עריכת הדף "מראה הפנים/תרומות/יא/ה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|ישראל}} ששם פרה מכהן.''' כמו ששנינו בפ' איזהו נשך שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה וכדפירש"י ז"ל שמלאכתן הכל להמקבל והוא מקבל עליו לפטמה ומה שתשביח יחלוקו וכן בולדות וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכ' שותפים בהלכה ג' וכן בדינא דמתני' בפ"ט מהלכ' תרומות בהלכה ח' ולא כמו שפירש"י ביבמות דף ס"ו כששכרה שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו וכו' דזה אסור משום רבית כמו שדקדקו התוס' שם על זה ומה שכתבו דאיירי בשואל לא צריך אלא כהאי משנה שלימה דאמרן:

'''{{עוגן1|לית}} כאן תלתן תלתן ד"ת.''' ולא קאי הכי אלא תלתן מאכל בהמה וע"י הדחק הוא מאכל אדם וכהאי תנא קמייתא וכך הוא בתוספתא בדין דכהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה וכו' והביאה הרמב"ם בפ' י"א בהלכה ט' וכן בדין דפ"ב דמעשר שני שהזכיר בפ' י"ב בהלכה ז' התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם וכו' ובגופיה דדינא דהתם יתבאר במקומו בס"ד:

'''{{עוגן1|כן}} הוא מתני' וכו'.''' וכן פסק הרמב"ם בפ' י"א בהלכה י"ח ברישא דמתני' אף שלא ברשות כהן:

'''{{עוגן1|ביקור}} החולה אין לו שיעור.''' למאי דפרישית בפנים בלשון הב' מתפרש יותר בפשיטות להא דקאמר מתני' אמרה כן וזהו כדסבר רב יוסף למימר בבבלי נדרים דף ל"ט אין שיעור למתן שכרה אלא דאביי הקשה עלי' שם דהא לכל המצות אין שיעור למתן שכרן ומפרש דאפי' גדול אצל קטן ולרבא אפי' מאה פעמים ביום ותרוייהו מודו להדדי וכדפרישית בלשון הא' ולמאי דקאמר מתני' אמרה כן להאי לישנא:

'''{{עוגן1|עד}} כדון בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וכו'.''' נראה דכל האי שקלא וטריא אם רשות כהן מהני לתרומת גרנו שנטמא בעודה ביד ישראל דהרי אפי' אם נטמא הטבל שלו מפריש התרומה ונותנה להכהן כמו שמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב בהלכה י"ד והספק הוא כאן דמכיון שלא זכה בה הכהן אפשר דלא מהני רשות שנותנה לו להדליק בה וא"כ לפי המסקנא דאף בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ורוצה להדליק בה מזכה להכהן ע"י אחר ואז מהני רשותו להישראל פשוט הוא דג"כ בתרומת גרנו כן דלעולם מהני רשות כהן שזה הישראל מזכה לאיזה כהן וזה נותן לו רשות להדליק בה ודומיא דאמרינן בגיטין דף ל' גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי וכו' להיות מפריש עליהן וכו' דמזכה להן ע"י אחר וזה ביאר הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר בהלכה ו' ובענין שמן שריפה בפ' י"א במה שצריך רשות כהן סתם דבריו משום דפשוט הוא דאם לא באת התרומה טמאה ליד כהן יכול הוא לזכות לו ובזה מהני רשות כהן לעולם:

'''{{עוגן1|תני}} ישראל וכהן שהיו שותפים וכו'.''' חסר כאן ונשתבש בהעתקה והעיקר כגי' התוספתא שהבאתי בפנים דאם היה שותף עמו לעולם מותר אפי' לצרכיו של ישראל ואם לא היה שותף עמו אז צריך שיהא לצורך הכהן וכ"כ הרמב"ם בפ' י"א בהלכה ט"ז כדברי התוספתא וכמו כן שארי דינים דהתוספתא והובאו כאן. ובענין הבעיא מהו להוסיף שמן חולין על שמן שריפה ולהדליק בע"ש עם חשיכה נראה דהך בעיא אזלא אליבא דרבה בפ' במה מדליקין דמפרש להמתני' אין מדליקין שמן שריפה בשבת משום שמא יטה והלכך כיון דמוסיף שמן חולין איכא למימר דלא חיישינן שמא יטה דהא אין החשש אלא מתוך שמצוה עליו לבערו ומכיון דהוסיף שמן חולין ליתא להאי חששא או דילמא דאפ"ה חיישינן אבל מסקנת הש"ס לענין פירושא דמתני' דשבת כוותיה דרב חסדא דלשמא יטה דכה"ג לא חיישינן אלא דבי"ט שחל להיות בע"ש עסקינן ולפי שאין שורפין קדשים בי"ט אבל בשבת מדליקין בשמן שריפה וא"כ לא נ"מ להאי בעיא מידי ולפיכך לא זכר הרמב"ם כאן בפי"א כלום מזה ודע דהרמב"ם לא זכר כלל מאיסור הדלקה בשמן שריפה לא בשבת ולא בי"ט וטעמו יתבאר במקומו בעזרת האל בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד:

'''{{עוגן1|דלא}} כן מה אנן אמרין ר"מ ור"ש וכו'.''' כבר זכרתי במקומו לעיל בפ"ג ובכמה מקומות דזהו לשיטתא דהאי ש"ס דס"ל ר"מ ור"ש הלכה כר"ש אבל לשיטתא דש"ס דילן בעירובין קאי בתיקו מיהו הלכה כר' שמעון כאן משום דהכי מסיק הש"ס בהדיא וכ"פ הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ט:

'''{{עוגן1|מהו}} להדליק בשמן שריפה בחנוכה.''' כדפרישית דבישראל שלא ברשות כהן היא הבעיא ופשט לה דמדליקין וכ"פ הרמב"ם שם בהלכה י"ח וכר' ניסא דמעשה רב כדאמר משמיה דאבוה מי שאין לו שמן חולין להדליק לו נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן וי"ל נמי דלא פליג ר' ניסא אדבי ר' ינאי אלא פרושי קא מפרש דהא דקאמרי מדליקין היינו באין לו שמן חולין להדליק דהכי קיבל מאמו ששמעה מאביו. אבל אין לפרש הבעיא דבכהן קאי ומטעמא דכיון דנר חנוכה שיעורא בעי והכא דלשריפה הוא עומד כתית מיכתת שיעוריה דהא ליתא דלא אמרינן הכי אלא גבי איסורי הנאה וכמו בשל עיר הנדחת דפ' לולב הגזול וכיוצא בזה בהרבה מקומות אבל הכא גבי כהן מהיכי תיתי דנאסור דהא ניתנה לו להדלקה בכל מה שצריך לו ולא שייכא הבעיא כלל. ונקטינן מיהת דטעמא דהאי דינא על כרחך משום דברשות מצוה קא עביד דאין לו שמן אחר דהא אע"ג דאין תרומה בכלל איסורי הנאה מ"מ הנאה זו אסורה לזרים הוא וכדכתבו התוס' בהדיא בפ"ב דשבת דף כ"ו ד"ה אין מדליקין בטבל טמא דבתרומה נמי שאר הנאה הוא דשרי כהאי דאמרי' בפ' בכל מערבין דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כילוי אסורה לזרים. ומכיון שכן אין לנו כאן טעם אחר אלא משום דמצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו ושמעי' השתא דהא דאמרי' דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן הוא וכדמוכחא נמי שמעתתא דעירובין דף לא גבי פלוגתא דאין מערבין לכהן בבית הקברות דקאמר דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו ובהא קמיפלגי דמר סבר דכיון דקני לי' עירוב לא ניחא ליה דמינטרא ומ"ס ניחא לי' דמינטרא דאי אצטריך אכיל ליה אלמא דלרבנן אי לאו דניחא ליה דמינטרא בתר הכי הוה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפי' במצות דרבנן כדאיירי התם ומכאן תשובה לבעל המאור דר"ל בפ"ק דר"ה גבי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא בתקיעות הראשונות שהן מדאורייתא אבל באינך דמדרבנן אסור וכבר זכרתי מזה לעיל ריש פאה דהרשב"א והר"ן חולקין עליו וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל דאפי' במצות דרבנן אמרינן דלאו ליהנות ניתנו וכדמוכח מכל מה שנתבאר בסייעתא דשמיא:

{{מרכז|<big>'''סליק פירקא וכולא מסכתא בסייעתא דשמיא'''</big>}}
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>