עריכת הדף "דרישה/אורח חיים/ר"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

בבית יוסף ולעד"נ שהגאון לא איירי אלא כשדבר נחוץ לו לצאת ואי אפשר לו להתעכב וכו' ונראה ששפיר כתב הרשב"א שהדבר צריך עיונא שאם כדברי הב"י דאיירי כשהדבר נחוץ קשה א"כ פשיטא כשהוא נחוץ ואי אפשר לו להתעכב דמברך לעצמו ויוצא והן גומרין. כתוב בב"י ד"ה ומה שפירש רבינו וז"ל וכתב הרא"ש ובירושלמי גרסינן ג' שאכלו כאחד וביקש אחד מהם לילך בי רב אמרי וכו' פי' מה שהביא הרא"ש הירוש' אדלעיל קאי ובא להקשות על פי' התוספות מה שפירשו עד היכן ברכת הזימון דקאי אכשאחד מפסיק לשנים דקאמר עד היכן מפסיק לשנים ואח"כ יחזור לאכול. על זה מקשה הרא"ש ובירושלמי גרסינן על הא דעלה איתמר ועד היכן ברכת הזימון גרסינן שם ג' שאכלו כאחד וביקש אחד מהם לילך בי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו ואיזו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי ברכת הזימון כו' מהא קשה לפי' התוספות שפירשוהו על א' המפסיק לשנים ובירושלמי מוכח דקאי על א' שביקש לצאת. ועל זה כתב הרא"ש שהירושלמי אפשר לפרשו דאיירי בא' שרוצה לאכול ושנים גמרו לאכול שצריך הוא להפסיק אכילתו לאותן שנים ומה שאמר בירושלמי וביקש אחד מהם לילך ר"ל אחד שרוצה לאכול וביקש לצאת ידי חובתו בברכת הזימון צריך להפסיק לאלו השנים ואח"כ יחזור ויגמור סעודתו ומסיים הב"י בשם הרא"ש והנה אף שהירושלמי מיושב לפי' התוס' מ"מ קשה לי לפי' זה של התוס' דלא ה"ל למימר עד היכן ברכת הזימון בסתם וכו' דבשלמא לפי' הרי"ף מיושב קושיא זו דסתם בלשון עד היכן ברכת הזימון דקאי שפיר על מה שהוצרך לצאת המוזכר לעיל מיניה בגמרא ז"ל א"ר דימי בר יוסף אמר רב ג' שאכלו כא' ויצא א' מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו כו' אבל אי קאי אאחד מפסיק לשנים אע"ג שהוא ג"כ שם בגמ' מ"מ כיון דלא הוזכר שם זימון בדין א' מפסיק לשנים ועדיין לא ידענו ע"פ הגמרא שר"ל על ברכת הזימון שפי' של א' מפסיק לשנים ואוך יוכשר לפרש ע"ז מ"ש אח"כ עד היכן ברכת הזימון. עוד מקשה הרא"ש קושיא אחרת ע"ש אלא שהב"י קיצר כאן אלא שקשה של' הרא"ש שכתב ז"ל דלא הל"ל עד היכן ברכת הזימון בסתם כיון דלא קאי אלא אאחד מפסיק לשנים כו' מדקאמר אלא אאחד כו' משמע דלא קשה לו אלא איך אפשר לומר שסתם עד היכן כו' קאי ע"ז בלחוד וע"כ דמה שנזכר בגמרא לעיל מיניה ג' שאכלו כא' ויצא אחד מהן כו' אין זה הדין שפי' הרי"ף עליו עד היכן ברכת הזימון שהרי הרי"ף פי' שקאי אג' שאכלו וביקש א' מהן לצאת כו' ובגמרא איירי שכבר יצא וקוראין לו ומזמנין עליו ודין זה כבר כתבו רבינו לעיל סימן קצ"ד לכן נלע"ד דקשה להרא"ש דלפי' התוספות דפירשו פלוגתא דעד היכן ברכת הזימון כו' דקאי אאחד מפסיק לחוד דמשמע בא' ביקש לצאת צריך להמתין יותר מזה דאינו דומה מי שיושב אצל המברכין ושומע להיוצא מהן למקום אחר. לכן כתב הרא"ש שיותר מתיישב לו פי' הרי"ף הפלוגתא דעד היכן ברכת הזימון אאחד שביקש לצאת כו' ומינה יש ללמוד גם להמפסיק דבציר מהכי על כל פנים לא יפסיק מהטעם שכתבו התוס' כיון דנברך לאו ברכה הוא צריך להפסיק לכל הפחות בברכה אחת וק"ל: 

== ב ==

וכ"כ הראב"ד כו' דה"ל כבני חבורה שיצאו לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע האי דין דבני חבורה כו' כתבו רבינו לעיל סי' קע"ח ושם הביא הב"י כל הדיעות שדעת התוס' והרא"ש והרי"ף ורוב הפוסקים הא דקאמר דצריכין ברכה למפרע אינו אלא לעצה טובה דהואיל ודעתן לצאת מי יודע שמא ימשך להן הזמן בהפסקתן עד שירעבו מאכילתן ותו לא יצאו ידי חובתן בברכת המזון על מה שאכלו מש"ה עצה טובה שלא יצאו ממקומן עד שיברכו למפרע תחלה אבל אי יצאו ולא ברכו וחזרו א"צ לברך למפרע אלא יברכו להבא על מה שירצו לאכול ושם נתבאר ג"כ דלדעת התוס' והרא"ש ורוב הפוסקים (חוץ מהרמב"ם והרמב"ן והרא"ה שס"ל דצריך לברך למפרע מכח דינא לדעת ר' יודא ולא מכח עצה טובה ופסקו כרב ששת דס"ל הלכה כר' יודא וכן דעת הרי"ף דהלכה כר' יהודא אבל הסכים דא"צ ברכה למפרע מכח דינא ע"ש) שפסקו כרב חסדא דס"ל דלקיבעא קמא הדר ולא קי"ל כהאי ברייתא דקאמרי בני חבורה שיצאו לקראת חתן שצריכים ברכה למפרע וכשיחזור צריך ברכה לפניו דברייתא זו מוקי ר"ח כר' יודא דתני עוקרין ורב חסדא ס"ל כרבנן דפליגי על ר' יודא וס"ל דעקירה לא מיחשב היסח הדעת אף שלא הניחו שם חולה וזקן או א' מבני חבורה רק כיון שהיו מסובין באכילת דברים הטעונים ברכה במקומן כמבואר שם בסי' קע"ח אף שעקרו ממקומן כולם והפליגו אפ"ה כשחוזרין א"צ אפילו ברכה שלפניו מפני דלא מחשב העקירה להיסח הדעת גם מבואר שם בדברי רבינו והב"י דהיינו דוקא בבני חבורה שעקרו ומטעם דלא מיחשב לה להיסח הדעת הא אי הוה להן ודאי היסח הדעת מצריך ברכה להבא ולא למפרע ומבואר שם שהראב"ד ס"ל כהרמב"ם דפי' מ"ש צריכין ברכה למפרע לאו לעצה טובה קאמרי כ"א לדינא ע"ש בס"ס קע"ח שהביא ב"י לשון הרא"ש מ"ש בפ"ק דתענית בשם הראב"ד שהישן בתוך סעודתו ה"ל כגמר סעודתו וסילק משום דאסח דעתיה וטעון ברכה למפרע וברכה לכתחלה כו' ע"ש שהרא"ש חלק עליו ומיהו אין להוכיח משם דהראב"ד ג"כ ס"ל כהרמב"ם בהא דהלכה כרב ששת ולא כרב חסדא דאיכא למימר דגם הראב"ד מודה דעקירה לא מיחשב היסח הדעת משום דלקיבעא קמא הדר. (וכן מוכיח שהוא דעת ב"י דלא מחשב מאן דס"ל בהא כהרמב"ם אלא הרמב"ן והרא"ה ע"ש) ושאני ישן בתוך סעודתו דמיחשב להיסח הדעת גמור ובהיסח הדעת גמור גם רב חסדא מודה דצריך ברכה לכתחלה והארכתי בזה לבאר לך דברי רבינו שמ"ש וכ"כ הראב"ד כו' עד שצריך ברכה למפרע דה"ק כמו שס"ל לר' יודא בבני חבורה דצריך לברך למפרע משום דמיחשב להיסח הדעת. גם לדידן אף שקי"ל כרב חסדא בבני חבורה דא"צ לברך כלל לא למפרע ולא להבא מ"מ היינו דוקא בבני חבורה משום דלא מחשב להו היסח דעת וכמ"ש. הא במקום דאיכא היסח הדעת הדין כמ"ש ר' יודא בבני חבורה דצריכי אפילו ברכה למפרע וממילא דפשיטא דצריכין אח"כ לחזור וליטול ידיהן ולברך המוציא על מה שירצו לאכול ולא הוצרך להאריך ולכתוב זה דזה תלוי בזה. והיינו משום דמיחשב הפסקה שהפסיק עד ברכת הזן להיסח דעת גמור והרא"ש חלק עליו וכתב דלא דמי לבני חבורה ר"ל אפי' למאן דפסקו כר' יודא מודו הכא דאפילו לפניו א"צ לברך דהא כאן אינם זזין ממקומן ולא הוצרך הרא"ש להשיב על למפרע דא"צ לברך למפרע מכח דינא אפילו לר' יודא דאפילו לדברי הראב"ד קאמר דמצריך בהיסח גמור ברכה למפרע מ"מ הכא בנדון דידן הכל מודים דאין צריך וק"ל. ומ"ש ב"י דמדברי הרשב"א משמע דלר' האי משמע דצריך ברכה למפרע בשעה שמפסיק כו' ע"ש ולע"ד אינו מוכרח ויש להביא ראיה איפכא מדכתב הרשב"א שכ"כ הראב"ד והראב"ד כתב בהדיא שבהפסקה שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע ש"מ שגם רבינו האי ס"נ הכי ומ"ש רבי' האי הילכך חייב לברך לשעבר ה"ק דה"ל כאילו כבר בירך למפרע כו' וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:דרישה: אורח חיים]]