עריכת הדף "הגדה של פסח (נפתלי שבע רצון)/ברך וכוס שלישית"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''נפתלי שבע רצון'''}}}}
----{{הועלה אוטומטית}}
</noinclude>
{{מרכז|'''ברכת המזון והזימון'''}}

'''כתב הזוהר''' הטעם שמזמנין שע"י הזמנה זו שאומר להם נברך על ידי זה מתישין הכח של הסטרא אחרא הגם שדברי הזוהר עמוס וכמוס ע"פ הסוד. אפשר לקרב הדבר ליתן טעם ע"פ הנגלה ע"פ מ"ש בפסחים זוגות קשה לסכנה שאם שתה שתי כוסות ויצא לחוץ סכנה הוא שיכול להיות ניזוק מן השדים. ואם שתה זוגות ויצא לחוץ אי שמע דאמר אנא ואתה הא תרי. לימא אנא ואתון הא תלתא: נשמע מזה כשהם שנים יכול ליזוק וכשיש שלשה אין שליטה לס"טא: ואולי הטעם מאחר שהם מורכבים משני יסודות אש ורוח כידוע ע"כ יש להם שליטה ג"כ על הזוגות שהם שנים אבל לא בשלשה: וברכת הזימון ילפינן לי' מקרא גדלו לה' איתי ר"ל משום דמלת גדלו משמע שהוא אומר לשנים אתם שנים גדלו לה' איתי שאני אהי' השלישי והוי כאילו אומר אתון ואנא הא תלתא ול"פז אתי שפיר מ"ש שעל ידי הזימון מתישים הכח של הסטרא אחרא שאין להם שוב שליטה:

ולבאר הנוסח של ברכת המזון: נקדים מ"ש חז"ל בברכות משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ: והא מלתא גופא צריכא טעמא:

'''יע"ד"ג''' דגיטין וז"ל אפילו למ"ד דס"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עימי ואיני זנך ה"מ בעבד כנעני דלא כתיב בי' כי טוב לו עמך אבל בעבד עברי דכתיב בי' כי טוב לו עמך במאכל עמך במשתה לא: מכאן אמרו הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו: וכתבתי בליקוטים שלי שיש לא"וה דין עבד כנעני שיכול הרב לומר לו עשה עימי ואיני זנך ומה שהוא מפרנס אותם הוא מצד החסד ולא מצד החיוב. אמנם ישראל יש להם דין עבד עברי שנ' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ומאחר שיש להם דין עבד עברי מגיע להם מזונות מצד החיוב שנ' כי טוב לו עמך במאכל: ואי' במ"ר וז"ל דרך ארץ אדם קונה עבד כדי שיהי' העבד מאיר לו ונושא פנס לפניו ואני שניתי מנהגו של עולם מה שהי' מוטל על העבד לעשות לרבו אני עשיתי לעבדי שנ' וה' הולך לפניהם להאיר להם. דרך ארץ העבד טוען לרבו ואני שניתי כו' שנ' ואשא אתכם על כנפי נשרים: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע עשה אלהים ככה לעם הזה לשנות בשבילם מנהגו של עולם. ולפ"מ"ש מובן מאחר שיש על ישראל דין עבד עברי ע"י שא"ל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם והקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו וא"כ כביכול נעשה עבד ע"י שקנה אדון לעצמו וע"כ בהכרח הי' שיהי' הכל בהפך שיהא הק"בה מאיר לנו גם שיהא הוא טוען אותנו כמו העבד שעושה לרבו כן. ובהכי ניחא ג"כ שהאכיל הק"בה להם המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו משום דגבי ע"ע כתיב כי טוב לו עמך במאכל שלאו תהא אתה אוכל פת חדש והוא פת קיבר ע"כ נתן להם הק"בה המן בכל יום ולא נתן להם פעם אחת בשנה משום דבעינן כי טוב לו עמך במאכל ודרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום ובעינן טוב לו עמך: אמנם מצינו ג"כ שקרא לישראל בנים כמ"ש בנים אתם לה' וכו' בני בכורי ישראל אשר מצד זה נשתנה הדין דק"יל האב אינו חייב במזונות בנו חיוובא הוא דליכא הא מצוה איכא משום דעסקי בתורה. ול"פז אינו מגיע להם מזונות מצד החיוב רק מצד המצוה. ומ"כש שאינו מגיע לא"וה מזונות מצד החיוב שדין עבד כנעני יש להם. נמצא שאם יש להם תואר עבדים מגיע להם מצד החיוב אבל אם תואר בנים יש להם אינו מגיע להם מצד החיוב. וידוע מי שעובד מאהבה הוא נקרא בן למקום ומי שעובד מיראה נקרא עבד למקום: מי שמקיים המצות עשה נקרא עובד מאהבה. ומי שמקיים הלא תעשה נקרא עובד מיראה שירא לעבוד פן יענש:

'''וע"פ''' הערה זו יבואר מ"ש אומרים בסיום ברכת המזון '''יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו''' כוונתו בזה לומר אותן העובדים את ה' מאהבה אותן קדושים יעבדו ה' מיראה דהיינו שיראו לקיים המצות ל"ת ואמר הטעם לזה כי אין מחסור ליראיו ר"ל לאותן יראים אי אפשר שיהי' להם שום מחסור מאחר שדין עבד עברי יש להם וכתיב גבי' כי טוב לו עמך במאכל וכו' אבל הכפירים רשו ורעבו ר"ל או"ה הכופרים בה' ולהם יש דין עבד כנעני שיכול הרב לומר עשה עימי ואיני זנך על כן המה רשו ורעבו דייקא ואמרו דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ר"ל אותן העובדים מאהבה ודורשים את ה' תמיד והמה במדרגת הבן גם להם לא יחסר כל טוב כמו לאותן העובדים מיראה. וכדי שלא תקשה א"כ מה איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה לכ"א הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו דאי' בסוטה דפריך שם מאי איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה. ומשני שזה לאלף דור ר"ל העובד מיראה הק"בה נוצר לו חסד עד אלף דור ולא יותר. אבל העובד מאהבה הק"בה נוצר לו חסד עד שני אלפים דורות. ואי' במ' אין העולם מתקיים יותר משני אלפים דורות. נשמע מזה מי' שעובד מאהבה הק"בה נוצר לו חסד עד עולם דהיינו שני אלפים דורות שהרי אין העולם מתקיים יותר אבל העובד מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: ובהכי ניחא מ"ש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ר"ל זה הוא הטובה כל"ס דעובד מאהבה כי לעולם הוא חסדו מש"אכ מיראה וזה הוא החילוק שבניהם. ול"זכ דוד במ"ש יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו ר"ל אותן יראי ה' העובדים מיראה יאמרו ויעידו על זה כי חסדו של הק"בה הוא לעולם שהרי להם אינו נוצר החסד רק לאלף דור:

'''ומעתה''' לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין נוסח הברכה של בר"ה וז"ל בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים ר"ל דמה שהק"בה זן לכל העולם כולו. הן לישראל הן לא"וה הוא מצד החן והחסד והרחמים ולא מצד החוב דמה שהוא זן לא"וה שדין עבד כנעני יש להם ואינו מגיע להם מזונות מצד החיוב וה"ה מה שזן ישראל מאחר שתואר בנים יש להם אינו מגיע להם ג"כ רק מצד החסד והרחמים: וכדי של"ת הלא מצינו שקראם ג"כ בתואר עבדים א"כ מגיע מצד החיוב לכ"א הוא נותן לחם לכל בשר כל"ח. אי' בתענית שלשה מפתיחות בידו של הק"בה ואחד מהם הוא מפתח של פרנסה: וכתב הריף טעמו של דבר שאין הק"בה מוסרו למלאך ה"ט משום דמדתו של הק"בה וחנותי את אשר אחון ורחמתי וכו' אע"פי שאינו הגון ר"ל אף שאינו מגיע לו מצד מעשיו אע"פכ הק"בה נותן לו מצד הרחמי' ומצר החן והחנינה מש"אכ המלאך שלא הי' לו בכח ליתן לבלתי ראוי מצד מעשיו ומ"ה לא נמסר מפתח של פרנסה למלאך: מוכח מזה דמה שהק"בה זן זה הוא מצד הרחמי' והחסד דאי ס"ד שמגיע לנו מצד החיוב א"כ היה לו למסור המפתח למלאך: ול"כא הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו: ולפום ריהטא מלת הוא מיותר דה"לל נותן לחם לכל בשר אלא וודאי שבא להורות לנו מאחר שהוא נותן לחם ר"ל הוא בעצמו נותן לחם לכל בשר ולא מסרו למלאך מזה הוכחה שאינו מגיע מצד החיוב רק מצד החסד והרחמים זן הוא העולם: וכדי של"כ א"כ יהי' עובד מאהבה ועובד מיראה שוים לכ"א כי לעולם חסדו ר"ל שזה הוא החילוק שבניהם דעובד מאהבה לעולם חסדו אבל מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: וע"פז יובנו דברי חז"ל במ"ש ברכה ראשונה תיקן להם משה כשירד להם המן ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע תיקנו נוסח הזה: אמנם הוא הדבר אשר דברנו מאחר שירד להם מן מן השמים והוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו והק"בה נתן אותו לישראל מו"ל משום דכתיב כי טוב לו עמך במאכל שלא יהא אוכל פת קיבר מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו ובהיות פן יש לחוש לשורש פורה ראש ולענה והתברך בלבבו לאמור מעתה מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו א"כ מגיע לנו מזונות מצד החיוב ולא ירצה לברך את ה' על הטובה אשר נתן להם: וכדי להוציא דבר זה מלבם תיקן להם נוסח ברכת הזן לומר הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמי' ר"ל מצד החסד ומצד הרחמים הוא זן לכל העולם:


'''ובטובו הגדול תמיד לא חיסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד''': כבר כתבתי שדין עבד כנעני הוא שיכול רבו לומר לו עשה עימי ואינו זנך וה"ה לישראל קודם שקיבלו התורה הי' להם ג"כ דין זה: אבל מקבלת התורה ואילך הי' להם דין עבד עברי נמצא מה שהי' זן אותנו קודם מ"ת הי' ג"כ מצד טובו הגדול ולא מצד החיוב ול"זכ במ"ש ובטובו הגדול תמיד ר"ל מצד טובו הגדול שהיא תמיד: והוכחה לזה שהרי לא חיסר לנו. כוונתו בזה קודם מ"ת הי' לנו דין עבד כנעני וא"פה לא חיסר הגם שאסור ליתן פיתו לע"ה אפ"ה לא פסק טובו ומ"כש עכשיו אחר מ"ת שלא יחסר לנו דע"כפ הוא מצוה לזון את הבנים משום דעסקי באורייתא מכ"ש שלא יחסר לנו מזון לעולם ועד: ואמר בעבור שמו הגדול ר"ל דשמו מורה על רחמי' גמורים. ומ"ש ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא: כוונתו בזה להוכיח שהעולם ניזון מצד החסד דאי' במ"ר אדם קונה עבד שיהי' העבד אופה ומבשל לו ואני לא הייתי עושה כן עבדי אתם ואני הייתי עורך שלחן לכם במדבר והכנתי להם מזונות ול"זכ במ"ש ומכין מזון לכל בריותיו ר"ל לא זו בלבד שנתן לנו מזונות אף גם זאת עשה לנו שהוא שינה מה שהי' ראוי לעבד לעשות לרבו עשה עמנו נהי דתואר עבדים יש לנו והוצרך לעשות להכין לנו המזון משום דקונה ע"ע קונה אדון לעצמו כמ"ש: אכתי למה הוא מכין המזון לכל בריותיו אשר ברא לכל בריותיו דייקא אפילו לא"וה מזה הוא הוכחה שהוא עושה הכל מצד טובו הגדול:


'''נודה לך ה' אלוהינו כו'.''' ולפום ריהטא דמה שייכות לאילו תוארים לברכת המזון: ותו מדוע מחלק תורה וחוקים לשני בבות במ"ש ועל תורתיך כו' ועל חוקיך כו' וה"לל לכלול שניהם בחדא ולומר ועל תורתיך וחוקיך שהודעתנו. וב"מש ועל שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים. כאן קשה אפכא מדוע כלל אותם בחדא והיה לו לחלק אותם לשנים ולומר על שהוצאתנו מ"מ: ועל שפדה אותנו מבית עבדים כמו ברישא הלא דבר הוא. ולבאר זאת נקדים מ' תנחומא בפ' שלח לך וז"ל כך שנו חכמים האב חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו מצות. ללמדו אומנות ולהשיאו אשה האב זה הק"בה. והבן אילו ישראל כך הק"בה נהג עמהם. מל אותם על ידי יהושע. חייב לפדותו שנ' אשר הלכו אלהים לפדות אותו. ללמדו תורה שנ' ולמדתם אותם ואף הק"בה מלמדך להועיל. ללמדו מצות שנ' אלה המצות. ומה האב נותן נכסים לבנו אף הק"בה שנ' ואתן לך ארץ חמדה. ומה האב חייב להאכיל את בנו ולהלבישו כך הק"בה נתן להם המן. והלבישם שנ' ואלבישך רקמה. וכמו שהאב כותב נכסי' לבנו כך חייב הבן להעלות דורון לאביו לכך כי תבואו אל הארץ:

'''ונ"ל''' שע"פ המדרש הזה הוא יסוד מוסד לנוסח הברכה זו ממש. והוא זה דידוע בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' לנו מזבח להקריב עליו עולה ונסכים וזה הי' הדורון להק"בה. אמנם עכשיו שאין לנו לא מזבח ולא כהן ולא עולה ולא נסכים השולחן שלנו הוא דוגמת המזבח שהוא מכפר עליו נמצא שהשלחן הוא במקום מזבח. והמאכל אשר עליו הוא במקום עולה לה'. והאדם אשר הוא אוכל אותו הוא במקום כהן. הרי שיש כאן מזבח וקרבן וכהן: אכן שצריך עוד נסכים ואין זבח בלא נסכים: ומצאתי בשם רבינו יעבץ דברכת המזון שאדם מברך אחר האכילה הוא במקום השיר שהי' הלוים אומרים בבה"מ בשעת הקרבה: והוספתי נופך משלי דמ"ה אמרו חז"ל ברכת המזון טעונה כוס של יין לברך עליו ואם אין לו כוס מוטב שלא לאכול ה"ט מאחר שב"רה הוא במקום השיר של הלוים ואין שירה בלא יין ע"כ צריך לברך דווקא על כוס של יין ונמצא דב"רה יהי' במקום שיר של הלוים: וכוס של ברכה הוא במקום נסכי' וזה הוא הדורון שהבן צריך להעלות להאב: והוא נגד מה שהק"בה נהג עימנו כדרך האב שכותב נכסים לבנו כך הק"בה נתן לנו נכסי' דהיינו א"י: כנגד זה חייב הבן להעלות דורון לאביו עולה ונסכים כמ"ש ועשיתם עולה לה' וכו'. וניחא שפיר לפ"ז הנוסח מ"ש נודה לך ה' אלוהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה: רצונו בזה מאחר שהק"בה נהג עימנו כמו אב שכותב נכסים לבנו כך נהג עימנו ונתן לנו א"י וכנגד זה מוטל על הבן להביא דורון לאביו עולה ונסכים ומאחר ש"עי אכילה שלנו שהוא דוגמת מזבח וקרבן וכהן כמ"ש וזה נחשב לנו במקום עולה: אמנם שצריך לזה עוד נסכים ע"כ אנו אומרים נודה לך ה' ר"ל על ידי שנברך אותך ברכת המזון והוא במקום שירת הלוים וברכת מזון טעון כוס והוא במקום ניסוך היין הרי הדורון במילואו: וזה מוטל עלינו לעשות בעבור שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ר"ל כמו האב כו'. ועניין זה נקשר למה שאמר למעלה ובטובו הגדול עמנו תמיד ר"ל מצד מדת טובו הוא זן אותנו מאחר שתואר בנים יש לנו ובהיות כן שדין בנים יש לנו א"כ הק"בה יש לו דין אב והאב נותן נכסי' לבנו כך הנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה:

'''ועכשיו''' אפרש שיחתי איך מיוסד נוסח זה שהק"בה נהג עמנו כאב עם בנו: והוא זה כנגד שהאב חייב לפדות את בנו נגד זה אמר שגם הק"בה נהג עמנו כן שהוציא אותנו מבית עבדים ופדיתנו מבית עבדים שהאב חייב לפדות את בנו: ועוד חייב האב למולו והק"בה נהג עמנו כן שע"י יהושע מל אותם: נגד זה תקנו לומר ועל בריתך שחתמת בבשרינו: ועוד חייב האב ללמדו תורה והק"בה למד אותנו שנ' מלמדך להועיל: ונגד זה אומרים ועל תורתך שלמדתנו. ועוד חייב האב ללמדו מצות והק"בה למד אותנו שנ' אלה המצות והחוקים: עכ"א ועל חוקיך שהודעתנו: ומ"הט מחלק אותם לשני בבות משום דבמ"ר שממנו יוצא זה מחלק ג"כ לשנים חייב ללמדו תורה שנ' כו' וללמדו מצות שנ' אלה המצות: ונגד שחייב ללמדו אומנות ולהשיאו אשה בקדושין יליף לי' מדכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות: ומ"הט תקנו לומר ועל חיים חן וחסד שחוננתנו. ונגד שחייב להאכילו ולהלבישו שנ' ואלבשך רקמה נגד זה אומרים ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו: רצונו בזה במלת זן נכלל מאכל ובמלת מפרנס נכלל מלבושי' כדאי' בכתובות הרי מצינו שהק"בה עשה עמנו מה שהאב חייב לעשות לבנו:

'''והשתא''' ניחא מ"ש רז"ל ברכה שני' תיקן אותה יהושע בשעה שנכנסו לארץ: ולפום ריהטא הוא תמוה דמה עניין וברית תורה וארץ לכאן ואי משום שיש ליתן שבח להשם על הטוב אשר הטיב עמנו יותר הי' השכל מחייב לברך אותו על בריאות הגוף והנפש. ותו למה פרט אילו וכי סיימתא לכולי שבחא דמרא. אמנם עד"ז שכתבתי ניחא מאחר שזכו ישראל בארץ מטעם שנהג הק"בה עמנו כאב הזה שנותן נכסים לבנו ועשה כל המוטל על האב לעשות לבנו דהיינו למולו וללמדו תורה ולפדותו וכו' ונגד זה מוטל על הבן להביא דורון לאביו דהיינו עולה ונסכים כמ"ש וגם אנחנו עשינו כן דהמאכל הוא במקום קרבן והכוס יין שמברך עליו הוא במקום נסכים ע"כ הנוסח לומר נודה לך ה' על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה כוונתו בזה לומר לעומת זה שעשית אתה כאב על כן מוטל עלינו ג"כ לעשות כבן ול"כא חז"ל ברכה שני' דהיינו נודה לך ה' תיקן להם יהושע בשעה שנכנסו לארץ דייקא:

'''ועל''' הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך וכו' לבאר נוסח זה נקדים הגמ' דברכות דיליף שם ברכת המזון מן התורה שנ' ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלים. אשר נתן לך זו ברכת הטוב והמטיב ופריך אין לי אלא לאחריו לפניו מניין שצריך לברך כשרוצה לאכול אמרת ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. והקשה הר"אש א"כ דילפינן ברכה לפני' מק"ו דלאחרי' מברך נימא דיו מן הדין להיות כנדון כשם שלאחריו א"צ לברך בר"ה אם כשאכל כזית דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כזית: ה"ה לפניו נמי נימא שאינו צריך לברך לפני' אם לא כשרוצה לאכול כזית הלא דיו דאורייתא הוא וכן הקשו התו' בסוכה: ותירץ הר"אש שאין זה ק"ו גמור דאיכא למפרך מה לאחריו שכן נהנה ע"כ חייב לברך משא"כ לפניו שלא נהנה עדיין וה"א שאינו צריך לברך כדפריך הגמ' שם. ומוהר"רשא נ"ע הק"בה מאחר שמדין ק"ו ילפינן א"כ נימא דיו מן הדין להיות כנדון מה לאחריו צריך לברך שלש ברכות אף לפניו נימא שצריך לברך שלש ברכות דווקא: ותי' הוא ג"כ שאינו ק"ו גמור דמה לאחריו שכן נהנה:

'''זכינו''' לדין דליכא למילף ברכה ראשונה מקל וחומר דברכה אחרונה: ואם תאמר א"כ למה חייבו חז"ל לברך לפניו: היינו טעמא משום סברא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה כאילו גוזל וכו' וכ"כ התו' בסוכה: נשמע מזה דמצד הדין אינו חייב לברך לפני' אלא מצד הסברא והשכל מחייב אותו משום דהוי כמו גזל: ובהיות כן לק"מ מה שהקשה הר"אש דלבעי דווקא כזית כמו לאחריו מאחר דלא ילפינן לי' מכח ק"ו מברכה אחרונה אלא מצד הסברא משום דאיסור גזל נגע בו ע"כ אפילו פחות מכזית אסור ליהנות בלא ברכה דמה לי גזול הרבה או מעט: וה"ה מה שהקשה מוהרר"שא דלבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו ג"כ לק"מ מאחר דלא ילפינן ברכה לפניו מק"ו דברכה אחרי' אלא כדי להוציא מאיסור גזל ע"כ סגי בברכה אחת. ונפקא מינה בנייהו אם ילפינן ברכה לפניו מכח ק"ו דברכה אחרי' או ילפינן ברכה לפני' מכח סברא שאסור ליהנות וכו' הוא זה: מ"ש הזוהר וז"ל ר"י פתח כתיבו אכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה אי בארעא דישראל מברכין השתא לבר מארעא דישראל כו' נשמע מזה דברכת המזון תליא בארץ: ובהיות כן הוי אמינא דווקא כישראל על אדמתן אז צריך לברך על הארץ הטובה וא"כ עכשיו שאין אנו על האדמה אינו צריך לברך בר"ה וה"ה ברכה ראשונה ג"כ אינו צריך שהרי ברכה ראשונה ילפינן מכח ברכה אחרונה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתי': וה"ה דה"א אותן שלא נטלו חלק בארץ דהיינו לוים ונשים או גוים אינן צריכי' לברך בר"ה כיון דמצוה זו של בר"ה תלוי' בארץ אבל אם ילפינן ברכה ראשונה מכח הסברא שאם נהנה בלא ברכה דהוי כאילו גוזל לפ"ז הוי מצוה זו של בר"ה כמו חובות הגוף שנוהג בכל מקום הגם שאין אנו עכשיו בא"י ומה"ט גם הלוים והנשים והגוים חייבי' בבר"ה מאחר שחיוב ברכה זו היא כדי להוציאו מכלל איסור גזל ובני נח מצוה על הגזל ע"כ מחויב ג"כ לברך:

'''וע"פ''' הדברים האלה תמצא מבואר מ"ש אומרים ועל הכל ה' אלוהינו אנחנו מודים לך ומברכין אותך ר"ל מה שעל הכל אנחנו מודים לך ומברכין אותך אפילו על פחות מכזית אנחנו מודים לך תיבת אנחנו דייקא: ר"ל אנחנו מצד הסברא אנו עושין כן מצד עצמינו משום דהוי כמו גזל ואתה לא צוית אותנו ע"ז ועל כן יתברך שמך בפה כל חי דייקא ר"ל אפילו אותן שלא נטלו חלק בארץ כגון לוים ונשים חייבים ג"כ לברך עליו משום דהוי כמו גזל: אבל אם הוי ילפינן לי' מכח ק"ו דברכה אחרונה ה"א דווקא אותן שנטלו חלק בארץ חייבי' לברך אבל לוים ונשים פטורים אבל מאחר דברכה זו היא כדי להוציאו מאיסור גזל ע"כ חייבי' הכל לברך אותך: וע"כ יתברך שמך בפה כל חי: והוסיף עוד לומר תמיד לעולם ועד ר"ל הגם שאנו עכשיו לבר מא"י אעפ"כ חייבי' לברך תמיד לעולם ועד דייקא: ר"ל מאחר דילפינן ברכה ראשונה מצד הסברא להוציאו מאיסור גזל ע"כ תמיד לעולם ועד צריך לברך בר"ה משא"כ אם ילפינן ברכה ראשונה מכח ק"ו דברכה אחרונה ה"א דתליא בארץ וא"כ בזמן שאנו בארץ חייבי' לברך על הארץ הטובה ועכשיו שאין אנו שמה יהי' פטור מלברך אבל אם ילפינן לי' מצד הסברא וכדי להוציא מאיסור גזל מעתה אין חילוק בין בזמן הבית או שלא בזמן הבית תמיד לעולם ועד אנחנו חייבי' לברך: ואמר הוכחה לזה דמה שאנו מברכין אותך הוא מצד הסברא ולא מצד החיוב דהיינו מכח ק"ו השתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא"כש דאם כן ליבעי ככתוב בתורה ואכלת ושבעת וכו' כוונתו בזה דאי ס"ד דילפינן ברכה ראשונה מכח ק"ו הנ"ל א"כ נימא דיו מן הדין להיות כנדון ר"ל מה לאחריו טעון כזית דווקא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בו שביעה דווקא אף לפניו אינו חייב לברך אם לא שרוצה לאכול כזית אבל על פחות מכזית לא ליברך: וה"ה דליבעי לפניו שלש ברכות דמה לאחריו טעון ג"כ דכתיב וברכת את ה' אלוהיך זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זה ירושלים: דמזה ילפינן דבעי ג"כ לאחריו נימא נמי שצריך לפניו ג"כ שלש ברכות כקושיית מוהר"רשא אלא וודאי דלאו ק"ו גמור הוא משום דאיכא למפרך וכו' וא"כ דליכא למילף מכח ק"ו מהיכי ילפת לי' ומוכרח הדבר דמצד הסברא הוא וא"כ מוכח שפיר מה שעל הכל אנחנו מברכין אפילו על פחות מכזית אנחנו עושין כן מצד עצמינו מצד הסברא: וע"כ יתברך שמך בפה כל חי: תמיד לעולם ועד: דאי ס"ד מצד ק"ו א"כ נימא דיו וליבעי ככתוב בתורה דווקא דכתיב ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה: וה"ה דליבעי שלש ברכות דווקא דכתיב וברכת את ה' זו ברכת הזן: על הארץ הטובה זו בונה ירושלים:


'''רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו'.''' מה שיש לדקדק בזה אם אספרם מחול ירביון. ואחת מהנה לא עיכב מדוע לא כלל שלשתן באחת והכי הוי לי' למימר רחם ה' על ישראל ועל ירושלים ועל ציון וכו' ומלת עמך דנקט גבי ישראל ומלת עירך דנקט גבי ירושלים נראה כשפת יתר: אי' במ"ר היתה כאלמנה משל לאשה כו' כשהיא תובעת מזונות אומר לה כבר גירשתיך וכשהיא תובעת כתובתה אומר לה היכן גיטך: ואי' במ"י בימי יחזקאל באו בטענה אשה שגרשה בעלה וכו' וה"קבה השיב להם אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' ר"ל היכן גיטך שגרשתי אתכם ובהיות כן שלא גרשת אותנו מעתה מגיע לנו מזונות מצד הדין: ועפ"ז יהי' מיוסד נוסח הברכה שבא להוכיח שאין שום חשש מכח הגירושין וא"כ שורת הדין מחייב לפרנס אותנו ולכ"א רחם ה' אלוהינו עלינו ר"ל שהדין נותן לרחם עלינו מאחר שישראל עמך ר"ל עדיין הם עמך וחייב אתה לזונה ומכח הגירושין אין חשש שהרי ירושלים היא עירך:

'''ולבאר''' זאת צריך לחזור מעניינו של מעלה מ"ש בפ' צו דק"ל גבי גירושין צריך לומר לה הרי את משולחת ממני אבל אם אמר איני אישך אינו כלום: נשמע זה דמה שאמר הק"בה לירמיהו שלח אותם מעל פני ויצאו דהוי לשון גירושין: אמנם מאחר שעשר מסעות נסעה השכינה מכרוב למפתן וכו' הוי כאילו אדם אומר לאשתו איני אישך דלא הוי גירושין: ואי' בכתובות המגרש את אשתו לא תדור בשכונתו מי נדחית מפני מי היא נדחית מפניו אם החצר דידיה ואם הי' החצר דידה הוא נדחה מפני' נמצא אם נאמר שיש לו דין חצר דידי' כמו שאמר אסף אלהים באו גוים בנחלתיך דייקא לפ"ז הדין נותן שהיא תדחה מפניו דהוי כאדם האומר לאשתו הרי את משולחת ממני: ומאחר שהשכינה זזה הוי לי' כאומר לאשה איני אישך דלא הוי גירושין כלל וא"כ עדיין אגידא בי' וחייב הוא לזונה: מש"אכ אם נאמר שיש לו דין חצר דידה כמו שאמר ירמיהו נחלתינו נהפכה לזרים הרי שקראו כאילו הוא חצר דידה א"כ שורת הדין מחייב שהוא נדחה לפני' והוכרחה השכינה לנסוע מכרוב למפתן וכו': ובהיות כן אפשר לומר דהוי גירושין מעליא ואינו מגיע לנו מזונות: וע"פ הערה מובן מאיליו במ"ש רחם ה' אלוהינו עלינו ר"ל שורת הדין הוא נותן לרחם עלינו לפרנס אותנו שהרי ישראל עמך ר"ל עדיין הם עמך שאין בגירושין שלך כלום ואמר הוכחה לזה שהרי ירושלים היא עירך דייקא ר"ל דחצר דידי' מיקרי וא"כ היא נדחית ומאחר שהשכינה זזה אין בגירושין שלך כלום וא"כ ישראל הם עמך עדיין: וכדי של"ת תינח לפ"ד אסף אבל ירמיהו שקראו נחלתינו א"כ דין חצר דידה הוא וגירושין מעליא הוי. לז"א ועל ציון משכן כבודך כוונתו בזה לומר הגם דפליגי אם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא דכתיב כי תשמע באחת עריך וירושלים נתחלקה לשבטים דקרינן בי' באחת עריך וע"כ ירושלים מביאה עגלה ערופה אבל מקום מקדש ליכא מאן דפליג דלא נתחלקה לשבטים ולא מיקרי עירך המיוחד לך: וטעמו של דבר משום דשם הי' שכינתו שוכן ע"כ לא נתחלקה כלל וא"כ דין חצר דידי' יש לו ואין חשש לגירושין כלל: ובהכי ניחא מ"ש ועל ציון משכן כבודך ר"ל מאחר דשם הוא משכן: כבודך ע"כ לא נתחלקה לשבטי' וחצר דידי' מיקרי וכוונתו בזה לומר הגם נגד ירושלים הי' מקום להשיב שיש לו דין חצר דידה מאחר שנתחלקה לשבטי' אליבא דר"י אמנם ציון שם הוא משכן כבודך איך יחלקו אותו לשבטים אתמהא ול"כע מקום בה"מ לא נתחלקה וא"כ מדוע זזה השכינה מכרוב למפתן אלא וודאי שאין בגירושין שלך כלום וא"כ שורת הדין נותן לרחם עלינו:

ומה שאמר '''על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו''' ולפום ריהטא יפלא ממך הדבר במ"ש ועל הבית הגדול והקדוש וכו' הלא הבית אינו שנשרף במקומו: ומוכרח לומר כדעת הע"מ שכתב שב"המ נגנז במקומו ולא נשרף כלל וא"כ עדיין הבית קיים רק שנתעלם למראה עינינו: ואי' במ"ר משל למלך שנשבע שלא יבואו בניו לפלטין שלו ומה הוא עושה סותר הפלטין ובונה אותו כך הק"בה נשבע אם יבואון אל מנוחתי אל המנוחה זו אינן באין אבל באין למנוחה אחרת: נמצא שאם תאמר דב"ה נשרף במקומו א"כ אזדא לי' ויש היתר לשבועה אבל א"א שנגנז א"כ השבועה עדיין במקומה עומדת: ולפ"מש לעיל שדין חצר דידי' היא מעתה יש מקום לשבועה שהרי יכול לאסור את שלו על של חבירו אבל אם נאמר שדין חצר דידה הוא אין מקום לשבועה במ"ש אשר נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי: שהרי אין אדם יכול לאסור את של חבירו על חבירו: ובהכי ניחא מ"ש ועל הבית הגדול והקדוש כוונתו בזה בממה נפשך שאם תאמר חצר דידי' מקרי א"כ אין בגירושין שלך כלום ומה תאמר אלי שדין חצר דידה מקרי א"כ אין מקום לשבועתך דמאחר שהחצר שלה אי אפשר לאסור את של חבירו על חבירו וא"כ הגם שהבית הגדול והקדוש נגנז אע"פכ אין מקום לשבועה זו:

'''ומה''' שדקדק בלשונו ואמר על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו יבואר עד"ג דב"ב וז"ל שלשה נקראו על שמו של הק"בה ירושלים שנ' ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרא שמה אלא ה' שמה. צדיקים יקראו ע"ש של הק"בה שנ' כל הנקרא בשמי: ואי' במ"ר דמ"ה לא נזכר שם המיוחד על מעשה בראשית משום שכולן נפסדין והולכין ואין כבודו של מלך להזכיר שמו על המתים אבל על בריאות שמים וארץ יחד שמו שהמה קיימים לעולם: ול"זכ דניאל במ"ש למענך אלהי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך ר"ל מאחר דעירך ירושלים יקרא על שמך וגם הצדיקים יקראו על שמך אין כבוד למלך ליחד שמו על המתים ול"זא למענך אלהי עשה כי שמך נקרא על עירך ירושלי' ועל עמך ר"ל על הצדיקים שהם עמך המיוחד: מוכרח אתה לרחם שלא נאבד בין הגוים ואין נאה זאת למלך ול"זכ ג"כ במ"ש ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו כוונתו בזה מאחר שנקרא שמך עליו מוכרח הדבר שלא נשרף שהרי אין הק"בה מיחד שמו על דבר שהוא כלה ונפסד ומוכרח הדבר שנגנז בלבד והוא קיים לעולם וע"כ אמר ועל הבית הגדול והקדוש כוונתו בזה שע"כ הבית עדיין הוא בקיומו שהרי נקרא שמך עליו:


ומ"ש '''אלוהינו אבינו רועינו זונינו פרנסינו וכלכלינו''': ויפלא ממך הדבר מדוע אינו מזכיר מלכות בברכה זו דה"לל אלוהינו אבינו מלכינו רועינו הגם שאח"זל מאחר שמזכיר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא להזכיר מלכות שמים: אבל עוד יש לאלוה מילין. והנה כבר כתבתי לעיל דישראל באו בטענה אשה שגרשה בעלה וכו' והק"בה השיב כי ישלח איש את אשתו כתיב ואנוכי אל ולא איש נשמע מזה בגדר אלוהות לא שייך לומר גירושין: וע"פז ניחא שהוא מקושר ומוסב אמ"ש למעלה רחם ה' עלינו על ישראל עמך כוונתו בזה דשורת הדין נותן לרחם עלינו מאחר שאין בגירושין שלך כלום א"כ חייב אתה לזונה ואמר הוכחה לזה שהרי ירושלים הוא עירך חצר דידי' מיקרי ואמר עוד הוכחה שאין מקום לגירושין לז"א אלוהינו אבינו כוונתו בוה מאחר שאתה אלוהינו ובגדר אלוהות לא שייך לומר גירושין משום דכתיב הן ישלח איש ולא אל. ושמא תאמר שאין מגיע לנו מזונות כדאי' בב"ב משל למלך שכועס על עבדו וטרדו מביתו ובא אחד ונתן לו מזונות המלך כועס עליו אבל אם המלך כועס על בנו וטרדו וכו' ובא אחר ונתן לו מזונות המלך מחזיק לו טובה ול"זא אלוהינו אבינו רעינו ר"ל מצד שאתה אבינו א"כ אנו בניך והמלך מחזיק טובה למי שמפרנסו. ובהכי ניחא מה שלא תקנו לומר אבינו מלכינו רועינו דהיינו לזכור מלכות בנוסח ברכה זו שאם אנו מכנים הק"בה בתואר אבינו אנו במדרגת בנים ואם מכנים להק"בה בתואר מלכינו אנו במדרגת עבד וא"כ אינו נכון ליתן מזונות מאחר שהמלך כועס עליו וטרדו מביתו וזה הלך ופירנסו ע"כ תקנו להזכיר תואר אבינו ור"ל ואנו בניך וראוי לרחם עלינו ואם הי' אומרים מלכינו א"כ אנו במדריגת עבדים ואסור לרחם עלינו:

'''וידוע''' שהבעל חייב במזונות אשתו ובפרנסה דהיינו מלבושי' וגם מחויב לפדותה אם נשבית: ונגד זה אנו אומרים זונינו פרנסינו וכו' ר"ל נגד מזונות שהבעל חייב לאשתו נגד זה אומרים רעינו זונינו: ונגד מלבושי' אומרים פרנסינו: ונגד שצריך לפדותה מן השבי' נגד זה אומרים והרויח לנו ר"ל מכל הצרים אותנו. ומ"ש ואל תצריכינו ה' לא לידי מתנת ב"ו ולא לידי הלואתם. יבואר עד"ג דכתובות וז"ל ת"ר אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו בתורת הלואה וא"חכ נותנין לו בתורת מתנה שאם יפתחו לו תכף בתורת מתנה לא שקיל לי' רש"בא פותחין לו לשם מתנה ואם אינו רוצה ליטול נותנין לו בתורת הלואה: ואפשר דלא פליגי אהדדי משום דדבר זה ישתנה ע"פ דעת המקבל שלפעמי' צריך לפתוח בתורת הלואה ולפעמי' ימצא אדם שצריך לפתוח לו בתורת מתנה ולפי דעת המקבלים ישתנה העניין: ואנו מבקשי' מה"שי שלא נהי' נצטרך לידי מתנת בשר ודם ר"ל מאותן שפותחין להם בתורת מתנה ולא לידי הלואתם מאותן שפותחין להם בתורת הלואה כי אם לידך: ומ"ש כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה. ויש להפליא למה הכניס תיבת הקדושה בין הדבקים שאין עניינו ומקומו כאן והכי הל"ל כי אם לידך המלאה הפתוחה והרחבה: ושמעתי אומרים תיבת הקדושה בגימ' ר"ל הגדושה אבל אינו מיושב בזה דא"כ הכי הוי לי' למימר כי אם לידך המלאה הגדושה דמלת גדושה נופל על דבר שהוא מלא כמ"ש מלא וגדוש:

'''ונ"ל''' לישב ע"ד מ"ש בחולין רבי פנחס אקלע לאתרי' דרבי אמר רצונך שתסעוד אצלי צבהו פניו של רבי וכו' אמר ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה ויש שאין לו ורוצה וע"כ לא רצה ליהנות מן הבריות אבל אתה יש לך ורוצה כו' וכתבו התו' וז"ל יש לו ואינו רוצה ואע"פכ נקראו קדושים משום שמזמינו בפה לאכול עימו: נשמע מזה מי שיש לו ורוצה אותו האדם הוא קדוש ממש מש"אכ מי שיש לו ואינו רוצה שהוא צר עין שמזמינו בפה וליבו בל עימו אינו בגדר הקדשה וה"ה מי שהוא רוצה ואין לו הגם שהוא בגדר הקדושה מ"מ אסור הוא ליהנות ממנו. וע"פ הערה זו מבואר הנוסח שאנו מבקשים מהשם שאל. תצריכינו לא לידי מתנת בשר ודם וכו' כי אם לידך המלאה ר"ל שאנו אומרים לה"שי שהוא ההיפוך של בני אדם שלפעמים ימצאו בני אדם שאין לו ורוצה ליתן ואסור ליהנות ממנו הואיל ואין ידו משגת אבל ידך היא מליאה וסיפוק לפרנס לכל: וה"ה לפעמים ימצאו בני אדם שיש לו ואינו רוצה ליתן ומזמין בפה ואסור ג"כ ליהנות ממנו נגד זה אמר אבל ידך היא פתוחה ר"ל שהיא פתוחה לכל לפרנס וע"כ והכני' כאן תיבת הקדושה וכוונתו בזה לומר שידך היא קדושה ממש מאחר שיש לך ורוצה ג"כ ליתן מעתה יד כזה היא קדושה ממש. ולפעמים ימצא שיש לו ורוצה ליתן כעובדא דר"ה בתענית דכי הוי כריך ריפתא הוי פתח לבבא ואמר כל דצריך ליתי וליכול ואמר רבא כולהו יכילנא למעבד בר מהא משום דנפישי חילא דבני מחוזאי שיש שם הרבה עניים ואי אפשר לצאת ידי חובת כולם ונגד זה אמר הרחבה כוונתו בזה שידך היא רחבה ומספיק לכל אדם:

ומה '''שאמר שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.''' יבואר ע"ד מ"ש הזוהר ע"פ תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ותחת שפחה כי תירש גבירתה ר"ל משום בזמן שב"הק הי' השפע יורד לא"י וישראל קיבלו המובחר והמותר קיבלו השבעים שרים של מעלה והי' משפיעין אותו לא"וה ועכשיו בשעת החורבן נתקלקלו הצינורות והשפע יורד לשרי או"ה והמה מקבלין מבחר השפע וישראל מקבלין המותר וזוהי תחת עבד כי ימלך ותחת שפחה כי תירש גבירתה וזה הוא גנות לישראל ול"זכ במ"ש הרחמן הוא יפרנסינו בכבוד ר"ל הכוונה בזה שאנו מתפללים לה"שי שיפרנס אותנו בכבוד ולא ע"י העבד ע"י השפחה ולכ"א הרחמן הוא ישבור עול גלות מעל צוארינו והוא יוליכינו קוממיות לארצינו וע"ז שנהי' בא"י יהי' השפע יורד לא"י כאשר הי' בראשונה ויהי' פרנסה שלנו בכבוד. וע"דז הכוונה ג"כ כאן שאנו מתפללים שיפרנס אותנו מידו המליאה הפתוחה לא ע"י מתנת בשר ודם או ע"י הלואתם והוסיף עוד לומר שיתן פרנסינו לא ע"י העבד והשפחה ול"זא שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד דהיינו שלא נצטרך לקבל השפע ע"י אמצעים וע"כא ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו ר"ל ע"י שיבנה ירושלים אז יהי' השפע יורד לא"י ואז לא נבוש ולא נכלם:


'''ואחר סיום הברכה בונה ברחמיו ירושלים עונין אמן.''' ואח"זל רבא עני לה בלחישא ר"ל אמן זה הי' עונה בלחש ואחר סיום ברכה של הטוב והמטיב הנוסח לומר ונאמר אמן ובסוף ברכת המזון הנוסח לומר ואמרו אמן. הרי שלש נוסחאות לא הרי זה כהרי זה והא מלתא צריכא טעמא כי לא דבר רק הוא. אי' במ"גע ברכה ראשונה של בר"ה דהיינו ברכת הזן היא נגד מדתו של אברהם שהיא מדת החסד שהעולם ניזון בחסדו הגדול. ברכת הארץ היא נגד יצחק שמדתו גבורה מד"הד. ברכת בונה יורשלי' היא נגד יעקב שמדתו תפארת שמקבל מן מדת חסד ומן מדת גבורה יושב אהלים שמקבל מן שני אוהלים מחסד ומן גבורה וממתק אותה: נשמע מזה דשלש ברכות המה נגד שלשת האבות ויעקב הוא נגד בונה ירושלים שמחבר שניהם יחד. ואמרו חז"ל כל העונה אמן יש"ר בכל כוחו וכו': ולפ"י רש"י משמע שצריך לענות אמן בקול רם דווקא דמ"ש בכל כוחו ממש הוא אבל לא יענה אמן בלחישא: ולפ"מש המקובלים דמ"ש בכל כוחו ר"ל בכל כוונתו שיש י"ד פרקים ביד ימין שהיא מדת החסד וכן יש י"ד פרקים ביד שמאל שהיא גבורה מדת יצחק ואם תחבר שניהם יחד עולה כ"ח וע"י החיבור שניהם יחד נכלל דין ברחמי' והוא מדת התפארת מדתו של יעקב וע"כא העונה אמן בכל כוחו דייקא: כדי לחבר גבורה עם חסד ול"פז בכל כוחו פירושו בכל כוונתו א"צ לענות אמן בקול רם דאפילו בלחישא סגי: ובהכי ניחא דכאן הוא סיום בונה ברחמיו ירושלים שהיא נגד יעקב מדת התפארת והיא מקבלת מן חסד וגבורה ונכלל דין בחסד דהיינו ברכת הזן שהיא מדת החסד וברכת הארץ שהיא מדת הגבורה שניהם נכללו בברכת בונה ירושלים שהיא מדת תפארת: על כן עונין אחר סיום הברכה זו אמן כדי לחבר שניהם יחד ומ"הט אח"זל רבא עני אמן בלחישא כוונתו בזה לומר שאינו צריך לענות אמן. בכל כוחו ר"ל בקול רם משום דבכל כוחו פי' בכל כוונתו ומאחר שמכוין לזה א"צ להרים קולו ובלחישא סגי:


'''ואחר ברכת בונה ירושלים תקנו חז"ל לומר ברכת הטוב והמטיב.''' וכתב במג"ע שהיא נגד דוד המלך שמדתו היא מדת מלכות והוא נגד השם של אדני: וברכת בונה ירושלי' היא נגד תפארת שהוא שם הוי' וידוע דתיבת אמן עולה צ"א כמניין שם הוי' ושם אדני יחד שיכוין לחבר שניהם יחד כדי לכלול דין ברחמי' כי שם הוי' הוא רחמים גמורים ושם אדני הוא דין וע"י אמן שעולה צ"א מחבר שניהם יחד ונכלל דין ברחמי': ובהכי ניחא אחר שמסיים ברכת הטוב שהיא נגד אדני וע"יז הי' מחבר שניהם יחד דהיינו ברכת הטוב לברכת בונה ירושלים ר"ל הוי' ואדני יחד שעולים צ"א כמניין אמן מסיים אחרי' ונאמר אמן ור"ל באמירה בעלמא סגי: תיבת ונאמר דייקא: ואחר סיום ברכח המזון הנוסח לומר ואמרו אמן שמדבר לנוכח לאותן המסובין עימו שהמה יאמרו אמן אחר ברכתו והוא ע"ד מ"ש המקובלים טעם נכון למה אמרו חז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך וה"ט משום שהמברך לא הזכיר רק שם של אדני בלבד אבל העונה אמן שעולה צ"א מכוין שניהם יחד אדני והוי' מה"ט גדול הוא העונה אמן שמכוין לשני שמות יחד: ובהכי ניחא הנוסח ואמרו אמן ור"ל משום שהמברך ברכת המזון אומר להמסובין עימו ואמרו אמן אתם תאמרו אמן וכוונתו בזה לומר מאחר שהוא בירך בר"ה ולא הזכיר רק שם אדני בלבד ואתם אמרו אמן שעו"לה צ"א שע"יז תכוונו לחבר שניהם יחד וגדול יהי' שכרכם של עניית אמן יותר מן המברך וע"כא ואמרו אמן באמירה בעלמא סגי וא"צ לענות בקול רם:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>