עריכת הדף "מרגניתא טבא/שורש/ג"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

והברייתא שאמר הרב ז"ל דקתני ואלו שבמיתה וכו' חזר והשלים ושנה ואלו שבמיתה בידי שמים בלבד וכו' עכ"ל. וכתב עליו בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שאמר עוד כי מה שלא מנו הגונב את הקסוה בהדי שאר שמיתתם בידי שמים בההיא ברייתא דפ' הנשרפין היה לפי שבההיא ברייתא לא מנו רק אותן שמיתתם אינן בידי אדם אלא בידי שמים, ז"א שהרי בההיא ברייתא מנה טמא ששימש והוא במיתה בידי אדם כמו שאמר לעיל מיניה דפרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין וכו' עכ"ל. וי"ל דברי הרמב"ן דמתני' דקתני פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו היינו בכהן ששמש בטומאה כדקתני כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חון לעזרה וכו' וברייתא דקא מני בהדי אלו שחייבין מיתה בידי שמים בלבד ולא בידי אדם טמא ששימש, היינו טמא דלאו כהן ששימש דההוא לא ניתן ליהרג בידי אדם אלא במיתה בידי שמים. וא"ל אי בטמא דלאו כהן ששימש תיפוק ליה דחייב מיתה בידי שמים משום זר ששימש דקא מני התם, ז"א דמשכחת לה בבמה דמותר לזר לשמש בבמה ואסור לשמש בטומאה כדאיתא בפרק בתרא דזבחים ובפ' שני דזבחים (דף ט"ז) קאמר הש"ס התם אמה דקאמר טמא יוכיח איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה. ופירש"י מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרה בבמה בבמת יחיד (בבמה) בשעת היתר הבמות דתנן בפ' בתרא הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה. ואע"ג דרש"י פירש סוף מס' זבחים וז"ל וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תאכל משמע דלא נזהרו בבמה אלא מאכילת קדשים בטומאה אבל אם הטמא מקריב לא נתבאר, מיהו רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה פירש שאין טמא מקריב. וכן פירש הר"ע מברטנורא דאע"ג דזר מקריב אין טמא מקריב בבמה. ועיין במשנה למלך שחיבר הרב הגדול ר' יהודה רוזאניס בהלכות קרבן פסח פ' א' הלכה ג'. וברייתא תניא עלה דברים ששותה במה קטנה לבמה גדולה דם מתירה ומפגל ומומים תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם כיהון ובגדי שרת וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה עכ"ל. א"כ משכחת לה ששגג בזרות והזיד בטומאה. והכי תירצו התוס' בשבועות (י"ז) אמה דפריך הש"ס אלא הא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא, והקשה ר"ת מה בכך אם הוא בר כרת מ"מ איכא נפקותא דמיתה כגון שהזיד בשימש טומאה ושגג בטומאת מקדש. וכן כי האי גוונא כתב רבינו שמשון בפרק ראשון דמסכת כלים וז"ל ומיהו איכא לדחויי ההיא דסידור שולחן כגון דשגג בביאה והזיד בסידור שולחן והא דלא משני הכי בשבועות דשגג במקדש והזיד בעבודה דאית ליה שינויא אחרינא ואשכחן דמשני הכי בפרק הוציאו לו גבי קטורת שלא נתן בה מעלה עשן כל שהוא או שחיסר מכל סמניה חייב מיתה, דפריך עלה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, ומשני רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה עכ"ל. אמנם למה שכתב הרמב"ם בסוף ביאת מקדש הלכה י"א וז"ל ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת וכתב בס' כ"מ דהוציא מתוספתא דזבחים פ' י"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובד בשום אחד מאלה עכ"ל. א"א ליישב בהכי. אבל בבמה ניחא דזר ראוי לעבוד א"כ מוזהר שלא לשמש בטומאה ודוק: 

'''והנני'''  חוזר לבאר דברי רבינו הרמב"ם ממה שהשיגו הרמב"ן וכתב (בדף ל"ה ע"א) ואני תמיה עליו ז"ל שאם אינו מכלל חייבי מיתה בידי שמים הוא חמור יותר שהרי הוא חייב מיתה בידי אדם וכו'. ביאור דבריו אחר שמצינו שאמרו שגונב את הקסוה רמיזא בקרא דולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, וא"כ אם אינו מרומז בתיבת ומתו למיתה בידי שמים ע"כ מרמז למיתה שקנאין פוגעין בו שהוא מיתה בידי אדם שהוא חמור שצותה התורה להמיתו בידי אדם. אמנם הביאור בדברי רבינו בהשיגו על בה"ג שכתב יש די ספוק באמרם רמז ופשטיה דקרא אינו כן וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין, הוא כך דמשיגו שמנה בה"ג ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו אחרי שהזכירו בגמ' שהוא רמז, וא"כ מנליה דהיא דרשא גמורה דלמא אסמכתא בעלמא היא רצוני לומר דדלמא הא דקנאים פוגעין בו בגונב את הקסוה אינו אלא הלל"מ ורבנן אסמכוהו אקרא אסמכתא בעלמא, וכמו שפירש רש"י באמת בדף פ"א בד"ה כבלע את הקודש וז"ל ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק דעיקר קרא בלוים כתיב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן וכו' עכ"ל. ואע"ג דכל דרשות חכמים שבתלמוד חשבינן מן הסתם לדרשות גמורות ולא לאסמכתא בעלמא כמ"ש הרמב"ן בריש שורש השני, וביארתי בשורש הנ"ל שגם רבינו מודה בזה, שאני הכא דהם עצמם הזכירו בלשון רמז שהוא מורה מן הסתם כל זמן שלא ביארו שהוא דרשא גמורה לשון אסמכתא בעלמא, וכיון דהא דקנאים פוגעין בגונב את הקסוה אינו אלא הלל"מ, אין מן הראוי להכניס במנין המצות אפי' לשיטת בה"ג דמכניס במנין המצות אפי' מצות דרבנן דהא גופא דקנאין פוגעין בגונב את הקסוה אינו נופל עליו לשון מצוה דהרי אם בא לימלך אין מורין לו אלא אם נתעורר מעצמו לקנא מקנא ויש לו זכות דומיא דקנאין פוגעין בבועל ארמית כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ב) דהא תנינהו במתני' גבי הדדי. וגם אין למנות האזהרה דולא יבאו לראות כבלע את הקודש דדלמא אסמכתא בעלמא היא כמשמעות לשון רמז מן הסתם כנ"ל. אמנם על זה היה אפשר להשיב דהרי הש"ס משני על מה שהקשו והרי גונב את הקסוה להכריח דקטלינן אע"ג דרחמנא פטריה הא אמר רב יהודה בכלי שרת ורמיזא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו לומר דהאי נמי בר מיתה דחייב מיתה בידי שמים. וכיון דהש"ס בעי להוציא מהאי רמז מיתה בידי שמים ש"מ דרשא גמורה היא. ולזה בא רבינו לדחות בהא דכתב ואינו ג"כ מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין כמו שביארתי לעיל. וא"כ נתברר דהא דבעי הש"ס להוציא מהאי קרא מיתה בידי שמים אינה אמיתית לפי המסקנא והדרא קושיתו לדוכתא מנליה דדרשא גמורה היא דלמא אסמכתא בעלמא היא, דבשלמא אי הוה קיימא הסברא דמי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקו וניקטול, וע"כ היינו מוכרחים לומר דאיכא מיתה בידי שמים בגונב את הקסוה ולהוציא מהאי קרא דולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו וכמו דבעי הש"ס לשנויי הכי הוה שמענא שפיר דדרשה גמורה היא כנ"ל, משא"כ אחר שנתברר מן התוספתא שמביא הש"ס דליכא מיתה בידי שמים בגונב את הקסוה אין שום הוכחה דהאי רמז דקאמר רב יהודה הוא דרשא גמורה ודלמא אסמכתא בעלמא היא כמשמעות לשון רמז מן הסתם כנ"ל ודוק היטב:

== ב ==

''' שוב'''  כתב הרמב"ן וז"ל וכן מה שיחשבו בעלי ה"ג במנותו ולא יעבוד עוד וכו' מן המאמר הזה בעצמו וכו' וכאשר צוה משה מן שלשים עד בן חמשים וכו' עכ"ל. והנה לשיטת הרמב"ן ז"ל ע"כ צריך לפרש הא דמשני על הא דקאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף היינו כל זמן שתדירות העבודה בכסף דהרי ע"כ האי קרא דעבודת עבודה ועבודת משא אתי לאגמורן דשאר עבודת פנים שאין עבודתם בכתף שהיו השנים פוסלין בהם בלוים אין פוסלין אלא בזמן שהעבודה בכתף כמשמעות לשון הגמרא, דא"ל דה"ק הש"ס דלא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דאין השנים פוסלין אלא בארון שעבודתו בכתף ולא בעבודת השיר ושאר עבודת פנים שאין עבודתם בכתף, דא"כ הכי הוה ליה למימר לא אמרתי אלא בעבודה שבכתף מאי בזמן שהעבודה בכתף, והיינו דקאמר הרמב"ן והנראה מלשונם כי בהיותם במדבר מפני תדירות משא וכו' ר"ל מדלא קאמר הש"ס לא אמרתי אלא בעבודה בכתף וקאמר בזמן שהעבודה בכתף ש"מ כי בהיותם במדבר מפני תדירות משא לא היו מביאין לוים לשיר וכו' וכמו שבארתי ודוק: 

'''וגם'''  מדברי הרמב"ן מתבאר כן מדקאמר והנראה מלשונם כי בהיותם במדבר מפני תדירות משא לא היו מביאין הלוי הזקן לשיר ולשאר עבודות כדי שלא יבא לישא בארון, ואי ס"ד דהא דקאמר הש"ס לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דאין השנים פוסלין אלא בעבודה שבכתף, מנליה דלא היו מביאים לשיר ולשאר עבודות שאין עבודתם בכתף באהל מועד שבמדבר אף בזמן שהיתה תדירות העבודה בכתף. והוא פשוט וברור: 

'''וכיון'''  דע"כ דקרא אתי לאגמורן דשאר עבודות שאין עבודתם בכתף כגון השיר שהיו השנים פוסלין היינו בזמן שיש עבודה בכתף ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף היינו בזמן שתדירות עבודה בכתף דהרי בלא תדירות היתה נוהגת לדורות בכתף כמ"ש הרמב"ן. וגם הרמב"ם מודה בזה מדמונה במצות עשה ל"ד שיהיו הכהנים מחוייבים לישא הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום, ואי לאו דנוהגת לדורות לא היה מונה הרמב"ם במנין תרי"ג מצות. וכיון שכן תקשי שהעיקר חסר מן הספר דהרי העיקר תלוי בתדירות ולמה השמיט הש"ס תיבת תדירות והכי ה"ל למימר לא אמרתי אלא בזמן שתדירות העבודה בכתף. אמנם לשיטת רבינו הרמב"ם ניחא דס"ל דאף שנשיאת הארון בכתף כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום מצוה נוהגת לדורות מצוה זאת משעברו הירדן אינה אלא בכהנים כמו שהאריך במצות עשה ל"ד הנ"ל. וא"כ פשט לשון הגמ' כפשוטו לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף ר"ל שכל העבודות שהשנים פוסלין בהם אינו אלא בזמן שיש להם עבודה בכתף, משא"כ בשילה ובית עולמים שאין להם עבודה בכתף אין הלוים נפסלין בשנים, ואע"פ שבשילה ובבית עולמים יש עבודה בכתף בנשיאת הארון, זאת אינה ללוים אלא לכהנים. ומטעם זה יסבור רבינו הרמב"ם כי מאחר שנשתנית המצוה לכהנים כבר בטל הלאו הזה דלא יעבוד עוד, דבכהנים אין בהם לאו דולא יעבוד עוד, וכמו שאמרו מומין פוסלין בכהנים ואין שנים פוסלין בכהנים כדנפקא לן מקרא דזאת אשר ללוים ללוים ולא לכהנים וכמ"ש כל זה גם הרמב"ן בשיטת רבינו. ומאי דשדא ביה נרגא וכתב עליו וז"ל וזו סברא נפסדת שאם נעתקה המצוה הזו מן הלוים לכהנים אחרי שהיו רבים הרי הם במקום הלוים לכל משאם ולכל עבודתם כלומר שיהיו כמותם מן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף ולא אמרו שאין השנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת כהנים בזמן שהן פוסלין בלוים כלומר כשהיו הלוים נושאי הארון וזהו ששנינו פסול בלוים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלוים וכו' עכ"ל. אין אני רואה שום הפסד בסברת רבינו הרמב"ם, דמי גילה לו דלאו גזירת הכתוב הוא דשנים יפסלו בלוים ולא בכהנים כמשמעות דרשת הש"ס זאת אשר ללוים ללוים ולא לכהנים. ואי משום דכיון דבעינן שיהיו נושאי בכתף בעלי כח ושנות הכח המה משלשים ועד חמשים אין הסברא נותנת לחלק בין לוים לכהנים דאטו לוים בעו כח לנשוא בכתף וכהנים לא בעו כח לישא בכתף וכמו שרמז זה הרמב"ן במה שכתב הרי הם במקום הלוים לכל משאם ולכל עבודתם כלומר שהיו כמותם מבן שלשים עד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף עכ"ל. יש לי ראיה מוכרחת שאין טעמו של פיסול השנים בלוים משום צריכות שנות הכח למשא בכתף, אלא השנים פוסלין בלוים מגזירת הכתוב כמו שפוסלין המומין בכהנים, והוא ממה דקאמר הש"ס בחולין (דף כ"ד) דת"ר זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהן יכול מומין פוסלין בהם והדין הוא ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהם מומין פוסלין בהם לוים שהשנים פוסלין בהם א"ד שיהא המומין פוסלין בהם ת"ל זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים. יכול יהיו הכהנים פסולין בשנים והלא דין הוא ומה לוים שאין מומין פוסלין בהם שנים פוסלין בהם כהנים שהמומין פוסלין בהם א"ד שיהיו השנים פוסלין בהם ת"ל אשר ללוים ולא אשר לכהנים. יכול אף בשילה ובית עולמים כן וכו' עכ"ל. ואי ס"ד שטעם פיסול השנים בלוים משום צריכות שנות הכח למשא בכתף כמ"ש הרמב"ן מאי יכול שהמומין פוסלין בלוים מק"ו דכהנים שאין השנים פוסלין בהם והמומין פוסלין בהן דקאמר דשאני כהנים דדין הוא שלא יהיו השנים פוסלין בהם שאין צריכין שנות הכח כמו שצריכין הלוים שנות הכח למשא בכתף. וזהו שקשה ג"כ על מה דבעי לעשות ק"ו שיהיו השנים פוסלין בכהנים מק"ו דלוים שאין המומין פוסלין בהם ושנים פוסלין בהם מאי ק"ו דשאני לוים דדין הוא שהשנים יפסלו בהם משום שצריכין שנות הכח למשא בכתף משא"כ בכהנים שאין צריכין שנות הכח לעבודתם. א"ו דהא דהשנים פוסלין בלוים הוא מגזירת הכתוב ולא משום טעמא דצריכין שנות הכח למשא בכתף ושפיר הוה עבדינן ק"ו מכהנים ללוים ומלוים לכהנים ואיצטריך רחמנא למיכתב מיעוטא דזאת אשר ללוים ודוק: 

'''וי"ל'''  דמזה נמשך היכול אף בשילה ובית עולמים כן, ר"ל דאחר דנתברר דלאו מטעמא דצריכות שנות הכח למשא בכתף שנים פוסלין בלוים אלא מגזירת הכתוב, יכול אף בשילה ובית עולמים כן. אבל בלא הא דלעיל לא הוה ס"ד למימר יכול אף בשילה ובית עולמים כן דמהיכא תיתי דשאני באהל מועד שבמדבר שהוצרכו לשנות הכח למשא בכתף משא"כ בשילה ובית עולמים שאין להם משא בכתף ואין צריכין לשנות הכח ודוק: 

'''ועוד'''  אף אי הוה יהבינן להרמב"ן שיטתו דטעמא דפיסול השנים בלוים הוא משום צריכות שנות הכח למשא בכתף, אכתי איכא למימר דכל עצמו של צריכות שנות הכח למשא בכתף היינו לנשיאת המזבח וכל כליו והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה, אבל לנשיאת הארון י"ל דלא היו צריכין שנות הכח אע"פ שהיו נושאין אותו בכתף כמו שהזכירו כמה פעמים בש"ס שהיה הארון נושא את נושאיו ושעל דבר זה נענש עוזא כדאיתא במס' סוטה, ומאחר שלא היה המצוה בכהנים אלא לישא את הארון אבל לא את המזבח והשולחן והמנורה ושארי כלי העבודה שהרי הרמב"ם במצות עשה ל"ד לא הזכיר אלא שיהא הכהנים מחוייבים לישא את הארון וכן כל ראיותיו שמביא שם אינן אלא בארון ולא בשאר כלים ולא היו הכהנים צריכין שנות הכח ואין בהם בכהנים לאו דולא יעבוד עוד. ומשום שהלוים חייבין לישא שאר הכלים כגון המזבח וכליו והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה כשנרצה לשאת אותם ממקום למקום אין הלאו דולא יעבוד עוד נעשה לאו הנוהג לדורות כדבעינא למימר קמן: 

'''ומה'''  שכתב הרמב"ן וז"ל ולא אמרו שאין השנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת הכהונה בזמן שהן פוסלין בלוים כלומר כשהיו הלוים נושאי הארון וזהו ששנינו פסול בלוים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלוים עכ"ל. נראה ממה שסיים וזהו ששנינו פסול בלוים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלוים שהוא רוצה להביא כדמות ראיה לפירושו שלא אמרו שאין השנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת הכהונה בזמן שהן פוסלין בלוים כלומר כשהיו הלוים נושאי הארון ממה שאמרו פסול בלוים כשר בכהנים וע"כ הא דפסול בלוים היינו השנים והפסול הזה דשנים לא היה אלא כשהיו הלוים נושאי הארון, דהא כשאין הלוים נושאין הארון אין השנים פוסלין בהם וכשם שפסול בלוים דקאמר אאותו הזמן שהיו הלוים נושאי הארון, ה"נ כשר בכהנים אאותה שעה שהיו הלוים נושאי הארון, ואין זה מוכרח דאדרבה לשיטת רבינו ניחא טפי למימר פסול בלוים כשהיו נושאי הארון כשר בכהנים כשהיו הכהנים נושאי הארון שהשנים היו פוסלין בלוים בזמן שהיו נושאי הארון ואין השנים פוסלין בכהנים אפי' בזמן שהכהנים נושאי הארון. והא דקאמר הש"ס זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהן יכול מומין פוסלין בהם ודין הוא מה כהנים שאין השנים פוסלין בהן וכו' ת"ל זאת אשר ללוים ולא אחרת ללוים. יכול יהיו הכהנים פסולין בשנים והלא דין הוא ומה הלוים שאין המומין פוסלין בהם שנים פוסלין בהם וכו' ת"ל אשר ללוים ולא לכהנים ולא קאמר יכול יהו הכהנים פסולין בשנים משום דכיון דנעתקה המצוה הזו מן הלוים לכהנים הרי הן במקום הלוים לכל משאם ועבודתם כלומר שיהיו הכהנים כמותם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף וכמו שכתב הרמב"ן באמת כן, ת"ל אשר ללוים, די"ל דעדיפא קאמר דאפי' ק"ו איכא. ועוד הואיל ובהא דאיצטריך רחמנא למכתב וזאת ע"כ צ"ל דאי לאו וזאת דכתב רחמנא הוה ילפינן מק"ו דיפסלו מומין בלוים דבלאו ק"ו מהיכא תיסוק אדעתין למימר דהמומין יהיו פוסלין בלוים נקט נמי בהא דכתב רחמנא אשר ללוים ק"ו ודוק: 

'''ועיין'''  בפירוש המשנה לרבינו הרמב"ם במס' חולין שכתב וז"ל הלוים פסלו בשנים ולא במומין ולא נתחייבו בדין זה הלוים אלא בזמן המשכן ומשאיו אבל בשילה ובית עולמים לא יפסל הלוי בשנים ואינו נפסל אלא בקול בלבד, ר"ל כשיפסד קולו ולא יפסל במום אחר כל עיקר והכהן נפסל במום ולא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הלוים והכהנים והכשר באלו פסול באלו עכ"ל. ודוק היטב: 

''' שוב'''  כתב הרמב"ן וז"ל וכתיב וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם וכאשר צוה משה הוא משלשים ועד חמשים עכ"ל. אין זה מוכרח. די"ל דכאשר צוה משה קאי על מה שכתוב בכתפם במוטות ואע"ג דלא מצינו בתורה שצוה הקב"ה שבכתף ישאו אלא שמשה לא נתן להם עגלות כי בכתף ישאו והכא כתיב כאשר צוה משה בדבר ה' מסתמא כן צוה משה מפי הגבורה וכמו שדרשו בספרי כמשפטם וגו' כאשר צוהו ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו הביאו רבינו במצות עשה ל"ד. אבל אמבן שלשים ועד בן חמשים לא הקפידו כיון שזה היה בכהנים וכמו שמפרש הרמב"ם דמדכתיב וישאו בני הלוים ולא כתיב וישאו הלוים ש"מ שהכהנים נשאו את הארון, ואין השנים פוסלין בכהנים כנ"ל. או משום שאין שנות הכח אלא למשא המזבח ושולחן ומנורה ושאר כלי העבודה ולא לארון משום דהיה נושא את נושאיו כנ"ל: 

''' ומה'''  שכתב הרמב"ן עוד וז"ל וכן כתוב בדברי דוד מפורש ויספרו הלוים וכו' ולא היה זה המספר כמספר הראשון שנאמר בו מבן שלשים ועד בן חמשים עכ"ל. והוא הכרח גדול שעד בנין בית עולמים היה קפידא על מבן שלשים ומסתמא נמי עד מבן חמשים כמ"ש הרמב"ן ודלא כמ"ש בעל מגלת אסתר וז"ל אני אומר כי אין בפסוק שיעור למעלה רק שיעור למטה והדברים ככתבן. וכן ראיתי בספר כ"מ בפ"ג מהל' כלי המקדש שסבר בדעת רבינו הרמב"ם שאף לדורות אין מכניסין את הלוי לעבודה עד שיהיה בן שלשים ואע"פ שכבר גילה רבינו הרמב"ם דעתו שהלאו דלא יעבוד עוד אינו נוהג לדורות כמ"ש שם הלכה ח' עד שהקשה על מ"ש רבינו ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו. וז"ל הרב בכ"מ ואיכא למידק דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה לאיש כשר לעבודה וזה סותר מ"ש למעלה שאינו נכנס לעבודה עד שיהיה בן שלשים שנה. וכבר ישבתי קושיא זו לפי מה שהבין בעל כ"מ וגם קושיא כיוצא בזו ששמעתי מקשינן בגמ' דחולין (דף כ"ד:) ת"ר קטן פסול לעבודה אפי' תם עד שיביא שתי שערות שנאמר איש מזרעך לדורותם, לפ"ז ל"ל קרא דאשר ללוים לאגמורן דאין שנים פוסלין בכהנים תיפוק ליה דנדע במדאיצטריך איש מזרעך לדורותם דקטן פסול לעבודה ש"מ דאין שנים פוסלין בכהנים מק"ו דלוים, דאי פוסלין ל"ל איש הלא בלא"ה פסול עד שיהיה בן שלשים. וישבתי ע"פ גמ' דנדה (דף מ"ז:) בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא סריס לא חולץ ולא מיבם ומסיק הש"ס והוא שנולדו בו סימני סריס וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו. ולפ"ז אי לאו אשר ללוים הייתי אומר שהשנים פוסלין בכהנים עד שיהיה בן שלשים כמו בלוים והא דאיצטריך איש מזרעך היינו היכא דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס דליפסל עד רוב שנותיו. ודע שאין סריס ממומין שפוסלין בכהנים. ועיין ברמב"ם פ"ח מהלכות ביאת מקדש שחשיב שם כל המומין ולא חשיב סריס ע"ש ודוק: 

'''וכן'''  יש ליישב האי דרמב"ם הנ"ל לפי הבנת בעל כ"מ. אמנם אין אני רואה בדעת רבינו הרמב"ם שום רמז דלדורות יהא פסול לוי לעבודה עד שיהיה בן שלשים. והא דכתב שם הלכה ו' אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחילה שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד חמש שנים ללמוד, היינו דלא בא אלא לאגמורן מרומיא דקראי דצריכין לימוד חמש שנים אבל שלא יכנסו לדורות עד שיהיו בני שלשים זו לא שמענו בדעת רבינו וכמו שמצינו בדברי דוד האחרונים שמנאן מבני עשרים ולמעלה, וכיון שכן מאחר שמצינו דעד בנין בית עולמים כתיב ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ולמעלה מסתמא נמי היה המספר הזה עד בן חמשים דאל"כ תקשי מ"ש אבן שלשים קפיד ואעד בן חמשים לא קפיד. ואי משום דמשעברו הירדן לא היו הלוים נושאי הארון אלא הכהנים ומשום לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף א"כ אבן שלשים נמי לא הוה להם להקפיד כמו שלא הקפידו מבנין בית עולמים ומנו בני עשרים וכיון שנמנו עד בנין בית עולמים מבני שלשים מוכרח נמי שהיו הלוים נושאי הארון אף לאחר שעברו הירדן ודלא כמ"ש רבינו שיתבאר מספר שמואל ויהושע כי לדורות הכהנים חייבים במצוה זו. והנראה בישוב קושיא זו הוא אחרי שרגע אדבר בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בזה הלשון: 

== ג ==

''' וראיתי'''  לרב ז"ל שכתב לפנינו במאמר הזה במצוה ל"ד שנצטוינו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם וכו' והנה יסבור הרב כי מאחר וכו' וכמו שאמרו מומין פוסלין וכו' עכ"ל. ומשמע מדבריו האלו דאי הוה יהיב ליה לרבינו הרמב"ם שיטתו דאחר שנעתקה המצוה של נשיאת הארון מהלוים לכהנים לא היו השנים פוסלין בכהנים, הוה ניחא ליה שיטת רבינו הרמב"ם דבטל הלאו דלא יעבוד עוד. ויש להקשות דאף אם יהבינן ליה לרבינו הרמב"ם שיטתו דאחר שנעתקה המצוה הזאת דנשיאת הארון מלוים לכהנים ואין השנים פוסלין בכהנים, אכתי למה בטל הלאו דלא יעבוד עוד, הלא רבינו הרמב"ם לא כתב אלא שנצטוינו שישאו הכהנים את הארון ומבואר מלשון הזה אבל משא המזבח והשולחן והמנורה וכלי העבודה נשארה בלוים, וגם כל ראיותיו שהביא רבינו הרמב"ם במצות עשה ל"ד אינו אלא שנצטוו הכהנים לישא את הארון, וא"כ אכתי איכא לאו דלא יעבוד בלוים בנושאם המזבח והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה שמשאם בכתף כמבואר במשא ועבודות בני קהת בפ' במדבר. אמנם הנראה פשוט וברור דגם הרמב"ן מודה דלאו דלא יעבוד עוד בנשיאת השולחן והמזבח והמנורה ושאר כלי העבודה לא מיקרי נוהג לדורות דמאחר שהבטיחנו השם יתעלה להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה שהיא בית עולמים וכשיבנה בית עולמים הבטיחנו שישכון בירושלים עד לעולם כמו שדרשו חז"ל אל הנחלה זו בית עולמים וקדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבא מה נחלה שאין לה הפסק ולא יהיה ללוים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כמאמר דהמע"ה בדברי הימים א' כנ"ל, וא"כ הא דבאה המצוה ללוים לשאת את המשכן ואת המזבח והשולחן והמנורה ושאר כלי עבודה לא היתה אלא מצות שעה עד שיבנה בית עולמים דאחר שיבנה בית עולמים להיכן ישאו אותן הכלים כיון שכבר בחר בירושלים לשכון עד לעולם. ועיקר הקושיא שהקשה הרמב"ן מנשיאת הארון שהיא מצוה לדורות אף כשיבנה בית הבחירה שאין לנו בטחון שלא ישאו עוד את הארון בבנין הבית או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח כמו שעשה פנחס במלחמת מדין וכמו שהאריך הרמב"ן וכמו שמוכרח מדברי הרמב"ם במנותו במצות עשה ל"ד שנצטוינו שישאו הכהנים את הארון כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום שהיא מצוה נוהגת לדורות שאם לא היה נשיאת הארון מצוה לדורות לא היה מונה רבינו הרמב"ם במנין תרי"ג מצות שאינו מונה אלא מצות הנוהגת לדורות כמבואר בשורש הזה. אבל ממה שמחוייבים הלוים לישא המזבח ושאר כלי העבודה הנ"ל לא קשיא ליה מידי להרמב"ן כמ"ש לעיל ודוק היטב: 

'''וכיון'''  שכן נתישבה הקושיא וההכרח שיש ממה שכתוב מפורש בדברי דוד ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה, דאף אחר שעברו הירדן היו מחוייבים הלוים לשאת את הארון דאל"כ למה נמנו מבן שלשים ומעלה כנ"ל, די"ל דלעולם אחר שעברו ישראל את הירדן נעתקה המצוה דנשיאת הארון מלוים לכהנים והא דנמנו הלוים מבן שלשים ומעלה היינו משום דאחר שחרבה שילה עד שנבנה בית עולמים היו הלוים מוכרחים להיות עתידים לישא את המשכן ואת כל כלי עבודתו דהיינו המזבח והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה ממקום למקום מאחר שלא בחר עוד בירושלים לשכון עוד שם לעולם, ומשום נשיאת הנך כלים דהיינו המזבח והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה הוא דנמנו הלוים מבן שלשים ומעלה, ולא משום נשיאת הארון דמצוה דנשיאת הארון נעתקה מלוים לכהנים כשיטת הרמב"ם ובכהנים אין השנים פוסלין, או מגזירת הכתוב כמו שהוכחתי לעיל, או משום שאין צריכין בנשיאת הארון שנות הכח משום דהארון היה נושא את נושאיו וכמשמעות ריהטא דברייתות שלא הזכירו פסול שנים אלא בלוים ודוק היטב: 

'''אבל'''  אחר שבחר השם בירושלים לשכון שם לעולם ואין עוד ללוים משא בכתף לשאת את המזבח והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה חזר ומנאן דוד המלך ע"ה מבן עשרים שנה ומעלה וכמו שבא מבואר ומדוקדק בדברי הכתוב כי אמר דויד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלים עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דויד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן וגו', הרי שזכר ונתן סיבה וטעם למנינם מבן עשרים משום דאין ללוים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו ודוק היטב: 

''' ומה'''  שכתב הרמב"ן עוד להביא ראיה שהלוים נשאו את הארון אחר העברת הירדן ממה שכתב וז"ל ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה', יפה כתב בזה בעל מגילת אסתר וז"ל כי לדעתי הוא אחד מכ"ד מקומות שנקראו הכהנים לוים עכ"ל. וגם מה שהביא הרמב"ן ראיה מפסוק וכל הלוים הנושאים את הארון וגו' יש ג"כ ליישב כן שהוא אחד מכ"ד מקומות הנ"ל: 

''' וגם'''  מה שהביא הרמב"ן ראיה מפסוק ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל וגו' כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם עכ"ל. ביאור הכתוב לשיטת רבינו הרמב"ם שצוה להתקדש לכהנים ללוים, לכהנים שישאו את הארון בכתפם במוטות וכמ"ש וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם. וכנראה מדברי רבינו הרמב"ם במצות עשה ל"ד שהוא מדקדק מדכתיב וישאו בני הלוים ולא כתיב וישאו הלוים שהכהנים נשאו את הארון שהם בני הלוים ולא לוים סתמא. והרמב"ן ז"ל דילג תיבות אלו וישאו בני הלוים. וללוים צוה להתקדש להיות משוררים לפני ארון ה' צבאות ולהיות שוערים וכמ"ש ויאמר דויד לשרי הלוים להעמיד את אחיהם המשוררים בכלי שיר וגו' ועמהם אחיהם המשנים זכריהו וגו' ועובד אדום ויעיאל השוערים. ופירש אבן יחייא שהיו שוערים לפני הארון ר"ל שהמה היו המזהירים בעם לבל יקרב איש זר להארון, ומלשון והעליתם אין ראיה כמ"ש בעל מגילת אסתר שהרי ג"כ נאמר שדוד וגם זקני ישראל היו מעלים את ארון ה', ושם אי אפשר כפשוטו רק פירושו שהיו הולכין בחבורה ובקבוץ להעלותו אבל הנושאים אותו היו הכהנים עכ"ל: 

''' ומה'''  שכתב הרמב"ן עוד וז"ל וזו שאמרו בספרי היכן צוה ולבני קהת לא נתן וכו' והיכן צוה משה ולבני קהת לא נתן וכו' עכ"ל. כבר כתב בזה בעל מגילת אסתר ודבריו מספיקין וז"ל. הנה לפי מה שמביא הרב במצוה ל"ד בסמ"ק שלו לשון הספרי אין ספק כי בפסוק השני לבד נדרש אותה הדרשה שהביא שם וז"ל ולשון הספרי כמשפטם כאשר צוהו ה' והיכן צוהו ולבני קהת לא נתן וגו' וזהו בפסוק שני א"כ שם בלבד דרשוהו וכו' עכ"ל. ועוד אומר אני אפי' אם נאמר שעל פסוק הראשון דרשוהו הלא בפסוק הראשון כתיב וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם וכבר כתבתי שמוכרח מדברי רבינו הרמב"ם שהוא מדקדק מדכתיב וישאו בני הלוים ולא כתיב הלוים שבכהנים משתעי קרא כנ"ל. וא"כ גם לפי הדרשא על פסוק ראשון מוכרח שלכהנים צוה לישא בכתפם במוטות מדכתיב וישאו בני הלוים שהם הכהנים כנ"ל, וכתיב כאשר צוה משה בדבר ה' ודריש היכן צוהו ולבני קהת לא נתן ודוק היטב: 

'''ומה'''  שאמר עוד הרמב"ן כי הפסוק השני מדבר בתיקון המשמרות, כתב בעל מגילת אסתר וז"ל גם הרב מודה בזה במצוה ל"ד ועכ"ז באותו פסוק של חלוקות המשמרות נרמז כי הם ישאו את הארון והוא אומרו לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' וגו'. וז"ל רבינו הרמב"ם במצות עשה ל"ד וכן כשזכר בדברי הימים מחלוקת הכהנים לכ"ד משמרות אמר אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל ביארו החכמים ז"ל שהוא רומז אל היות עבודת הכהנים לשאת את הארון על הכתף וזהו כאשר צוהו ה' אלהי ישראל ולשון הספרי כמשפטם וכו' כאשר צוהו ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו עכ"ל: 

''' ומה'''  שכתב הרמב"ן עוד וז"ל ועוד אמר הרב כי יתבאר זה בספר יהושע וכו' ולא מצאתי הביאור הזה עכ"ל. כתב בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שאמר כי לא ידע זה הבירור מספר יהושע ומס' שמואל שזאת המצוה היא לכהנים אחר המדבר נראה בעיני כי ברור ומבורר הוא. וזה כי מצאנו ביהושע שהכהנים נשאוהו פעם אחת בעברם את הירדן ועוד כשסיבבו את יריחו. ובשמואל ג"כ יש שכהנים נשאוהו בעת שדוד היה בורח מפני אבשלום, שנאמר וישב צדוק ואביתר את ארון האלהים ירושלים עכ"ל. ולקמן בעזרת האל אבאר שיעור לשון הרמב"ם במצוה ל"ד הנ"ל: 

''' ומה'''  שכתב הרמב"ן וז"ל אבל בספר יהושע אמר ויצוו את העם כו' ואני תמיה על הרב כו' להעשות הנס ע"י הכהנים המקודשים מזרע אהרן עכ"ל. כתב בזה בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שמביא ראיה מספר יהושע שאמר בהעברת הירדן ויצוו את העם לאמר בראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו, הנה אין משם ראיה כלל שהרי אין כתוב והכהנים והלוים נושאים רק הכהנים הלוים שפירושו הכהנים שהם בני לוי ומה שאמר כי זהו דעת חכמים בפירוש זה הפסוק בסוטה זה אינו כו', עיין שם שהאריך ודבריו דברי טעם הם: 

''' ומה'''  שכתב עוד הרמב"ן וז"ל אבל בספר מלכים כשהכניס כו' והיה זה מפני שהלוים אינם נכנסין לעולם לבית קדשי קדשים וכו' עכ"ל. נראה שגם רבינו הרמב"ם ראה זה בדעתו ולכך לא כתב במצוה ל"ד אלא כמו שנתבאר בס' יהושע ובס' שמואל ולא הזכיר בספר מלכים, מפני שיש לדחות כמ"ש בזה הרמב"ן: 

''' שוב'''  כתב הרמב"ן וז"ל וכן אמרו שם במס' סוטה תני ר' יוסי אומר בשלשה מקומות כו' שנתיחדה לכהנים ע"פ הנביא. הנה מה שפירש בעל מגילת אסתר בזה לשיטת רבינו הרמב"ם דחוק ורחוק וגם הוא בעצמו שדא בה נרגא. ומה שנראה לי בזה הוא, דמלבד מה שיש ליישב סברת ר' יוסי שיסכים לשיטת רבינו, יש לומר עוד דאף אם נודה לדברי הרמב"ן דהאי דתני ר' יוסי פליג וס"ל כשיטת הרמב"ן שמצות נשיאותו של הארון לעולם על הלוים כולן חוץ משלשה מקומות הללו שנתיחדה לכהנים ע"פ הנביא, לרבינו הרמב"ם ס"ל דהא דדריש בספרי אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל היכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, פליג על ר' יוסי וס"ל לתנא דספרי דמצות נשיאת הארון בכהנים ולא בלוים. דלפום האי דרשא דדריש בספרי אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם דעבודת הכהנים לשאת את הארון ע"כ דדוקא לכהנים ולא ללוים דאי מצות נשיאת הארון גם ללוים לדורות תקשי א"כ למה לא הזכיר בכתוב גבי לוים אחר דחשיב התם (בדברי הימים א' כ"ה) כ"ד משמרות לוים ג"כ דמחוייבים לישא את הארון כשנרצה לשאת ממקום למקום כמו שהזכיר בכהנים אחר שמנה כ"ד משמרות כהונה דהשתא שלא הזכיר משמע דאין הכ"ד משמרות לוים מחוייבים אלא בעבודות שהזכיר בסי' כ"ג ודוק: 

'''וגם'''  הברייתא שמביא הש"ס בחולין היה נראה לו דפליג על הא דר' יוסי. והוא דתני התם יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף. דאי ס"ד דהא ברייתא אתיא נמי כר' יוסי דס"ל דאף לדורות מצות נשיאת הארון בכל הלוים כולן א"כ הכי הוה ליה למימר לא אמרתי אלא בזמן שתדירות עבודה בכתף דלפי שיטה זאת ע"כ צ"ל דעיקר התירוץ לא אמרתי בזמן שעבודה בכתף היינו בזמן שתדירות עבודה בכתף כמו שהוכחתי לעיל ותקשי דעיקר חסר מן הספר, א"ו דהא ברייתא ס"ל דלא כר' יוסי אלא כשיטת הברייתא דספרי הנ"ל דלדורות מצות נשיאת הארון בכהנים ומש"ה לא קאמר אלא לא אמרתי בזמן שיש עבודה בכתף דלדורות אין ללוים עבודה בכתף כלל ודוק: 

'''וכל'''  המקומות שכתוב שהלוים נשאו את הארון הוא מכ"ד מקומות שהכהנים נקראים לוים. ור' יוסי י"ל דבאמת לא דריש אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' לעבודת נשיאת הארון בכהנים, אלא דרש כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' כמו שדרש בברייתא במשנת ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בל"ב מדות שהתורה נדרשת והיא שנויה שם בלשון הזה, מדבר שאינו מתפרש במקום אחר כיצד ויטע ה' אלהים גן בעדן וכו' כיוצא בו משפחת בני קהת יחנו וגו' אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו להיות כ"ד משמרות והיכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם וגו' למדנו שמצוה זו מימי משה ואהרן, נוסחא אחרינא אבל לא שמענו שצוהו הקב"ה שיעשה את בניו כ"ד משמרות למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן. הביאה הרמב"ן במצות עשה ל"ה ע"ש. והנראה במה שתפס רבינו הרמב"ם לעיקר דלא כר' יוסי, הוא דתניא ר' יוסי אומר בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון, ומשמע ליה לרבינו הרמב"ם מדבריו דבשאר מקומות לא נשאו הכהנים כלל את הארון, דאי כמו שפירש הרמב"ן דגם בשאר מקומות נשאו הכהנים, אלא דבשאר מקומות נשאו הכהנים עם הלוים ובשלשה מקומות הללו נשאו הכהנים לבדם, א"כ הכי הו"ל לר' יוסי למימר בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון לבדם, ומדסתם למימר בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון משמע הא בשאר מקומות לא נשאו כלל, אלא מצוה זו נתייחדה ללוים לבדם חוץ משלשה מקומות הללו שנתייחדו הכהנים בהוראת שעה ע"פ הנביא. וזה דלא כר' יהושע בן לוי דאמר בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, דראיתי באיזה ספר מגדולי הקדמונים דקחשיב כל הכ"ד מקומות שנקראים הכהנים לוים, וקחשיב התם כל מקום שנזכר שהלוים נשאו את הארון בתוך כ"ד מקומות שנקראו הכהנים לוים, וכעת אזדא מני מלתא וחבל על דאבדין ה' יחזיר לי אבדתי. ומצינו דהש"ס נקט לעיקר כרבי יהושע בן לוי דבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, והאחד מן המקומות ביבמות (דף פ"ו) ת"ר תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר"ע ר"א בן עזריה אומר לכהן, ומפרש הש"ס טעמא דר"ע דכתיב ואל הלוים תדבר בלוים קא משתעי קרא, ופריך הש"ס ואידך כדריב"ל דאמר ריב"ל בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים ופריך ור"ע ומשני הכא לא מצית אמרת הכי וכו', ומדפריך הש"ס ור"ע ומדמשני הש"ס אליבא דר"ע דהכא לא מצית אמרת הכי, ש"מ דסתמא דתלמודא תפיס לעיקר שיטתיה דריב"ל דבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים. דאל"כ לא הוה המקשן מקשה מידי, וגם המתרץ לא הוה צריך לשנויי הכי דדלמא ר"ע לית ליה הא דריב"ל, א"ו דדחיקא ליה להש"ס למימר דלית ליה לר"ע הא דריב"ל שהם עיקר ולכך טרח לשנויי אליבא דר"ע. וכן משמע בחולין (דף כ"ד:) א"ר חסדא מ"ט דרבי דכתיב ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' ואידך לנצח שאני, ומדהוצרך הש"ס לשנויי אליבא דאידך לנצח שאני ולא הוה ניחא ליה למימר דאידך לית ליה דריב"ל ש"מ דדחיקא ליה לסתמא דתלמודא לאוקמי לאידך דלא כריב"ל משום דהא דריב"ל הלכתא היא. וכיון דסתמא דתלמודא תפיס לעיקר כריב"ל דבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וזה דלא כדתני ר' יוסי כנ"ל, להכי דחה רבינו הרמב"ם הא דר' יוסי מהלכה: 

'''ושיעור'''  דברי רבינו במצות עשה ל"ד הכי, כמו שנתבאר בספר יהושע ובס' שמואל, ר"ל דכשאנו תופסין שיטתא דאחר העברת הירדן נעתקה המצוה דנשיאת הארון מלוים לכהנים, ניחא הא דמצינו דנשאו הכהנים את הארון בהעברת הירדן ובסיבוב יריחו והא דכתיב בס' שמואל וישב צדוק ואביתר את ארון האלהים ירושלים משום דכבר נעתקה מצות נשיאת הארון מלוים לכהנים וכל מקום דכתיב וישאו הלוים היינו מכ"ד מקומות שנקראו הכהנים לוים. משא"כ לשיטת ר' יוסי צ"ל דבהעברת הירדן וסיבוב יריחו הוראת שעה היתה, וגם הא דס' שמואל צ"ל דלא צדוק ואביתר נשאו את הארון אלא הפירוש דוישב צדוק ואביתר היינו שבפקודתם וזריזותם נשאו הלוים את הארון והוה כאלו צדוק ואביתר השיבו את הארון ירושלים, דאל"כ אלא דצדוק ואביתר נשאו את הארון א"כ הוה ליה ארבעה מקומות שנשאו הכהנים את הארון, וכל זה דוחק לומר דבשלשה מקומות נשאו את הארון בהוראת שעה וגם לפרש וישב צדוק ואביתר הכי. לכן מסתבר לומר דנעתקה המצוה דנשיאת הארון מלוים לכהנים וכמו שדרש בספרי אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל היכן צוהו ולבני קהת לא נתן דמשמע מספרי הזה דמצות נשיאת הארון בכהנים ולא בלוים כמ"ש לעיל דהשתא הכל ניחא כפשוטו ודלא כר' יוסי דדריש כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' שצוהו לחלק בניו לכ"ד משמרות כמ"ש לעיל ודוק היטב: 

== ד ==

''' שוב'''  כתב הרמב"ן על מה שתמה רבינו על בה"ג למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו וכו' כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח וז"ל הרמב"ן וכן פרשת חנוכת המזבח שמנה וכתב (ר"ל בעל ה"ג) בפ' משכן וכו' אין מחנכין המזבח אלא בתמיד של שחר וכו'. וכתב ע"ז בעל זוהר הרקיע וז"ל שאין ראוי להכניסם במנין של מצות לפי שאין בו תוספת ענין שיקרא מצוה אלא בתמידים שהן חובה בכל יום ומתחילין אחרי בנין המזבח אחד בבקר ואחד בערב עכ"ל. והנני מוסיף בו דברים וביאור דרצונו לומר דכיון דמונה למצוה להקריב שני תמידין בכל יום אחד בבקר ואחד בערב שוב אין למנות למצוה לחנך המזבח בתמיד של שחר דהרי בלא מצות חינוך מצווין אנו להקריב תמיד של שחר בכל יום ואין בו בחינוך תוספת ענין וכבר נמנה מצוה זו שמחוייבין אנו להקריב בכל יום, וע"כ אם אנו היינו רוצין למנות מצות החינוך צריכין אנו למנות שאין אנו רשאין להתחיל להקריב על המזבח החדש בתמיד של בין הערבים אלא בתמיד של שחר. וכמו שדרש כן בספרי ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ולא ראשון בין הערבים הובא במנחות (דף נ'.) וא"כ העיקר בא ללאו מכלל עשה. וכבר ידוע דאין רבינו מונה במנין המצות לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש בעל מגילת אסתר בשורש הראשון וז"ל. נראה לי כי גם רבינו מסכים עם בה"ג בזה שלא להכניס במנין הזה לאו הבא מכלל עשה אבל יכלול אותו בלאוין כמו שעשה בפ' שני מהלכות מאכלות אסורות שכתב שם כי הבהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל היא אסורה בלא תעשה יותר על העשה הבא מכלל אותה תאכלו והטעם שלא מנה בפני עצמו נראה בעיני לפי שאין מקום למנותו לא בלאוין ולא בעשה, בלאוין שהרי אינו לאו מפורש בתורה, ובעשה לפי שאין זה מצות עשה לעשות הפועל ההוא כ"א מניעה גמורה ממנו, ואמנם לאו הבא מכלל עשה פירושו יש בו איסור כעובר על העשה שאין בו מלקות, ותמה שם על הרמב"ן וכו' עכ"ל. ותמיה אני מאד על בעל מגילת אסתר שכתב וז"ל, וקשיא לי על כל מוני המצות למה לא הכניסוה בלאוין כי בם היה ראוי להכניסה ולמנותה ללאו שלא להתחיל חנוך המזבח אלא בתמיד של שחר, שהרי היא משנה בפ' התכלת שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, ונדחק ליישב, ומאי קושיא הלא הא דאין מחנכין אלא בתמיד של שחר ולא בתמיד של בית הערבים לא אתי אלא מכלל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ולא ראשון בין הערבים כנ"ל, ולא הוה אלא כלאו הבא מכלל עשה ואין ראוי לבא במנין המצות כמ"ש הוא עצמו בשורש הא' הבאתי לשונו בסמוך: 

''' שוב'''  כתב הרמב"ן וז"ל ונראין הדברים עוד שאף המשכן וכו' והנה זה מפורש ומבואר עכ"ל. וצריך לבאר דעתו דמה הרויח במה שכתב אבל הנראה לי כי המילואים שהקריבו על הכהנים למלאות את ידם לכהן לא היו אלא לשעה והמלואים שהיו על המזבח להקדישו המה לדורות, שהרי גם השתא צ"ל דהשיעור שהיה במילואי מזבח של משה לא היה אלא לשעה שהרי בימי עזרא לא היה כשיעור של משה דבימי משה חטאו את המזבח כל שבעת הימים בפר חטאת ובימי עזרא היה פר חטאת יום ראשון וכל שבעת הימים היה שעיר לחטאת ופר ואיל לעולה וא"כ למה לא היה לו די במה שתירץ מתחילה שהכוונה במאמרים האלו שאין פרטי פרשת המילואים צריכין לנו שאין עתידין לחזור על השיעור ההוא. והנראה דהוכרח לומר כן משום שכתב הרמב"ן עוד וז"ל: 

''' עוד'''  יש לי ראיה על הענין הזה שפירשתי וכו' וכן נעשה לימות המשיח וכו' עכ"ל. והנה מהמאמר הזה מוכרח שהשיעור והסדר במילואי הכהנים לעולם הוא על שיעור וסדר אחד כמו שהיה בימי משה דאל"כ מאי קאמר אלא כיצד מלבישן, דמנליה דלעתיד ילבישן על הסדר שהלבישן בימי משה, א"ו דמילואי הכהנים לעולם על שיעור וסדר אחד ודוק: 

'''והנראה'''  לי בדחית ראיה זו הוא, אחר שאעיר דקדוק אחד אמאי לא דחי ליה אקושית כיצד הלבישן ניתי ספר ונחזי הרי מקרא מלא בפרשת מילואים בסדר הלבשתם, ואי משום דקראי דצוואה ועשיה סתרי אהדדי ולכך לא דחי ליה ניתי ספר ונחזי א"כ מאי פריך מאי דהוה הוה הא קושיתו היתה משום דקראי סתרי אהדדי ופריך כיצד הלבישן שיתקיימו שני מקראות הללו והוא ממש מה דמסיק כיצד הלבישן למיסבר קראי. אמנם מה שנראה לי בזה הוא דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דפריך כיצד הלבישן משום רומיא דקראי דהוה ס"ד דקראי לא קשו אהדדי דקרא דצוואה קאי אעתיד לבא וקרא דעשיה קאי אימי משה, וס"ד דקושיתו קאי כיצד הלבישן היינו משום מכנסיים דלא כתיבי בקראי אי הלביש המכנסיים לאהרן ואח"כ כל בגדיו כסדר ואח"כ הלביש בניו מכנסיהם ובגדיהם כסדר או דלמא במכנסיים לא היה קפידא דהלביש המכנסיים אהרן ובניו בבת אחת והדר הלביש אהרן כל בגדיו ואח"כ הלביש בניו כל בגדיהם. וע"ז פריך כיון דלאו למסבר קראי פריך כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, ואי כיצד מלבישן לעתיד לבא לכשיבאו אהרן ובניו ומשה עמהן, ומסיק דלאו אמכנסיים פריך אלא דלא מוקי רומיא דקרא חד לימי משה וחד אלעתיד לבא אלא מוקי תרווייהו קראי בימי משה, ופריך כיצד הלבישן למיסבר קראי ודוק: 

'''ולפ"ז'''  אין אנו צריכין לתירוצים של תוספות ורש"י שתירצו הא דלא נקט אביי בדבריו מכנסיים ולא נקט אלא כתונת ומצנפת. דרש"י תירץ ומכנסיים לא הוצרך שהרי הם קודמין לכל וכו', ותוס' תירצו בד"ה בכתנת ומצנפת כ"ע לא פליגי וז"ל הא דלא נקט מכנסיים נ"ל משום דמפרש דבין בצוואה בין בעשיה אהרן קדים ומכנסים לא כתיבי לא בצוואה ולא בעשיה ע"ש. ולשיטתי זו בלא"ה לק"מ דבאמת במכנסיים יש להסתפק כמו שפירשתי בס"ד דכיצד הלבישן, ובזה לא שייך לומר דפליגי חדא דתקשי מאי דהוה הוה והמה לא פליגי אלא למיסבר קראי, ועוד דשמא באמת מסופקים כנ"ל. ולענ"ד יש לכוין זה גם בכוונת התוספות ודוק היטב: 

'''ולפ"ז'''  אין ראיה משיטה זו שסוברים כי לתחיית המתים יתקדש אהרן ובניו עצמם במילואים, דהא דהוה ס"ד דלעתיד יתקדש אהרן במילואים היינו מדוחקא דרומיא דקראי דצוואה ועשיה, אבל לפום מאי דמסיק דהני תרי קראי אתו לימי משה, וכדשני הש"ס דלא לירמו אהדדי, י"ל דאין שום ה"א שיתקדש אהרן ובניו לעתיד לבא למילואים וכמשמעות פשטא דגמרא דמילואים לא היו אלא לשעה וכמשמעות פשטא דירושלמי דפרשת המילואים אינה עתידה לחזור ודוק: 

'''ומה'''  שהביא הרמב"ן עוד ראיה להחזיק דבריו שהמילואים למזבח מצוה לדורות מגמ' דמנחות (דף מ"ה) ממה דקאמר התם ר' יוחנן על פסוק בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש שפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, ורב אשי מתרץ מילואים הקריבו בימי עזרא וכו'. עיין לעיל בסימן (*טו) עד וטהרו אותו ומלאו את ידיו עכ"ל. ודחה בעל זוהר הרקיע את דבריו וז"ל ואינו כן דעת החכמים שהם לא אמרו מילואים הקריבו בימי עזרא על הקרבנות הנזכרים בפרשת הגד את בני ישראל את הבית והוא פר ביום ראשון ובשבעת הימים שעיר ופר ואיל לחטא את המזבח. ולא הוקשה להם על זה כלום שהרי הדבר מוכיח שזה הוראת שעה היתה ע"פ הדבור שהרי בימי משה חטאו המזבח שבעת ימים בפר חטאת ובימי עזרא היה פר חטאת ביום ראשון ויום שני שעיר חטאת ופר ואיל לעולה. אבל הוקשה להם מה שכתוב בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת וגו' ולקח הכהן מדם החטאת ולא מצינו במוספי ר"ח פר חטאת, ועל זה הקשו חטאת עולה היא, ובא רב אשי ואמר שאין זה פר של מוסף ר"ח אלא של מילואים והוא העגל שהקריבו ביום שמיני של מילואים שהיה ר"ח כמו שנזכר בשבת פרק ר"ע והקריבו עגל בן בקר לחטאת כך הקריבו בימי עזרא בר"ח פר חטאת, וכן פירש רש"י ז"ל שם בגמ', ועל כרחנו על אותו עגל של שמיני סמך רב אשי לא על הפר שהיו מחטאים בו את המזבח בימי משה כל שבעת הימים של מילואים לפי שכבר נתחטא שבעת ימים בפר בן בקר לחטאת יום ראשון ושעיר עזים חטאת ופר ואיל לעולה ששה ימים כמו שנזכר למעלה. ומה שכתוב אח"כ וכן תעשה בשבעה בחודש מאיש שוגה ומפתי כבר דרשוהו שם ואמר בשבעה אלו שבעה שבטים שחטאו וכו' וא"כ רב אשי שאמר מילואים הקריבו בימי עזרא לא לחטא המזבח היה כמ"ש רז"ל שכבר נתחטא וא"כ אין לנו ראיה מהגמרא בחנוך המזבח ומלואו שיהיה מצוה לדורות עכ"ל בעל זוהר הרקיע הביאו בעל ספר מגילת אסתר. ולא ידעתי למה האריכו בדברים הלא גם הרמב"ן ביאר בעצמו שאין פר החטאת בא לכפר על המזבח אלא על המקדש כמ"ש בזה הלשון והם מלואים על המקדש וכתוב מפורש עוד על המזבח שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום וכו', עכ"ל. הרי מבואר דס"ל להרמב"ן שאין פר החטאת מילואים על המזבח אלא על המקדש. גם קשה לי על מה שהכריח בעל זוהר הרקיע שהוראת שעה היתה מדלא הושוו מילואים דמשה עם מילואים דעזרא בשיעור אחד שמילואים דמשה היה כל שבעת הימים של מילואים בפר לחטאת ובימי עזרא פר חטאת ביום ראשון ושאר הימים שעיר לחטאת, הלא כבר כתב הרמב"ן שהשיעור הוא אינו נוהג לדורות אבל מילואים נוהגת לדורות עכ"פ יהיה על איזה שיעור שיהיה ודוק: 

'''אמנם'''  הנראה לי בכוונת הרמב"ן דס"ל דהא מה שנתקשה לר' יוחנן בקרא דבראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת וכו' ולא דרש על מילואים כמו שמתרץ רב אשי היינו משום דהוה סבר מאחר שגמרו את הבית בשלשה לחדש אדר ככתוב בעזרא ו' פסוק ט"ו וכתיב בתריה ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהא דנה בחדוה, מסתמא לא איחרו להקריב חנוכת המזבח עד כ"ג בחדש והקריבו תיכף בארבעה בחודש, וא"כ לא הוה מצי לפרש דפר חטאת הנאמר בר"ח הוא תחת עגל שהקריבו בימי משה בשמיני למילואים דמאחר שהתחילו להקריב בארבעה בחודש א"כ לא היה פר חטאת הנאמר בר"ח דוגמת שמיני למלואים שהרי ר"ח ניסן היה בימי עזרא לפי הנ"ל כ"ח למילואים ובא רב אשי ותירץ שאע"פ שגמרו הבית בימי עזרא בשלשה לחדש אדר לא התחילו להקריב לחנוכת המזבח אלא בכ"ג לחודש דכוונתם היתה להתחיל בחנוכה ביום שהתחיל משה דהיינו בכ"ג אדר, והיינו דקאמר רב אשי מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה ר"ל שהתחילו להקריב בכ"ג באדר כמו בימי משה, וא"כ שפיר יש לפרש דפר החטאת שנאמר בר"ח היה כנגד עגל שהקריבו בימי משה בשמיני למילואים, שהרי גם בימי עזרא היה ר"ח ניסן שמיני למילואים ודוק: 

'''ולפ"ז'''  הא דקאמר הש"ס מילואים הקריבו בימי עזרא היינו על התחלת המילואים דהוא חנוכת המזבח שהיה שבעת ימים קודם ר"ח ניסן, והשתא מייתי הרמב"ן שפיר ראיה לפי דרכו מדקרי הש"ס מה שהקריבו על המזבח הקרבנות דפרשת הגד מילואים ש"מ דמילואים נוהג לדורות אע"פ שאין השיעור נוהג לדורות ודוק היטב: 

'''ובזה'''  נסתרה הראיה שרצה בעל מגילת אסתר להביא מגמ' הנ"ל הפך סברת הרמב"ן וז"ל, נראה לי כי משם ממש ראיה שלא היו חייבין להביאם רק בנדבתם מדאמר רבי יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה ואם היו חייבים להקריב מילואים איך לא העלה על דעתו שפר החטאת הזה היה להקריבו אחר המילואים שעשו מקודם כדרך שעשו בימי משה שהקריבו עגל בן בקר לחטאת אחר המילואים כמ"ש בתחילת פרשת שמיני עכ"ל. ולכל הנ"ל לא ק"מ מאחר דסליק אדעתיה דר' יוחנן שתיכף אחר שנגמר הבית בג' באדר הקריבו המילואים, לפיכך לא העלה על דעתו שפר החטאת הנאמר בר"ח ניסן הוא כנגד עגל שהקריב משה בשמיני למלואים דבימי עזרא היה ר"ח ניסן כ"ח למילואים ודוק היטב: 

'''תו'''  ראיתי בזוהר הרקיע שהביאו בעל מגילת אסתר שכתב וז"ל ובאמת שרש"י ז"ל פירש בפרשת יחזקאל שהמלואים שהקריבו בימי עזרא הוא אותו הפר שהיו מחטאים המזבח בימי משה והפר הזה שהקריבו בימי עזרא בר"ח הוא אותו הפר הנזכר בפרשת הגד, ומה שכתוב בשבעה בחודש יפרש הרב ז"ל שבעת ימים רצופים כנזכר בפרשת הגד. ואין כן דעת רבותינו ז"ל ר"ל דבגמ' דמנחות דרש ר' יוחנן על פסוק וכן תעשה בשבעה בחודש אלו שבעת השבטים עכ"ל. וכן התוספות תמהו במנחות (דף מ"ה) מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה וז"ל ולא דמי להני דשל משה דשל משה עגל וכאן פר וכו' ופירש שם רש"י שהוא פר האמור שם למעלה אל חוקת המזבח ביום העשותו פר בן בקר לחטאת וכו', ודבר תימה הוא מי דחקו להש"ס להעמיד הפסוק ר"ל דוכן תעשה בשבעה בחודש בשבעה שבטים ופשטיה דקרא קאי אהא דכתיב לעיל גבי חוקת המזבח ביום העשותו שמביאין פר בן בקר לחטאת וביום השני שעיר עזים ופר ואיל ואח"כ שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום ופר ואיל מן הצאן תמימים יעשו לפיכך אומר כאן וכן תעשה בשבעה בחודש עכ"ל התוספות. ופשוט וברור דתמיהתם אזלא לפירוש רש"י ביחזקאל שפירש דפר חטאת האמור בר"ח הוא פר דחוקת המזבח דפרשת הגד, וע"ז תמהו דכיון דהפר חטאת דר"ח הוא הפר דפרשת הגד א"כ ה"ל להש"ס ג"כ לפרש וכן תעשה בשבעה בחודש ג"כ על מה שנאמר בפרשת הגד. משא"כ לפום מה שפירש"י בגמ' דמנחות הנ"ל ולפום פירושם דפר הנאמר בר"ח הוא במקום עגל שהקריבו בימי משה בשמיני למלואים וא"כ כבר הקריבו הקרבנות דחוקת המזבח דפרשת הגד קודם ר"ח אין מקום לתמיהתם דהא א"א לפרש וכן תעשה בשבעה בחודש על הקרבנות דפרשת הגד שאותן כבר הקריבו קודם ר"ח ומוכרח הש"ס לדרוש על שבעה שבטים ודוק: 

'''אמנם'''  הנראה לי בישוב תמיה זו הוא, די"ל דודאי לפום מאי דמפרש רב אשי מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה ופירש"י ביחזקאל דר"ל דהמה המילואים שנאמרו בפרשת הגד, והתחילו להקריב בר"ח אע"פ שכבר נשלם ונגמר הבית בג' אדר אעפ"כ המתינו להקריב המילואים עד ר"ח ניסן כדרך שהקריב משה למ"ד שגם בימי משה התחילו המלואים בר"ח ניסן וכגירסת הש"ס בפסחים (דף צ':) מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהן בערב פסח והביאו התוספות גירסא זו בסוכה (דף כ"ה ע"ב) דבור המתחיל שחל שביעי שלהן בערב פסח ודוק. באמת אין אנו צריכין לדרוש וכן תעשה בשבעה בחודש על שבעה שבטים אלא דקאי על הא דכתיב בפרשת הגד וכתמיהת התוספות אלא דרבי יוחנן דלא אסיק אדעתיה שמילואים הקריבו בר"ח משום דס"ל דמסתמא הקריבו המילואים תיכף אחר שנגמר הבית בג' אדר. ומהאי טעמא אמר ר' יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה ולא מפרש כרב אשי שמילואים הקריבו כמ"ש לעיל בישוב דברי הרמב"ן מש"ה הוכרח נמי לדרוש דוכן אעשה בשבעה בחודש על שבעה שבטים דהרי ר' יוחנן האומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה הוא האומר וכן תעשה בשבעה בחודש אלו שבעה שבטים. ודוק: 

'''ועפ"ז'''  פירשתי בחידושי אגדות שלי הא דתניא ר' יהודה אומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה אמר לו ר' יוסי מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה אמר לו (ר"ל ר' יהודה לר' יוסי) תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ויש לדקדק לשון תנוח דעתך שהנחת את דעתי דאטו לר' יהודה לבד היה קשה להלום פסוק זה והכי ה"ל לומר תנוח דעתך שפירשת דבר סתום. ופירשתי ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה בשבעה שבטים שחטאו וז"ל והא דלא כר' יהודה דבעי פר לכל שבט. ובזה יתבאר דכל זמן דלא ידע ר' יהודה דמילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה הוכרח לדרשא דוכן תעשה בשבעה בחודש אלו שבעה שבטים כמ"ש לעיל בשיטת ר' יוחנן ודרשא זו סותרת סברתו דס"ל דבעי פר לכל שבט כמ"ש התוס' והא דלא כר' יהודה, משא"כ אחר שפירש לו ר' יוסי דמילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, תו אין אנו צריכין לדרשת ר' יוחנן דוכן תעשה בשבעה בחודש אלו שבעה שבטים אלא דיש לפרש דהתחילו הקרבנות דחוקת המזבח דפרשת הגד בר"ח ניסן כדרך שהתחילו המילואים בימי משה בר"ח וכמ"ד דגם בימי משה התחילו המילואים בר"ח ניסן כנ"ל. וכן תעשה בשבעה בחודש קאי אהא דכתיב לעיל בפרשת הגד גבי חוקת המזבח וכתמיהת התוספות. ולפ"ז אין סתירה לסברת ר' יהודה דס"ל פר לכל שבט, והיינו דקאמר ר' יהודה תנוח דעתך במה שאתה מפרש שמילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, ולפ"ז אין אנו מוכרחין לדרשת ר' יוחנן דוכן תעשה בשבעה בחודש אלו שבעה שבטים כנ"ל, וא"כ הנחת את דעתי, ר"ל שהשתא אין סתירה לדברי שאני אומר פר לכל שבט ודוק: 

'''אמנם'''  קשה לי על שיטת הרמב"ן בממה נפשך, אם יפרש כמו שפירשתי שהקריבו המילואים דפרשת הגד בכ"ג אדר אחר שנגמר הבית ע"כ מוכרח שאין המילואים מעכבין, דאי מעכבין תקשי אמאי לא הקריבו מילואים ביום שהכינו המזבח בשנה אחת לכורש כדכתיב בעזרא ג' ויכינו המזבח על מכונותיו וגו' ויעלו עליו עולות לה' עולות לבקר ולערב. וכי תימא דבאמת הקריבו בעת ההיא מילואים למה חזרו והקריבו מילואים למזבח אחר שנגמר הבית בימי דריוש כיון שכבר הקריבו מילואים על המזבח בימי כורש שהרי לא סתרו אותו המזבח שבנו בימי כורש והמזבח שבימי דריוש הוא המזבח דימי כורש, ואם היה זה ע"כ דמילואים שהקריבו שנית בימי דריוש היה ע"פ הדבור בהוראת שעה להקריבם שנית, וא"כ אין ראיה מלשון הגמרא דקאמר מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה שמילואים על המזבח חובה, כיון דהמילואים הללו היו בהוראת שעה כנ"ל. ואם נפשך לומר שבאמת המילואים שנאמרו בפרשת הגד הקריבו בימי כורש ובימי דריוש לא הקריבו מילואים על המזבח, ומה שאמרו בגמרא מילואים הקריבו בימי עזרא לא קאי אלא על פר החטאת הנאמר בר"ח, א"כ הדרא קושית בעל זוהר הרקיע לדוכתא שאין ראיה מהגמ' הנ"ל על מילואים דמזבח דלפ"ז ע"כ לא אמרו בגמ' מילואים הקריבו אלא על פר החטאת שהקריבו בר"ח ולא על מילואים דמזבח כמו שהקשה בעל זוהר הרקיע הבאתי לשונו לעיל ודוק היטב: 

'''בעזרת'''  כבודי ומרים ראשי, נשלם מה שרציתי לבאר בשורש השלישי. ובעזרת אל רועי, אתחיל לבאר שורש הרביעי:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

[[קטגוריה:מרגניתא טבא]]