עריכת הדף "הגדה של פסח (מעשה נסים)/הא לחמא עניא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</div>
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''מעשה נסים'''}}}}
----
{{הועלה אוטומטית}}
</noinclude>

מתחיל להגיד עבדים היינו. ומתכוין לצאת ידי מצות עשה של סיפור יציאת מצרים כי מצות צריכות כוונה. וכשמגיע לדם ואש ותמרות עשן ולעשר מכות ולרבי יהודה נותן בהם סימנים מטבל אצבעו ביין וזורק וכשמגיע למצה זו מגביה מצה הפרוסה. וכן כשמגיע למרור זה מגביה המרור. אבל כשמגיע לפסח שהיו אבותינו לא יגביה הזרוע ויהיה מגולה קצת כשיאמר ההגדה. וכשמגיע ללפיכך מגביה כל חד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל והפת יהיה מכוסה אז. וכשחותם גאל ישראל מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס שני.

'''הא כלחמא.''' לבא אל ביאור הפיסקא הזאת. נקדים הספיקות אשר עמדו עליהם המפורשים והם אלו:  א) למה נסדר בלשון ארמי. ב) למה תיקנו הכרוז כל דכפין ייתי וייכול שהוא לעניים דוקא בחג הפסח ולא בשאר חגים הא ושמחת בחגיך על כל המועדים נאמר. ג) הכרוז הזה היה ראוי להיות בחוץ לני הפתח שישמעו עניים ויבואו לא בבית אחר שכבר סגר הפתח. ועכ"פ היה לו להיות קודם הקידוש כדי שגם העני יצא ידי חובתו בקידושי ובכרפס. ד) למה קראו לחם עוני. ה) מה שאמר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שהרי לא אכלוהו במצרים עד שיצאו שהרי נשאו הבצק צרורות על שכמם. ו) למה אמר בכפל השתא הכא וגם השתא עבדי. ז) למה לא אמרה פרק זה בזמן שב"ה היה קיים כמבואר ברמב"ם בנוסח ההגדה. 

{{ממ|'''הקדמה א'''}} ולישב כ"ז נקדים כי ידוע שראוי ונכון לעבד אשר בא במאסר מאדוניו והוציאו בחסדו שיש לשמוח ביום יציאתו ולהודות ולברך למי שהוציאו והצילו בחסדו מהמאסר. וגם טבע האדם מחייב שתבא שמחה בלבו בעת שנזכר וכ"ש ביום היציאה. אמנם אין מדרך האדם אף שיצא פעם אחת מהמאסר כשחזר ונחבש בבית האסורים גדול מהראשון לשמוח בריקודין ומחולות בתוך בית האסורים על שיצא פעם אחת ממנו כיון ששקוע בבית הכלא ומה בצע לו ביציאתו אז. 

{{ממ|'''הקדמה ב'''}} כי ידוע כשיש לאדם שמחה גדולה שמדרכו להרבות ולהזמין ריעים ואהובים לעשות שמחה ומשתה וכל ששמחתו יותר גדולה מתאוה יותר בהרבות ריעים ואהובים לשמחתו. ומשתה אחשורוש לעד.

{{ממ|'''הקדמה ג'''}} ידוע מה שכתבו כל המפרשים שגם בעבודת מצרים היו אוכלים מצה כי לא הניחם המצריים להחמיץ עיסתם מחמת חפזון לעבודתם. ומטעם זה כתב מהרי"א שנקרא לחם עוני. 

ואחרי הקדמות אלו נבוא אל ביאור הפיסקא. שפיסקא זו נתקן אחר חורבן ביהמ"ק למען לא יתפלא לב האדם על אשר אנו עושים משתה ושמחה בכוסות וסעודה על שמחת יציאת מצרים והרי אכתי עבדי אחשורוש אנן להיותינו שקועים בגלות המר והנמהר ואין זה מדרך האדם כמו שהקדמנו לזה מקדים ואמר כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים פי' הגם שעם היות כי הסעודה הזאת הוא ממש כלחמא עניא שבמצרים כי הסעודה נקרא על שם הלחם כמו מדוע לא בא בן ישי אל הלחם וא"כ מהראוי היה שלא לשמוח כי לשמחה מה זו עושה אחר שאנחנו משוקעים בגלות גרוע מהראשון ואוכלין סעודה זו בלב מר כמו שאכלו אבותינו במצרים בעצבות ובעוני ובחוסר כל. משא"כ בשעה שביהמ"ק היה קיים לא היה אומרין פרק זה בהיותן אוכלים בשמחה ובטוב לב כמצה שאכלו בשעה היציאה ואין אומרין פרק זה רק בשעת חורבן כנ"ל. לזה אמר המגיד ליישב זה כי ידוע שאף שאין מדרך האדם לשמוח על העבר כשהוא שקוע בבית הכלא. מ"מ אם מחמת היציאה הראשונה מובטח בבירור בלי שום ספק שגם עכשיו בודאי יצא. בודאי שהשמחה ראוי בה ואין שמחה גדולה מזו על היציאה שעברה כיון שבטוח שבודאי יצא גם עכשיו וזהו מאמרו אשר היות שהיא כלחמא עניא די אכלו בארעא דמצרים בעצבות מ"מ תגדל השמחה עד גדר שכל דכפין ייתי ויכול כאיש אשר לבבו שמח בשמחה גדילה שאין לה שיעור שבודאי מרבה ומזמין לסעודתו כל דכפין והטעם בזה דע"י היציאה ממצאים מובטחין אנחנו בבירור דאף שהשתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל כי ע"י היציאה נקנינו לו ית' לעם וכל העולם ראו כבודו וגדלו ואף אם ח"ו לא נהיה ראויים יעשה זאת למען כבודו יתברך שלא יחולל כי למה יאמרו מצרים וכמו שנבאר בס"ד בפיסקא דעבדים היינו ובפיסקות הבאות. ומה שאמר בכפל השתא הכא והשתא עבדי. שמעתי להיות כי יש מחלוקת בש"ס אם בתשרי עתידין ליגאל או בניסן. וידוע דששה חדשים מקודם יופסק השיעבוד ונמצא בספרי שגם לעתיד יהיה כן רק שבש"ס בכמה דוכתי לא משמע כן. לזה אמר שאם נגאל בתשרי אז בודאי שבתשרי הבאה לא יבוא עדיין כיון שלא נפסק השיעבוד בניסן וע"כ שבתשרי שאחר תשרי הבא יבוא ואז בנידן שקודם תשרי יופסק השיעבוד ולא יקויים רק שלשנה הבאה יהי' בני חורין ואם בניסן עתידין ליגאל אפשר שבתשרי זו יופסק השיעבוד ובניסן לשנה הבאה בא"י. ולזה נתקן בלשון ארמי להורות שאינו מענין סיפור הגדה רק תוספית שנתקן בבבל אחר החורבן. ובזה נתיישבו כל הקושיות. ובעל מעשה ה' פירש בזה. שענין הא כלחמא הוא כענין קינה שנתקן בבבל לקיים מה שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. דהיינו בזמן שבית המקדש היה קיים היה הפסח נאכל רק למנוייו משא"כ עכשיו מקוננים שהיא כלחמא עניא די אכלו במצרים שכל דצריך ייתי ויפסח כי אין עכשיו פסח ואין כאן מנויים. ואח"כ מתחילין בנחמה קודם הסיפור ואומרין השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי וכו'.

<noinclude>{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>