ברכת רצ"ה/כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה כז

סימן כז

שנית על ענין הנ"ל:

אחרי תתי שלום למעכ"ת כמשפט לאוהבי ה' וח"ש. בשבוע העברה הגיעני יקרת מדברותיו שנית בדבר האשה הגלמודה ויען כי כבר הארכתי בענין ההוא בתשובתי הקודמת הגם שהנני עוסק כעת בענינים אחרים לא ארבה מילין ואך על סדר קונטרסו אבוא ואשר עם לבבי אשיחה בעזר החונן לאדם דעת וזה החלי בעזרתו ית' ראשון תחלה העיר כת"ה דעיקר בדיקת חו"ס הוא משום דעי"ז שרואית בחו"ס נקי מכל דם יש ראיה ברורה שלא ראתה זמן מקודם דאל"כ היה נשאר קצת רושם בכותלי ביהר"ח דאי אפשר ברואית דם שלא ישאר רושם אח"כ בחו"ס שאינו עובר רק בזמן ע"י הזיעה עכת"ד בקיצור אולם לדעתי כל זה אינו שוה לי דאף דנוכל לומר כן לענין בדיקת השבעה לדעת הרשב"א ז"ל ודעמי' דג"כ צריכין חו"ס דהיינו מה"ט שזה מורה שלא ראתה גם זמן מקודם ויעיין בטובו בתשובתי הראשונה שגם אנכי העירותי דיש לומר כן דהבדיקות של הז' הוא שלא ראתה מקודם ורק שכת"ה הוסיף קצת תבלין בזה. הנה בבדיקת ההפסק א"א לומר כן דהרי עיקר בדיקה זו היא שתדע שהפסיקה לראות ומה נ"מ לנו בזה אם ראתה מקודם אם אין הרי העיקר הוא לדעת שפסקה עתה ומה שחשב כת"ה לתקן זאת דצריך לידע שהפסיקה זמן מה דמה שפוסקת רק בשעת הבדיקה אינו מועיל דאינה שופעת כנהרא לא תעלה ארוכה לזה דכמה הוא הזמן שחשב כ"ת שצריכה לידע שהפסיקה בו מלראות אם זמן מיעוט יותר משיעור בדיקה למה צריך חו"ס ולא יהי' די שתשהא העד על בשרה זמן קצת ואי זמן מרובה וצריך א"כ חו"ס שאם ראתה מקודם אף זמן מרובה א"א שלא ישאר רושם כחצי היום או יום תמים א"כ באשה שהפסיקה לראות סמוך לביה"ש לא תוכל להפסיק עוד בטהרה ביום ההוא ולא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל שישמיענו חידוש דין זה ואדרבה מבואר בסי' קצ"ז דאם ראתה סמוך לערב תוכל להפסיק בטהרה אף אחר ברכו דכדעבד דמי ועיין בב"ח וש"ך שם ואם כה נאמר הרי בלא זה אין כאן הפסק טהרה כלל א"ו דזה ליתא וכל שהפסיקה לראות קרי הפסק טהרה:

ולכאורה יש מקום בראש לומר דהיכי דלא הפסיקה זמן מה לראות דמי לרואית יום אחד לבד דחשוב מעיינה פתוח ול"מ לדעת רוב הפוסקים רק כשידיה' בין עיניה כל ביה"ש ולזה בעי חו"ס שיתברר שזה זמן אשר פסקה שלא יצטרך לכך ויהי' די בבדיקה כזו לבד ואין קושיא מהך דפסקה סמוך לערב דנוכל לומר דמיירי במוך דחוק דחשוב כידיה בין עיניה ולפ"ז היכא שתשהא העד כל ביה"ש ועוד מעט בהלילה לא בעי חו"ס אולם באמת גם זה דבר שלא שערום רבותינו ולא נמצא לשום א' מהפוסקים שיאמר כן ועכצ"ל דהעיקר כמ"ש האחרונים ז"ל דעיקר הא דבעינן חו"ס הוא משום דאל"ה חיישינן שלא פסקה כלל והדם עדיין יורד בצדדים לכותלי ביה"ר ואין תקנה לזה במה שתבדוק א"כ בכיס ארוך כל שאין פה המקור נסתם לגמרי וכאשר בררתי בתשובתי הראשונה. ומ"ש כ"ת עוד דכיון שלא תמצא דם על הכיס הארוך רק במקום אחד מקום המכה ולא בשום מקום אחר נהי דלא חשוב בדיקה במקום ההוא דאף שתולית במכה מ"מ אין כאן בדיקה מ"מ חשוב בדיקה מעליותא בדיקת חו"ס דגם בשבודקת בחו"ס יוכל היות שנשתייר מקום אחד בלי בדיקה שאין עיניה בין ידיה באו"מ. לדעתי אין להביא ראיה מחששא בעלמא להיכי שיודעת בודאי שבמקום אחד לא בדקה וכנ"ד. דשם אנו צריכין לחוש שלא בדקה באחת המקומות ואיתרמי שבמקום הזה נתעכב הדם ולא בשום מקום אחר משא"כ בנ"ד דאין כאן רק מה שלא מצאה במקום אחר זולתו דזה אינו ראיה ברורה כ"כ דאולי לאיזה סבה מתעכב הדם באותו מקום יותר משאר המקומות ועיין בפוסקין בהך דמהרא"י שבודקת בכל המקומות ואינה מוצאת דם רק במקום אחד דתולה שהיא מהמכה שבאותו מקום דמ"מ בעינן שתדע שיש שם מכה ורק שא"י אם מוציאה דם ולדעת הט"ז לא מקלינן רק באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה חזינן דזה אינו דבר ברור לגמרי וע"כ כנ"ל משום דיוכל להיות שדם המקור מתעכב במקום זה לאיזה סבה וא"כ פשיטא דל"מ לענין בדיקת ההפסק וביחוד במקום מכה הדעת נוטה שהדם יוכל להתעכב שם יותר מבמקומות הבריאים שועים וחלקים אינה יודעת א"כ בבירור שהפסיקה בטהרה והרבה יש לי לדבר בכ"ז אולם כבר יעדתי לבל ארבה מילין. סוף דבר אין בידי להקל בבדיקת ההפסק רק ע"י בדיקת הנוב"י ז"ל ובצירוף שתמתין בטבילתה עד יום ח' וכאשר בררתי בתשובתי טעמי ונימוקי ודי לנו להקל בבדיקת הז' דיש לנו עכ"פ לסעד ועזר דעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל משא"כ בבדיקת ההפסק דהראב"ד ז"ל יחיד בדבר וכמ"ש באריכות זולת זה מ"ש כת"ה בסתירת דברי הגאון בעל חוו"ד ז"ל דדוקא בראתה שלא בהרגשה תולין בהרגשת עד ומי רגלים וכדומה משום שחזקת דם שבא בהרגשה לא זולת לא ידעתי איך יפרנס דברי הש"ס ר"פ הרואה כתם דקאמר לעולם דארגשה ואומר דהרגשת עד ושמש הוא הרי דהך דלמא הרגשת עד ושמש משוה ליה ספיקא וגם בריש נדה דלב"ה טמאה למפרע אף כשהרגישה עתה עיין תוס' שם ועכצ"ל דחיישינן דשמא עתה לא הרגישה ורק דהרגשת מי רגלים הוא ומעיקרא ראתה וסברה שלא הרגישה דלשמא ראתה ראיות שתים פשיטא דלא חיישינן וכמ"ש כ"ת בעצמו ובאשה טהורה צדקו באמת דבריו דל"ח לכל זה אבל לא מה"ט שכתב כ"ת ורק דכיון דליכא ריעותא לפנינו מוקמינן לה אחזקת טהרה לכ"ע וכמבואר בריש נדה שם וא"כ שפיר יש מקום לדברי החוו"ד דבשעת הוסת חיישינן להרגשת עד ומי רגלי' אם שגם דעתי אינו נוחה בזה כנראה מסתימת כל הפוסקים ז"ל ומה"ט כתבתי לענין בדיקת הז' שלא יהי' כלל בעומק ורק בראשית הפרוזדור דאל"כ אינה יכולה להבחין אם הרגישה וכנ"ל והבן:

ולמען הראות כי מלאתי שאלת כת"ה לעיין עוד הפעם בעין חודרת בקונטרסו הראשון אשר שדר לן אמרתי להעיר בדבר אחד אשר העלה בדבר אשר כתבו האחרונים ז"ל דרואה דם מחמת תשמיש כיון דלא הוי רק מטעם וסת יש להקל ביותר דלא הוי רק איסור דרבנן דקיי"ל ווסתות דרבנן וכ"ת יצא לדון בדבר חדש דאף אי ווסתות דרבנן מ"מ זה אינו רק שלא יעבור מה"ת על

ששמש בעונת הוסת בין תראה בין לא תראה אבל מ"מ אם עבר ושמש במזיד וראה נדון כמזיד ובר כרת הוא וכתב דזה דמי לשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן ופשע ואכל אחת מהנה דאם עלה בידו שומן לא עשה איסור מפורש ודק כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ואם עלה בידו חלב עביד איסורא רבה ונדון כמזיד עכת"ד בקיצור ולדעתי אין דמיונו עולה יפה דהתם בהך דשתי חתיכות הכניס עצמו לספק איסור כרת נגד חוק התורה משא"כ בהך דווסתות לא עשה שום איסור תורה דמה"ת אין לו לחוש דשמא יבא אורח בזמנו ומותר הי' בה מה"ת [ובחי' בארתי טעם פלגותתן אי ווסתות דאורייתא או דרבנן דלא פליגי במציאות דשכיחא טובא בנשים שמשנים ווסתן ורק דעיקר פלוגתייהו דמאן דס"ל דווסתות מה"ת ס"ל דאורח בזמנו בא ואלו המשנים ווסתן הוא לאיזה סבה פנימיות או חיצוניות והמה איפוא אשר יעבטו אורחותם וכיון שזה היא שינוי אין לו לסמוך מה"ת ע"ז שתשנה תפקידה אף דשכיח הרבה אבל מאן דאמר ווסתות דרבנן ס"ל דכיון דתלינן שהרבה לא ישמרו אורחת דרכם לא הוי חזקה כלל מה"ת ורק מדרבנן חששו למיעוט המצוי כזה דאורח בזמנו בא ודו"ק כי זה נכון לדעתי]. ומה שהביא ראי' מהא דאמרינן בשבועות דף י"ח במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאם לא הי' סמוך לוסתה פטור מקרבן דאנוס הוא ובסמוך לווסתה חייב ולא חשוב אנוס ואף אי ווסתות דרבנן ג"כ אין ראי' לזה לדעתי דחיוב קרבן היא על השוגג דג"כ חשוב אונס ורק דכיון דלא הי' אנוס גמור דהו"ל למידק חייב בקרבן על מיעוט זהירותו ורק דאונס גמור פטרתו תורה דמאי הוי לי' למיעבד ובסמוך לוסתה לא חשוב אונס גמור דאיבעיא לי' לאמתוני ואף דמ"מ חשוב אונס מה"ת דלא חייבתו תורה לחוש לזה מ"מ כיון דל"ה אונס גמור חייב בקרבן דדמי לשוגג משא"כ לענין חיוב עונש במזיד פשיטא דאין לחייבו רק בשעשאו בשאט נפש ולא היכי שלא הי' לו לחוש מהדין דעכ"פ אונס במקצת מיהו הוי וגדולה מזו מצאנו בנשאת עפ"י שני עדים ואח"כ בא בעלה דחייבת בקרבן משום דהי' לה להמתין ולמידק קודם שנשאת אף דפשיטא דלענין עונש אין לחייבה בשום פנים בכה"ג דע"פ שנים יקום דבר ואין חיוב עלי' לחוש לא מה"ת ולא מדרבנן אולי שקר העידו וע"כ דשאני חיוב קרבן דחייב על השוגג ולכך כל שהיה באפשרי שלא יבא לידי זה אף שאינו מהדין חייב בקרבן משא"כ לענין חיוב עונש דמזיד וזה ברור מאוד:

ועפ"ז עלה לכאורה על לבי לישב מה שנתקשיתי בחי' בהא דקאמרינן בש"ס דשבועות שם דאם פירש באבר חי חייב קרבן על הפרישה דיציאתו הנאה לו כביאתו והרי אנן קיי"ל באשת ישראל שנאנסה דאף אם אמרה להם הניחו לו כו' מותרת לבעלה דיצרה אלבשה וא"כ אמאי יהי' חייב כלל על הפרישה הא אנוס הוא דיצרו תקפו ולפי הנ"ל י"ל דהך דיצרו אנסי' אינו אונס גמור ורק דדמי לשוגג דמותרת לבעלה ומ"מ חייב בקרבן כיון דמ"מ לא חשוב אונס גמור וכנ"ל אמנם באמת זה אינו דאין לחייבו בקרבן בכה"ג רק היכי שאינו אונס גמור על שגגתו אבל היכי שגוף המעשה חשוב אונס עכ"פ ואף במזיד א"כ פטור דחשוב עכ"פ אונס שלא יחשב מזיד וכהך דיצרו אלבשיה בסוף ביאה וכנ"ל מהך דמותרת לבעלה ליכא חיוב קרבן בשוגג כיון שאין זדונו בהכרת דחשוב כשוגג עכ"פ והדרא קושיא לדוכתי' והנה עלה בדעתי לומר עוד לחלק בין שוגג דנדה להך דמזיד בהך דהניחו לו דאשה דבמזיד חזינן דיצרה תקפה ותלינן א"כ דיצרה תקפה כ"כ עד שהיא בגדר אונס משא"כ בהך דמשמש עם הטהורה דפירש בשוגג ולא חזינן א"כ דיצרו תקפו לעשות איסור לא תלינן באונס היצר ופשיטא דלא שייך לומר דכיון דאם הי' מזיד הי' פטור דהוי תלינן דיצרו תקפו ליכא בשגגתו חטאת דזה ליתא דמ"מ כיון דאילו הוי ידעינן שאינו בגדר אונס הי' חייב במזיד וא"כ בשוגג דלא תלינן שפיר חייב חטאת בשגם דלענין כרת קמי שמיא גלי' וזה פשוט וברור ומזה יש להביא עזר למה שכתבתי והעליתי בחידושי דאף דבעינן לענין חטאת שיהי' שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מ"מ אינו פטור רק כשידעינן בודאי שאינו שב מידיעתו אבל היכי שאינו ידוע לנו שאינו שב מידיעתו מביא קרבן והבאתי קצת ראי' לזה מהך דמומר לאכול חלב ומביא קרבן על הדם בחולין דף ה' ע"ב דפירשו התוס' שם בשם ר"ת ז"ל דהיינו שהוא מומר לכל התורה חוץ מדם ואפ"ה קרינן לי' שב מידיעתו אף דפשיטא דנהי דלא הוי מומר לדם מ"מ חשוד מיהו הוי ועיין כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל דאל"כ לא הי' חייב קרבן על הפרישה כיון דיוכל להיות שלא הי' שב מידיעתו דהי' יצרו תקפו ואולי יש לומר דכיון דחזינא שלא גמר ביאתו ופירש תיכף ממנה ורק ששגג בדין הפרישה יש ראי' שלא תקפו יצרו לעבור במזיד. אולם עדיין יקשה מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' איסורי ביאה הי"א בהך דאמרה לו נטמאתי דאם פירש בקישוי חייב כרת כמו שבעל נדה דכיון דהוא מזיד שפיר יש לומר דיצרו אלבשי' וכנ"ל. ולכאורה עלה על לבי לחלק בין נדה לאשת איש דנדה אין יצרו תקפו כ"כ כיון דיש היתר לאח"ז וכדקיי"ל מה"ט דמותר להתייחד עם אשתו נדה אולם עדיין יקשה דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב להדיא דה"ה בשאר עריות ואשר ע"כ אמינא דדוקא בהך דאשת ישראל שנאנסה ורק שנתרצה לבסוף תלינן דיצרה אלבשה כיון דאנו רואין שבתחלה צווחה ורק שעתה נתרצה בסופה ונשתנה דעתה בזמן מיעוט כזה משא"כ בהך דמשמש עם הטהורה שהי' רצון מתחלה ורק שהי' בשוגג לא תלינן כלל שיצרו תקפו כ"כ שיהי' בגדר אונס דלא שכיח כלל ואין לנו שום ראי' לזה והבן. אחרי כתבי זאת הוגד לי שבגוף הקושי' הנ"ל הרגיש הגאון בעל הפלאה ז"ל והנלע"ד כתבתי:

ובגוף דברי האחרונים ז"ל הנ"ל להקל בספיקא ברואה מחמת תשמיש כיון דלא הוי רק מדרבנן דווסתות דרבנן אמינא לפי מ"ש בחידושי דלא שייך לדון מטעם ספק דרבנן להקל היכי שהאיסור דרבנן הוא שלא יבא לידי איסור תורה והספק הוא בגוף הדבר לא בהחשש דרבנן דכיון דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת עדיין החששא דרבנן במקומה עומדת שלא יעבור על איסור תורה ואין זה דומה להך כללא דספק דרבנן להקל ורק שיש לדון אי גזרו וחששו גם לספק תורה או רק לודאי ובזה אין לדמות הגזירות והחששות דרבנן זה לזה דבחששא רחוקה י"ל שלא החמירו כ"כ לחשוש גם לספק תורה משא"כ בחשש קרוב וכמובן ואמרתי להביא ראי' ברורה לזה מפלוגתייהו דרבי ורבנן אי גזרו על שבות בין השמשות וכי לא ידעינן דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוי והשבותין מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ובמה פליגי אלא ודאי דכל כה"ג לא שייך לדון משום ספק דרבנן להקל וכיון דעיקר גזירת השבותין הוא שלא יבא לעבור על איסור תורה שלא יעלה באילן שמא יתלוש וכדומה א"כ כיון דלענין האיסור תורה אזלינן בביה"ש לחומרא מה"ת ובאשם תלוי קאי עדיין טעם הגזירה במקומה עומדת ופלוגתייהו דרבי ורבנן היא רק אי גזרו חז"ל גם משום חשש ספק איסור תורה או דלא חששו רק לודאי והארכתי הרבה בזה ואכמ"ל. ומעתה בהך דרואה מ"ת יש לחלק הענינים דהיכי דהספק בגוף הראי' בעצמותה ולא בהחששא דחששו חז"ל שתראה להבא מטעם וסת וכגון היכי שיש לה מכה במקור שאינה יודעת אם מוציאה דם והספק הוא א"כ אם התשמיש גורם הזלת דם מן המקור או מהמכה לא שייך לדון מטעם ספיקא דרבנן לקולא דעיקר החשש דחששו חז"ל הוא שמא תראה בשעת תשמיש ויעבור על איסור נדה וכיון דאם תראה יעבור גם בכה"ג על איסור תורה דספיקא דאורייתא לחומרא הדרא גזירת וחששת חז"ל לדוכתי' וכנ"ל וכבר כתבתי דאין לדמות חששות חז"ל זה לזה ואין לדון א"כ להתיר בזה גם לרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש וכנ"ל. אמנם היכי דהספק היא גם בגוף החשש שחששו חז"ל וכגון היכי שיש ספק אם לתלות בדם בתולים דהספק הזה הוא גם בעיקר החששא שחששו לוסת דאם היא מחמת בתולים יוכל היות שלא תראה כלל עוד שיכלו בתוליה שפיר יש לומר דכיון דעיקר החשש היא מטעם וסת וכיון דווסתות דרבנן ומה"ת אין לחוש כלל לשמא תראה ספק דרבנן להקל והבן כי זה נכון בעזה"י. ויש לי ת"ל בכל הדברים הנאמרים הרהורי דברים הרבה אולם לא עת האסף פה לאפס הפנאי:

ובעברי בין בתרי ענינים אלו אמרתי לעורר לדעת הרמ"א ז"ל וגדולי האחרונים ז"ל המחזיקים בשיטתו דלדעת הרשב"א ז"ל לא בעינן כלל שיהי' ידוע שמכתה מוציאה דם. וביחוד היכי שידוע שיש דם בהמכה ורק שאינה יודעת אם מוציאה דם כמעט כולם פה אחד הסכימו דלדעת הרשב"א תולה במכתה והרי הרשב"א ז"ל בעצמו בתשוב' הובא ביתה יוסף סי' קצ"ג כתב לתרץ הא דקיי"ל בבועל את הבתולה דבועל בעילת מצוה ופורש אף דאין לך מכה יותר ממכת בתולים דשאני התם דאיכא למיחש להטי' וכדשמואל דאמר יכולני כו' דמה בכך מ"מ הרי ידוע שיש כאן דם והספק הוא רק אם הוציאה דם דאולי הטה דגם כן תולה לדעת הרשב"א ז"ל לדעתם ז"ל ועד כה לא מצאתי בשום אחד מהמחברים ז"ל שיעורר בזה וזה פלא בעיני. זו"ז בגוף השאלה כבר הגדתי לכת"ה דעתי ולא אדע מדוע יקשה כ"כ בעיני מעכ"ת בדיקת הנוב"י ז"ל דוה זמן נעשה פה באשה רואית דם עם מי רגליה בדיקת המהר"ם הנזכר בש"ע ע"י המילדת בלי שום דוחק וקשוי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף