עריכת הדף "רידב"ז/שביעית/ט/ה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
אר"ח מכיון שתסרח מה שבשדה הותר מה שבבית פי' הר"ש והרע"ב והתוי"ט ז"ל דלאו משום דהוי ביעור אלא רק מרביעה שניה ואילך פקעה קדושתיה והטעם כתב התוי"ט ז"ל דלא אמרינן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית אלא דווקא אי הי' בשדה הי' ראוי לאכול משא"כ כאן כיון דאפילו אם הי' בשדה כבר נרקב וכלה ונפסד א"כ מה שנשאר בבית קים לא חל עליו חובת ביעור אלא רק פקע קדושתי' והותר לשרפו מפני הנאת אדם ומשמע מכאן דמאכל בהמה אסור להנאת אדם ע"י כילוי דלאכילה ולא להפסד וכ"כ הרע"ב ז"ל במשנה הזאת וכך פסק. הרע"ב ז"ל בפ"ה מה' שמטו"י וכתב הכס"מ ז"ל בהי"ט הא דאסור מאכל בהמה בהנאת של כילוי לאדם הוא נלמד ממשנה הזאת ע"ז מסיק דתבן של שביעית אין שורין אותו בטיט שריין בטיט בטל משום דהוי הנאה של כילוי וכן אין נותנין אותו בכר כו' ואח"כ שאל מהו שיהא אסורין משום ספיחין פי' אם גזרו עליהם ספיחים או לא כו' ומסיק א"ר ירמיה מתניתין אמרה שהיא מותר דתני הצבועין כו' ולוקחין מורסן ואינו חושש דלא חיישינן שמא הוי מן המשומר הרי דלא גזרו על הספיחין כדמסיק סבר ר' ירמיה אפילו מן החשוד כו' א"ר שמאי מתניתא אמרה שהוא אסור דתנינן תמן ובשביעית ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם פי' דאיתא (בפ"י דמס' תרומות) דבשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש שנפלו לתוכן חולין אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם וע"כ דהא דאוסר שביעית הוא ע"כ דאוסר משום ספיחין אסורין ואח"כ פריך על מתניתין לפי האוקימתא דר"ח דמשתסרח בשדה אינו ביעור אלא פקע קדושתי' לבד והוי חולין ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה פי' דס"ל דהא דקתני במתניתין נהנין ושורפין הוא או או קתני או נהנין או שורפין וע"ז שאל האיך רשאי לשרוף אפי' דפקעה מהן קדושתן מ"מ הא אפי' אוכלי חולין אסור לאבד אוכלין בידים וכדאיתא בכמה מקומות ועיין במסכת דמאי (פ"ז ה"א) ע"ז משני תיפתר אוכלי בהמה לאדם פי' דנהנין ושורפין חדא קתני דשורפין בשביל הנאת אדם לבשל ולהסיק תנור וכיריים וכיון דע"פ אוקימתא דר"ח נהנין ושורפין חדא קתני נמצא שפיר מתקיים הא דמוכח לעיל דתבן של שביעית קודם שירד הרביעה השני' אין שורין אותו בטיט ושום הנאה של כילוי לאדם דהא לאחר רביעה השניה אז מותר הנאה של כלוי לאדם ע"ז אמר ר"מ תיפתר בקדושת שביעית בביעור ולית ש"מ כלום פי' דלעולם או או קתני רק דפליג על ר"ח דס"ל דמשתסרח בשדה אינו מחויב בדיעבד אלא דמותר דפקעה קדושתה ז"א אלא ברביעה השניה משתסרח בשדה הרי חייב בביעור ושורפין דקתני במתניתין הוא בביעור בקדושת שביעית ותרתי קתני נהנין בהפקיר או בשחלק לג' סעודות והנשאר יבער בשריפה במצות ביעור דקדושת שביעית כדפסק הרמב"ם ז"ל וא"כ לית ש"מ כלום דתבן של שביעית אין שורין אותו בטיט דז"א דלאדם מותר אוכל בהמה בהנאה של כילוי דהוי כמו מלוגמא ולאחר רביעה שניה מותר שרפה לחוד ולאו דמותר אלא מחויב לשורפו משום מצות ביעור דקדושת שביעית וב' הפירושים הללו דבין ר"ח ובין ר"מ נחלקו הר"ש ז"ל וסייעתו ז"ל והרא"ש ז"ל עיי"ש. ועיין במשנה ראשונה ובירושלמי שת"י שלמד הגר"א ז"ל והגי' בו מ"כ שמחליף הגירסא דגרס אר"מ תיפתר בקדושת שביעית ובביעור קודם הקושיא לא נמצא מאבד אוכלי בהמה בתר בזרע ובעץ כדי ליתן טעם וגרס בקדושת שביעית ובביעור וה"פ דקאי על הא דר"ש דרצה למילף ממתניתין דבשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש דזרע והעץ אוסר בכדי נ"ט ומפרש ר"ש דע"כ הא דאוסר שביעית הוא באיסור ספיחין דבלא"ה היתר היא וע"ז משני ר"מ תיפתר בקדושת שביעית ובביעור ר"ל דלעולם היתר הוא רק דאוסר התערובות הוא דצריך לאוכלו בקדושת שביעית וגם בביעור דצריך לבער התערובות בביעור דשביעית אבל לא ידעתי אם הוא מהגר"א ז"ל או לאו כי לא נכתב תיבות ואותיות רק סמן בעלמא על היפוך הגירסא:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>