עריכת הדף "מגילת אסתר/שורש/א"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== ב ==

'''אמר ''' הכותב. בתחלה אוסיף באור בקצת דברים שראיתי בהקדמתו זאת של הרמב"ן שיראה למעיין בתחלת המחשבה בהם קושי ואחרי כן אבוא להציל הרב מהשגותיו כאשר עם לבבי.  ראשונה על מה שהכניס במצות אשר נחלקו בהן החכמים אם הם מצוה או רשות מחלוקת ר' יהודה ורבי שמעון דפרק כל שעה בענין חמץ ואמר שלרבי יהודה יהיו שלשה לאוין ולרבי שמעון אחד ואם כן יחסרו לו שני לאוין מן המנין. הנה מי שראה שם הגמרא יוכל להקשות והלא גם לר' שמעון לא יחסרו כלל שהרי הוא דרש הפסוקים האלה ללאוין אחרים שכן אמר שם ור' שמעון חד לתוך זמנו וכל מחמצת מבעי ליה לכדתניא אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו לא יאכל חמץ מבעי ליה לכדתניא ר' יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום אחד ת"ל לא יאכל חמץ וסמך ליה היום אתם יוצאים עכ"ל הגמרא, שנראה מזה כי לא יחסר כלל לר' שמעון משס"ה לאוין דסוף סוף הנה הוא מודה שהן לאוין אלא שאינם מתפרשים כדעת ר' יהודה. אמנם אתה המעיין הט אזנך ושמע כי זאת אינה קושיא וזה לפי כי מנין שס"ה לאוין וכן רמ"ח עשה לא נאמר רק במצות ולא בדקדוקי המצוה כאשר יסד הרב בשורש השביעי וגם הרמב"ן מודה בו וסבירא ליה להרמב"ן כי מאחר שר"ש דרש כל מחמצת לא תאכלו לנתחמץ ע"י דבר אחר זהו תשלום איסור חמץ ולא יבא במנין, וכן כתב בהשיגו על הלאוין שכתב הרב בלאו קצ"ח. וגם לא יאכל חמץ מאחר שדרשו על פסח מצרים שחמוצו לא נהג אלא יום אחד לא יבא במנין כאשר יסד הרב בשורש השלישי, וגם הרמב"ן מודה בו שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות. 

ועתה אבוא לפרש לך מדרש של שיר השירים שהביא למען יקל למעיין בו רבי יהושע אמר שתי דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד וכו' עד דאמר טעמון דרבנין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, פירושו לפי הנראה בעיני רבנין סברי כי מאחר שהפסוק של דבר אתה עמנו נכתב אחר עשרת הדברות מכלל כי אחר עשרת הדברות אמרו למשה כן וא"כ כל הדברות הקב"ה אמרם. מה עבד ליה ריב"ל פירוש מזאת הראיה של רבנין שהרי כתוב הוא אחר הדברות שנראה כי בסוף הדברות אמרו למשה שידבר עמהם ומשני פליג שאין מוקדם ומאוחר פירוש מקומו הוא להכתב אחר שתי דברות הראשונות כי אז אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה, או אינו מדבר אלא לאחר שנים או שלשה דברות פירוש כי שמא לאחר שנים גם שלשה דברות אמרו דבר אתה עמנו ומנ"ל לומר אחר שנים דוקא ומשני דרבי עזריה וכו' תפשי שטתיה ואמרו כי ראייתו שפסוק זה נאמר אחר שני דברות ולא אחר שלשה היא משום שהרי כתוב תורה צוה לנו משה שפירושו כמנין תורה אמר לנו משה ואם אמרו דבר אתה עמנו אחר שלשה א"כ כמנין תר"י צוה לנו משה ולא כמנין תורה. 

אמנם תמיהתי ממה שכתב הרמב"ן בזה המדרש כי לא נתברר לו אם רבנין חלוקים אף על מנין המצות או לא שהרי לפי דעתי אין מקום להסתפק כלל שרבנין אינם חלוקים רק במצות ששמענו מפי הקב"ה בסיני כמה הם אבל במנין תרי"ג לא נחלקו. ואם באולי סבת הספק אצלו היה מפני שאלו שתפשו שיטת ריב"ל הביאו פסוק של תורה צוה לנו ודרשוהו בגימטריא, שנראה שרבנן לא סבירא להו דרשא זו, על זה לא היה לו להסתפק כלל שהרי שם לא באו לחקור מנין המצות רק באו בחקירת סכום המצות שאמר הקב"ה, כי לדעת רבנן הם עשר ולדעת ריב"ל הם שתים ולכן רבנין לא דרשו תורה צוה לנו בגימטריא מפני כי זה יהיה הפך כוונתם שאמרו כי כל עשרת הדברות שמענום מפי ה' וא"כ יהיה מן השקר לומר שמפי משה שמענו כמנין תור"ה שלא שמענו כי אם כמנין תר"ג. אבל במחלוקת מנין כל המצות לא באו וע"כ נאמר כי מנין תרי"ג הוא מוסכם מן הכל בלי ספק: 

== ג ==

'''  ונראה ''' לי שהנכון הוא כדברי הרב לבלתי הכניס בזה המספר מצות דרבנן, ואפי' תהיה הגירסא תרי"ג מצות נצטוו ישראל כמו שאמר הרמב"ן מכל מקום לא יבאו במנין, לפי שלא מצאנו מצות דרבנן יקראום חכמי הגמרא מצוה או צווי רק תקנה או גזרה, וכמו שאמר בב"ק סוף פרק מרובה {{ממ|דף פ"ב}} עשר תקנות תקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בחמישי ובשני כו', ועל כרחך כל אלו מצות הן ואפילו הכי לא קאמר עשר מצות צוה עזרא, וכן בע"ז פרק אין מעמידין {{ממ|דף ל"ה}} במתניתין שאל רבי ישמעאל את רבי יוסי כשהיו מהלכים בדרך מפני מה אסרו גבינת הנכרים וכו' ומסיק התם והשיאו לדבר אחר ולא פירש לו הטעם וקא בעי בגמרא מאי טעמא לא השיב לו הטעם ומשני גזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה מאי גזרתם משום נקור. הנה כי איסור גבינת כותים היא מצוה דרבנן ולא קראוהו מצוה חדשה או צווי חדש. ואין לומר שקראוהו גזרה מפני שגזרוהו על איסור דאורייתא שהוא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ודרז"ל אזהרה להורג את עצמו ולכן גזרו על הגבינה משום סכנת נחשים, דהא אפילו לא באה אזהרה על זה בתורה פשיטא כי היו מתקנים תקנות וגזרות להשמר מנזק ולהנצל מסכנה. ועוד ראיה כי על מצות דרבנן לא יאמר לשון מצוה שהרי כשאמר שם בחולין פ' כל הבשר {{ממ|דף ק"ו}} א"ר יצחק בר אשיין נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה וקא מתמה גמרא מאי מצוה, וזה לפי שלשון מצוה לא שייך אלא במצות דאורייתא ונטילת ידים אינה מן התורה, ומשני אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, פירוש כי מה שאמר משום מצוה אין פירושו שיהא נקרא בשם מצוה משום דהוי דרבנן אלא משום דהוי מצוה מן התורה לשמוע לאשר יגזרו החכמים עלינו שנאמר לא תסור. ועוד בפ"ב דיבמות {{ממ|דף כ'}} קאמר במתניתין איסור מצוה שניות מדברי סופרים וקא בעי התם נמי אמאי קרי ליה איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. ובפ"ב דעירובין {{ממ|דף כ"ז}} בשעה שתקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך וכו' ולא קאמר בשעה שצוה שלמה על עירובין ונטילת ידים. 

ומה שכתב כי דרך הגמרא לקרוא למצות דרבנן תורה, אמינא כי תורה מיקרי ומצוה לא מיקרי שאמת הוא שכל מצות דרבנן תורה יאמר עליהם לפי שהתורה צותה לנו לעשות ככל אשר יורונו החכמים, אבל שם מצוה לא יפול בם כי לא צונו על המצוה ההיא בפרטות רק דרך כלל לשמוע דבריהם. ובעיני יפלא כי הכניס במצות דרבנן 

נסוך המים, ואנא בעניותי בקשתיהו ולא מצאתיהו מוזכר בגמרא שיהא דרבנן. וכן כתבו ג"כ התוס' בזבחים סוף פרק השוחט ומעלה {{ממ|דף ק"י}} דנסוך המים הוי דאורייתא. ואי משום דבריש פ"ק דתענית {{ממ|דף ב'}} ובשבת ריש פרק הבונה {{ממ|דף ק"ג:}} נקט לשון רמז דקאמר התם תניא רבי יהודה ב"ב אומר נאמר בשני ונסכיהם ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים מכאן רמז לנסוך המים מן התורה, ועל זה חשב כי הוא מדרבנן שאם לא כן הוה ליה לגמרא לומר מכאן לנסוך המים מן התורה. אין מכאן ראיה כלל שהרי לשון רמז משמע אף בהיות המצוה דאורייתא, שכן אמר בריש פרק ראשון דמכות {{ממ|דף ב':}} אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין והנה הוא מן התורה. ובריש מגילה {{ממ|דף ב'}} שאלו מגילה נקראת בי"א בי"ב היכא רמיזא ופירושו היכא רמיזא שהיה דעת מתקני המגילה כך, הרי כי לשון רמז משמע כי הוא דעת נותן התורה והמצוה. ושמא לא הביא זה המאמר דנסוך המים רק משום סופו שאמר אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות ועליהן אמר שהדבר ידוע בגמרא שאינן אלא מדרבנן. והרב כתב בפירוש המשניות בסוכה סוף פרק לולב וערבה כי נסוך המים הלכה למשה מסיני ויש לו רמזים נסתרים בתורה. וקשה בעיני איך קרא לנסוך המים הלכה למשה מסיני לפי כללו שכתב בהקדמת זרעים וז"ל ועל כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני עכ"ל. וא"כ מאחר שלנסוך המים יש רמז בתורה לא היה לו לקרותו הלכה למשה מסיני רק היה לו לומר כי הוא מן התורה. וגם בריש פרק לולב וערבה {{ממ|דף מ"ד}} אמר בגמרא עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני וקשה בזה אל כללו. ולפי דעתי שלכן האריך בלשונו שם בפי' המשנה לכתוב שנסוך המים הוא הלכה למשה מסיני ויש לו רמזים נסתרים בתורה לומר שמאחר שהרמזים ההם נסתרים יקרא הלכה למשה מסיני. ומה שכתב בהקדמת זרעים כי כשיהיה לו רמז בתורה לא יקרא הלכה למשה מסיני, היינו כשאותו הרמז אינו נסתר. והנני כותב לך כונתו בקצור על ענין זה למען תשכיל. אמר שם בהקדמתו כי גם שכל התורה קבלנו פירושה ממשה רבינו וכלה היא הלכה למרע"ה, לא נאמר הלכה למשה מסיני רק על אותם המצות שאין בהם רמז בתורה ולא נוכל להוציאם מדרך סברא כגון לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר, י"א יום שבין נדה לנדה, ואחרים שהביא שם, שעל כלם לא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות או שהביאו עליהן ראיות אלא לקחום מפי משה כמו שצוה אותם הקב"ה, אבל בהיות בהם רמז בתורה או שנוכל להוציא אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברא לא נאמר היותם הלכה למשה מסיני כי אם היותם תורה. ואל תטעה במה שאמרו בפ"ק דסוכה {{ממ|דף ה':}} שיעורים הלכה למשה מסיני והרי הם נרמזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, שהרי הקשוהו שם ואמר שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה ושעורה ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לבית המנוגע וכו' ותירצו הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ופי' זה הוא כי אין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך הסברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב, וזה ענין מה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכירוהו, ע"כ כוונתו. והנה כתבתיה לך גם כי לא היית צריך לכל זה כאן מ"מ העליתיה בספרי כי טובה היא לגלות לך דרך מדרכי הגמרא. אמנם עתה נבוא אל דבורנו הראשון 

מה שאמר כי דרך הפסוק וגם החכמים לדבר על הרוב, הנה טרם השיבי עליו אביא לך קצת מהמקומות אשר דברו בהם חכמים על הרוב למען תשכיל ואידך זיל גמור. בעירובין ריש פרק בכל מערבין {{ממ|דף כ"ו:}} בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח וקא בעי בגמרא ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות ומשני אלא שמע מינה אין למדין מן הכללות ואפילו במקומות שנאמר בהן חוץ, הנה שדברו על הרוב ולכן אמר בכל מערבין וסוגיות אחרות הביאו שם בגמרא ממשניות רבות המדברות על הרוב. אמנם אני אומר שגם כי מנהג התורה והתנאים לדבר על הרוב, הנה רוח אחרת היתה באמוראין גרועה מהם כי הם הודו שלבם של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואין דרכם לסתום אלא לפרש, וכן הביא בעל הליכות עולם בשם הכריתות בשער שני פ"ב וכן כתבו התוס' במס' ביצה פ' אין צדין {{ממ|כ"ה.}}. א"כ הכא נמי יש לנו לומר שרבי שמלאי שאמר תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני לא היתה דעתו רק על מצות דאורייתא דוקא ולא על מצות דרבנן, שהוא אינו תנא שיוכל לסתום דבריו ולדבר על הרוב רק אמורא היה אשר דרך האמוראים לפרש ולכן לא נוסיף ולא נגרע במאמרם רק פשוטם כפתרונם. ומה שאמר עוד כי רבי שמלאי כלל מצות רבות בזה המספר ולא נאמרו למשה אלא לאהרן וגם לא נאמרו בסיני והם 

פרשת שתויי יין ופרשת משמרות כהונה ולויה. אני אומר שכל המצות נאמרו למשה בסיני והכי איתא בזבחים פרק בתרא {{ממ|דף קט"ו:}} תניא רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד רבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, וכן איתא בסוטה פרק אלו נאמרין {{ממ|דף ל"ז}} פירש"י שם וז"ל כללות נאמרו בסיני שסתם נאמרה תורה בסיני ולא נתפרשה לו, כגון בסיני נאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך ולא פירש מתן דמים כיצד וכו'. הנה כי כל התורה נאמרה למשה מסיני ודרך כלל לר' ישמעאל וגם דרך פרט לר' עקיבא. ומה שכתוב בפרשת שמיני וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אין פירושו שדבר אל אהרן אלא שדבר למשה שידבר אל אהרן דהכי אמר בפרק פרת חטאת {{ממ|דף קט"ו:}} כיון שמתו בני אהרן אמר לו אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום שתק וקבל שכר. וכתבו שם התוספות דבת"כ איתא שבשכר זה נתיחד אצלו הדבור דכתיב בפרשת יין ושכר אל תשת וידבר ה' אל אהרן ולא כתיב אל משה, והקשו שם וז"ל ותימה דבספרי דריש בפרשת קרח דכתיב וידבר ה' אל אהרן שומע אני שהדבור אל אהרן תלמוד לומר כאשר דבר ה' ביד משה לו בפרשת מחתות השרופים הא למדנו שהדבור למשה, עכ"ל. פי' שלעולם לא היה מדבר רק עם משה. ותירץ דשמא זה קורא נתייחד הא דכתיב אל אהרן ולא שיאמר לבני ישראל, פי' דבר למשה שידבר לאהרן לבד ולא לישראל, הרי מבואר שפרשת שתויי יין וגם פרשת המתנות שהם בפרשת קרח למשה נאמרו שיאמרם לאהרן. ומה שהקשה 

ממקושש כי לא נאמר בסיני רק בשעת מעשה, זאת אינה קושיא שהרי עיקר הדין היה יודע מרע"ה ממה שנאמר לו בסיני כדאמר בהנשרפין {{ממ|דף ע"ח:}} תניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר כי לא פורש וגו'. ומהיכן היה יודע עיקר דין מחלל שבת שהוא במיתה אם לא מסיני, וא"כ למה יגרע מהיות נמנה בכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני. ומפרשת 

בנות צלפחד גם כן לא קשה מידי שהרי בפרק יש נוחלין {{ממ|דף קי"ט}} אמרו יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו וראויה היתה פרשת נחלות להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. ומאיזה מקום באה לו הידיעה הזאת רק מסיני כי נאמר אליו, ואף לפי מה שפירש שם רשב"ם דקאמר שהרי דינין נצטוו במרה כדאמרינן בסנהדרין {{ממ|דף נ"ו:}} ניחא שהרי נאמרו פעם אחרת בסיני כמו שאומר הפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ובפירוש אמרו בתורת כהנים מה ענין שמיטה להר סיני והלא כל המצות כלם מסיני נאמרו אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כלן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני. וגם מה שהביא ראיה ממסכת שבועות 

כי מגילה נצטוו עליה בסיני אם תדקדק בלשון הגמרא תראה כי אין דעתם שידעו מסיני מצות המגילה דקאמר התם אין לי אלא מצות שקבלו עליהם מהר סיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מניין וכו', ואילו היה דעתם שהמגילה נאמרה להם בסיני היה להם לומר אין לי אלא מצות שקבלו עליהן מהר סיני מצות העתידות להתחדש מנין ואין צורך לומר כגון מקרא מגילה שהדבר ידוע כי היא מן המצות העתידות להתחדש, אלא כונתם לומר שכך קבלו עליהם בסתם לעשות מצות העתידות להתחדש והגמרא מפרשת ואומרת כגון מקרא מגילה וכו' ולא יאמר עליהם נצטוו למשה בסיני: 

== ד ==

'''ונראה ''' לי שהנכון הוא כדברי הרב שכל העובר על דברי חכמים בין בפירושיהם על התורה בין במצותיהם או גזרותיהם  עובר על לאו דלא תסור, והראיה שהרי בפרק הנחנקין {{ממ|דף פ"ז}} כשבאו למחלוקת ר"מ ור' יהודה ור' שמעון בענין זקן ממרא לא נחלקו אלא על איזו הוראה יתחייב מיתה שכך אמרו שם ת"ר זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר וכו' מכלל שלענין לעבור על לאו דלא תסור הוא עובר בכל דבר מדבריהם שאם לא כן אדמפלגי בעל איזה דבר חייב ליפלגו בעל איזה דבר פטור לגמרי אפילו בלאו. ואין לומר שכולי עלמא מודו בזה שאינו עובר כלל בדבר שהוא תקנתם או גזרתם ולכן לא נחלקו עליו, שא"כ היה להם להשמיענו כלם יחד שאין בעובר על דבריהם לאו כלל. אמנם בעל זוהר הרקיע כתב בשורש זה שהביא בספרו כי יש לתמוה מסברת הרב שסובר כי העובר על מצות דרבנן עובר על לאו דלא תסור שזה הוא הפך ממה שהעלו בפ' ג' משבועות {{ממ|כ"א:}} וריש פ' בתרא דיומא {{ממ|דף ע"ג:}} ששם אמרו מי שנשבע שלא לאכול ואכל נבלות וטרפות חייב {{ממ|ק"ש ביטוי}} והקשו והא מושבע ועומד מהר סיני הוא פי' ואין שבועה חלה על שבועה, והשיבו בחצי שיעור שעל זה אינו מושבע מהר סיני וכך היא המסקנא בגמרא שמאחר שחצי שיעור אינו אלא מדרבנן לאו מושבע ועומד מהר סיני הוא וקא חייל עליה שבועה. וא"כ איך יאמר הרב שמצות דרבנן הם בכלל לא תסור והלא יהיה מושבע גם על מצותיהם שהרי מושבעים הם על כל מה שבא בתורה ובה כתוב לא תסור. ועוד בריש נזיר {{ממ|דף ג':}} אמרו מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך יין מצוה מאי קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ופירשו ר"ת ור"י וכל רבני צרפת וכי מושבע מהר סיני הוא דאיצטריך קרא לרבויי לאסור הא אינו אלא מדרבנן לקדש על היין ופשיטא שהנזירות חל עליה מאחר שאינו מושבע עליו מהר סיני לשתותו. ובשלישי משבועות {{ממ|דף כ'}} ובשני דנדרים {{ממ|דף י"ג}} מוכח שהמתפיס באיסורי תורה אינו נדר ובאיסורי דרבנן הוי נדר דלאו דבר האסור חשיב ליה פירוש דקיימא לן שצריך שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור ואילו היו איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור לא היו אומרים שלא יחשבו איסורי דרבנן דבר האסור. ובפסולי עדות דרבנן נסתפק הדבר לראשונים אם האשה שנתקדשה בפניהם צריכה גט או לאו ואם היה העובר על לאו דלא תסור אם כן אם נתקדשה בפני משחק בקוביא פשיטא כי לא תהיה מקודשת שהרי עבר על לאו שהוא לא תסור והוי כגזלן דאורייתא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ע"כ כונתו. ואני אומר שאין מכאן תשובה נצחת על דברי הרב כי מה שהביא ממאי דאסיקו בגמ' שעל מצות דרבנן אינו מושבע מהר סיני אינה ראיה שלא יהיו מצותיהן בכלל לאו דלא תסור דנהי נמי שעליהן אין מושבע מ"מ הם בכלל זה הלאו, וא"ת אם היו בכלל זה הלאו הרי הוא מושבע זה אינו כי מאחר שלא נאמרו בבירור בסיני לא יאמר עליהם מושבע ועומד מהר סיני כמו שכתב ג"כ הרב בשורש א' בענין תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שאין להכניס בזה המספר מצות דרבנן אף כי הם בכלל לאו דלא תסור לפי שלא יצדק עליהם לשון נאמרו למשה בסיני לפי שלא נאמרו בבירור. ובזה יתורץ גם כן מה שאמר בנזיר בענין יין של קדוש ושל הבדלה וכי מושבע מהר סיני הוא שמאחר שלא נאמר בפירוש בסיני לא יאמר עליו מושבע מהר סיני. וראיה עוד לזה שהרי כשאמר שם בריש פרק יום הכפורים ואי חצי שעור אסור מדרבנן מושבע ועומד מהר סיני הוא ופירש"י שם משום לאו דלא תסור ואח"כ אומר הגמרא שם וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל עליה קרבן שבועה פי' ולא יקרא מושבע מהר סיני ומדלא קאמר וכי תימא דמצות דרבנן אינם בכלל לאו דלא תסור ואינו נקרא מושבע מהר סיני ש"מ שלא היה לו ספק שהם בזה הלאו אבל הספק היה אם יאמר עליהם מושבע מהר סיני או לא מאחר שיש להם היתר מן התורה, והתם מסיק שאינו נקרא מושבע מהר סיני וההיא דשבועת העדות שאני וכו' כמו שהביא שם. ומה שאמר כי המתפיס באיסורי דרבנן הוי נדר אני לא מצאתי בגמרא ענין זה דהמתפיס באיסורי דרבנן רק המתפיס באיסורי תורה והוא בריש פ"ב דנדרים {{ממ|דף י"ד}} דתנן ואלו מותרין וכו' וגם אם ישנו אין ראיה משם שמצות דרבנן לא יהו בכלל לא תסור שמה שאמרו כי באיסורי דרבנן הויא התפסה הוא משום שחשבו איסוריהם כדבר הנדור שהוא יותר מדבר האסור, וגם מה שנסתפק לראשונים אם האשה שנתקדשה בפני פסולי דרבנן צריכה גט או לא היינו משום דשמא התורה לא פסלה רק האנשים שעוברים על מצות הכתובות בתורה בבאור אבל לאו של לא תסור שבא לצוות על כל דבר מד"ס יש להסתפק ולומר שאין זה כעובר על התורה ממש או דלמא אחרי כי לאו דלא תסור הוא מבורר בתורה הרי העובר על תקנת רז"ל הוא כגזלן ופסול לעדות. ''' ועתה'''  נחזור על דברי הרב שכתב 

כי נעשה זקן ממרא על תקנותיהם וגזרותיהם שגזרו על דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת כגון שהתיר את החמץ ביום י"ד בשעה ששית וכו' כי כן הוא בודאי ויצא לרב זה ממה שאמר בפ' הנחנקין {{ממ|דף פ"ז}} ת"ר זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי רבי מאיר מאי טעמא דר"מ גמר דבר דבר כתיב הכא כי יפלא ממך דבר וכתיב התם ונעלם דבר מעיני הקהל מה להלן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן דבר וכו' הרי כי לשון הגמרא משמע כדבריו שאף על גזירה של דבריהם שגזרו בדבר שיש בזדונו כרת ובשגגתו חטאת חייב שכך אמרו זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת וכו' דמשמע שיהיה באותו ענין כרת היינו בזה הענין שמורה עליו הזקן להיתר שימצא איזה מקום שיהא בו כרת גם כי בהוראתו זאת אין בו כרת כענין חמץ בשעה ששית שההוראה היא בדבר שיש בזדונו באיזה זמן כרת והוא בפסח גם כי בשעה ששית אין בו כרת שאם כונת ר' מאיר היה שלא יעשה זקן ממרא אלא כשיהיה בהוראתו ממש דבר שיש בזדונו כרת היה לו לומר זקן ממרא אינו חייב אלא על איסור שיש בזדונו כרת או על איסור שזדונו בכרת אמנם באמרו על דבר שיש בזדונו כרת רצונו על ענין שיהיה בו כרת בזמן מן הזמנים. ומה שאמר הרמב"ן 

שא"כ הוא שד"ס יהיו בכלל לא תסור העובר עליהם ילקה לדעת האומר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו, הכי נמי הוא שלדעתו לוקה ומה בכך. ומה שאמר עוד שאם כן 

ראוי היה להחמיר מאד בד"ס ולא להקל בהם ונמצא ההפך לרבותינו שהלכו בהם לקולא, לדעתי כי אין זה עקשות פה וגם לא לזות שפתים לומר שכך הורשו מאת מתקני התקנות וגוזרי הגזרות ההמה ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לד"ת וכן כתב ג"כ בעל זוהר הרקיע בשורש זה בלמדו זכות על הרב. ויש בידי להביא ראיה על זה ממה שאמר בפ"ק דפסחים {{ממ|דף ד':}} הכל נאמנים על בעור חמץ אפי' נשים אפי' עבדים אפילו קטנים והטעם אומר שם אח"כ דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הימנוהו רבנן בדרבנן. ופירושו שהראשונים שתקנו הבדיקה הקלו בה להאמין אפילו קטן, שאין לפרש שהחכמים הבאים אחריהם אמרו להאמין לקטן שהרי אמרו {{ממ|עדיות פ"ק}} אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אין זה בטול כי אם תוספת על תקנתם זה אינו דודאי בטול גמור הוא לפי שהראשונים תקנו לבדוק ופשיטא שלא יהיה נאמן רק גדול הראוי להעיד דאי לא תימא הכי מאן לימא לן שנתקיימה מצותם ואיך יעמדו הבאים אחריהם להאמין אפילו קטן. וכן נראה דעת רש"י שם שהפך הלשון שכתוב בגמרא הימנוהו רבנן בדרבנן שהיה נראה מזה הלשון שרבנן הבאים אחרי מתקני התקנה הזאת הימנוהו במה שתקנו הראשונים וזהו בלתי אפשר מן הטעם שכתבנו, וכתב בדרבנן הימנוהו רבנן דמשמע בתקנות שלהם הם ממש הימנוהו, וכן נראה מפירושו שכתב וז"ל בדרבנן הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתם של אלו וכח בידם להאמינם וכו'. ועוד ראיה מההיא דפרק מי שמתו {{ממ|דף י"ט:}} מדלגין היינו ע"ג ארונות לצאת לקראת מלכים וכו' ואמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן. ומדקאמר לא גזרו בהו רבנן ולא קאמר לא גזרינן משמע שאם לא כי הראשונים לא גזרו בהם לא היינו מקילים בו. א"כ מכאן משמע שכל מה שהקלו חכמים באיסורים אשר תקנו הקדמונים לא היה רק ברשותם ורצונם שכך אמרו הם והרשו להקל בכל דבריהם כדי להפריש ביניהם לד"ת. אמנם החלוק שאמר 

באיזה מקום אמרו חכמים לנדות ובאיזה מקום לרדות במכת מרדות טוב וישר הוא, וכן כתב גם כן רבינו נסים בפרק מקום שנהגו וז"ל במלתא דהוי עיקריה מדרבנן דכי עקר ליה קא עקר ליה לכולה מצוה משמתין ליה כגון האי וכדאמר נמי את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים. ודאמר בפרק ב' דמועד קטן {{ממ|דף כ"ז:}} רב המנונא אקלע לדרומתא שמע קל שיפורא דשכיב חזא הנהו אינשי דעבדי עבידתא אמר להוו הנהו בשמתא, אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות כי ההוא דמבשל בחמי טבריא {{ממ|שבת דף מ':}} וכי ההוא דגזינהו לגפה דפרק שלוח הקן {{ממ|דף קמ"א:}} עכ"ל. והטעם לפי עניות דעתי שהחמירו במצותיהם לנדות מה שאין כן בגזרותיהם הוא לפי שמצותם קילא להו לאינשי ולכן צריך להחמיר עליהם אמנם בגזרותיהם אשר גזרו כדי שלא יבאו לאיסור של תורה לא ינהגו קלות ראש פן יבאו לעבור על של תורה ממש ולכן הקלו עליהם במכת מרדות. ומה שאמר כי הרב כתב שבכל עבירות של דבריהם מכין אותו עד שתצא נפשו אני בעניותי לא ידעתי מקומו איה כתבו, אבל בודאי יש לנו לומר שכוונתו דוקא כשלא ירצה לקבל דבריהם שהרי הוא מנה בחבורו הגדול אותם שמנדין אותם בעברם על מצותיהם והם אותם שהביא בהלכות תלמוד תורה פרק ששי, וא"כ נראה דסבירא ליה שמנדין ג"כ על דבריהם והיינו במצותיהם אבל בגזרותיהם על מצוה של תורה מכין מכת מרדות וכמו שכתב בריש פרק א' מהלכות שבת בחבורו הגדול בענין העושה מלאכה בשבת שאמרו בו פטור אבל אסור שהיא במלאכה שגזרו בה מדבריהם ולכן כתב להכות עליה מכת מרדות: ומה שהביא מפרק מי שמתו שמצות דרבנן אינם בכלל לאו זה כי אם אסמכתא בעלמא היא שסמכום עליו ממה שאמרו שם כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו, אני אומר כי המדייק בסוגיא יראה שבודאי אין רצונם שם בלשון זה דאסמכינהו סמך בעלמא רק ראיה גמורה דאלת"ה מה זה שאומר שם גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה כי היאך נקרא ל"ת שבתורה ללאו דלא תסור מאחר שאינו אלא אסמכתא בעלמא של דבריהם, ועוד כשמקשה על זה המאמר ואמאי לימא אין חכמה ואין עצה וכו' ומשני בלאו דלא תסור דכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו מה היה עוד צריך להוסיף ולומר משום כבודו שרו רבנן, הרי כבר מתורץ הוא מה שהקשה לימא אין חכמה וכו' כשאמר דמה שאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה היינו דוקא במצות דרבנן שבם אין שייך לומר אין חכמה וכו'. אלא שבודאי מוצרך הוא להשיב שתי קושיות. אחת מאין חכמה ואין תבונה וכו'. והשנית ממה שאמר אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא הוא. ועל הראשונה השיב דהכא איירי במצות דרבנן, ועל השניה השיב שגם כי לאו דלא תסור מן התורה הוא לשמוע לכל תקנותיהם וגזירותיהם מ"מ כבוד הבריות דוחה אותו משום שהחכמים עצמם שתקנו אותם המצות והגזרות אחול ליקרייהו במקום שיש בו כבוד הבריות, ופירש רש"י כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכוהו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום. וגם בסוף פרק הקומץ רבה {{ממ|דף ל"ח}} הביאו זה המאמר ופירש רש"י שם וז"ל בלאו דלא תסור כגון טלטול אסור מדרבנן ואבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא משום כבוד הבריות אבל לשאת משא דכתיב בהדיא לא דחי כבוד הבריות עכ"ל. אח"כ מצאתי כי גם בעל זוהר הרקיע סובר שזהו פירוש אסמכינהו בזה המקום, ונראה מדבריו שגם הוא דייק ממה שהאריך הגמרא לומר ומשום כבודו שרו רבנן שכתב בזה השורש וז"ל. המין הב' מקושית הרב ז"ל בזה הוא להכריח שאי אפשר שיהיו נכללין איסורין דרבנן בלאו דלא תסור והביא ראיה מההיא דפרק מי שמתו כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו. והוציא הרב מזה שאינן אלא אסמכתא בעלמא ולא שיהא העובר עליהם עובר על זה הלאו ואין מזה הכרח דכלפי מה שאמר רב בר שבא שגדול כבוד הבריות שדוחה את לאו דלא תסור ולא לאו אחר ואחיכו עליה דלאו דלא תסור נמי דאורייתא הוא ומאי שנא משאר לאוי אמרו דלא ליחכו עליה דרבנן לאיסורייהו אסמכינהו אהאי לאו דודאי רחמנא אזהר לשמוע לדבריהם בהאי לאו. והאי דמקילין ביה למדחייה לכבוד הבריות טפי משאר לאוי משום דרבנן מעיקרא כי אסרי ההוא מידי ואסמכוה אהאי קרא אתנו בהאי איסורא דנדחי מקמי כבוד הבריות עכ"ל. ומה שהביא ראיה מדהצריכו להרשות לנו  לקרוא עבריינא לעובר על דבריהם כבר השיב בעל זוהר הרקיע כי זו אינה ראיה דמה שהוצרך להרשות אותנו הוא משום דסד"א מאחר שמצותיהם אינם כתובים בתורה לא נוכל לקרוא אותם עבריינים קמ"ל. גם ההיא דמי שמתו ששאלו נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן דמשמע התם שאם הן מדרבנן אינן מוציאות האנשים, פשיטא שאפילו שיהיה מן התורה לשמוע אליהם חמורים הם מצותיה יותר ממצותיהם.

ומה שאמר עוד כי מדין הזקן עצמו מתברר שאין דבריהם בכלל לאו זה שא"כ גם עליהם היה נעשה זקן ממרא, אני אומר כי גם לפי סברתו שסובר שבכלל לאו זה אינו רק פירושיהם על התורה יקשה שא"כ על כל דבר של תורה יעשה זקן ממרא. ומצאתי אח"כ בזוהר הרקיע שגם הוא הקשה עליו זאת הקושיא, והשיב ואמר שיש לנו לומר, כי גם שבכלל לאו דלא תסור יהיו כל התקנות והגזרות שלהם כדברי הרב מ"מ לא יעשה על כלם זקן ממרא משום שבענין זקן ממרא יש בו לאו והוא לא תסור, ועשה והוא על פי התורה אשר יורוך, והלאו כלל הכל, ובא העשה אח"כ ומיעט הלאו הכולל הכל ואמר על פי התורה אשר יורוך, דמשמע עד דאיכא תורה ויורוך לרבי יהודה, ולר' מאיר שיהא על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ויליף לה בג"ש דדבר דבר. וגם לדברי הרמב"ן אף שהוא סובר שבכלל לא תסור יש כל מה שלמדו בשלש עשרה מדות, מכל מקום לא יעשה על כלם זקן ממרא מזה הטעם ממש: ומה שהביא עוד ראיה כי הקלו בהם ממה שראינו 

שבעונשם לא הלקו רק נדו ושמתו, אין מכאן ראיה כלל, כי אדרבא חומרא גדולה היא זאת לנדות יותר ממה שילקוהו. וכן מצינו בפרק ואלו מגלחין {{ממ|דף י"ז}} ומייתי לה בפסחים פרק מקום שנהגו אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מדרבנן מעולם, אלא כי קא מיחייב צורבא מדרבנן שמתא היכי עביד, כי הא דבמערבא מימנו אנגדא דצורבא מדרבנן ולא מימנו אשמתא מאי שמתא אמר רב שם מיתה ושמואל אמר שממה יהיה. ופירש"י שם מימנו אנגדא מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוו מלקו להו. ובפסחים {{ממ|דף נ"ב}} ג"כ רב נתן בר אסיא אזל מבי רב לפומבדיתא ביו"ט שני של עצרת שמתיה רב יוסף אמר ליה אביי ולנגדיה מר נגד, אמר ליה עדיפא עבדי ליה דבמערבא מימנו אנגדא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא, ופירש"י וז"ל, עדיפא עבדי ליה החמורה ממנה עשיתי לו דשמתא חמורה, הרי כי עונשם במצותיהם חמור משל מצות התורה אשר אין בהם כרת או מיתת ב"ד. ומעתה דברי הרב כלם נכוחים אין בהם נפתל ועקש, ואיני צריך יותר להשיבו על כלליו אשר נתן ואמר כי הם אמתיים, כי כשזה קם זה נופל. אמנם זאת אשיב אל לבי, מה שאמר כי אלעזר בן חנוך הורה 

בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בשל דבריהם והיה בזמן שדיני נפשות נוהגים ומ"מ לא דנוהו במיתה כי אם בנדוי. ואנא בעניותי לא יכולתי לרדת לסוף דעתו, היאך הוציא שעל שפקפק בנטילת ידים יהיה מורה בדבר שזדונו בכרת וכו'. אי משום שגזרוה מפני סרך תרומה כדאמר בפרק כל הבשר, הרי אפילו באוכל תרומה בסתם ידים אין בו חיוב כרת רק עובר על גזירותם שגזרו ליטול קודם את הידים, כי מה שגזרו בנט"י לא היה משום שמא נטמאו הידים ונמצא אוכל תרומה בטומאה שהוא במיתה בידי שמים, דאם כן יצטרך לטבול כל הגוף שאם נטמאו הידים נטמא ג"כ כל הגוף, אלא משום דסתם ידים עסקניות הם ונוגעות בבשרו ובמקום הטנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאסת לאוכליה כשנגע בה בידים מסואבות, וכן פירש רש"י בפ"ק דשבת {{ממ|דף י"ד}}, ואי משום שעבר על גזירתם שיש בה מיתה כמו שאמרו {{ממ|עירובין כ"א:}} כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, ולכן אמר שעבר על דבר שזדונו כרת וכו', הרי אין זה נקרא דבר שזדונו בכרת רק במיתה בידי שמים. ועוד כי אין כרת זה כתוב בתורה רק מדבריהם הוא. ומה שאמר עוד 

כי המצות שחדשו החכמים אין להם אפי' סמך בלאו של לא תסור והוכיחו ממאמר רב נחמן דפ' במה מדליקין, הרבה תשובות בדבר. ראשונה מי הגיד לו להרמב"ן שבזה תלוי מחלוקת רב אויא ורב נחמן דלמא דלהכי נקט רב נחמן פסוק שאל אביך משום שנראה לו יותר כולל לכל מצות וגזרות דרבנן. ועוד אפילו שנאמר שבזה תלוי מחלוקתם, מאן לימא לן שהלכה כרב נחמן שהוא פסק כמותו, כי הנה אדרבה מצאתי שסתמא דגמרא סבירא ליה כרב אויא, וזה באמרם בפ' מי שמתו {{ממ|י"ט:}} כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו, וכן לעולם במצות דרבנן הזכירו בגמרא לאו זה. ומה שאמר עוד כי אחר שהרב סובר שהעובר על גזרות ותקנות דרבנן עובר על עשה ועל לא תעשה 

למה יכבד עליו חשבון בה"ג. אני אומר דאי משום הא לא איריא שהרי לא נאמרו לו בפירוש לצוותם אלינו. ומה שהביא מפ"ק דמגילה דאמר 

בספר מה שכתוב במגילה. הנה זה המאמר אין כונתו שניתנה לו זאת המצוה למסרה אלינו, שהרי הפסוק אומר תורה צוה לנו משה דמשמע מצות כמנין תרי"ג מסר לנו משה ואין המגילה בכלל שהרי לא הוזכרה בתורה. ומה שהתחיל זה המאמר ואמר כתוב זאת זכרון כתוב זאת מה שכתוב כאן וכו', שנראה שכל הדברים המוזכרים שם משה כתבם, זהו בלתי אפשר, שאם כן למה לא נתנם לנו, והנה הוא מכלל הכובש נבואתו שבמיתה ח"ו. אלא בודאי רצונם במאמר ההוא כי ניתן רשות מימי משה לכתוב פסוקים אחרי כן, ולא יהו נראין כמוסיפים על תורת משה. וכן נראה ג"כ דקאמר לעיל מיניה {{ממ|דף ז'}} שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים עד שמצאו לה מקרא כתוב בתורה כתוב זאת זכרון בספר וכו'. כי הנה נראה מכאן שהפסוק הזה הביאם לומר שיוכלו לכתוב המגילה, ובפרט אחר שנראה מפסוק הלא כתבתי לך שלישים שלא היה להם להזכיר מלחמת עמלק רק ג' פעמים. ועוד אם היה פירושו שמשה כתבה היה לו לומר עד שמצאו שמשה רבינו כתבה שנאמר כתוב זאת זכרון וכו'. אלא בודאי הוא לא כתבה וגם לא ניתנה לו לאמרה לישראל רק ה' הודיעו כי באחרית הימים תכתב, והורשה לכתבה ברמז הפסוק הזה מכתוב זאת וגו'. וגם מה שאמר בפ"ק דברכות 

מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברות תורה זו מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכלם ניתנו למשה מסיני. אין פירושו שכל אלה הדברים ניתנו לו ליתנם לנו, שאם כן למה כבש נבואתו. ועוד אם כן אפוא מה היה המחלוקת בפ"ק דב"ב {{ממ|דף ט"ו}} לדעת מי כתבו נביאים וכתובים הרי משה כתבם או נתנו לו כתובים מה'. וא"ת שדעתם היא שחזרו וכתבום אחר השכחה, א"כ למה לא הכניסום בכלל שאר הדברים שם בפרק קמא דמגילה שאמר שכחום וחזרו ויסדום, והם מנצפ"ך ותרגום של תורה וכו' כדאיתא התם {{ממ|דף ג'}}, אלא פשט המאמר כי כל הדברים ניתנו לו למשה ונגלה לו כל מה שעתיד להתחדש אחר זמן, וגם הראה לו ה' יתברך הכל בכתב, אבל לא שיגלם ויאמר אותם לישראל, ורק החומש לבדו עם פירושו נתן להראות להם בדורו. ומאמר 

הירושלמי גם כן שאומר המגילה הזאת נאמרה למשה בסיני, פירושו נאמר לו כי היתה עתידה להתחדש המצוה הזאת בתוך בני ישראל. ומה שהשלים שם במאמר ההוא אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, רצונו כי גם שלא נצטוה עד ימי מרדכי, הנה כבר קדמה מאז ומני קדם בימי משה שנגלה לו העתיד להיות לאחר זמן, אבל אין פירושו שהוא היה לו לצוות עליה מאז, ולא אמרה עד בא מרדכי שהוא צוה אותה לישראל, שאם כן אתה מכניס משה בכלל כובש נבואתו, ולא תהא כזאת בישראל: 

== ה ==

'''נראה לי ''' שהנכון הוא כדברי הרב לבלתי הכניס בזה המנין הלל לפי שבודאי הוא מדרבנן כאשר נוכיח לפנינו, ומה שאמר עוד הרמב"ן כי  מצות התפלה היא מדרבנן כמו שהזכירו פעמים רבות בגמ', הנה להיות שאין כאן מקומו לא אשיב עליו. אמנם בהשיבי על מה שהשיג על מצות עשה של הרב שבתוכן היא מצות תפלה, אז אביא ראיותי להוכיח שהיא מדאורייתא. ומה שאמר עוד כי אפילו לדעת הרב 

נוסח התפלה לא הוי דאורייתא ומכל מקום הביאה בזה החשבון, נ"ל שאין הנדון דומה לראיה, שהתם מצינו פסוק שצונו בתפלה, והוא ועבדתם את ה' אלהיכם, אמנם בהלל לא מצינו בתורה צווי עליו, שמה שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם וגו' ואמרו דעיקר שירה בפה, זה אינו אלא על הקרבן, ושפיל לסיפיה דקרא, שאומר על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם אבל שלא בשעת הקרבן לא. אמנם קשה לי דעת הרב שכתב כי אין למנות ההלל במצוה דאורייתא שצוה לנו משה, שהרי דוד אמרו, ובזה הטעם השיג על בה"ג שמנאו. כי נראה לי שאין מכאן תשובה עליו, שהרי נחלקו בפ' ערבי פסחים {{ממ|דף קי"ז}} מי אמרו, ורבו הדעות שמשה אמרו, כמו שכתב הרמב"ן. ולכן אני אומר שהלכתא כותיה דהרב ולא מטעמיה, אלא יש לנו לומר שגם כי ההלל אמרו משה, אין לנו לומר שיהא מן התורה, מאחר שלא בא צווי בתורה על זה, וגם החכמים לא אמרו היותו דאורייתא. והנה דברים רבים עשה משה ומ"מ לא נאמרו על כל מעשיו היותם תורה כתקנה שתקן שיהיו קוראים כל ג' ימים בתורה כדאיתא בפרק מרובה {{ממ|דף פ"ב}} ושיהיו שואלים ודורשים בענינו של יום הלכות פסח וכו' כדאיתא ס"פ בני העיר {{ממ|דף ל"ב}}. גדולה מזאת כתב לנו הרב בעצמו בשורש השני, כי כל מה שיוציא האדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני והם התרי"ג מצות, ואפילו היה המוציא משה רבינו בעצמו אין ראוי למנותם, וא"כ כ"ש הכא בהלל שאפילו אם אמת הוא שאמרו משה שאין למנותו. ומה שאמר כי בפרק בתרא דתענית {{ממ|דף כ"ח:}} אמרו 

הלילא דריש ירחא לאו דאורייתא דמשמע הא דמועדים הוי דאורייתא, כבר פירש לנו רש"י שם זה הלשון שכתב וז"ל, אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן, כשנגאלו היו אומרים אותו על גאולתם כדאורייתא דמי עכ"ל. הנה שבלשונו הבהיר פירש לנו שני דברים. האחד כי מה שאנו קוראים ההלל במועדים הוא תקנת נביאים, וזה רמזו באמרו שהנביאים תקנוהו על כל פרק ופרק, שלשון פרק ר"ל רגל, וכן פירש רשב"ם בפ' ערבי פסחים, וכן פירש"י לשון זה גבי תפלת פרקים בסוף ר"ה {{ממ|דף ל"ה}} שכתב ושל פרקים מועדות. אבל בתפלת ר"ח כתוב שם בגמרא כפרקים דמי, אבל לא נכללה בשם פרקים, דא"כ הוה ליה למימר הא נמי דפרקים היא. השני כי גם הלל דחנוכה הוא תקנת נביאים ולא דאורייתא כאשר היה נראה מהסוגיא שם. וזה רמזו באמרו ועל כל צרה שלא תבא, שהלל ההוא תקנוהו על צרת היונים שנגאלו ממנה. ומה שהביא ראיה מההיא דערכין פ"ב 

דהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג שאמר להם הנביא שישוררו על מפלת סנחריב כאשר רגילים לשורר בליל פסח, יש לומר רגילים היו מתקנת מרע"ה ולא ממצות התורה. ומה שאמר עוד שאם אמת הוא שקריאת ההלל מדבריהם 

למה תמה רבי יוסי ואמר אפשר ישראל שחטו את פסחיהם ולא אמרו שירה, יש לומר שתמיהתו היא היאך הם בעצמם לא היו מתקנים לומר ההלל או איזו שירה אחרת. ומה שאמר עוד שמאחר שמצינו 

כי השירה נקראת שמחה וביו"ט נתחייבנו לשמוח בכל מיני שמחות שאפשר אם כן נאמר שנתחייבנו בו מן התורה כדי שנשמח. אני אומר כי לא נתחייבנו בכל מיני שמחות שבעולם, שא"כ יהיו נושאין נשים במועד ומפורש אמרו במ"ק {{ממ|דף ח':}} אין נושאין נשים במועד משום שאין מערבין שמחה בשמחה. ומה שתקן ההיא דפ"ב דברכות שאמר 

הלל דרבנן, דבהלל דחנוכה ודימים שאין גומרים בהן את ההלל קא מיירי. נראה לי שממקומו הוא מוכרח לומר שבכל זמן שקורא בו ההלל קאמר מדקאמר סתם הלל דרבנן משמע שכל קריאת הלל הוי דרבנן. ועוד מדקאמר אח"כ או דילמא פרסומי ניסא עדיף וזה שייך כ"כ בהלל דר"ח כמו בהלל דג' רגלים, ואדרבה כי על אותו של רגלים לבד יש לנו לומר פרסומי ניסא, כי אז אנו קוראים אותו זכר לגאולת מצרים, אמנם בר"ח מנהג בעלמא הוא וכדאיתא בפרק בתרא דתענית {{ממ|דף כ"ח}}. ומה שאמר עוד 

מדסמכו אליה מימרא לחלק בין ימים שגומרים לימים שאין גומרים, אדרבה משם ראיה שבמימרא הראשונה כלל כל זמני קריאת ההלל מדהביאו כאן מאמר רבא החולק עליו, שאין לומר שבא לפרשה שא"כ הוה ליה למימר במה דברים אמורים או אימתי או איזה לשון דמשמע שיפרש, וכן כתב רבינו יונה כי רבא חולק על מאמר רבי חייא, וכן נראה ממה שכתב הרא"ש שהלכה כרבא: 

== ז ==

'''נראה לי ''' כי תמיהת הרב על בה"ג במקומה עומדת, כי אחרי מנותו מצות דרבנן היה לו להביא ג"כ עירוב ונט"י, ומה שהשיב הרמב"ן  שכבר נכלל באיסור מלאכות של דבריהם, אין תשובה לכאן, כי תמיהת הרב איננה על כי לא מנה איסור ההוצאה ברשות המשותף רק כי לא מנה שמצוה לעשות עירוב באופן אשר הזכירו בעירובין לערב כל אחד מאכל יחד ולברך על מצות עירוב כדי להתיר להם ההוצאה וההכנסה ברשותם המעורב. ומה שהשיב על נט"י 

כי מאחר שלא גזרו בה כי אם מפני הטומאה הרי היא בכלל לאו שלא לאכול תרומה בטומאה, אינו נראה בעיני שאיסור דרבנן יכנס בכלל לאו של תורה. ועוד דלאו משום טומאה נגעו בה שא"כ הבא לאכול יצטרך טבילה אלא משום נקיות דתרומה כדי שלא תהיה נמאסת לאוכליה, וכמו שהבאתי לעיל בשם רש"י שכתב בפ"ק דשבת {{ממ|דף י"ד}}. אבל אם נאמר שאין מדרך בה"ג להכניס במנין 

רק המצות שהן בקום ועשה כאשר השיב הרמב"ן אחר כך עליו אז תבטל התמיהא הזאת מעליו למה לא הכניס אלה במנין. אמנם עדיין נשאר לנו מקום לתמוה עליו, מדוע דרך דרך זה לבלתי הכניס מצות כאלה בזה המנין, שהרי גם אלו יביאו עליו לידי חיוב בקום ועשה וזה בבואו להוציא מרשות לרשות ובבואו לאכול כי על כרחו אז מצווה הוא ללכת לעשות עירוב קודם הוציאו וליטול ידיו קודם אכלו, וכן הוא ענין השחיטה כי בבואו לאכול בשר ב"ח נצטוה לשחטו בראשונה ואח"כ יאכלנו והיה לו להכניסן במנין: 

== ח ==

'''נ"ל ''' שהנכון כדברי הרב לבלתי הכניס בזה המנין הדברים שנדרשו בדרשת תיבה או מלה. ומ"ש הרמב"ן  כי כללו זה עוקר עקרים גדולים ועתיד הוא להתוכח עליו, והוא בהשגות השורש השני, גם אנכי בהגיעי שם אכתוב את אשר עם לבבי בהצלת הרב ואהיה עליו סתרה. ומ"ש עוד 

כי בה"ג הוציא אלו המצות מהדרשה שעשו בפסוק והודעת להם את הדרך וגו', א"כ הוא אין עליו קושיא כלל שהרי גם הרב הוציא אלו המצות מוהלכת בדרכיו שפשטיה דהאי קרא בודאי הוא לעשות כל אלה המצות כדרך שהוא מתנהג עם בריותיו ברחמים. אמנם בפ' י"ד מהלכות אבל אמר שכל אלה המצות הם מדבריהם, שכתב וז"ל, מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אף ע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות עכ"ל. ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך למה אמר שהם מדבריהם והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובות בתורה על זה לא נאמר כי הם גם כן דרבנן. ולפי דעתי כי הטעם שאמר בהם שהם גם כן מדרבנן הוא לפי שדרשוה אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק והודעת להם את הדרך וגו' ולא מפסוק ואהבת לרעך כמוך, ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הפסוק ההוא איננו כלל על מה שדרשו בו. ומה שתמה כי הרב הזכיר בכלל תשובתו 

קבורת מתים שהרי הוא עצמו מנאה למצוה של תורה. אני אומר כי אחרי שתמיהת הרב על בה"ג היה על חשבו שהוציא המצות האלה מדרשת פסוק והודעת להם וגו' כי שם אמר גם כן בה זו קבורה. לכן הוצרך להביא כל מה שדרשו בו, וקשה לו למה מנאם מזה הפסוק שאינו אלא דרשה דרבנן, אחרי כי יש לנו פסוקים מבוררים עליהם שהם דאורייתא, ואם כן אין דעתו לומר שמצות קבורת מתים לא תהא מן התורה רק שאם נוציאנה מזה הפסוק לא תהא אלא דרבנן. ומה שאמר עוד 

כי חשוב תקופות ומזלות שמנה בה"ג הוא לעבר שנים על התקופות, א"כ הוא צריך שבמצותיו יהיה כתוב מצות עשה על הב"ד לחשוב בתקופות כדי לעבר שנים לפי שזאת המצוה עליהם לבדם היתה מוטלת, וגם צריך שלא יביא ראיה מפסוק כי היא חכמתכם רק מפסוק שמור את חדש האביב כאשר כתב הרמב"ן. ואני לא ראיתי חבורו, אמנם הרמב"ן שהגין בעדו בזה האופן שמא ראה חבורו וראה שם כי זו היא כוונתו ועליה דידיה קא סמיכנא: 

== ט ==

'''נראה לי ''' כי הצלת הרמב"ן את בה"ג שלא הכניס שניות במנין טובה היא מאד ואין מקום לתפיסת הרב כלל  כי מאחר שהשניות נתקנו לגדר וסייג על העריות של תורה הרי הן כחלק מהמצוה ואין למנותם. והנה הרב ממש אשר הוא רגיל למנות מצות דרבנן ולומר עליהם אלה הם מצות דרבנן ולא יבאו בזה המנין, מ"מ כשמנה השניות בחבורו הגדול בריש הלכות אישות לא כתב בראשונה עליהן יש כאן מצוה אחת מד"ס אשר לא תבא במנין והם השניות, ובאיסור החמץ בערב פסח בשעה ששית ג"כ לא כתב בראשונה בספרו שיש מצוה אחת מד"ס בחמץ בע"פ, ובהלכות שבת ג"כ יש הרבה מצות מד"ס כהדלקת הנר כמו שכתב הוא בפ"ה, וכבוד ועונג כמו שכתב בפ' ל', ומכל מקום לא כתב עליהן ויש כאן כך וכך מצות מד"ס, והטעם הוא כי הלך בשטה זו שלא למנות מצוה בפני עצמה אותם הדברים שנתוספו במצוה אחרת רק יש לנו לחשבה כחלק ממנה, וכן בהלכות שביתת יו"ט כשהביא דיני חול המועד בפרק שביעי לא כתב יש כאן מצוה אחת מדברי סופרים שלא תבא במנין והיא איסור מלאכה בחול המועד, זו היא הדרך אשר דרך שם בספרו. אבל בהלכות מגילה וחנוכה כתב על ההלכות שם וז"ל, הלכות מגילה וחנוכה יש בכללן שתי מצות עשה מדברי סופרים ואינן מן המנין עכ"ל. וכן עשה גם כן בהלכות עירובין ובשאר מקצת מצות דרבנן, והטעם לפי שאלו אינם חלק ממצוה אחרת ולכן יש למנותם לעצמם. ואתה המעיין זכור ואל תשכח את אשר העירותיך פה מזה המנהג אשר נהג בחבורו הגדול למען לא יקשה בעיניך חלוק דרכיו והשתנות אורחותיו שם בחבורו כי לא דבר ריק הוא. ומה שאמר עוד 

שאלו השניות לא נסמכו ללאו של לא תסור, אני אומר שבודאי כל הגזירות והמצות שהם מד"ס נצטוינו מלאו לא תסור לקבלם, וכן כתב הרב בהלכות ממרים פ"א. אמנם שם ביבמות כשהשיבו שהרמז לשניות מן התורה הוא מושמרתם את משמרתי, היה מפני ששאלו אם יש להן לחכמים המתקנים השניות רמז וסמך בתורה עליהם והשיבו שיוצאים מפסוק ושמרתם את משמרתי, והקשו א"כ הוו להו דאורייתא, ובסוף משני שעל זה הפסוק אין לשניות רק סמך אבל לא שפשט הפסוק יהיה כך. והנה לא היו יכולים להביא שם פסוק לא תסור לפי שלא באו לחקור אם אנו חייבים לקבלם רק חקרו אם החכמים אשר גזרו זאת הגזירה הסמיכוה בפסוק ושמרתם את משמרתי האמור בפרשת עריות. ואתה המעיין אל תחשוב מפני שאמר שם ביבמות שפסוק זה ושמרתם שפירושו עשו משמרת למשמרתי הוא אסמכתא בעלמא, שיהיו א"כ החכמים המתקנים התקנות וגוזרי הגזרות עושים הדבר הזה מדעתם מבלי שבא אליהם צווי מאת ה' בתורה לעשותם, זה אינו ח"ו כי בודאי זה הפסוק היה עליהם לצווי שיגזרו גזרות ויגדרו גדרים לסייג לתורה. וכן פירש הרב בהקדמת זרעים בחלק רביעי מהדינים הנזכרים במשנה. אמנם מה שאמר שם כי פסוק זה אסמכתא בעלמא הוא היינו שיהיו השניות יוצאים ממנו זה אינו אלא אסמכתא, לפי שפסוק ושמרתם את משמרתי לא נאמר על השניות בלבד רק על כל הגזירות אשר ירצו החכמים לעשות לגדר וסייג על התורה ולכן אין לשניות בו כי אם אסמכתא בעלמא. ומה שאמר 

כי פטר בה"ג מהיות טועה בשגיאות אשר האשים אותו הרב, אנכי הצעיר ג"כ כתבתי את אשר עם לבבי בחזוק דברי הרב, ולא אומר קבלו דעתי רק כל אחד למראה עיניו ישפוט, ובסוף הסכים הרמב"ן 

שלא להכניס בזה המנין מצות דרבנן אם יעלה בידו החשבון זולתם, ובודאי כן הוא מן הדין אחרי אמרם תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני: 

== י ==

'''נראה לי ''' כי גם הרב מסכים עם בה"ג בזה שלא להכניס במנין זה  לאו הבא מכלל עשה, אבל יכלול אותו בלאוין כמו שעשה בפרק שני מהלכות מאכלות אסורות, שכתב שם כי הבהמה והחיה טמאה שאין בה סימן כלל היא אסורה בלא תעשה יותר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו. והטעם שלא מנאו בפני עצמו נראה בעיני לפי שאין מקום למנותו לא בלאוין ולא בעשה. בלאוין שהרי אינו לאו מפורש בתורה, ובעשה לפי שאין זה מצות עשה לעשות הפועל ההוא כ"א מניעה גמורה ממנו, ואמרם לאו הבא מכלל עשה עשה, פירושו יש בו איסור כעובר על העשה שאין בו מלקות. אמנם תמהתי על דברי הרמב"ן שאמר הטעם שאין למנותו בעשה הוא 

לפי שאם באת למנותו בעשה מלבד הלאו אשר בא בו בלאוין א"כ כך היה לנו למנות מניעה שיש בה שנים ושלשה לאוין שתים ושלש מצות. והנה נראה מדבריו שאם לא היה מפני טעם זה היה מכניס הלאו הבא מכלל עשה בעשה, ולא ידעתי איך יתחשב ביניהם, ובמצות עשה משכחת הרב הביא מצוה ב' ומצוה ג' מלאוים הבאים מכלל עשה והכניסן בכלל מצות עשה וכן אחרים שמה. עוד אני עתיד לשום עיני עליהם בהגיעי לשם בעז"ה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}