עריכת הדף "מראה הפנים/בבא קמא/ד/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|שור}} שנגח ארבעה וחמשה.''' מה נפשך שלך הוא תנהו לי וכו'. כדפרישית דבתפסו הניזק מיירי וכדמסיק דהיינו טעמא דהאחרון נשכר שאינו אלא כמשכון בידו של הראשון ומפני שמסרו לו למשכון בשביל נזקו נעשה כשומר שכר עליו בענין חלקו שיש לו בו וכפי החלק הזה גובה האחרון ולפיכך כשיש מותר בנזקיו שהנזק של הראשון הוא יותר מן האחרון הרי המותר הוא של הניזק הראשון ואינו חוזר לבעלים מפני שהבעלים כבר נסתלקו מכדי החצי הנזק משעת היזק הראשון דמאי איכפת להו בזה החלק אם יטול ראובן או שמעון סוף סוף החצי נזק שנעשה ברשותן משתלם לעולם מגופו ולמי שהוא אחרון ישתלם לו בתחלה כפי המגיע לו מפני שהוא חוזר על הראשון שתפסו להשור והמותר להראשון ואיו להבעלים כזה החלק כלום כ"א חלקם והוא המנה שלהם בזה אין מפסידין לפי האי מ"ד. וכן איפכא אם היה נזק האחרון יותר מן הראשון ודאי שאין האחרון יכול לגבות מן הראשון כי אם כפי החלק שיש לו בו דעל זה החלק נעשה הוא שומר שכר ולא יותר שהרי מכח טענת ממ"נ הוא בא וזה לא שייך כ"א לחלקו של ניזק הראשון שיש לו בו וכן הוא מבואר בדברי בעל המאור שהביא בשם הרב הזרחי רבינו אפרים ז"ל שכתב שם וז"ל אלא מיהא איכא למישמע מינה לב"ח דתפיס מידי מלוה למיגבה מיניה הוה ליה שומר שכר לדברי הכל דעד כאן לא פליג ר"ש אלא בניזק ומזיק משום דשותפו נינהו וכל חד מינייהו רמי' נטירותא עליה ואע"ג דתפסיה ניזק אבל בעלמא מודה ר"ש וכו' עכ"ל הצריך לענינינו. וזה הוא לדעת הסוברים כן אליבא דמ"ד דשותפין נינהו ולקמן יתבאר שגם לדעת הסוברים דהבעלים פטורין עכ"פ לא נעשה זה שומר כ"א לפי החלקו אשר תפס בשבילו ועל חלקו לבדו הוא מתחייב וזה מוכרח להאי מ"ד ומבואר הוא כדלקמן. וכן ודאי אין הניזק האחרון יכול לגבות מהבעלים כלום מה שאינו יכול לגבות השאר מן הראשון שהרי לא היה השור ברשותם. ולהאי מ"ד דס"ל ב"ח הוא אין בו ספק כלל דאין הבעלים מפסידין בשום פנים. וכן מבואר הוא מדברי התוס' דף ל"ו ע"ב ד"ה כגון שתפס ניזק וכו' ע"ש. ויתבאר דבריהם דיבור דלקמן ולהאי סוגיא ופירוש הפלוגתא יתבאר בדיבור לקמן הכל אי"ה. ודע שראיתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שהביא לריש הסוגיא דהכא לראיה לדבריו דאין טענת אם שלך הוא וכו' שייכא אלא בשתפסו הניזק וז"ל שם ומצינו מפורש בירושלמי כדברינו דגרסינן התם בא עליו ר"מ וכו' ואקשו לא כן א"ר אלעזר שמירת נזקין כשמירת קנין כלומר שאין אדם מתחייב בשמירת נזקין אלא כמו שאדם קונה מחבירו כלומר תקנו משיכה בשומרין כמו שתקנו בלקוחות והיאך הוא מתחייב בתשלומי נזקו אדרבה הראשון ראשון נשכר ומפרקינן א"ר יודן נמסרו לו לנזקין ואינו אלא כמשכון בידו פי' כיון שתפסו לנזקיו לגבות הימנו הרי הוא בידו כמשכון וחייב בנזקיו שנעשה עליו שומר שכר עכ"ל. הנה הוא ז"ל פירש דהמקשה לא ידע דמיירי בשתפסו הניזק והמתרץ הוא שהשיב ומסרו לו וכו'. ולמאי דפרישית בפנים גם המקשה למד זה מדבריו דנראין כן דקאמר שלך הוא וכו' ואם דיש לומר דה"ק אם אתה רוצה לגבות שהיא שלך וכו'. וכן לפי הנכתב לפנינו ומסרו לו וכו' שייכא יותר לשון תמיה. וכן בענין שמירת הנזקין וכו' משמע בפ"ק כמ"ש ומכל מקום לענין הכוונה דא ודא אחת היא. ועל כל פנים נתבאר משינויא דהש"ס דכמו דאמרינן דהוא נעשה ש"ש לענין להתחייב בנזקיו כפי חלקו כן נמי אמרינן דאינו נעשה ש"ש כ"א לפי חלקו ולא יותר וכן נמי אמרינן דאין הבעלים מפסידין חלקם דהא אליבא דר' מאיר קאמרינן דסבירא ליה הכי ולסוגיא דהכא דס"ל לר"מ שותפין הן והאחרון בא מכח ממ"נ וזה לא שייך כ"א על חלק של ניזק הראשון שיש לו למשכון בו וכדלעיל ויתבאר עוד מזה בדיבור דלקמן:

'''{{עוגן1|ומה}} ביניהון וכו'.''' עיין בקונטרס אחרון בביאר הסוגיות סי' ד':

'''{{עוגן1|ואפילו}} דבר שדרכו ליחלק.''' סוגיא זו כתובה בכתובות פ"י בקצת שינוי הנוסחא וענינה א'. ושם גרסי' עד כדון דהוות פרגמטיא זעירא הוות פרגמטא רבא וכו' יכול מימר ליה עד דאת מזבין וכו'. ושם כתבתי כי היא הגי' האמיתית וכפי אשר היא לפנינו וכן הוא גירסת הרא"ש ז"ל שם ולפי גי' הר"ן ז"ל היא בהפך ומתפרשת בדוחק כפי אשר רמזתי שם. ושם פירשתי להא דפרגמטיא זעירא ופרגמטיא רבה דהכוונה שנסתפק הש"ס בפרגמטיא רבה היינו שנשתתפו במעות הרבה ובלא מעותיו היה יכול לקנות סחורות הרבה. והן דברי הרא"ש ז"ל. ויותר נוח לפרש דה"ק ע"כ בפרגמטייא זעירא שאינו ראוי לחלק ולמכור אבל הוות פרגמטייא רבה שהיו סחורות הרבה ונוחין לחלק מאי ונסתפק בזה משום דבכה"ג ה"א דאין א' צריך לחבירו ועלה קאמר יכיל מימר עד דאת מזבין חד זמן אנא מזבין וכו' כדאי' התם. והוי ממש בההיא דהכא לר' לעזר. ולענין הכוונה חדא היא. והמסקנא דהכא דאפי' בדבר שדרכו לחלק חולקין בשוה וכן התם בבבלי דף צ"ג ע"ב כמוסכם לרוב הפוסקים בפירושא דרב המנונא שם דאמר אפי' שור לחרישה וכו' דלאו דוקא שקנאו מתחילה לחרישה דהוי דבר שאין דרכו לחלק אלא אפי' קנאו מתחילה לטביחה והוי דרכו לחלק ואם טבחוהו היה כל א' נוטל חלקו כפי מעותיו ואם לא טבחהו אלא שמכרו אותו כשהוא חי חולקין בשוה. והשתא דמיא ממש להאי דהכא כדפרישית בפנים שאם חלקו בפרגמטיא רבה ומכרו כל א' בפני עצמו ודאי כל א' וא' בשלו הוא נושא ונותן אלא שאם לא חלקו ונשאו ונתנו ביחד חולקין בשוה אע"פ שבתחלה כשקנו הסחורה דרכו לחלק היה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שלוחין ושותפין הל' ג' ע"ש. ומה שרצה הראב"ד ז"ל לחלק בשור לטביחה ומכרוהו חי דבזה כל אחד נוטל לפי מעותיו שאין חלק הגדול צריך לחלק הקטן ודוקא אם הרויחו כשהוא חי ממלאכתו בזה חולקין בשוה שכל א' צריך לחלק חבירו. מבואר מהכא בהדיא דאין חילוק אלא לעולם אמרינן כל א' צריך לחבירו זה אומר לו אני יותר מהיר ובקי בטוב משא ומתן יותר ממך כדאיתא וכללא דמילתא בכל סחורה שהרויחו או שהפסידו לעולם חולקין בשוה מלבד שור לטביחה וטבחוהו שבזה כל א' נוטל מבשרו לפי מעותיו:

'''{{עוגן1|שלשה}} שהטילוהו לכיס ונגנבו.''' האי דינא לא הוזכר בגמ' דילן. והטור סי' קע"ו כתב בשם הרמ"ה ז"ל וז"ל מסתברא היכא שהטילו לכיס ונגנבו או אבדו כיון דלא אישתני גופא דממונא חולקין לפי המעות ע"כ. ומבואר הכא בהדיא ותוספתא דכתובות היא. והוא ז"ל לא חילק בין דבר שיוכל להתערב או לא כדמבואר הכא להדיא ואם דסתם מעות דבר הנבלל הוא מ"מ נ"מ היא לדינא בעלמא היכא דהשותפות לא באה מחמת שקנו אותה במעות דבהא דין דסחורה הוא אלא כעין גוונא דאמר הכא באבנים וכיוצא בהן שבא להן בשותפות מחמת בית ועליה של שנים שנפלו כדפרישית בפנים דעלה קאי א"נ משכחת לה בשותפין שנשתתפו בדברים וחפיצים בעין זה הרבה וזה מעט ונגנב מהן דלכאורה דמיא להא דלא נשתנה עדיין גוף הדבר שנשתתפו ועכ"פ בעיקר הדין דהכא תימהני שלא זכר הרמב"ם מזה כלום ומדלא משני הכי בבבלי כתובות שם על הא דקאמר מאי לאו פחתו פחתו ממש וכו' ומהדר אשינויא דחיקא באסתירא דצינתא ולא משני בשנגנבו כשהיו עדיין בעין ודאי אין ראיה מזה לדחות התוספתא ותלמוד ערוך דהכא. ועוד דהתם לישנא דפחתו דייק ולא בעי לשנויי הכי. ובאילו אבנים וכו' דפרישית דעל הבית והעליה וכו' קאי אחר כותבי מצאתי להנ"י בריש' פ' הבית והעליה שפי' ג"כ לדהכא בענין זה וגופא דברייתא לא מצאתי ומה שהביא שם מדר' יוסי בר' בון וכו' בפ"ק דמ"ש הוא:

'''{{עוגן1|שוורים}} כמותנין הן.''' משמע דקאי המסקנא הכי כרבי אלעזר ולא קשיא ממתני' דהכא דהתפיסה בע"כ של המזיק הוא ונשתתפו שלא לדעת ושלא ע"מ להרויח והילכך חולקין לפי המעות והר"ן ז"ל תירץ כן בכתיבות שם ולמד מדהכא. ואפילו למאי דאמר לעיל בשמסרו לו מעצמו השור מ"מ עיקר השותפות שלא לדעת הוא דאם לא היה השור מזיק לשורו לא היה לו חלק בו. ולר' יוסי דס"ל דר' זעירא פליג וקאמר דלעולם חולקין לפי המעות אפשר לומר נמי דלמד האי דינא ממתני' דהכא ולא ס"ל לחלק בין לדעת ושלא לדעת ומתני' דכתובות מפרש לה נמי כך הן חולקין לפי המעות וכפי' התוס' בדברי ר"ת שהביאו שם ד"ה רבי אומר וכו' ע"ש:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>