טורי אבן/חגיגה/ב/א

טורי אבן חגיגה ב א

טורי אבן
מסכת חגיגה
דף ב ע"א

משנה חוץ מחש"ו כו'. בירושלמי קאמר בד"א בראיי' קרבן אבל בראיי' פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל אנשים ונשים וטף. והתוס' פי' דגמרא דידן לא ס"ל הכי והבי' ראי' לזה ואינו מוכרח אבל ל"נ להביא ראי' דאפי' מראיית פנים נמ' פטורין מפ"ק דר"ה (דף ו') דבעי ר' זירא אשה מהו בבל תאחר מי אמרינן הא לא מחייבה בראי' או דילמא הא איתא בשמחה א"ל אביי תיפוק לי' דהא איתא בשמחה ופריך והאמר אביי אשה בעלה משמחה ומשני לדבריו דר"ז קאמר ואי אשה חייבת בר"פ מאי קא מיבעי לי' לר"ז פשיטא דאיתא בב"ת כיון דמחויבת בר"פ. ואפי' אביי לא קאמר תיפוק לי' דהא איתא בשמחה אלא לדבריו דר"ז משמע למאי דס"ל לדידי' דאשה בעלה משמחה ליתא בב"ת ואמאי תיפוק לי' דאיתא בר"פ אלא ש"מ דאפי' מר"פ פטורה והתוס' ראי' מדאמרינן בגמרא (דף ו') אימא דמחייבה בשמחה אייתו. ולא קאמר נמי דמחייב' בר"פ משמע דפטורה ולדידי אינו ראי' דנקט שמחה דמילתא דפסיקתא היא דאלו מר"פ הרבה פטורי' כגון שמע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כדאמרינן בגמרא מגז"ש דראי' ראי' מהקהל. ובהא וודאי אפי' גמרת ירושלמי מודה. דהני פטורי דמתני' מייתי לה לחיובא בר"פ מהקהל בהאי גז"ש א"כ מאן דפטור בהקהל בר"פ וודאי נמי פטור אבל בשמחה וודאי מחייבי כדאמרינן בגמרא וכן מי שאין לו קרקע פטור מר"פ וחייב בשמחה וכמו שאכתוב לקמן. אבל מהא דפ"ק דר"ה וודאי ראי' ברורה הוא דהא דשקיל וטרי אשה מהו בבל תאחר בע"כ מיירי שאין בה אחד מכל הני פטורי דאמרן דאם לא כן מ"ש אשה דקא מבע"ל ה"ל למיבעי נמי באיש כיון דפטור מן הראי' מהו בב"ת אלא וודאי מאשה דיש בה כל תנאי דחייבי ראי' דאיש כה"ג וודאי איתא בב"ת דהא איתא בראי' ואפ"ה מיבע"ל באשה ש"מ דאשה מצד עצמה פטורה מן הראי' לגמרא דידן ודלא כירושלמי ועוד נ"ל להביא ראי' לזה מהא דפריך בגמרא (דף ד') זכור להוציא את הנשים ל"ל קרא מ"ע שהז"ג היא ואי בר"פ נשים חייבות ובע"כ קרא דזכור בא להוציא את הנשים מקרבן ראי' הא קרבן ראיי' מקרא דלא יראו פני ריקם נפקא דהוא לא תעשה מאי ק"ל הא ל"ת אפי' שהז"ג קיי"ל דנשים חייבות כדתנן בפ"ק דקידושין. אלא וודאי ש"מ דנשים אפי' מר"פ פטורים וכיון דפטורים מר"פ דה"ל מ"ע שהז"ג ממילא פטורה מהל"ת דלא יראו פני ריקם דנפקא לן מיני' קרבן ראיי' דתליא ובא מחמת מ"ע דר"פ דהא לא יראו פני ריקם כתב רחמנא והשתא פריך שפיר ל"ל קרא ולפנינו בסוגי' דאיזה קטן אבאר עוד:

ומ"מ נ"ל ללמוד מן הירושלמי הזה שר"פ וקרבן ראי' תרתי נינהו ואם ראה פנים ריקם בלא קרבן ראי' מצות ר"פ מיהו קיים שהרי לפי דברי הירושלמי יש שמחויבים בר"פ ואין חייבין בקרבן ראיי' דתרתי נינהו ואפשר להא בלא הא א"כ אפי' מאן דמחויב בקרבן ראיי' אם עבר וראה פנים בלא קרבן אע"ג דעבר בל"ת דלא יראו פני ריקם מ"ע מיהו דר"פ קיים והרמ"בם ז"ל כתב (בפ"א מה' חגיגה) מי שבא בעזרה ביום א' ולא הביא עולה לא די שלא עשה מ"ע אלא עובר על ל"ת שנאמר לא יראו פני ריקם ולפי דעתו צ"ל דלאו דל"י פני ריקה הוא תנאי לעשה דיראה כל זכורך ואם ראה פנים ריקם מ"ע לא קיים. וק"ל מההיא דירושלמי והא וודאי אין סברא לחלק בין מי שמצווה על לאו דלא יראו פני רקם דלזה הא בלא הא לא סגי ובין מי שאינו מצווה על לאו זה דהא כיון דמשכח' לה למצוות ר"פ בלא קרבן ש"מ דאין קרבן מעכב למצוו' ר"פ אלא וודאי המחויב בקרבן ראיי' ראה פנים בלא קרבן אע"ג דעבר בל"ת מ"ע דר"פ מיהו קיים מיהו בהא י"ל דוודאי לפי דברי ירושלמי דאיכ' מאן דמחייבו בר"פ ואפ"ה פטורים מקרבן ראיי' אין קרבן ראיי' מעכב למצו' ר"פ. אבל לפי גמרא שלנו דס"ל דליתא לחיוב ר"פ בלתי קרבן ראיי' והחייב בזה חייב בזה והפטור בזה פטור בזה ק"ר מעכב לר"פ ואם ראה פנים בלא ק"ר אפילו מצוות ר"פ לא קיים ולקמן אכתוב עוד בזה:

טומטום ואנדרוגנוס ונשים. כאן הקדים טומטום ואנדרוגינוס לנשים ובפ"ק דביכורים תנן העבד האשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין משום שאין יכולין לומר אשר נתת לי ה' התם טעמא מפני שהארץ לא נחלקה לנקבות וטומטום ואנדרוגינוס נמי לא נטלו חלק בארץ והיינו מפני שהן ספק אשה משום הכי הקדים נשים להן דמה"ט אין קורין מפני שהן ספק אשה אבל כאן הקדים לשנותם קודם לאשה דהא לאו משום ספק אשה פטורי' דהא טומטום אפילו ביציו מבחוץ אע"ג דוודאי זכר הוא אפ"ה פטור כדאמרינן בגמרא ואנדרוגנוס אפי' למ"ד ברי' בפני עצמה הוא אפ"ה פטור כדאמר בגמרא ומכל מקום שנה שם התנא לאנדרוגינוס בתר אשה דדרך התנא בכ"מ לשנות טומטו' ואנדרוגנוס ביחד כ"ש למ"ד אנדרוגינוס ספיקא הוא דא"ש טפי והא דמקדים שם עבד לאשה וכאן שנה עבדים שאינה משוחררים בתר נשים. י"ל משום דהתם טעמא דתרווייהו משום שלא נטלו חלק בארץ ולא ילפינן חד מאידך אבל (הכי) [צ"ל הכא] ה"ט דעבד פטור משום דילפינן לה לה מאשה תנא עבדים בתר נשים דמנשים אתיא לה פטורא דעבדים אפילו לרבינא דמפ' לעבדים שאינם משוחררים דמתני' במי שח"ע וח"ב ונפקא לי' מאל פני אדון ה' מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה כו' ולא אתיא לה מנשים מכל מקו כיון דעבדים דמתניתין ודמס' ביכורים לאו חדא גוונא נינהו. א"ש ותו לא קשה מידי:

ועבדים שאינם משוחררים. משמע אבל עבד משוחרר חייב בראיי'. וק"ל הא אמר רב אמי בפ"ק דפסחים (דף ח') כל אדם שאין לו קרקע אינ' עולה לרגל ונפקא לי' מלא יחמוד איש את ארצך בעלת' לראות וסתמא דמילתא אקרקע דארץ ישראל קפיד קרא. וה"נ משמע ספ"ק דקידושין (דף לט) שדך למעוטי זרעים שבחוץ לארץ והא גרים ועבדים לא נטלו חלק בארץ ולא משכחת לה שיהי' להם קרקע בא"י אלא שדה מקנה החוזרת ביובל וא"כ לריש לקיש דס"ל בספ"ד דגיטין (דף מח) דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא קרינן בי' אשר נתת לי ה' א"כ ה"נ לא קרינן בי' ארצך וא"כ גר ועבד משוחרר היכא משכחת לה שיהי' חייב בראיי' הא למ"ל שיהי' להם קנין הגוף בקרקע שבארץ ישראל. מיהו בהא י"ל דמשכחת לה קנין הגוף כגון שנשא בת ישראל יורשת נחל' ומתה וירשה וכמ"ד ירושת הבעל דאוריית' בפ' יש נוחלין דאין חוזרת ביובל כדאמ' בס"פ יש בכור (דף נג) אלא שמ"מ קשיא לי למה לי' למעוטי מי שחציו עבד וחב"ח מאל פני האדון כדאמרינן בגמרא תפוק לי' דאין לו קרקע בארץ ישראל. וליכא למימר בנשא אשה וירשה הא בפ"ד דגיטין (דף מ"ג) מיבעי לי' במי שחציו עבד וחציו בן חורין אי קידושין תופסין בבת ישראל ולא איפשטא מיהו יש לומר למאי דמסיק רב חסדא התם מחלוקת ביובל ב' אבל ביובל א' דברי הבל מביא וקורא ומוקי לה לכמה סתמי מתניתין דמייתי התם ביובל א' הכי נמי איכא לאוקמי מתניתין. אי נמי יש לומר בזמן שאין היובל נוהג כגון משגלו שבט ראובן ושבט גד אי נמי בזמן בית שני שלא נהג יובל מה"ת שאין כל יושבי' עלי' כדאמרינן בספ"ב דעירוכין (דף ל"ג) ואין שדה מקנה יוצאת ביובל ומצות ראי' נוהג הואיל והבית הי' קיים וצריך קרא (למעוט) [צ"ל למעוטי] מי ששהה שח"ע לפטרו מן ראיי' לאותו זמן:

החיגר והסומא. כל הני נפקא לי' בגמ' מדכתיב רגלים מכאן נראה לי דהפטור פטור נמי מן הראיי' דהא רגלים גבי חגיגה כתיב שלש רגלים תחוג בשנה ואפ"ה פטור נמי מן הראיי' והכי נמי תנן בית הלל אומרים כל שאין יכול לאחוז בידו של אביו כו' שנאמר שלש רגלים והרי מייתי לה מן הרגלים שנאמר גבי חגיגה לראיי' דהא כולי מתניתי' מפטורי ראיי' מיירי ש"מ דילפינן ראיי' מחגיגה והכי נמי תשלומי ז' גבי חגיגה כתיב וחגותם אותם לה' שבעת ימים וגבי ראיי' לא כתיב. וא פ"ה ראיי' נמי יש לה תשלומין כל ז' כדתנן לקמן פ"ב והכי משמע בגמרא גבי לאתויי חיגר ביום ראשון. ובגמ' אפרש דהוא הדין דילפינן נמי חגיגה מראיי':

הכל לאתויי מאי. ק"ל לימא לאתויי ערל ודלא כר"ע דמרבה לערל כי טמא כדאמרינן לקמן (דף ד') ומכאן אני אומר הא דאמרינן בפ' ערל (דף ע"ב) אהא דאמר התם ערל פסול לקודש ומוקי לה רב יוסף כר' עקיבא דמרבה לערל כי טמא. ופריך לה רבא לא לישתמיט תנא ולתני הערל והטמא ולימא כר' עקיבא ופריך ולא והא תניא הערל והטמא פטורין מן הראיי' ודחי התם משום דמאוס היינו משום דלכ"ע פטור מה"ט ואפי' לרבנן וכן פי' שם התו' בתחילה. הילכך אליבא דרבא אי אפשר לומר כאן דלאתוי ערל אתי דהא פטור הוא לכ"ע ודלא כדפי' התו' אח"כ דמהאי טעמא דמאוס הוא דמרבה לערל כטמא אבל לרבנן ערל חייב בראיי' דא"כ הוי לי' הכל לאתויי ערל לחיי' בראיי' וכרבנן א"ו כדפרשתי:

לאתויי חיגר ביום ראשון. מכאן ק"ל על מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות חגיגה) הראיי' האמורה בחורה הוא שיראה פניו בעזרה בי"ט ראשון של חג ויבי' עמו קרבן עולה כו' ומי שבא בעזרה ביום א' ולא הבי' עולה כו' משמע מדבריו דחצות ראיית פנים אינו אלא ביום א' לחוד ואין לו תשלומין כל ז'. וה"מ ממ"שכ עוד מי שלא הקריב בי"ט ראשון עולות ראיי' ושלמי חגיגה ה"ז מקריב בשאר ימות הרגל שנא' ז' ימי' תחוג מלמד שכולן ראוים לחגיגה ואילו ר"פ ל"ק ש"מ דס"ל דאין לו תשלומין כל ז' והא לפ"ז לא משכחת לה תשלומין לעולת ראיי' אלא א"כ הי' בר חיוב בראיות פנים בי"ט ראשון דאם לא הבי' עולת ראיי' בו ביום מבי' כל ז' אבל אם לא הי' בר חיוב בראיית פנים בי"ט ראשון תו לא מחייב בעולת ראייה כלל דהא ע"ר חיובא דידי' תלי' בר"פ כדכתב ולא יראו פני ריקם מאן דאית בר"פ אית בלא יראה ריקם ומחויב להבי' עולת ראיי' ומאן דליתא בר"פ ליתא בעולת ראי' התלוי בה. והשתא היכי קאמ' הכל לאתויי חיגר ביו' א' ונתפשט בב' הא כיון דהוי חיגר ביו' א' ופטור מר"פ כי נתפשט ביום ב' מה הוי הא פטור מר"פ כל זמנו שהוא יט"ר. פטור נמי מעולת ראיי' התלוי בה ותו לא מחייב אפי' נתפשט בב'. ולא משכחת לה לפלוגתא זו לקמן אי כולן תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה דנ"מ לחיגר בי"ט ראשון ונתפשט בב' אלא לענין חגיגה דמיירי התם אבל עולת ראיי' התלוי בר"פ אם אי' דאין מצות ר"פ נוהג אלא בי"ט ראשון לחוד ולא בשאר ימות הרגל חיגר ביום א' א"ל תשלומין אפי' לעולת ראיי' אפי' למ"ד כולן תשלומין זה לזה הואיל ובזמן חיוב ר"פ לא הי' בר חיוב פקע מצותו לגמרי עם עולת ראייה התלוי בה ותו לא הדרי רכבי' עליו אפי' נתפשט בב'. א"ו מצות ר"פ יש לה תשלומין כל ז'. והשתא למ"ד תשלומין זה לזה חיגר ביט"ר ונתפשט בב' יש לו תשלומין וחייב בר"פ וע"ר התלוי בה כמו בחגיגה. והא ליכא למימר דחיגר אינו פטור אלא מעולת ראי' אבל לא מר"פ ואע"ג דכל הני פטורי דמתני' מר"פ נמי פטרי' דלא כירושלמי ה"מ בח"שו הואיל ופטורי' מכל מצות וה"נ נשי' ועבדים דפטור דידהו נפקא לי' מזכורך ואת פני אדון ה' דכתיב גבי ראי' פנים גופ' אבל חיגר וחביריו דנ"ל מרגלים דכתיב גבי חגיגה אין ללמוד מהא לראיית פנים אלא לע"ר לחוד דהוי קרבן דומיא דחגיגה הא ליתא דע"כ ר"פ נמי אתיא מחגיגה לפטורא דהא אמרי' בגמ' חיגר ברגלו אחת פטור מן הראי' שנאמ' רגלים ופריך הגמ' האי מבעי לי' פרט לבעלי קבין ומשני האי מפעמים נפקא והשתא אי איתא דלא גמרינן ר"פ מחגיגה א"כ ה"ה דחגיג' לא גמרינן נמי מראיי' פנים נימא רגלים דכ"ד גבי חגיגה למעוטי בעלי קבין מחגיגה ופעמים דגבי ראיי' לגופי' לפטרו מר"פ אתיא. א"ו גמרינן ר"פ וחגיגה מהדדי וש"מ חיגר כיון דפטור מחגיגה מר"פ נמי פטור ועוד נ"ל להביא ראיי' דמצות ר"פ נוהג כל ז' דהא תני לקמן (דף ז') ג' רגלים בשנה נצטוו לעלות ברגל וכו' ואין נראין חצאין משום שנאמר כל זכורך ואין נראין ריקנין משום שנאמר לא יראו פני ריקם ומדקאמר א"נ חצאין קודם א"נ ריקנין ש"מ דא"א חצאין אר"פ ממש קאי ולא אקרבן ראי' ומדקאמרי התם וא"נ חצאין סבר ר"י למימר מאן דאית לי' י' בנים לא ליסקו האידנא ה' ולמחר ה' ש"מ מצות ר"פ לאחר י"ט ראשון נמי איתא ואפי' אביי לא פריך עלה התם אלא משום דמילתא דפשיטא הי' דהי מנייהו משוי להו פושעים וה"מ מ"ל זריזי' מ"מ מודה דאית' למנות ר"פ לאחר יט"ר נמי אלא דהמאחר נקרא פושע ועצל. ומ"מ אין להקשות אדברי רמב"ם מסוגיא דהיו ישראל מחצה מאי' דפ"ז דפסחים (דף פ) כמ"ש בתשובה:

אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון הכל לאתויי מאי. ולמ"ל חיגר בשעה אחת ונתפשט בב' דהא פשיטא כ"פ התוס' וק"ל לימא לאתויי נעשה חיגר בליל יו"ט ראשון קודם עמוד השחר. ולא נתפשט עד יום ב' דאע"ג דהי' חיגר כל יט"ר אפ"ה יש לו תשלומין אפי' למ"ד תשלומין דא'. דלילה אין מחוסר זמן וה"ל בר חיובא בא' דהא לקמן (דף ט) פריך לר"י דאמר כולן תשלומין דא' ודלא חזי בא' ל"ח בכולן. הא' ר"י נטמא בליל מביא ואנזיר קאי שאם נטמא בליל ח' לטומאה ראשונה מביא ב' קרבנות אלמא אע"ג דל"ח להקרי' בלילה יש לה תשלומין. ומשני קסבר ר"י לילה אין מח"ז וה"ל מחויב בקרבן אלא שהלילה מעכבו מלהקריב אבל חיגר ביום א' אין עליו חובת ראי' מש"ה אין לו תשלומין משמע להדי' אם נעשה חיגר בתוך ליל יט"ר כיון דלילה אין מח"ז ה"ל מחויב בקרבן באותו מקצת הלילה קודם שנעשה חיגר ויש לו תשלומין דומיא דנטמא בליל ח' דנזיר והל"ל דלאתויי הא אתא וטובא קמ"ל לאפוקי ממ"ד התם ליל' מח"ז וחיגר לא חזי בא וא"ל תשלומין למ"ד כולן תשלומין דראשון. וי"ל דהגמ' ר"ל דלא נפש' ממתניתן ולא חדא דאפי' אם ת"ל כולן תשלומין דא' ולילה מח"ז אפ"ה אתא לאתויי הא דמסיק ואזיל תדע הא מצי למימר מאן דא"ל כולן תשלומין דא' ל"ל הא דרבינא ולאתויי מי שחציו עבד אתא. ורבינא ל"ל כולן תשלומין דא' ולאתויי חיגר ביום א' אהא. א"ו כדפי' דר"ל דלא נפשט ולא חדא. מיהו ראי' זו יש לדחות דלקמן דייק ממתניתין הא דרבינא מש"ה לא ר"ל דמ"ד כולן תשלומין דא' ל"ל דרבינא מ"מ בלא"ה יש לומר כדפי':

[אבני שהם] סומא בא' מעיניו פטור מן הראיי' שנא' יראה יראה. והא דתניא לקמן רגלים פרט לחיגר לחולה ולסומא דמשמע דווקא סומא בב' עיניו אבל בא' מעיניו לא דהא זה א"צ משענת אחר לבד מרגליו וליכא למעטו מרגלים ההוא רבנן היא דפליגי עלי' דר"י. ומכאן ק"ל הא דתנן ספ"י דמנחות (דף צד) סומא אינו סומך ובגמר' סומא מ"ט לא פליגי בה ריב"א ור"ח ח"א אתיא סמיכה סמיכ' מזקני העדה וח"א אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראיי' ופירש"י דהתם כתיב יראה יראה ואמ' פרט לסומא והרי ההיא דיראה יראה ר"י דרש לה וממעט מיני' אפי' סומא בא' מעיניו וה"ל לפ' אליבא דרבנן דממעטי סומא מרגלים ודווקא סומא בב' עיניו חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דהכי ניחא טפי דהא איכא למיד' מאי בנייהו והשתא א"א בשלמא למאן דיליף מע"ר אליבא דרבנן קאי דלא פטרי בראיי' אלא בסומא גמור בב' עיניו סומא בא' מעיניו א"ב למאן דיליף מראיי' סומך ולמאן דיליף מזקני עדה אפי' בא' מעיניו נמי לא כדאמר רפי"ב דיבמות (דף קא) מדאיצטריך לעיני למעוטי סומ' ש"מ אפי' הדיוטות דאס"ד סנהדרין בעינן ל"ל למעוטי סומא מדר"י נפקא דתנא ר"י כשם שב"ד מנוקין בצדק כך ב"ד מנוקין מכל מום והא סומ' בא' מעיניו נמי בעל מום הוא ואין בכלל זקני העדה של סנהדרין כדא' בפ"ק דסנהדרן ולמאן דיליף מע"ר סומא בא' מעיניו סומך דהא חייב בראיי' אבל א"א למאן דיליף מע"ר אדר"י קאי דפוטר סומא בא' מעיניו מן הראיי' וא"כ ה"ה נמי דאינו סומך מאי איכא בין מאן דיליף מע"ר לבין מאן דיליף לה מזקני העדה דבין כך וב"כ סומא בא' מעיניו נמי אינו סומך ומההיא סוגיא דיבמות תראה נמי שלא דק רש"י במה שפי' שם בפ"י דמנחות אמאי דיליף מזקני העדה שפי' דמה להלן סומא לא דאמר בפ"ק דסנהדרין (דף י"ח) אתך בדומה לך והא ליתא דבעל מום ממום אין בך אתיא והא אתך בדומה לך לענין פסולי יוחסין איירי ומיהו למאי דאפרש לקמן דמאן דיליף סמיכה סמיכה מעולת ראיי' כל דפטור מן הראיי' אין סומך א"כ טובא איכא בנייהו וניחא נמי לפרש"י [ע"כ מאבני שהם]:

כאן כמשנה ראשונה. פירש"י למשנה ראשונה מי שחציו עבד פטור אבל למשנה אחרונה כיון שיש ביד ב"ד לכוף להרב לשחררו הוי לי' כמשוחרר וחייב וכן פי' התו' רפ"ח דפסחים (דף פ"ז) תנן מי שח"ע וחב"ח לא יאכל משל רבו ודייק עלה בגמרא משל רבו הוא דלא יאכל משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משל עצמו ולא משל רבו ומשני כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה ופירש"י דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו [צ"ל אחרונה] לא יאכל והרמב"ם כתב (בפ"ב מה"פ) מי שחציו עבד וחב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו וגבי ראי' כתב (בפ"ב מה' ח') מי שח"ע וחב"ח פטור מפני צד עבדות שבו הרי שמפרש איפכא דלמשנה אחרונה פטור מן הראייה ולגבי פסח לא יאכל כלל. ופי' הר"א בנו דה' פ דלמשנה ראשונה עבדינן לי' תקנתא להוציאו מחיובו ומטעם זה אוכל משל עצמו ולמשנה אחרונה לא עבדינן לי' תקנתא שמא זה גורם לעכב שיחררו. אלא אומרים לרבו שאינו אוכל משלך דלא קרינן בו עבד איש ולא משל עצמו אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן לי' תקנה במצוה שהוא חייב בה מדברי סופרים דאלו מן התורה פטור כדדייק רבינא ממתניתין. ותימא לי כיון דהוא כטור מן התורה למשנה ראשונה איך יתחייבו רבנן להביא עולת ראיי' דאע"ג משום חולין בעזרה לית לן בה דאפשר לומר דמייתי לה לשה עולת נדבה מכל משמע דמייתי לה אפי' ביו"ט כמו כל חייבין בראי'. הא עולת נדבה לכ"ע אין קרב ביו"ט כדאמרינן לקמן בפירקן (דף ח') והכי נמי איך אוכל פסח משל עצמו מדרבנן הא כיון דמן החו' אין ראוי לאכול משל עצמו כעבד גמור הוי לי' פסח נאכל שלא למנוייו דאיכא איסורא דאורייתא וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ועוד קשה לי בשלמא גבי פסח עבדו לו תקנה שיאכל משל עצמו הואיל ובר חיובא דפסח הוא אלא שצד עבדות מעכב עליו מלאכול משום הכי עשו לו תקנה אבל ראיי' דרחמנא פטרי' מאל פני אדון ד' כדאמרינן לקמן ל"ל תקנה זו לחייבו מ"ש משאר פטורי ראיי' דלא תקנו לחייב לבד מקטן וכדי לחנכו. ומלבד הא אין פירוש זה נכון ואינם דברים של טעם א"ו עיקר כפרש"י ותו' דלמשנה אחרונה דינו כבן חורין לכל דבר כיון דכופין לרבו לשחררו הוי לי' כמשוחרר לכל דבר וחייב מן התורה במצות בין להקל בין להחמיר דהפקר ב"ד הפקר וכן פי' הראב"ד בהשגותיו וכ"ת הא בספ"ג דר"ה (דף כט) מסקינן דמי שחצי ועבד אינו מוציא אחרים ידי חובת שופר ואף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות דידי' ואמאי לא. לא מיבעי לעצמו דמוצי' אל' אף לאחרי' נמי מוצי' למשנ' אחרונ' דק"ל כוותי' כיון דבידינו לשחררו דינו כמשוחרר לכל דבר אפי' להקל כדאמרי' גבי פסח וראייה. ודוחק לאוקמי ההיא דפ"ג דר"ה דרב הונא ורב נחמן שקלי וטרי התם זה דלא כהלכתא. וי"ל דהתם מיירי בחצי עבד של קטן כיון דלאו בר כפיי' הוא כדאמרי' בפ"ד דגיטין (דף מ) גבי עבדא דבי תרי שחרר חד מינייהו קם אידך אקני' לבנו קטן א"כ לאו כמשוחרר הוא מש"ה צד עבדות במקומו עומד לפיכך אף לעצמו אינו מוציא והכי נמי אמרי' התם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ופי' התו' אפי' למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים דלאו בני כפי' נינהו וכי תימא א"כ לאוקמא לכולי מתני' כמשנה אחרונה ורישא דמרבי לחיובא בעבד של גדול דבר כפי' הוא וסיפא דפוטרו בשל קטן בשלמא האי דפ"ח דפסחים דלא מתוקמא לברייתא דלא יאכל לא משלו ולא משל רבו כמשנה אחרונה ובעבד של קטן דא"כ מאי לא יאכל משל רבו כיון דקטן הוא חלק בפסח מנא לי', הא קיימ"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא כד מסיק בפ"ד דנדרי' (דף לו). אבל האי דהכא תקשא. וי"ל משום דמתני' מיירי מתלתא עניינא גבי פטורה ראיי' בבא זו מהני דלאו בני דעה נינהו ותני להו בלשון יחיד חוץ מחרש שוטה וקטן וכן בבא ג' דפטורא דידהו נפקא לו מרגלי' החיגר וחביריו כדאמרי' בגמרא תני להו נמי יחיד. החיגר. והסומא. והחולה. ואלו בבא מציעא זו תני לעבדים ונשים בלשון רבים. ולא תני האשה והעבד בלשון יחיד א"ו בתרי גוונא עבדים מיירי בין של קטן ובין של גדול אע"ג דבר כפי' היא אפ"ה פטור. ובע"כ היינו כמשנה ראשונה ואיידי דתני עבדים בלשון רבים תני נמי לנשים בלשון רבים דבני חדא בוקתא נינהו. דעבד גמר לה לה מאשה כדאמרי' בגמרא וכה"ג דייק הגמרא בפ"ק דנדה (דף ח') מדתני הכא אשה והתם תני קטנות א"כ לאו קטנות דעלמא קאמ' אלא קטנות תרתי חדא דר' אליעזר וכו' ודלא כפי' התו':

ובהכי ניחא לי דקאמר הלא לא נברא העולם אלא לפרי' ורבי'. ואיכא למידק אי קיים כבר העבד פ"ו מאי איכא למימר ואמאי כופין הרב וכי תימא אין הכי נמי דאין כופין בקיים פ"ו. א"כ הוי לי' לאוקמי כולו מתניתין כמשנה אחרונה וסיפא בדקיים פ"ו דאין כופין. מיהו בהא י"ל דאמרינן בפ"ו דיבמות (דף ס"ב) הכל מודים פי' דפליגא התם בהי' לו בנים בגיותו ונתגייר דר' יוחנן אמר. קיים פ"ו דהא עבד לי' שבת וריש לקיש א' לא קיים פ"ו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מודין בעבד שאין לו חייס. פי' ואם היו לו בנים בעבודתו ונשתחרר דלא קיים פ"ו. והכי נמי בחצי עבד אזלינן לחומרא בתר צד חירות שלו מחמת צד חירות לא קיים. מיהו קשה לי לר' יוחנן דסבירא לי' בהי' לו בנים בגיותו ונתגייר דקיים פ"ו דנכרי יש לו חייס. אכתי משכחת לה עבד דקיים פ"ו בהיו לו בנים בגיותו ואח"כ נמכר לעבד ושחררו חציו דמשום מאי נכוף לרבו לשחררו. אי משום צד חירות שבו. לא יהי' אלא כולו ב"ח הא קיים פ"ו בבנים והיו לו בגיותי כדאר"י בנכרי ונתגייר ואי משום דאפסקי' עבדות בין גיותו לשחררו ועבד אין לו חייס הני מילי בבנים שנולדו לו בשעת עבדות הואיל ואין לו חייס כדנפקא לי' התם מקרא משום הכי כשנשתחרר לא קיים פ"ו אבל בנים שהי' לו כבר בגיותו קודם שנעשה עבד אפי' אח"כ כשנעשה עבד לא פקע שמו מהן וזרעו מתייחס אחריו ובניו מקרי וקיים פ"ו לר"י דאמר אפי' בנכרי שנתגייר דבאו לקדושה חמורה לא אמרינן כקטן שנולד דמי וקיום פ"ו ע"י בנים שהי' לו בגיותו כ"ש נכרי שנעשה עבד דלא בא אלא לקדושה קלה דלא אמרי' כקטן שנולד דמי ע"י קדושה זו דעבדות וכי תימא ח"כ מה פריך התם אהא דקאמר דעבד אין לו חייס מדכתיב ולציבא ט"ו בנים. אלמא יש חייס לעבד מאי ק"ל דילמא אותן בנים הי' לו בגיותו קודם שנעשה עבד. משום הכי לא פקע יחסו מהן אף לבתר שטבל לשם עבדות לא קשה מידי דלאו אדר"י פריך אלא אדריש לקיש דאמר אפי' ביש לו בנים בגיותו ונתגייר אין לו חייס משום דכקטן שנולד דמי א"כ ה"ה כשטבל הנכרי לשם עבדות ונכנס לקדושה וחייב בכל מצוה שהאשה מחויבת הוי לי' ג"כ כקטן שנולד וכדאמרינן בפ"ז דסנהדרין (דף נ"ח) עבד מותר באמו ובבתו דיצא מכלל נכרי והוי ליה כקטן שנולד נמצא כשטובל לשם עבדות פקע יחוס מבניו שנולדו לו בגיותו והשתא לא מצינו יחוס בבני עבד אפי' בנולדו לו בגיותו כ"ש בעבדותו והשתא פריך שפיר מול ציבא ט"ו בנים דבין נולדו לו בגיותו בין בעבדותו אין להם יחוס אבל לר' יוחנן לק"מ דאפשר לומר שנולדו לו בגיותו ולא פקע יחוסו מהן בעבדותו כמו מנכרי שנתגייר לר"י והשתא הדרא קו' לדוכתי' לר"י אמאי מוקי (לרישא) [צ"ל לסיפא] כמשנה ראשונה הא למשנה אחרונה נמי ניחא ובעבד שקיים פ"ו כבר בגיותו. והא ליכא למימר אע"ג דכבר קיים פ"ו אפ"ה איכא משום שבת. שהרי התוס' לפי (שיטתם) [צ"ל שיטת י"מ] פי' דהא דקאמר הלא לא נברא העולם אלא משום פ"ו לאו דווקא דעבד אינו מצווה על פ"ו אלא משום שבת קאמר. ליתא דבכבר קיים פ"ו שוב משום שבת נמי ליכא דאמרי' בפ"ד דמגילה (דף כ"ז) אין מוכרין ספר תורה אלא לישא אשה משום דהעולם לא לתוהו בראו אפ"ה אמרינן בפ"ו דיבמות (דף ס"א) דבקיים פ"ו אין מוכרין ס"ת לישא אשה בת בנים אלא נושא דלאו בת בנים. ועוד דבאותו סוגי' איכא למ"ד דבזכר ונקבה קיים פ"ו דהא איכא שבת. אלמא שבת ופ"ו חדא מילתא ובקיים פ"ו לית ליה בה משום שבת ולמאי דפי' ניחא מדנקט עבדים לשון רבים דייק לה ותדע לך דהכי הוא כדפי' דאם לא כן הא וודאי משכחת לה חצי עבד שאין כופין את רבו כגון שהעבד סריס דלאו בר שבת הוא והוי ליה לאוקמי (לרישא דמחייב) [צ"ל לסיפא דפטורי] במי שחצי עבד כהאי גוונא דאפי' למשנה אחרונה אינו כמשוחרר אלא וודאי ע"כ דייק לה מדנקט עבדים בלשון רבים ש"מ דאפי' אותן דבני שבת נינהו ואפ"ה פטורים ובע"כ היינו כמ"ר. (וכר) [צ"ל וכי תימא] מכל מקו' האי ברייתא דאין אוכל לא משל רבו ולא מש"ע ה"ל לאוקמי אף כמ"א ובעבד דלאו בר שבת מיירי דאין כופי' אף למ"א י"ל. דא"כ מאי קמ"ל פשיטא שאינו אוכל לא מש"ר ולא מש"ע א"ו בעבד דבר שבת מיירי וקמ"ל לאפוקי ממ"א:

והשתא דאתי להכי מה"ט נמי לא מ"ל בעבד של קטן דלאו בר כפי' דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין אוכל כלל:

ענ"ל אע"ג דמי שח"ע חייב בראיי' ואוכל בפסח מש"ע למ"א לאו למימרא דדיינינן לצד עבדות דידי' כאלו הוא בן חורין דהא ליתא דודאי כל זמן שלא שחררו רבו צד עבדות דידי' במקומו עומד לפיכך גבי תקיעת שופר אף לעצמו א"מ דלא אתי צד עבדות ומפיק צ"ח. ומ"מ בראייה חייב דהא אלו לא מיעטו קרא מאל פני האדון ה' היה חייב מצ"ח שבו אלא דקרא דאל פני האדון גלי כיון דרשות רבו עליו צ"ע מעכב על צ"ח מלחייב בראייה מש"ה למ"א כיון דכופין את רבו הואיל ואין רשותו עליו אע"ג דצ"ע במקומו עומד ומהאי צד פטור מן הראייה כל כמה שלא שיחררו אפ"ה כיון דאין רשות רבו עליו אין צ"ע שבו מעכב על צד חירות מלחייב בראייה מצ"ח שבו לחוד הוא דחייב אבל לא מצ"ע שבו. כ"ש לגבי פסח דבין צ"ע ובין צד חירות בר חיוב מיכל בפסח הוא אלא כל כמה דרשות רבו עליו מעכב עליו מלאכול מש"ע אלא מש"ר דווקא וכיון דלמ"א פקע רשות רבו מעליו לגמרי לפיכך אוכל מש"ע. משא"כ גבי תקיעת שופר אע"ג דאין רשות רבו עליו למ"א אפ"ה כיון דעדיין לא שיחררו אכתי צ"ע במ"ע מש"ה אף לעצתו א"מ דלא אתי צ"ע ומפיק צ"ח:

ותירץ זה נ"ל עיקר דאפי' למ"א צ"ע במ"ע ולענין מצות ולכל דבר. דהא בפ"ד דגיטין (דף מג) מבע"ל מי שח"ע וחב"ח דקידש ב"ח אי תפסי קידושין או לא ובפ"ד דיבמו' (ד' מה) דאי קידש בת ישראל צ"ע שבו משתמש בא"א ומשמע דאסורה לו אע"ג דקיימ"ל כמ"א. וה"נ אמר בשמעתין ב"ח א"י אלא כופין את רבו ועושהו ב"ח משמע דקודם שעשה ב"ח אסור בב"ח. ש"מ דצ"ע במ"ע כל כמה דלא שיחררו אפילו למ"א ותי' זה פי' שם בספ"ג דר"ה בח"י:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף