עריכת הדף "קנאת סופרים/שורש/ג"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''כתב ''' הרב ז"ל דגונב את הקסוה אינו בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, והרמב"ן ז"ל חולק עליו והביא ראיה מסוגיא דפ' אלו הנשרפין דלדעת רב אחא דהלכתא כוותיה ליכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ויצא לו להרמב"ן מההיא דלא היו קנאין פוגעין בו אי לאו דחייב מיתה בידי שמים, וקשיא לי על זה המונח שלו שהרי אקשינן נמי התם ממקלל בקוסם ופרקי לה מדתני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו דמיחזי כמברך את השם ומדיהיב טעמא דמיחזי כמברך את השם משמע ודאי דליכא מיתה בידי שמים, והרמב"ן ז"ל החריש מזאת הבבא ולא הזכיר ממנה ומשמע מינה דלא כוותיה והחומרא שהחמירו בו משום חילול השם הוא דאין לך דבר שעומד בפני חילול השם ולפיכך דנו עליו והענישוהו דקנאים פוגעים בו דומיא דההיא דפ' הערל דף ע"ט ע"א בבני שאול שנמסרו להריגה בעון האב והקשו התם והא כתיב לא יומתו אבות על בנים א"ר חייא בר אבא אר"י מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים וכו' והר"ש משנ"ץ בפירוש משנה ט' דפ"ק דכלים גבי נכנס בין האולם ולמזבח בלא ריחוץ ידים דאיתא בתוספתא דפוצעין את מוחו בגזרין פירש טעמא כדאשכחנא התם גבי מקלל בקוסם משום דמיחזי כמברך את השם הכא נמי מיחזי כלצורך עבודה ע"כ. כלומר דאילו הביאה ריקניתא אפי' נימא דבהיכל איכא מיתה בידי שמים בין האולם ולמזבח ליכא ועכ"ז פוצעין את מוחו בגזרין משום דמחזי כמברך את השם ודא ודאי דלא כהרמב"ן אתיא: 

'''ועוד ''' דלפי סברת הרמב"ן ז"ל בגונב את הקסוה דאם לא פגעו בו קנאין חייב מיתה בידי שמים מנ"ל הא דקנאין פוגעין בו דאי אמרת ממאי דרמיזא בקרא דכבלע את הקדש ומתו דלמא מאי דרמיז קדא הוא חיוב מיתה בידי שמים ולאו לקנאין פוגעין בו קא רמיז, ולפי דעת הרב אתיא שפיר דלדידיה דליכא מיתה בידי שמים הסמיכו לאותו פסוק פגיעת קנאין ורמז בעלמא הוא דרך אסמכתא דעיקר קרא בלויים הוא דכתיב כדפירש"י ז"ל התם וכיון דאסמכתא בעלמא היא עיקר הטעם הוא משום דמיחזי כלצורך עבודה וגם שנאמר בקצת מקומות רמז בדברים שהם מן התורה היינו משום דעיקרה מפי הקבלה כמו גבי טבול יום שאם עבד חלל וכדומים לזה שהביא רמב"ן ז"ל שנתבאר בדבריהם דמפי הקבלה מן התורה נינהו כמבואר לעיל בשרש הב', ואולי לישנא דהיכא רמיזא שאני ולא דמי למה שאמרו בו רמז מן התורה דהיינו רמז גמור אבל היכא רמיזא משמע טפי דאסמכתא בעלמא הוא ודמי למאי קראה שכתב רמב"ן ז"ל לעיל בשרש א' דאינו אלא אסמכתא בעלמא ואולי לרב אחא גופיה דקאמר מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום ונקטול ליה ניחא נמי למימר דשאני מקלל בקוסם וגונב את הקסוה דיש רשות לב"ד לקונסן שיהיו קנאין פוגעין בהן להאי משום דמיחזי כמברך את השם ואיכא חילול שמים ואידך נמי דאין לך חילול קדשים גדול מזה דהחשיב ליה ר' אליעזר המודעי בפ' חלק דף צ"ה ע"א בכלל כי דבר ה' בזה דכתיב ביה הכרת תכרת כדאיתא התם: 

'''עוד ''' כתב הרב דקרא דולא יעבוד עוד האמור בלויים לא היה נוהג כי אם במדבר ומשנכנסו לארץ לא היתה נוהגת מצות משא הארון בכתף אלא בכהנים אבל במדבר נצטוו בה הלויים מפני מיעוט הכהנים, והרמב"ן ז"ל טען כמה טענות מהכתוב ומדרז"ל וכבר השיב מהר"י די"ל מה שנ"ל מספיק לקיים דברי הרב, ונ"ל שיש להוסיף על דבריו ולהכריע כדעת הרב ממה שלא היה פיסול שנים בכהנים משנכנסו לארץ לפי שלא בא זה הציווי אלא ללויים לבדן במדבר מפני תדירות משא שהיה אז במדבר אבל משנכנסו לארץ שלא הוטלה על הלויים משא הארון בכתף גם בפיסול שנים לא היו מצויין ששתיהן למצות שעה נצטוו בהן הלויים לבד וכאשר נכנסו הכהנים במשא הארון תחתיהם אחרי שנכנסו לארץ לא נהגו בפיסול שנים כמו ששנינו דכהנים בשנים כשרים ויש להביא ראיה לזה מן הכתובים, בשמואל ט"ו כתוב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וכו' ובסדר עולם פ' י"ד תניא שהיתה שנת ל"ז למלכותו של דוד דהיינו ארבעים שנה מששאלו להם מלך וכמו שהובא ג"כ בפי' רד"ק שם צא וחשוב בשעה שנמלט אביתר והלך אצל דוד דודאי גדול בשנים הוה מדהוכשר לשאול באורים ותומים כדכתיב ויאמר אל אביתר הגישה האפוד ואמרינן בספ"ז דיומא כל כהן שאינו מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו ונמצא שבעת שמרד אבשלום שעברו ל"ז שנה ממלכות דוד היה אביתר בן חמשים שנה ולמעלה ממנו ואפי' לגרסת התוס' בסדר עולם דגרסינן ל"ו שנה כמ"ש בפ"ב דתמורה מ"מ בן חמשים מיהא הוה דאילו שייך בגויה פסול שנים לא היה כשר לנשיאות הארון וקרא כתיב וישב צדוק ואביתר את ארון האלהים ירושלים וישבו שם וכן כתוב במלכים ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדיך כי איש מות אתה וביום הזה לא אמיתך כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וגו' הרי דמפשט הכתובים משמע דאביתר גם הוא נשא את הארון בכתף במצותו ואיך יתכן לומר דמצות משא הארון ישתתפו בה הכהנים והלויים ויהיו חלוקין ביניהם לענין פיסול שנים שיהא נוהג בלויים ולא בכהנים הלא היה ראוי לומר דלא יתחלפו בדין המשא ג"כ כמו שהודה בזה הרמב"ן ז"ל דאם היו הכהנים שייכים במצוה זו הרי הם במקום לויים שהיו כמותם מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף ומשמצינו דכהנים ליתנהו בפיסול שנים מחשבון שנותיו של אביתר דלעיל יש ללמוד דלויים לבדן נצטוו במצות שעה במשא הארון ובפיסול שנים מפני תדירות משא שהיה באותו הזמן אבל אחרי שנכנסו לארץ וחלה מצוה זו על הכהנים לבדן לא הוצרכו לפיסול שנים ולא נצטוו עליו אלא הלויים במדבר אבל הכהנים לא נצטוו בו מאחרי כן מפני שלא היה תדירות המשא עליהן ונמצא שמשא הארון לכהנים הוטלה אחרי כניסתן לארץ מבלי פיסול שנים שעה כאמור: 

'''ועוד ''' דלא מסתבר כלל שיהו הכהנים והלויים משותפים ביניהם במשא הארון בכתף כיון שבכל עבודות המקדש נתחלפו ביניהם לא הותרו אלו להתעסק בשל אלו כלל כמו שהביא הרב לקמן במצות ל"ת סי' ע"ב וגם הלוים עצמם נחלקו ביניהם לשוערים ולמשוררים לא היו מטפלים אלו בשל אלו כמו שפסק הרב בפ"ג מהל' כלי בה"מ ולפ"ז לא מסתבר כלל שמצות משא הארון תהא מוטלת עליהן בשוה: 

'''ועוד ''' לא זכיתי להבין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב ז"ל והנה יסבור הרב כי מאחר שנשתנית המצוה לכהנים כבר בטל הלאו הזה של ולא יעבוד עוד וכו' דמאי העתקה היא זו דדכר לן הרמב"ן ז"ל הלא לבני קהת בא הציווי בתורה והכהנים מבני קהת נינהו ולא ירחק לומר דכמו שנתיחדה משפחת קהת לבדה במצוה זו של משא הארון בכתף כן יתיחדו הכהנים מבני אותה משפחה לעתיד לבא שיהיו מוקדמים ללויים באותה מצוה ובמדבר לבד נהגו בה הלויים מפני מיעוט הכהנים וגם היו אז למצות שעתן נפסלין הלויים בפיסול שנים והכהנים אחר שנכנסו בה בכניסתן לארץ לא הוצרכו לכך כיון שלא היה לאחר אותו הזמן צריכות לזה שלא היה להם תדירות משא כמו במדבר. ונמצאו דברי הרב נכונים בטעמן ואין כאן העתקה כלל כי לבני קהת לבד הוטלה מצוה זו מעיקרא ולא נעתקה מהן מעולם: 

'''ועוד ''' במה שהוסיף עוד הרמב"ן ז"ל לטעון דחלילה שנאמר שנשתנית שום מצוה בתורה שיהיו הלויים נפסלין ממשא הארון לעולם ע"כ, יש לי מקום תימה דמאי השתנות שייך הכא הלא למשפחות בני קהת בזמן המדבר בא הציווי ועל מנת שבכניסתן לארץ ייוחדו באותה מצוה הכהנים לבד דאינהו נמי מבני קהת נינהו ואין זו העתקה למשפחה אחרת וכמה מצות כי האי גוונא שההנהגה בהן משתנית בכניסתן לארץ, דומיא דההיא דתנן פ' התכלת כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים אינו קרב במדבר, ובפ"ק דחולין דף ט"ז ע"א אפליגו ר' ישמעאל ור"ע אי נאסר בתחלה בשר תאוה ואח"כ הותר או אי הותר תחלה בשר נחירה ואח"כ נאסר ובין למר בין למר איכא למימר דבתחלה נצטוו על מנת שישתנה הציווי ההוא בכניסתן לארץ, ובפ' הערל במאי דאתמר שלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו כתבו התוס' ז"ל וא"ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וי"ל דהללמ"מ היא ויהושע אסמכה אקרא ע"כ. וגם לפי מה שסובר הרמב"ן ז"ל קשיא לי מיניה וביה דע"כ לפי דעתו מצות משא הארון היתה מיוחדת במדבר לבני קהת לבדן ומשנכנסו לארץ נשתתפו בה כל בני לוי ובשלמא לדעת הרב ניחא דבמדבר מפני מיעוט כהנים נצטוו בה בני קהת כלן ואחרי שנכנסו לארץ זכו בה מבני קהת כהנים לבדן וכך היה ראוי לקדושת הארון שיתעסקו בה כהנים לבד להיותם חשובים משאר בני לוי, אבל לרמב"ן ז"ל קשיא דמהיכא תיתי שבכניסתן לארץ תתפשט אותה מצוה לכל השבט, ועל הרשב"ץ ז"ל ג"כ איכא לאתמוהי במה שייחס להרמב"ן ז"ל סברא שלא מצאתיה בדבריו ז"ל, שהרי במ"ע קי"ד כתב בשמו שמצוה זו לבני קהת בכלל היו לויים או כהנים כי כלם בני קהת הם ע"כ. ולא מכוון זה עם מה שכתב הרמב"ן ז"ל הכא שכל השבט כשר למשא האדון והמשפחה ההיא של בני קהת נפקדו עליה במדבר: 

'''ועוד ''' אלימא טפי הך סברא שאחרי כניסתן לארץ שנתרבו הכהנים שלהן לבדן תיוחד מצוה זו של נשיאות הארון כיון שלא הותרו הלוים ליכנס בקדש הקדשים ואם נאמר שיוציאוהו הכהנים משם ואחר זה יכנסו לוים תחתיהם למשא בכתף וכן כשיחזירוהו למקומו יכניסוהו כהנים לבד לדביר כמ"ש התוס' בפ"ז דסוטה דף ל"ג ע"ב עדיין יקשה והלא קי"ל דמעלין בקדש ולא מורידין וכיון שזכו הכהנים במצות משא אין מקום לומר שיכניסו אח"כ לוים תחתיהם ובמדבר שאני שלא היתה קדושת מקום קבועה בקדש הקדשים אלא בזמן שהמשכן היה קבוע על הקמתו ואז הלוים לא היו טוענים את הארון עד שיורידו הכהנים את הפרוכת תחלה שמאז נעתקה משם קדושת המקום והותרו הלוים ליכנס לשם כדאיתא בפ"ג דתענית שכן מצינו במדבר כל זמן שהוא נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' הוגללו הפרוכות הותרו זכים ומצורעים ליכנס שם ע"כ. ולא נאמר זה בשילה ובית עולמים שהקדושה היתה חלה שם בקביעות מקום ואפי' אחרי החרבן בקדושתן עומדין כדכתיב והשימותי את מקדשיכם וכמו שפסק הרב פ"ו מהל' בית הבחירה: 

'''ומה ''' שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה לדבריו שכל השבט כשר למשא הארון מההיא דסוטה כיצד עברו ישראל את הירדן בכל יום לוים נושאין את הארון והיום נשאוהו כהנים, יתכן להבינו דבכל יום דקאמר היינו דלמפרע עד אותו היום נשאו אותו הלוים במדבר דהיינו בני קהת ומאותו היום ואילך נשאו אותו כהנים שנכנסו אז במצותן שנתיחדו בה משם ולהבא משאר המשפחה והוי דומיא דרישא דקאמר בכל יום ארון נוסע אחר שני דגלים והיום נסע תחלה דאחר שני דגלים דקאמר היינו נמי למפרע כדכתיב בפרשת נשא. אבל אי קשיא לשיטת הרב הא ודאי קשיא לכאורה הא דתניא התם ר' יוסי אומר בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון דמשמע דבשאר מקומות נשאוהו גם הלוים אם לא נאמר שהמכוון הוא להודיע כל המקומות שאירע שנשאו את הארון משעברו את הירדן עד שנגנז שמנאן ר"י במנין ג' והיינו לומר שלעולם נשאוהו כהנים כמצותן ואע"פ שנראה מהכתובים שהיו יותר משלשה מקומות כבר הרגישו בזה המפרשים ותירצו דמה שהיו יותר מג' הם בכלל החזירוהו למקומו וכן נ"ל דדייק לישנא דנקט מקומות דהחזרה למקומו חשיב ליה חדא אף שהוחזר שם כמה פעמים אבל על כל פנים י"ל דקרא דולא יעבוד עוד למצות שעה היתה במדבר מפני תדירות משא: 

'''ועוד ''' מצאתי ראיה מן הכתוב בפרשת וילך ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' וגו' דמדהזכיר הכהנים ותאר אותם לנושאי ארון ברית ה' משמע שנתיחדה אליהם מצוה זו של משא הארון ועוד כתוב אח"כ ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה' לאמר לקוח את ספר התורה הזה וגו' ואין ספק דלוים דהכא היינו כהנים דהפסוק דלעיל יוכיח וכן פירש שם הראב"ע ז"ל דרך קצרה כאלו אמר הלוים הנזכרים שהם הכהנים ולא כל הלוים כי אינם נוגעים בארון וטעם נושאי ארון ברית ה' בצווי וכן רבים עכ"ל. הסתכל בדברי המבאר הזה ראש הפשטנים שתאר כאן הכתוב את הכהנים לנושאי ארון ברית ה' מחמת שנצטוו הם ביחוד לשאת את הארון לזמן המצטרך וזה מכוון לדעת הרב, ובעיני יפלא שלא ראיתי מי שהשגיח על ראיה זו שנלע"ד ברורה דעליה אין להשיב: 

'''ואחרי ''' כתבי זה נזדמן לידי ספר לב שמח וכאשר קראתי במ"ש בזה השרש שמח לבי ויגל כבודי שכוונתי לדעתו בכמה ענינים ובפרט בראיה שהביא גם הוא מן הכתוב בפרשת וילך דלעיל, איברא דלא נחה דעתי במה שהודה לו לרמב"ן ז"ל דמשנכנסו לארץ נשתתפו במשא הארון הכהנים עם הלוים אף לפי דעתו של הרב ז"ל, דאיפכא מוכחא מלשון הרב לקמן במ"ע ל"ד ועוד דלפי הבנה זו יקשה גם על הרב מה שהקשיתי לעיל על הרמב"ן ז"ל דהיכי נימא דמעיקרא נתיחדה מצוה זו אל משפהת בני קהת בלבד ואח"כ תתפשט לכל השבט. ולקמן במ"ע סי' ל"ד אכתוב עוד בזה בע"ה: 

'''ותו ''' לא הבנתי מאי מייתי ראיה הרמב"ן ז"ל מן הכתוב בד"ה בדברי דוד מפורש ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ובאמת כי זה המספר עד חמשים בלבד הוא רומז ע"כ. דהרי על כרחין לומר דבשיר לא היו נפסלין בשנים כדאיתא בספ"ק דחולין דאין נפסלין אלא בקול וקרא דכתיב בד"ה ויספרו הלוים, וגו' מיירי לשיר כי כן נזכר שם להדיא שהיו נמנים לשיר ולשוערים מבן שלשים ומעלה שהגיעו לאותו הסכום הנזכר שם וא"כ לא מצאתי מקום למאמר הרמב"ן ז"ל שכתב כ"כ בפשיטות דעד חמשים בלבד הוא רומז שהרי העבודות שבעבורן נמנו כדי לחלקם לעבודות הנזכרות שם לא היו נפסלות בשנים וא"כ אפוא מאין לו להרמב"ן ז"ל דעד חמשים בלבד הוא רומז: 

'''עוד ''' כתב רמב"ן ז"ל דתרומת המכס וחנוכת המזבח וברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל מנאן בה"ג לפי הנראה מדעתו מפני שענינם קיים לנו לדורות אע"פ שאין נעשות אלא פעם אחת. וקשיא לי לפי דרכו דאמאי לא קא חשיב נמי במה שצווה משה קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן דהוי נמי ענין נתקן לקיימו לדורות כדכתיב למשמרת לדורותיכם: 

'''עוד ''' כתב הרמב"ן ז"ל דחנוך המזבח היא מצוה לדורות וכן במילואין איכא למימר הכי לפי דעתו ז"ל ולא שיהא חקם להיות קבוע לדורות באותו הסדר והשיעור עצמו שנעשה מתחלה והביא ראיות מן הכתוב ודרז"ל יעויין בדבריו. ואע"פ שראיתי בדברי מהר"י די"ל שכתב תשובות על דברי רמב"ן כאלו יחוייב מדבריו סתירה לשיטת הרב נלע"ד שאין לזה שום הכרח ויותר קרוב לומר דדעת הרב היא מכוונת למה שסובר הרמב"ן ז"ל ותרוייהו אית להו דחנוכת המזבת והמילואים נצטוו בהן לדורות אבל לא שיהא לעולם בסדר אחד שיעור קבוע אלא הרשות נתונה לשנות בהן כפי רצונו של הדור שנעשה בימיו או ע"פ חכמים ונביאים שביניהם ועכ"ז לא תמנה למצוה בפני עצמה אלא היא נגררת ונסרכת למצות בנין בית הבחירה שהרי היא חלק ממנה דומיא דחנוכת המזבח ג"כ שהיא נגררת בתר מצות המזבח כמ"ש הרשב"ץ בספר זהר הרקיע ומילואין נמי דכוותה שיחוייבו להביא מילואין לבנין בה"מ כמו שיסדרו ויתקנו להם חכמים או נביאים שבדורם וכברבת ה' הנתונה להם מאתו יתברך והכי מפרש סוגיא דפ"ק דחגיגה דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות דהיינו שאותו הסדד ושיעור שנתגו הנשיאים לא מקדי נוהג לדודות לפי שלא היה לחם הק קבוע אלא מנדבת לבם עשו באותו סדר ושיעוד אבל מילואין מיהא בעינן לדודות דומיא דאלו דבדים שאין להם שיעוד דתנן במס' פאה והיינו דדייק תלמודא דפ"ק דתגיגה דלעיל לומר בלישניה דנין דבר הנוהג לדורות וכו' ולא קאמר דנין מצות דורות ממצות דורות ולא מצות דורות ממצות שעה לפי שהגם שהמצוה עיקרה לדורות ג"כ נאמרה מ"מ כיון שלא הושוו דיניה בסדר קבוע לעולם ליכא למילף מינה לאקושי מינייהו ולמילף במה שהוא עתיד לדורות בסדר קבוע כמו בתחלה. וכן נ"ל שרמז הרב כאן ז"ל ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין וכו' כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שהוא במילואין וכו', דקדק הרב לומר כל מה שהוא בא במילואין דהיינו מיני ההקרבות כפי הסדר והשיעור מהן הבא בתורה, וכן נראה ממ"ש בספ"ב מהל' מעשה הקרבנות ז"ל כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל ומנין אותן קרבנות וסדרי העבודה הכתוב שם כלן מילואין הן ואין נוהגים לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואין עם חנוכת המזבח בימי מלך המשיח כשיבנה בית שלישי וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מילואין היו ואינן נוהגין לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשם כמו שהעתיקם משה רבינו אין להוסיף ואין לגרוע עכ"ל הרב, הסתכל בדקדוק לשונו דקאמר כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל וכו' ויאורו עיניך בהבנת כוונתו כמ"ש דשאני מילואין משאר קרבנות לפי שאין להם סדר ושיעור קבוע אלא אפשר להוסיף ולגרוע בהן משא"כ בשאר קרבנות דאין להוסיף בהן ולא לגרוע, ונמצא דדעת הרב מכוונת למ"ש רמב"ן ז"ל אלא דלדידיה אין למנות חנוכת מזבח ומילואין למצוה בפני עצמה לפי שאינן אלא כמו סניף נטפל לבנין המזבח והמקדש וכמו חלקי המצוה כמבואר לעיל ולעולם דעיקרן נמי מן התורה לנהוג בהן לדורות אבל לא לענין סדר ושיעור קבוע. ומה שהשיג הרב בזה על בה"ג אולי היה מפני שמנה חנוכת המזבח בחשבון הפרשיות המשלימות לו החשבון דלדידיה טעה בזה בתרתי חדא דפרשה זו של נשיאים לגבי נשיאים נדבה היא ולא חובה ועוד מפני הטעם שכתבתי לעיל לא היה ראוי למנותה מפני שהיא נתקנה לתשלום בנין המקדש שהיה צריך לחנכו כמו שנעשה ג"כ בבה"מ של שלמה ובה"מ שני וכן עתידין לעשות כן בבה"מ שיבנה בב"א ככתוב בספר יחזקאל, וכל זה אם נבין חנוכת מזבח שהזכיר כאן הרב בעד חנוכת הנשיאים כדכתיב בפרשת נשא ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח, אבל לענין פירוש חינוך מזבח שמנה ג"כ בה"ג והזכירו ג"כ בשמו הרמב"ן ז"ל שהוא אותו דפרשת תצוה מלבד פרשת חנוכת המזבח לא ראיתי שהעיר בזה הרב ז"ל אלא הזכיר חנוכת המזבח לחודה, וכתב הרשב"ץ במ"ע סימן קנ"ה שלא היתה דעת הגאון ז"ל שהחינוך הזה ששנינו בפרק התכלת יכנס במנין המצות לפי שאין בו תוספת ענין שיקרא מצוה אלא התמידין שהן חובה בכל יום כשמתחילין להקריבן במזבח חדש זה הוא נקרא חינוך, וזה הטעם הוא אמת וכמ"ש ג"כ הרמב"ם בפירוש המשנה דרפ"ד דמנחות ג"כ דחנוך היינו הרגל והוא שם מושאל לתחילת המעשה אבל לא יתיישב זה לדעת בה"ג שמנה פרשת חינוך מזבח מלבד שמנה ג"כ בתוך הפרשיות פרשת חנוכת המזבח נראה שהיתה דעתו ג"כ אותו החינוך דפרק התכלת ודלא כהרשב"ץ בזה: 

'''והנני ''' חוזר עוד בתוספת ביאור על מה שכתבתי לעיל בענין חנוכת נשיאים דאיכא למימר דעיקרה מדאורייתא הגם שלפי הסדר הבא בתורה הקריבו הנשיאים בתורת נדבה כפי האמור בכתוב מ"מ חובה היתה להקריב כפי נדבת לבן של ישראל והם התנדבו מעצמם כדי שעל ידם יהיו כל השבטים מוחנכים ומוחזקים לעתיד בכל הקרבנות דלדורות כי היכי שבא הצווי על הכהנים למלא את ידם דהיינו שיחזיקו בחזקת כהונתם כדפירש"י ז"ל בפירוש החומש שם פרשת תצוה וידמה זה לענין אחר שהתנדבו ג"כ הנשיאים במה שנצטוה הצבור כדכתיב בפרשת ויקהל והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים. ונ"ל דיש להביא ראיה לכל זה ממה שנתחדש בזה הענין שהנשיאים התנדבו קטורת ואין יחיד מתנדב קטורת ושיהיה זה הקרבן דוחה שבת ואין קרבן יחיד דוחה שבת כ"ש אילו היה נדבה לגמרי דאין נדבה דוחה שבת ואולי דעל זה רמז הרב ז"ל באמרו שם בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות ז"ל וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד וכו' ע"כ. כאילו יאמר דכשם שהנשיא לעתיד יקריב חנוכתו בשבת כמצווה עליו כן היה לשעבר בחנוכת נשיאים דחשיבא כחובה והקריבו בשבת ג"כ הטעם עצמו דהויא מלתא דשויא בתרוייהו לענין זה. והא לך לשון רמב"ן ז"ל בפרשת נשא מכוון לכל מה שכתבנו לעיל. חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינים הקרבין עליו ע"כ הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים והקטורת והחטאת הוראת שעה שאינן באין בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם. והנה השם הנכבד הסכים ע"ד הנשיאים וצוה נשיא אחד ליום יקריבו ולפיכך יתכן שהיא מצות לדורות שיחנכו לעולם את המקדש ואת המזבח ולכך עשה שלמה חנוכת הבית דכתיב ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם וכן אנשי כנה"ג עשו חנוכה דכתיב (עזרא ו') ועבדו בני ישראל כהניא ולויא ושאר בני גלותא חנוכת בית אלהא וכו' וכן לימות המשיח שנאמר ביחזקאל שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם והיא חנוכה למזבח במילואים והנה תהיה ענין זו המצוה בענין פרשת טמאים בפסח ופרשת בני יוסף שהסכימה דעתן לדעת העליונה ונצטוינו בהן לדורות עכ"ל. ויש עוד להוסיף ראיה לזה ממה ששנו בפ"ט דמגילת תענית ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכו' ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגו' ובשביעי הקריב אפרים וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה שלא עשה אלא שבעה ימים שנאמר כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקים בו שמונה ימים, ע"כ: 

'''וסוגיא ''' דפ' התכלת לא קשיא מידי לכל מה שנתבאר לעיל, דהכי איתא התם דף מ"ה ע"א כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש חטאת עולה היא א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רב אשי אמר מילואין הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה תניא נמי הכי רבי יהודה אומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה א"ל רבי יוסי מילואין הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה א"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי ע"כ. דהכי קא מפרשא הך שמעתא דמדכתיב באחד לחדש סבר ר' יוחנן דקרבן האמור שם משום מוסף ר"ח הוא דכתבו יחזקאל שהיה קרב בו ג"כ קרבן חטאת ומשום הכי קשיא ליה והלא פרים של מוסף עולה היו קרבים כדכתיב ובראשי חדשיכם תקריבו עולה וגו' והחטאת הקרב בו היה שעיר עזים ואיך ידומה שתשתנה המצוה לעתיד ממה שצוה בה משה ולפי שנתקשה בזה ר יוחנן ולא ידע לפרשה עלה בדעתו שזה מן הדברים הקשים שבספר יחזקאל ולפיכך אמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה ואתא רב אשי ופירשה לעתיד לבא לימות המשיח שיעשו זה למילואין בבנין המקדש שיהיה בבי"א והוציא זה ממה שנמצא ג"כ בבנין בית שני שהקריבו מילואין כמו בימות משה דהיינו פר של חטאת ולפי זה יש לדון כן גם לעתיד לבא בבנין האחרון ותלמודא מייתי סייעתא לזה ממאי דתניא הכי כדלעיל. מכל זה למדנו דמילואים נקרבו בבנין הבית וכן יהיה לעתיד ויביאו בהן פר לחטאת כמו בימי משה ובימי עזרא וכיון שכן יש לדון שיהיה חובה כמו שהיה בזמן משה כיון דילפי מיניה לאחר כן משמע דלאו למצות שעה בלחוד נצטוה בה אלא שילמדו ג"כ ממנו לדורות הבאין וזהו הנרצה אצל הרב ז"ל בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות בלשונו המובא לעיל כמו שיובן למדקדק בדבריו: 

'''והואיל ''' ואתא לידן הך ענינא אציגה עוד לפני המעיין סוגיא דפ' התכלת דף נ' ע"א כדי לישבה בישוב לדידי נכון וברור ממה שהרגישו בה כמה מעיינים. איתא התם על מתני' דתנן לא הקריבו כבש בבקר וכו' מנא הני מילי דתנו רבנן את הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים א"ר שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבקר יקטירו בין הערבים וכי כהנים חטאו מזבח בטל אמר רבא הכי קאמר לא יקריבו הם אבל אחרים יקריבו וכו' ע"כ. ופירש"י ז"ל ולא ראשון בין הערבים שאם לא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים דהכי מידרש קרא אם את הכבש האחד תעשה בבקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים ואי לא לא. בד"א שלא נתחנך המזבח דהאי קרא בחינוך כתיב דכתיב לעיל מיניה וזה אשר תעשה על המזבח בפרשת ואתה תצוה. אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים במנחת הבקר וכו' ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ותניא בספרי האי קרא למה נאמר והלא כבר נאמר למעלה בפסוק את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני וגו' ע"כ. וכתב על זה בעל ברכת הזבח וז"ל מקשין העולם דהא בקרא גבי חינוך נמי כתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וגו' ואפ"ה ס"ל דלא קרב אא"כ קרב של שחרית והיא קושיא עצומה. ונ"ל דהתם י"ל קמ"ל דכבש בין הערבים נמי טעון מנחות ונסכים כמנחת הבקר של חינוך אבל בפרשת פנחס הקרא הוא מיותר כיון שכבר גלי גבי חינוך דאין לחלק וכו' ע"כ. ואני בעניי לא הבנתי מאי קא קשיא להו אל המעיינים בהך מלתא דלגבי חינוך מזבח נמי דפרשת תצוה נ"ל דאיכא למדרש ייתורא דההוא קרא דאת הכבש השני תעשה בין הערבים כי היכי דדרשינן ביה בפרשת פנחס דאילו לא הקריב משה תמיד של שחר באותן ימים שמיום ראשון ואילך של שבעה ימי המילואין קמ"ל שיקריב בין הערבים דדוקא ביומא קמא אם לא התחיל להקריב בשחר לא יתחיל בין הערבים אבל בשאר ימי המילואין שכבר נתחנך מזבח ביום ראשון משם ואילך יקריב בין הערבים וזאת הדרשה מיתורא דקרא ניתנה לידרש אילו אירע כך במילואין של משה לבד ולא יתכן למילף מינה לדורות ולפיכך הוכפלה בפרשת פנחס כדי למילף לדורות כה"ג. ולא ידעתי מי הכריחם לידחק בהאי מלתא כלל: 

'''עוד ''' כתב הרמב"ן ז"ל ואולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה' כענין שנאמר בדוד ומטבחת ומכון ערי הדרעזר לקח דויד נחשת רבה מאד בה עשה שלמה את ים הנחשת ואת העמודים ואת כלי הנחשת וכתיב גם אותם הקדיש המלך דויד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים ולכך נאמר בקרבן שרי האלפים והמאות ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה' ואילו היה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני ה' אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן עכ"ל. ולא הבנתי למה לא יתכן יותר לומר שהיתה נדבת שעה מהיחידים ההם וכמו שכתוב ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו לפני ה' וכתוב עוד אח"כ ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב וגו' זכרון לבני ישראל וגו' שקבלום מהמתנדבים ועשו מהם כלי שרת כדי שיהא זכרון לבני ישראל כשיקריבו לעתיד ג"כ בתורת נדבה יהיו נזכרים לשבח כמו הראשונים ולא יצא מזה שתהא זו מ"ע לדורות אדרבא איפכא מסתברא שירגילו עצמן לעתיד לעשות מזכרת לכל איש אשר ידבנו לבו כדתנן בפ"ג דיומא שהיו ג"כ מזכירין לשבח בן גמלא ובן קטין ומונבז והילני אמו ועליהם נאמר זכר צדיק לברכה: 

'''וראיתי ''' להעתיק מ"ש בענין תרומת המכס החכם ורופא מובהק ה"ר אברהם שער אריה ממנטובא ז"ל בספרו אשר קרא שלטי הגבורים בפ' כ"א דף י"ז ע"ב וז"ל אמנם ה' אלהינו לא הוכיח מעולם אתכם על כי לא הפרשתם לשמו תרומות הבזה שבאו לידכם אך נהפוך הוא כי התיר אותם לכם מבלי הרמת מכס מהם, דרשו מעל ספר ה' פ' שופטים ותראו כי התורה אמרה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך וגו', ובמלחמות כנען צוה לכם בפירוש ואמר רק שללה ובהמתה תבוזו לכם (יהושע ח'), ועוד כתיב ויאמר אליהם לאמר בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחשת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל אויביכם עם אחיכם (יהושע כ"ב), ולא אמר חלקו שלל אויביכם עם אחיכם והרמותם ממנו בראשונה תרומת ה', וכן אסא במלחמת הכושים לקח הבזה לעצמו ולא הפריש ממנו לשם ה' דבר כדכתיב וישאו שלל הרבה מאד וישבו צאן לרוב וגמלים וישובו ירושלים (ד"ה ב' י"ד) ועזריהו בן עודד הנביא שהיה במעמד ההוא לא התלונן עליו על זה אך חזק את ידיו ואמר ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם, וכן עשה יהושפט בנו במלחמת בני מואב ובני עמון כדכתיב ויבא יהושפט ועמו לבוז את שללם וימצאו בהם לרוב ורכוש וכלי חמודות וינצלו להם לאין משא ויהיו ימים שלשה בוזזים את השלל כי רב הוא. ואחרי אשר ברכו את ה' בעמק ברכה מבלי נתינת דבר מזה באוצרות בית ה' אמר וישובו כל איש יהודה וגו' ויבאו ירושלים בנבלים ובכנורות וגו', ואם דוד ושלמה בנו ושאר מלכי יהודה הביאו לפעמים משלל האויבים באוצרות הבית כסף וזהב לרוב לא עשו זה מהחיוב לפרוע בהם החומש הזה שמן הדין היו חייבים מהבזה אלא הרימו תרומתם זאת לה' בנדבה מוחלטת לא זולת. ואתה ראש המעמד, דע לך כי כשהעניש ה' את ישראל עד יריחו לא הענישם מפני שלקחו מחלק הבזה המגעת לו דבר כי הוא לא צוה ליהושע שיעשה העיר הזאת ושללה חרם אולם בני ישראל פנו עורף לפני אויביהם על כי כחשו בה' אחר שהחרימו את שלל יריחו ואח"כ מעלו בחרם. ועתה אל תקשה עלי ראש המעמד על אשר צוה ה' במלחמת מדין והרמות מכס לה' מאת אנשי המלחמה וגו' (במדבר ל"א), כי המצוה ההיא לא היתה לדורות אלא לפי שעה כדי ששבט לוי יקבל גם הוא בזכות פנחס מה שהיה ראוי לקבל פנחס עצמו מהבזה בעבור שהיה סבה שינצחו ישראל את המדינים וכו', ע"כ. ומכל דבריו אלו סתירה לדברי רמב"ן דלעיל מה שחשב לזכות בהן סברת בה"ג ז"ל: 

'''והרשב"ץ ''' ז"ל בספר זהר הרקיע במ"ע סי' רי"ו טען על מה שהבאתי לעיל בדברי הרמב"ן ז"ל שמ"ש להליץ בזה מבה"ג אינו אמת ממה שאמרו פ' התודה (מנחות ע"ז:) שתרומת מדין אינה נוהגת לדורות ושאין למדין ממנה לדורות לא משיעור הכתוב בה ולא משום שיעור שיהיה, ועוד תמה על מה שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה ממה שכתוב ויקח משה ואלעזר הכהן מאתם וגו' שזה לא נאמר בתרומת המכס אלא בקרבן שהקריבו פקודי החיל וכו' אבל תרומת המכס לאלעזר הכהן היתה כשאר מתנות כהונה ומכאן קושיא על הגאון שמנה אותה והרי לא מנו אותה חז"ל במנין מתנות כהונה שא"כ היו כ"ה מתנות, ע"כ תורף דבריו. וגם מהר"י די"ל הביאן לאשרן ולקיימן לגמרי להגן בעד הרב ז"ל כדרכו. ואני הצעיר תמה מאד על שני הרבנים האלו איך נשתבשו בהבנתם בכוונת הרמב"ן ז"ל ודחו אותו במילי דכדי ממיעוט ההשגחה בדבריו ז"ל שהרי לא כיון הוא ז"ל להליץ בעד בה"ג ולומר שמנה תרומת המכס למ"ע אלא קאמר שהביא פ' תרומת המכס בחשבון הפרשיות המשלימות לו את החשבון והאמת כן הוא שבתוך מנין הפרשיות שהביא מנה ג"כ פ' תרומת המכס ולמד עליו זכות הרמב"ן ז"ל שלא היתה כוונתו שזאת הפרשה הובאה ממנו כדי ללמוד שתרומת המכס הנזכר שם תהא נמנית למ"ע אלא ממה שהביאו פקודי החיל קרבן לה' וקבלו מהן משה ואלעזר שהוא סיפור ג"כ הבא באותה פרשה עצמה זהו שחשב עליו הרמב"ן ז"ל שיהא לימוד לדורות בכל מלחמת הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה' והביא ראיה מן הכתובים הנזכרים אצלו וגם ממ"ש בו ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה' דאילו היה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לבד לא היה בה ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני ה' אלא שהנרצה בו הוא שעשה בנדבה ההיא כלי שרת והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן, זהו באמת מגמת הרמב"ן ז"ל להצלת בה"ג לא כמו שדמו הרשב"ץ ומהר"י די"ל ז"ל. ולפום קושטא דמלתא גם להרמב"ן ז"ל שנויא בעלמא הוא מאי דקאמר הוא ז"ל דליכא למסמך עליה ומה שהבאתי לעיל בשם ה"ר אברהם שער אריה יכריעו לדעתי דלא כבה"ג ז"ל אפילו לפי מחשבתו של הרמב"ן זכרונו לחיי העולם הבא אמן כי"ר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}