טורי אבן/חגיגה/י/א

טורי אבן חגיגה י א

דף י' ע"א

היתר נדרים פורחים באויר. ק"ל הא בספ"י דנדרים [דף עח] ובפ"ח דב"ב ילפינן בגז"ש דזה הדבר דשחוטי חוץ ודפ' נדרי' מהדדי לב"ה דסגי ג' הדיוטות בהיתר נדרי' וביחיד מומחה אלמא כולה מילתא דהיתר נדרים בג' הדיוטות או בא' מומחה נלמוד בגז"ש בהדי הני דיש להם ע"מ שיסמכו אע"ג דמגז"ש אתיין כדמפ' בגמ'. ואפי' לב"ש דל"ל גז"ש זו וס"ל דאין שאלה בהקדש נ"ל מדכתיב וידבר משה את מועדי ה' ליחיד מומחה וג' הדיוטו' כדמפ' התם. והני קרא עדיפא טפי מכל הני קראי דסמכי הני תנאי להתיר נדרים בגמ' דמ"מ לא ש"מ לחלק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות. והשתא תקשה בין אמתני' דקאמר התר נדרים פורחים באויר בין להני תנאי דבגמ' דסמכו אקראי למה לא נ"ל ודבר הלמוד בגז"ש יש להם ע"מ שיסמכו דהא תנא סיפא הדינ' והעריות מהא דב"ש וב"ה וי"ל דאי לאו דגמיר' לן התיר נדרים מתורה שבע"פ לא הוי ידעינן האי גז"ש דזה הדבר למנ"מ דקא מייתי לכל ישראל לפ' נדרים ולראש מטות לשחוטי חוץ לב"ה ולא הוי מוקי להו כלל דלענין התיר נדרים והקדש ביחיד מומחה ובג' הדיוטות מיירי דמסברא אין לנו שיש לנדרים היתר ולא הוי ידעינן גז"ש זו למאי אתי' כלל. א"נ הוי דרשינן לה לדרשא אחרינא וכן הא דרשא דמועדי ה' לב"ש לא הוי דרשינן להכא אי לאו דא"ל עיקר להתיר נדרים מתורה שבע"פ או מהני קראי דאמר בגמ'. ובהכי נ"ל נמי הא דל"נ לעיקר התיר נדרים מדאמ' בפ"ט דנדרים (דף סה) המודר הנאה מחבירו בפניו א"מ לו אלא בפניו ונ"ל מדכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה א"ל במדין נדרת לך התר נדרך במדין א"ו אי לאו דנ"ל לעיקר התיר נדרים ממקום א' לא הוי דרשינן להני קראי להכא וכדפי':

רא"א יש להן ע"מ שיסמכו שנאמ' כי יפלא. מכאן נ"ל ליישב הא דפ"ד דנזיר (דף ל"ב) דתנן התם זו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירי' מן הגולה ומצאו בה"מ חרב א"ל נחום המדי אלו היית יודעין שבה"מ חרב הייתם נודרים א"ל לא והתירן וכשבאו הדבר אצל חכמים אמרו כל שנדר עד שלא חרב בה"מ נזיר משחרב בה"מ אינו נזיר ובגמראי א"ר שטפוהו רבנן לר"א ואוקמוהי בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד דבר ר"א וחכמים אוסרים פי' מדלא פליג הכא גבי מי שנזיר עד שלא חרב הבית לומר דאינו נזיר ש"מ דהדר בי לגבי חכמים דאין פותחין בנולד. וק"ל ע"ז הא שמעינן לי' לר"א בפ"ו דערכין (דף כ"ג) גבי מקדיש נכסיו והיו עליו כתובות אשה דס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש ושמעינן לב"ש ריש פ"ב דנזיר (דף ט) גבי הריני נזיר מן הגרוגרות דהוי נזיר ומפרש בגמ' טעמי' דב"ש דאזלי לטעמי' דאין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש א"ש בנזירות. וכיון שכן מנ"ל דהדר בי' ר"א דילמא לעולם ס"ל בנדרים ושבועות דיש בהן שאלה לכ"ע דפותחין בנולד והא דלא פליג אנזיר עד שלא חרב הבית משום דא"ש כלל בנזירות אפילו בלא נולד ואע"ג דאין זה הכרח לומר משום דס"ל כב"ש בהא דהקדש דא"ש דס"ל הכא בנזירות ג"כ. מ"מ ניחא טפי לומר דלא הדר בי'. ועוד דהשתא לדברי רבא ה"ל ג' מחלוקת בדבר לב"ש א"ש לא בהקדש ולא בנזירות ולב"ה יש שאלה בשניהם ולר"א בנזירות יש שאלה אבל לא בהקדש. ועוד בלא"ה בכ"מ אמרי' ר"א שמותי הוא ופי' התוס' ר"פ ר"א דמילה (דף קל) ע"פ הירושלמי דעומד תמיד בשיטת ב"ש וכ"ת אם אי' דס"ל כב"ש גבי נזירות ה"ל לאפלוגי אסיפא דמשחרב בה"מ דהא טעמא דב"ש דאין שאלה בהקדש משום דס"ל הקדש טעות הקדש כדאמר התם פ"ו דערכין ליתא דבהאי דסיפא אפי' ב"ש מודו דאינו נזיר כיון דלא חל נדר זה אפי' רגע אחת מעיקרא דומיא דרישא דמי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו ומצא שנגנבו אם עד שלא נגנב בהמתו נדר ה"ז נזיר ואם משנגנבו בהמתו נדר אינו נזיר וזה טעות טעה נחום כו' ש"מ הא דנגנבו בהמתו וההוא עובדא דנחום שווי' וגבי האי דנגנבו פי' התוס' דאפי' ב"ש מודו בהא דאינו נזיר. א"כ ה"ה דמודה בהא דאי משחרב בה"מ נדר דאינו נזיר. אבל ע"פ הא דשמעתין א"ש מדיליף ר"א הני ב' כי יפליא דא' כתב רחמנא גבי ערכין וא' גבי נזירות דאחד לאיסור וא' להתיר והא ההוא דערכין ע"כ לאו להיתר אתא כיון דס"ל דא"ש בהקדש אפי' בקדושת דמים כההיא דמקדיש נכסיו דפ"ו דערכין. וכי אתי להיתר בע"כ ההיא דנזירות וש"מ לר"א דיש שאלה בנזירות ובע"כ הדר בי' מההיא דפותחין בנולד וכדאמ' רבא [וק"ל] אהא דקאמר ב' פעמי' כי יפליא א' לאיסור וא' להיתר משמע דלא מיותר אלא חד כי יפליא וחד לגופי' קאתי דהא לא דריש מהם אלא דרשא אחת להיתר וכן בסמוך לר"ט דא' לאיסור ל"צ קרא מיוחד דהא איסור ע"י דיבורו בהדי' כתי' בקרא:

דאי מדר"א דילמא כדר"י כו' לא ניתנה נזירות אלא להפלאה. וק"ל לב"ש הרי כי יפליא ב' פעמי' דהא הפלאה להתיר בין בערכין בין בנזירות לית להו דהא ס"ל אין שאלה לא בנזירו' ולא בערכין כמ"ש בסמו' והא דר"ט נמי ל"ל כדתנן בפ"ה דנזירו' גבי הריני נזיר שזה נזיר ב"ש אומר כולן נזירין כו' רט"א אין אחד מהן נזיר שלא ניתן נזירות אלא להפלאה והדבר מעצמו נמי מוכרע כיון דס"ל אין שאלה בנזירות וטעמא משו' דנזיר טעות נזיר כ"ש דהפלאה ל"ל. דטעמא דמאן דבעי הפלאה משום דכיון דתלה נזירתו בתנאי לא גמור בלבו ואי נזירות אפי' בטעות מהני כ"ש על תנאי. וי"ל דמבע"ל להא דדריש לי' רבא בפ"ק דנדרי' דידי' שאין מוכיחי' לא הוי ידי' דכתי' נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירו' בהפלאה ומכי יפליא נפקא הא כדאמ' רפ"ט דנזיר (דף סב) כי יפליא ל"ל לידי' שא"מ אתו ומיהו לאביי דס"ל התם ידים שא"מ הוי ידים האי כי יפליא ל"ל לב"ש ולמסקנא דהתם בפ"ק דנדרים דמוקי אביי הא דידי' שא"מ בפלוגתא דתנאי ר"י ורבנן ואיהו כרבנן ס"ל א"ש ובחי' למס' נדרי' ונזיר יתבאר כ"ז באורך:

באפי נשבעתי ולא הדרנא בי. פי' התוס' דהאי קרא לאו בביאת הארץ מיירי דודאי לא הדר בי' שהרי לא באו לארץ אלא לחלק לעה"ב ומצינו תנא דאמר בחלק (ד' קט) דור המדבר יש להן חלק לעה"ב:

וק"ל הא אמר ר"א התם באים הם לעה"ב שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח אלא מה אני מקיי' אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרני בי וא"כ ל"ל לר"א למילף להיתר נדרים מכי יפליא ב' פעמים מאשר נשבעתי הוי מ"ל לדידי' וי"ל דמ"מ ניחא לי' טפי להבי' מקרא של תורה:

[אבני שהם] דילמא לאפוקי מדשמואל דא' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קמ"ל דלא. פי' לאפוקי אתי דבהקדש בגמר בלבו סגי אבל גבי שבועות ונדרים איתא לדשמואל וה"ט דגבי שבועה לבטא בשפתים כתיב בי' אבל בהקדש כל נדיב לב כתיב משמע דבגמר בלבו נמי סגי' והכי אמרינן להדי' בפ"ג דשבועות (דף כו) וכן פי' התוס' בשמעתין וק"ל כיון דבהקדש בגמר בלבו סגי' הא דתנן פ"ג דתרומו' ומייתי לה בפ"ה דפסחי' (דף מ) המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו' לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שוים ומדאמ' לא אמר כלום עד שיהי' פיו לבו שוים משמע במתכוון לומר עולה ואמר שלמי' אפי' עולה לא הוי הואיל ואין פיו שוה ללבו ואמאי הא כיון דגמר בלבו לעולה דל מכאן דבור פיו משעה שגמר בלבו לעולה סגי וה"נ קשה דהמתכון לומר תרומה ואמר מעשר דל"א כלום ואפי' תרומה לא הוי ואמאי הא תרומה ניטלת במחשבה כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדא' רפ"ב דקדושין (דף מא) ובהאי שמעת' דשבועו' אמרינן דהוי תרומ' וקדשי' (ג) [צ"ל ב'] כתובי' הבאים כאחד ופי' התו' דתרומה ממש קאמר דניטלת במחשבה וגמר בלבו וא"כ דל מיני' דבורו ולהוי מיהת תרומה כדגמר בלבו וי"ל דהתם בפ"ב דשבועות מקשינן לשמואל מהא דתני' בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל ולכל אשר יבטא ואמ' הא גופי' קשיא אמ' בשפתים ולא בלב והדר א' גמר בלבו מנין וא' ר"ש ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתי' ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל א"י אלמא אפי' למאי דס"ד דשבועה בגמר בלבו סגי אפ"ה אם גמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא לאו כלום הוא. וה"נ א"ל הא דנתכוון לומר תרומה ואמר מעשר א"נ עולה ואמר שלמים מיירי בכה"ג דגמר בלבו להוציא בשפתים תרומה או עולה ואמר מעשר או שלמים מש"ה ל"א כלום ואע"ג התם במסקנא מתרץ לה הכי אליבא דשמואל בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורים הוציא פת סתם מנין ת"ל לכל א"י והשתא אין לנו מקרא דגמר בלבו להוציא ולא הוציא דלאו כלום הוא היכא דגמר בלבו סגי כגון תרומה וקדשים י"ל דהא למסקנ' מסברא ידעינן לה דגמר להוציא כל כמה שלא הוציא לאו כלום הוא וא"ל קרא להכי דוודאי למאי דס"ד מדוחק ר"ל כן הואיל וא"א לפרש הברייתא בע"א אבל למסקנא מסברא אתי. א"נ י"ל ע"ד שפי' התוספו' התם דהא דיליף שמואל מלבטא בשפתים ולא ג"ב לאו מיתורא אתיא אלא פשטא דקרא הוא מדפריך התם ונגמור מקדשים ומשני דהוי תרומה וקדשי' ב"כ הבאים כא' והשתא ל"ל קרא גבי שבועה א"ו אינו מיותר לכך וה"נ למאי דס"ד דה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא אינו מיותר לכך אלא מסברא אמר' הכי והוא הדין למסקנא נמי אמר' הכי [ע"כ מאבני שהם]:

ואי מדחנני' דילמא כדר"ג. ק"ל הא דר"ג מנשבעתי אחא דש"מ דנשבעין לקיי' את המצוה ומ"מ היתר נדרי' נ"ל מדאמר ואקיימה מכלל דאי בעי שלא לקיים ולשאול עליו ש"ד. וי"ל דהא דאמ' ואקיימה לאו למימר דאי בעי שאל עליו אלא ה"ק נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך כלומ' דעיקר כוונתו בשבועתו היתה כדי לזרוזי נפשי' לקיים את המצוה וכדמסיק בפ"ק דנדרים (דף ח') הא קמ"ל דשרי אנשי לזרוזי נפשי':

[אבני שהם] מנין שנשבעין לקיים את המצוה. בפ"ק דנדרים פריך עלה והלא מושבע ועומד מהר סיני ופי' הרא"ש והלא מושבע ואין שבוע' חל על שבוע' ודרשינן לה בפ"ג דשבועות (דף כז) מלהרע או להיטיב דבהטבת רשות איירי ולא בקיום מצוה מפי' משמע דבקיום מצוה אין שבועה חלה כלל אפילו במזיד לאיסור ולמלקות אינו חלה כלל אבל הר"ן מסיים עלה וכ"ת ה"מ לקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כתיבי אבל בל יחל איכא אפי' לדבר מצוה א"כ מאי נשבעתי ואקיימה הכי הל"ל נהי דאימעט מצוה מקרבן מבל יחל ל"א כדאמ' התם מילתא דליתא בלאו והן א"נ בלהבא דאמעט מקרבן מלהרע או להיטיב ול"א ממלקות ולהא ל"צ קרא א"כ מ"ק נשבעתי ואקיימה ומתרצינן הא קמ"ל דשרי לאינש לזרוזי נפשיה כלומר דוודאי ל"צ האי קרא לומר שחל לגבי' ב"י אלא ה"ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה וק"ל על פי' הר"ן הא בפ"ב דנדרים (דף יו) נ"ל דאין נשבעין לעבוד על המצות מדכתיב לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים ופריך מהתם נ"ל מלהרע או להיטב נ"ל מה הטבה רשו' אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שאין רשות בידו ומשני חד קרא למפטרי' מקרבן שבועה וחד למפטרי' מלאו דשבועה ש"מ דאין שבועה חלה בביטול מצוה לגמרי אפילו לבל יחל. מיהו י"ל דה"מ דאין שבועה חל על ד"ח לגמרי אפי' לבל יחל ה"מ הנשבע לבטל כגון שלא ישב בסוכה ושלא ליטול לולב אבל לקיים המצוה לישב בסוכה וליטול לולב חלה עליו דהא התם בפ"ג דשבועות תנן נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור לקיים ולא קיים ריב"ב מחייב מק"ו מדבר הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני א"ל לא א"א בדבר הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטול פטור והא מתני' גבי קרבן שבועה נשנית וכיון דלרבנן נשבע לקיים אינו פטור אלא מטעמא דליתא בלאו כהן וקרא גבי קרבן שבועה להרע ולהטיב כתיב דמשמע דבר וחילופו דהיינו לאו והן אין לנו לפוטרו אפי' בנשבע לקיים אלא מקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כחי' אבל לבל יחל דנ"ל מל"י דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמי' זה אינו אלא בביטול מצוה אבל בקיום מצוה אין לנו ואע"ג דלרבנן א"א למיליף דלבל יחל חל בקיום מצוה מק"ו דדבר רשות כדנ"ל לריב"ב מהאי ק"ו לענין קרבן דהא דס"ל לענין קרבן אינו חל אף לקיים מעתה אף לענין ב"י א"א למילף מדבר רשות דהא א"ל קרבן יוכיח שחל ע"ד רשות ואינו חל עד"מ אפילו לקיים אף אני אביא לענין ב"י מ"מ בלא האי ק"ו מדבר הרשות כיון דלא גלי קרא שענין ב"י דלא חל אלא בלבטל. מסברא אין לנו ללמוד לקיים מלבטל דלבטל דין הוא שלא יכול לבטל דברי הרב אבל לקיים מהיכי תיתי דלא והא דיליף ריב"ב לקיום מק"ו ולא נ"ל מסברא כדפי' י"ל דאלומי אלים למילתא ע"י ק"ו אע"ג דסברא הוא ועוד דהמדקדק באותה סוגיא היטב יראה דלענין קרבן שבועה א"א ללמדו אלא ע"י ק"ו דממעוטי דקרא דהת' איכא למעט לקיים כמו לבטל ועוד דאפי' לרבנן איכא למיליף לקיים מק"ו דדבר הרשות ול"ל קרבן שבוע' יוכיח שאינו חלה בלקיים לרבנן דאיכא למיפרך מה לקרבן שבועה דבעי הן ולאו לרבנן משא"כ לאו שבועה דלא בעי מידי דאיתי' דווקא בהן ולאו כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות (דף כד) גבי הא דשלא אוכל ואכל עפר דלענין מלקות לא בעינן לאו והן וכיון שכן לענין מלקות איכא למיליף שפיר דבקיום מצוה חל ק"ו מדבר הרשות ול"ל קרבן שבועה תוכיח דמה לק"ש דבעי לאו והן משא"כ לענין מלקות דל"ב לאו והן וזה שלא כדברי תוס' בפ"ג דמכות (דף כב) גבי יש חורש תלם א' וח"ע משום ח' לאוין ופריך הגמ' ולחשוב למי כגון דאמ' שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט והקשו התוס' הא ליתא בלאו והן ותירצו דאולי י"ל דמ"ל בהן כגון בעפר תיחוח כו' וא"צ לזה דלענין מלקות לא בעי לאו והן [ע"כ מאבני שהם]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף