאכל ומים ונשתה להשיב את נפשנו מטורח המלחמה וכשלא היו נותנים היו הורגים אותם בעלילה ובמרמה וז"ש כהני וזקני בעיר גועו בסבת כי בקשו הפריצים מהם אוכל להשיב את נפשם וכשלא היו נותנים היו הם הורגים אותם.
 
'''ויתכן'''  לפרש שהפריצים סבבו מיתת הכהנים והזקנים ברעב לפי ששרפו האוצרות שהיו בירושלים אוצרות חטים ושמן ועצים לעשרים שנה וכמאמרם ז"ל שהיו בהם ג' עשירים גדולים נקדימון בן גוריון ובן ציצית הכסת וכלבא שבוע וכל אחד מהם היה יכולת בידו לכלכל את ירושלים באחד מג' אלו עד עשרים שנה והפריצים קמו ושרפו הכל וזאת היתה סיבה למיתת הזקנים כי בקשו האוכל שהיה להם להשיב את נפשם בקשהו ולא מצאוהו כי כבר נשרף. עכ"ל:
 
== כא ==
 
'''ספדה'''  בגודל שנאת העמי' כי על ששמעו שאני הייתי מצטער' על כי לא באו לנחמני אמרו נוסיף עוד לצערה במה שנשמח ונעלוז על צרתה וז"ש ''' כיון ששמעו כי נאנחה'''  כי הייתי נאנחה ומצטערת על כי אין מנחם לי הם הוסיפו עוד להכעיסני ולצער אותי כי כל אויבי שמעו רעתי ושמחו וששו כי אתה עשית לי את כל הרע' הזא' וכיון שכן שהבאת יום שקראת עלי על כי חטאתי הלא זא' תעשה לי שיהיו כמוני ותבא כל רעתם ורשעתם לפניך ועולל למו וכו'.
 
'''א"נ'''  בהיות כי למעלה אמר שמעו נא כל העמים וראו מכאובי אמרה עתה כמתרעמת שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי כלומר מה שלא באו לנחמני אינו מפני שלא באה השמועה אליהם כי כבר שמעו כי נאנחה אני ועכ"ז אין מנחם לי וזה היה לכוללות כל העמים אשר קראתי שיבאו לנחמני והם כבר שמעו כי נאנחה אני ואעפ"י כן אין מנח' לי אבל כל אויבי והם אות' אשר הכוני פצעוני הלמוני ואלו שמעו רעתי ששו כלומר אלו יהיו חושבים שהם הרעו לי בלי שום סבה לא היו שמחים כי ידאגו לאמר כי השי"ת נקום ינקם מהם אבל אויבי שמעו רעתי כלומר רשעתי שהרעותי והרשעתי ולכן ששו כי ידעו כי הרעה אשר הגיע לישראל על ידם אתה עשית אותו ושלוחי דרחמנא נינהו וז"ש כי אתה עשית ואת' הבאת יום קראת כי את' קראת ואני מתפלל שיהי' גם הם כמוני היום וא"ת אם שלוחים שלי נינהו ושליחותי קא עבדי א"כ אינם ראויים לעונש על מה שעשו לך עכ"א תבא כל שאר רעתם ורשעתם אשר הרשיעו לפניך ועולל למו כלומר פעל להם כאשר פעלת לי:
 
'''אי'''  נמי פי' ועולל הוא מלשון עוללות כלומר תבא כל רעתם אשר הרעו תבא לפניך ועולל אחר רעת' וחזור אחריה' כמחז' אחר עוללות כאשר עוללת לי ג"כ מלשון עולל' שחזרת אחרי כל פשעי כמחזר אחר עוללות והבאת עלי רעה על כל פשעי לא נשאר עד א' כך עולל למו. א"נ פי' ועולל כלומר קטף אותם בקטנות' ולא תני' שיגדלו וירבו ויעצמו רק ימותו מעולל ועד יונק ולא ישאירו עוללות כי האשכולות הקטנים נקראו עוללות וסיים ואמר כי רבות אנחותי ולבי דוי כלומר א"ת כי אנו ראויים לעונש רב וגדול יותר מהם כי השי"ת הטיב עמנו מיום צאתנו ממצרים והראנו נפלאות ואנו כדמיון הבן המורד באביו והם כעבד מורד באדוניו ואנו ראויים לעונש גדול מהם עכ"א יש הפרש גדול ביניהם לבין השי"ת ולבין ישראל כי באיכות האנחו' ודוות הלבב רבות אנחתי ולבי דוי ודי זה ההפרש אשר ביני לבינם אמנם בענין כמו הרעות עולל למו כאשר עוללת לי:
 
'''אי'''  נמי לפי שאמר ועולל למו ולא אמר ואנק' מהם בידי ואעשה אנכי להם כאשר עשו לי לכך אמר כי רבות אנחותי ולבי דוי לכן אינני שוא' שאנקם מהם אני בידי כי אין לבי עמי לעשות להם דבר אלא תעשה להם אתה בידך כאשר עשו לי.
 
'''אי'''  נמי אמר שמעו כי נאנחה אני וכו' הכונה אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע הנה על איכות הייסורין שייסרתני אולי הייתי מקבל נחמה עליהם אמנם על מה שנעשה הדבר בפרסום גדול ונשמע הדבר לאויבי כי נאנחה אני על זה אין מנחם לי וז"א שמעו כי נאנח' אני אין מנחם לי כלומר על אשר שמעו כי נאנחה אני על זה הדבר אין מנחם לי לקבל תנחומין מפני שכל אויבי שמעו רעתי אשר הגיע אלי וששו ושמחו על רעתי כי אתה עשית את כל זה לייסרני בפרהסייא להוסיף מכאוב על מכאובי וכבר עשי' מה שעשית והבא' יום קרא' אמנם אני מתפלל אליך שיהיו הם כמוני כי כן אמרת בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו ויבא האף והחמ' על האויב השמח ולכן אמר ויהיו כמוני שתשיב חרון אפך מעלינו ותביא אותה עליהם ויהיו כמוני כיון ששמעו רעתי וששו:
 
== כב ==
 
ואמר '''תבא כל רעתם לפניך וגו'.'''  הכונה כי לא מבעיא שתדין אותם על מעשיהם הרעים אבל גם על המחשבות הרעות תדין אותם כי אם הקב"ה ויתר להם לישראל ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ואמר כי רב' אנחותי ולבי דוי לפי שהוא אמר שמפני שאויביו כששמעו רעתי ששו מפני זה ראוי שיעולל למו כאשר עוללת לישראל לקיים מה שנאמר בנפול אויבך וגו' והשיב מעליו אפו אם כן גם עתה שישראל הם מתפללי' על מפלתן של אויביהם נמצא שישראל שמחים במפצ' אויביהם ויצטר' הש"י להשיב מעליהם אפו מפני ששמחו ישראל במפל' אויביהם לכן אמר תבא כל רעתם וגו' ועולל למו וגו' כי אף שתביא עליהם ותעולל להם כאשר עוללת לי על כל פשעי לא מפני זה יכנס שמחה בלבבי כי רבות אנחותי ולבי כל כך דוי כי לא אשמח במפלתן כדי שיהיה סבה שיוסר מהן האף והחימה כי רבות אנחותי ולבי דוי ואין מקום שיכנס בו שמחה כלל באופן כי אם תעולל למו כאשר עוללת לי בודאי שיתמיד בהם הרעה לעולם ועד ולנצח נצחים:
 
'''אי'''  נמי אמר שמעו כי נאנחה אני על כי אין מנחם לי והם הוסיפו עוד וששו כי את' עשית והבאת יום קראת להשפיל אותנו והיה די בזה שתביא עלינו הרעה בלבד אבל שיהיו הם כמוני ולהעלות אותם באותה המעלה שהייתי אני עד עתה ולגדלם על שיהיו ממש כמוני זו רעה גדולה כי ראוי שתבא כל רעתם לפניך ואמר כי רבות אנחותי ולבי דוי כי דרך הנאנח שמוציא האנחה מלבו ומתקרר אנחתו מעט כשהוא נאנח ואני רבו' אנחותי והיה ראוי שיתרחב לבי מעט ואפילו הכי אין מועיל לי אלא לבי דוי לעולם ואין האנחות שאני מוציא מועילו' לי כלל:
 
<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

גרסה אחרונה מ־06:58, 22 במאי 2024

הפניה ל:

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=לחם_דמעה/א&oldid=484941"