עריכת הדף "הגדה של פסח (מרבה לספר)/מגיד/מה נשתנה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''מרבה לספר'''}}}}
----
{{הועלה אוטומטית}}
</noinclude>

'''מה נשתנה וכו'.''' יש להבין למה קאמר מה נשתנה. ולא קאמר למה נשתנה על פי פשוטו י"ל כי החילוק בין מילת למה למילת מה. כי תיבת למה הוא אם מבקש שלא תהי' דבר זה כמו למה יאמרו מצרים. למה הריעות לעם הזה. למה יאמרו הגוים וכדומה שהוא רוצה לטעון בטענה שלא יעשה דבר זה. אבל מילת מה מורה שרוצה בדבר רק שביקש טעם לדבר מפני מה. ואע"ג דבשאלת רשע כתיב מה העבודה הזאת לכם. הוא כי הרשע ברעתו שאל ב' דברי' אחד מה העבודה הזאת כלו' מה נתינת טעם יש ועוד אומר לכם דאף אם יש טעם בדבר אין דעתו לקבל מדאומר לכם ולא לו. או י"ל הואיל דבתורה כל שאלת ד' בנים מתחילין בלשון מה בחכם מה העדו' וכו' ברשע מה העבודה. בתם אומר מה זאת. מתחיל בעל הגדה נמי בלשון מה. ועפ"י רמז דרצה להזכיר בלילה ההוא נדדה שנת המלך ודרשי' מלכו של עול' ותחילת מפלת המן שהוא בליל פסח. וזהו ר"ת מה נשתנה הלילה ר"ת המן. ועפ"י סוד בן חכם שואל חכמה כח מ"ה. ולילה זו מלכות בשם מ"ה וכו':

'''בין חמץ ובין מצה.''' והא דלא שאל כן גבי מרור ר"ל דהל"ל שבכל הלילות אנו אוכלין בין שאר ירקות ובין מרור די"ל דה"ק ובין מצה האי אמצה עשירה דבלילה זה אינו יוצא רק במצה גמור שבעינן לחם עני והיינו דקאמר כולו מצה אבל במרור לא שייך כן דהא יוצאין בכל מין עשב וירק מר. ומש"ה נמי לא אמר כולו מרור כמ"ש תוס' דף קט"ז:

'''מה נשתנה''' הספיקות בזה הפסקא רבו. למה לא שאל על שאר שנוים דהיינו ד' כוסו'. וכי תימא דהבן לא ידע עדיין דישתה ד' כוסו'. הא נמי לא ידע מטיבול שני רק דראה על הקערה ה"נ רואה שמוזגין כוס שני וביותר קשה לפמ"ש רש"י דף קי"ו וכאן הבן שואל במזיגת כוס שני. א"כ ה"ל לשאול על כוס שני גופו. ובפרט הרשב"ם שכ' דשואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני ע"ש ונרא' דעיקר שאלתו על אכילה משום דמוזגין כוס שני כדי שיהי' נגררי' לליבי' דניכול מצה טפי כדאית' בדף ק"ז ע"ב וכיון דרואה דכל המזיגה כדי שיאכל כל המונח לפניו לתאבון ושפיר נופל הספק מה נשתנה על אכילתן. אמנם אכתי קשה דשואל שלא כסדר. האברבנא"ל בזבח פסח מיישב דבראשון שואל על שני סימני עבדות דהיינו מצה ומרור. ואח"כ שואל על שני סימני חירות. ולזה השיב דשני סימני עבדות הוא מצד שהיינו שני מיני עבדות לפרעה. וגם במצרים שהמקום גורם שלא יכול עבד לברוח והכל מושלים בנו. אמנם עדיין קשה דה"ל לבן חכם לכלול השני שאלות של עבדות יחד שבכל הלילות אנו אוכלין בין חמץ ובין מצה ובין שאר ירקות. והלילה הזה כולו מצה ומרור. וכן הל"ל בסימני חירות שבלילה זו אוכלין מסובין ומטבילין שני פעמים מה שאין כן בכל הלילות:

'''והנה''' בעל מעשה ה' כתב דארבע שאלות נתקנו נגד ד' בנים שאלת מצה הוא שאלת חכם למה בלילה זו כולו מצה שיהי' אסור אפי' משהו. (או כולו מצה שאינו יוצא במצה מבושלת דבעי' טעם מצה. וגם לאכל מצה באחרונה ואין מפטירין אחריו כדי שישאר טעם מצה בפיו). שאלה שני על אכילת מרור הוא שאלת רשע שהוא לא חפץ בתמרורים ראש ולענה. ועל זה יענה מה העבודה זאת לכם. שאלה שלישית הוא שאלת תם שאינו ספק לו רק מה שרואה בחוש הגשמי שרואה שני מיני טבילות הלא די במין טיבול ראשון. שאלה רביעית הוא על הסיבה נגד שאינו יודע לשאול כדאי' בגמ' מחויבים להסב התינוקו' כדי שישאלו:

'''ולענ"ד''' יש לפרש הפסק' על שני דרכי' אחרי' ומתחילה נבאר מה שלא מצאתי בהמפרשים שהרגישו בשינוי הקרא כי בפרשת בא בפסח ראשון כתיב כי אם צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ובפ' בהעלותך כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו על מצות ומרורי' יאכלוהו. למה מפסיק בעל בפסח ראשון בין מצה למרור. ובשני כוללן יחד. ולא דיברו בזה מפרשי התורה. ונראה עפ"י מ"ש הרמב"ן בחומש ליישב הא דכתיב צלי אש ומצו' בוי"ו החיבור. להורות כי אם צלי אש הוא מצוה מיוחדת. ואח"כ אמר ומצות כלו' דגם מצות הוא מצוה מיוחד' דלאו זה תלי' בזה דאע"ג דליכא פסח נמי איכא חיוב מצה כמ"ש ארז"ל ואחר זה אמר על מרורים יאכלוהו להורות דמרור תלי' באכיל' פסח והוי מרור כמו הכשר מצוה דמרור בזמן הזה דרבנן עכ"ל הנה באמת מי שלא עשה את הפסח בראשון כגון שגג או נאנס יש לו תשלומין בפסח שני. אבל מי ששגג או נאנס ולא אכל מצה בליל א' דפסח בזמן הזה אין לו תשלומין אפי' אם אוכל מצה בט"ו אייר לא קיים המצוה עשה דאכילת מצה. דדווקא פסח יש לו תשלומין אבל לא מצה ואי עבר הוא מעוות שלא יכול לתקן. ואע"ג דבפסח שני החיוב על מצות ומרורים יאכלוהו וזה לית' דבפסח שני לא הוי המצה מצוה מיוחדת. רק הוי מצה כמו הכשר מצוה כאשר הדין במרור. ומעתה זה כוונת הפסוק בפסח ראשון צלי אש הוא מצוה. ומצו' ג"כ מצוה מיוחדת. על מרורים יאכלוהו דאכילת מרור הוא הכשר לאכילת פסח. אבל בפסח שני כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. דבפסח שני הוי מצה ומרור רק הכשר מצוה וזה נראה ביאור הקרא על הנכון: ובזה מבואר שאלות מה נשתנה כי בוודאי ידע שמקרא מלא דיבר הכתוב שטעם חג הפסח הוא משום יציאת מצרים רק השאלה הוא מה נשתנה לילה הזה מכל הלילות. הכוונה על ליל פסח שני שהדין בפסח שני חמץ ומצה עמו בבית ולילה זה כולו מצה ושאל הטעם הלא בפסח שני כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו:

'''ועוד''' בא בשאלת מרור כיון דמוכח מקרא דאכילת מרור הוא רק הכשר מצוה דפסח. א"כ בזמן הזה דליכא פסח למה אוכלין מרור. ואי משום זכר דפסח. א"כ נעשה נמי איזה דבר זכר לפסח. וגם בא בשאלה על שני טיבולין. וחיוב הסיבה. מאי טעמי' לאו הדין כן לעשות שני טיבולין והסיבה בפסח שני. כי דווקא מצוה שעל גופו מעכב בפסח שני. אבל שאר מצות לא נהגו בפסח שני כמ"ש הסמ"ג והרמב"ם. ותשובה לזה כי עיקר יציאת מצרים הוא בלילה הזה ועושין מצה על שם שלא הספיק להתחמץ. וגם עושין לחם עוני כדרך עני. ומה שאנו אוכלין מרור בזמן הזה על שם וימררו את חייהם. וטיבולין והסיבה משום ויוציאנו ה' ביד חזקה וזרוע נטוי'. וכל זה דווקא בליל ט"ו דניסן בו נעשו נסים הללו. אבל פסח שני אינו רק תשלומין דפסח ראשון ולא לזכר נס:

'''ובדרך שני''' נראה לפרש דיש להבין בהא שאמר ר' גמליאל הטעם על פסח מצה ומרור. א"כ מצה על שם חירות. ומרור זכר לעינוי. א"כ יש לשאול הטעם למה כלל התורה שיאכל הפסח על מצות ומרורים שיכלל זכרון העינוי והחירות בפעם אחת וכן עשה הלל שאכל שלשתן בחיד. ועוד דהעינוי הי' קודם החירו' וה"ל לר"ג לנקוט מתחילה טעם למרור ואח"כ טעם למצה. וכן בקרא כתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו כתיב מצה תחילה דהוי שלא כסדרן. וכמו כן קשה בברכה עושין שלא כסדר. ותו יש להבין בפורים וחנוכה לא עושין שום זכר לעינוי רק זכר לפרסום נס וחירות. משא"כ ביציאת מצרים. ולהבין חקירת אלו ראיתי בשל"ה דף קס"א ע"ב כי הנשים צדקניו' רצו להעמיד ס' ריבוי שאי אפשר לקבלת התורה רק במספר הזה. שכן בתורה יש ס' ריבוי אותיות לס' ריבוי נשמות כי לכל ישראל יש אחיזה באות אחת לכך היו נזקקו' לבעליהן עכ"ל והנה כתי' כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. נמצא ע"י גודל העינוי יצא לנו תועלת שהי' ישראל פרים ורבים ונעשו לגוי גדול ועצום ורב ס' ריבוי. ואע"ג דבמצרים הי' ריבוי דישראל בעבודה קשה ולצער גדול אך אח"כ בזמן קבלת התורה הי' זה לנו למפרע לתועלת גדול כדי שנוכל לקבל התורה. לפ"ז בא מרור ג"כ לזכר הנס החירות של פרי' ורבי' על ידי וימררו את חייהם. יען זה התועל' הי' אחר יציאת מצרים בזמן מתן תורתינו. ומפני זה מזכירין נס דיציאת מצרים קודם לזכר נס דמרור דהי' תועלת מאוחר בזמן מתן תורה והוא נכון. וזהו כמו שאלת הבן מה נשתנה מתחילה אוכלין מצות דהוא זכר לחירות ואח"כ אוכלין מרור זכר לעינוי וכן הטיבול בחרוס' הוא זכר לטיט והי' מן הראוי להקדים זכר העינוי לחרות וכי תימא דגם מצה הוא זכר לעינוי כמ"ש האברבנא"ל. ועוד דהא נקרא לחם עני מה עני בפרוסה. לזה קשי' בשאלה כולנו מסובין דהא מצה צריך הסיבה ש"מ דהוא מורה על חירות. ועוד דקיי"ל דגם מרור אם ירצה להסב רשאי כמ"ש האחרונים בסי' תע"ה ואם מרור רק זכר לעינוי א"כ אין רשאי להיות מיסב ואוכל:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>