עריכת הדף "קרבן העדה/שקלים/א/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|באחד}} באדר משמיעין על השקלים.''' ב"ד שולחין בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו תקליהם ולמה באחד באדר מפרש בגמ':

'''{{עוגן1|ועל}} הכלאים.''' מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר בו רובע קב לסאה:

'''{{עוגן1|בט"ו}} בו קורין את המגילה בכרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון.''' איידי דבעי למתני דבט"ו באדר שלחנות יושבים במדינות תני נמי כל מה שהיו עושין בו ביום ולהכי לא תני שבי"ד קורין את המגילה בשאר עיירות דלא חש למתני מה שנעשה בכל החדש:

'''{{עוגן1|ומתקנין}} את הדרכים ואת הרחובות.''' והשווקים שנתקלקלו בימות הגשמים בשביל עולי רגלים א"נ בשביל הרוצחים בשגגה כדכתיב תכין לך הדרך:

'''{{עוגן1|ואת}} מקוות המים.''' אם נתרבה בהם טיט מנקין אותן ואם נחסר שיעורן ממשיכין להן מים וממלאין אותן:

'''{{עוגן1|כל}} צרכי רבים.''' מפרש בגמרא:

'''{{עוגן1|ומציינין}} את הקברות.''' שלא יאהילו עליהם הכהנים ועושי טהרות והציון הוא שממחים סיד ושופכין אותו סביב הקבר ובימות הגשמים היה הסיד נמוח וצריך לחזור ולציינו:

'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בעונתן}}.''' בזמנן קודם ר"ח ניסן כדי שיכולין לתרום תרומת הלשכה שממנה לוקחין קרבנות לצרכי השנה הבא מניסן ואילך ולכך משמיעין באחד באדר שלשים יום קודם:

'''{{עוגן1|תרומת}} הלשכה.''' היא התרומה שתורמין מן הלשכה שנתנו בתוכה כל השקלים כדתנן לקמן פ"ג:

'''{{עוגן1|ואמר}} ר"ש בר"י.''' דהיינו טעמא דתורמין הלשכה דוקא בר"ח ניסן:

'''{{עוגן1|כתחלתה}}.''' כמו שהיתה תרומה ראשונה בשעה שהוקם המשכן שהיתה בר"ח ניסן כן לדורות נמי מר"ח ניסן מתחילין לתרום מן החדש:

'''{{עוגן1|נאמר}} כאן חדשי.''' זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה:

'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן חדשי.''' ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

'''{{עוגן1|שבק}} רבי טבי וכו'.''' הניח ר' טבי רישא דברייתא ואמר הסיפא לחוד:

'''{{עוגן1|דל}} כן.''' ולא נכון לעשות כן שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמסיפא לא שמעי' דמדאורייתא צריך להביא מן החדש:

'''{{עוגן1|ת"ל}} בחדשו לחדשי.''' דה"מ למכתב זאת עולת החדש:

'''{{עוגן1|בחדש}} אחד כו'.''' וה"פ זאת עולת החדש בחדשו שיחדש ויביא מתרומה חדשה לכל חדשי השנה:

'''{{עוגן1|יכול}} באיזה חודש שירצה.''' ויתרום לכל חדשי השנה:

'''{{עוגן1|ויתנו}} קול ביהודה ובירושל'.''' להביא לה' משאת משה עבד ה' והיינו השקלים ש"מ שמכריזין על השקלים:

'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' מגילה פ"ק:

'''{{עוגן1|אף}} שימוע שקלים וכלאים.''' איכא בין אדר ראשון לשני שאין משמיעין אלא בשני:

'''{{עוגן1|ר'}} חלבו וכו' עד זמן קרייתה.''' ל"ג:

'''{{עוגן1|ויאות}}.''' שפיר קאמרת דשימוע שקלים וכלאים אינן אלא בשני:

'''{{עוגן1|עד}} כדון וכו'.''' עדיין יש בשנה קודם ראש חודש ניסן ששים יום ולמה יקדמו כל כך:

'''{{עוגן1|עד}} כדון אינון דקיקין.''' עדיין הצמחים דקים ואינן ניכרין לידע אם הם כלאים:

'''{{עוגן1|מעתה}}.''' דעיקר טעם הכרזה כדי שיביאו בעונתן דוקא א"כ למה משמיעין על שקליהם באדר הא אי אפשר להן להביאן קודם ר"ח ניסן וי"ג מראשו של חורף וה"פ לפי דבריך צריכין בני בבל להשמיע בראשו של חורף כדי שיבואו לירושלים בראש חודש ניסן:

'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' לקמן פ"ג:

'''{{עוגן1|בפרוס}} הפסח.''' היינו ט"ו יום דפרוס לשון מחצה הוא ושלשים יום קודם החג שואלין ודורשין:

'''{{עוגן1|ה"ג}} א"כ.''' לפי משמעות משנה זו נאמר דג' זמנים אלו קבעו לתרום משקלי הקרובים לירושלים בפסח והרחוקים קצת בעצרת והרחוקים ביותר בחג נמצא שדי אף לבני בבל בהכרזת אדר שעדיין יש פנאי שיביאו שקליהן קודם החג:

'''{{עוגן1|כולה}} כאחת היתה באה.''' לצורך כל השלשה תרומות היו תורמין בראש חודש ניסן ואף שלא היו בה ממקומות הרחוקים לית לן בה שתורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות:

'''{{עוגן1|כדי}} לעשות פומבי לדבר.''' לפרסם ולהודיע כי בחג הפסח חובה להביא תרומת מקום הקרוב לירושלים והרחוק במקצת בעצרת והרחוק ביותר בחג אבל לתוך הקופות לא בא משקלי הרחוקים:

'''{{עוגן1|הן}} נקרא ולא נבהת.''' איך אפשר לקרות פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה:

'''{{עוגן1|לטובה}}.''' לנדבת משכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב הביאו:

'''{{עוגן1|לרעה}}.''' במעשה עגל כתיב ויתפרקו כל העם:

'''{{עוגן1|לטובה}}.''' במתן תורה כתיב ויוצא משה את העם ולא יצאו מעצמן:

'''{{עוגן1|לרעה}}.''' בשילוח מרגלים ותקרבון אלי מעצמן:

'''{{עוגן1|אז}} ישיר משה.''' וע"י התעוררת משה השירו גם בני ישראל:

'''{{עוגן1|לרעה}}.''' בביאת מרגלים ותשא כל העדה אתי קולם מעצמם:

'''{{עוגן1|אכן}} השכימו השחיתו.''' כלומר גם הנביא צפניה הוכיחן כיוצא בזה השחתה עשו בהשכמה והטוב לא עשו בהשכמה שגבי עגל כתיב וישכימו ממחרת וגבי נדבת המשכן כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ולא בהשכמה ממש:

'''{{עוגן1|אופיא}}.''' דעתם ומנהגם של אומה זו:

'''{{עוגן1|נתבעין}} לעגל.''' כשתבעו מהם זהב לעגל נתנו וכשתבעו למשכן נתנו:

'''{{עוגן1|הדא}} מתניתא.''' פליגא על ר' בא דלכך נתנו למשכן כדי לכפר על מעשה עגל:

'''{{עוגן1|בפרשה}} זאת.''' היא פרשת ויקחו לי תרומה:

'''{{עוגן1|מה}} שירצו יעשו.''' לצרכי המשכן יהיה לאיזה צורך שיהיה וגם כמה שהיו רוצים היו יכולים ליתן:

'''{{עוגן1|מה}} שירצו יעשו.''' לאיזה קרבן שהיו צריכין וכן מבקרין מומין היו לוקחין שכרן מתרומת הלשכה וכמה שהיו רוצים היו יכולים ליתן ובלבד שיהא יד כולם שוה:

'''{{עוגן1|תרומת}} אדנים לאדנים.''' דוקא ולא לשאר דברים:

'''{{עוגן1|אף}} בפרשה הזאת.''' והיא פרשת כי תשא:

'''{{עוגן1|הכל}} יוצאין בי"ד.''' אפילו כרכים שהוא עיקר זמן קריאתה והא דתנן כרכים קורין בט"ו היינו אם רצו משא"כ עיירות אסורים לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור:

'''{{עוגן1|לא}} בא אלא ללמדך כו'.''' כלומר ולא תיקשי לך א"כ דהכל יוצאין בי"ד בזמניהם ל"ל דבבבלי ריש מגילה {{ממ|[[בבלי/מגילה/ב/א|ב.]]}}}} אמרינן בזמניהם בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו של זה וקאמר הש"ס דלר' חלבו בא ללמד שיכול לקרות' באחד מהזמנים באדר ראשון או בשני ובמגילה פ"ק הגירסא לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות בשני ואיכא לפרושי דה"ק בזמניהם אתי ללמד שלא יקראו אלא בזמנם דהיינו באדר שני והא ודאי דלר' חלבו קשיא מתני' דתני בט"ו קורין את המגינה בכרכים דמשמע מינה דחיובא הוא שיקראו דוקא בט"ו א"נ הכי קשיא ליה דבמתני' משמע שאין קורין אלא באדר שני דומיא דאינך:

'''{{עוגן1|הוון}} יתיבין.''' והוה קשיא להו מתני' לר' חלבו:

'''{{עוגן1|ה"ג}} לא מסתברא אלא לשעברי אבל להבא לא.''' וה"פ הא דר"ח אינו אלא לשעבר אם קרא בכרכים בי"ד שיצא אבל לכתחלה צריך לקרות בט"ו ומתניתין איירי בלכתחלה:

ופריך '''{{עוגן1|והא}} תני מקום שנהגו לקרות שני ימים.''' והיינו במקום שמסופקים אם הוא כרך או כפר ואס"ד שהכל יוצאין בי"ד למה קורין שני ימים:

'''{{עוגן1|א"ל}} אף אנא סובר כן.''' שאינו יוצא בי"ד:

'''{{עוגן1|ויאות}}.''' בתמיה וכי שפיר קפריך דקאמר שאף הוא סובר כן. ל"א ויאות וספיר קאר"ח ולא קשיא מהך ברייתא:

'''{{עוגן1|שמא}} אין שומעין לו.''' וכי מוחין בידו:

'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן.''' שעיר שהיא ספק כרך אם קראו בי"ד שאסורין לקרות בט"ו עקרת זמן הכרכים בידיך ולא ידענו שהוא ספק ובטלת תקנת חכמים שאמרו שהכרכים יקראו בט"ו לחלוק כבוד לא"י וכין שאין מוחין בידן לא קשיא לר' חלבו דלכך קורין שני ימים אע"פ שיצאו בקריאת י"ד כיון דלא אפשר:

'''{{עוגן1|מצות}} הנוהגות באדר שני.''' כגון סדר פרשיות ומקרא מגילה ומתנות לאביונים:

'''{{עוגן1|שהן}} שוין בזה ובזה.''' שבי"ד ובט"ו שבראשון נמי אסור בהספד ובתענית. לא אמר אלא הנהיג. אבל אין מורין כן:

'''{{עוגן1|כותבין}} אדר הראשון ואדר השני.''' כלומר ולא אמרינן דאדר ראשון שבט מיקרי אלא שניהן הן אדר וכותבין בשטרות אדר. אלא שבאדר שני כותבין אדר תניין:

'''{{עוגן1|כותבין}} תי"י.''' שהיא ראשי תיבות תניין וסגי בזה:

'''{{עוגן1|ומשקין}} את הסוטות.''' בודקין אם ראויה לשתות:

'''{{עוגן1|ומפרקין}} את המנעול מע"ג אימום וכו'.''' לאו צורכי רבים היא אלא סיומא דתוספתא היא ובחול המועד איירי דמותר לפרק המנעול מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד:

'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ק דמ"ק. משקין בית השלחין ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים במועד:

ופריך '''{{עוגן1|לא}} כבר ציינו באדר.''' כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד:

'''{{עוגן1|ושטפו}}.''' לציון הראשון וצריך ציון אחר:

'''{{עוגן1|לא}} כבר יצאו באדר.''' ולמה להו לצאת שנית במועד:

'''{{עוגן1|ואין}} הצמחין.''' של הכלאים היו ניכרין כולן בחמשה עשר באדר:

'''{{עוגן1|מניין}}.''' רמז לציון הקברות מקרא:

'''{{עוגן1|טומאה}} קוראת וכו'.''' כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש:

'''{{עוגן1|ועברו}} העוברים וגו'.''' בנבואת יחזקאל {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/לט#טו|לט טו]]}} כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרישו מפני הטומאה:

'''{{עוגן1|עצם}}.''' קדריש כולא קרא:

'''{{עוגן1|על}} העצמות.''' אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי בשיש בהן רובע הקב אע"פ שאינן לא רוב בנין ולא רוב מנין:

'''{{עוגן1|על}} השדרה ועל הגלגולת.''' אע"פ שאינן אלא עצם אחד:

'''{{עוגן1|ע"ג}} אבן קבועה.''' על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין:

'''{{עוגן1|אף}} היא הולכת.''' ומתגלגלת למקום אחר ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאים טהרות שלא כדין:

'''{{עוגן1|למקום}} טהרה.''' מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל"כ אינו מרגיש עד שיבוא על הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת כשיבוא על הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם:

'''{{עוגן1|מכאן}} לציון.''' שעושין סימן:

'''{{עוגן1|ה"ג}} תני מצא אבן וכו' אע"פ שאינו רשאי.''' שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באהל:

'''{{עוגן1|ה"ג}} אני אומר מת קמצוץ והיה נתון תחתיה.''' וכ"ה במ"ק. וה"פ מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן:

'''{{עוגן1|קמצוץ}}.''' פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פרק כיצד צולין (דף פ"ו) {{ממר|[[ירושלמי/פסחים/ז/ז|פ"ז ה"ז]]}}:

'''{{עוגן1|היו}} שתים.''' אבנים מצויינות וריוח ביניהן:

'''{{עוגן1|עליהן}} טהור.''' שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן:

'''{{עוגן1|אם}} היה חורש בינתיים.''' המקום שבין שני האבנים היה חרוש:

'''{{עוגן1|הרי}} הן כיחידות וביניהון טהור.''' דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא:

ה"ג ותחתיהן טמא:

'''{{עוגן1|שמא}} נתעכל הבשר.''' נמצא מטמא טהרות שלא כדין:

'''{{עוגן1|ולא}} נמצא מטמא טהרות למפרע.''' כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו:

'''{{עוגן1|מוטב}} שיתקלקלו בו לשעה.''' עד שיתעכל:

'''{{עוגן1|ואל}} יתקלקלו בו לעולם.''' דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>