עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/נו"

== יום רביעי ד אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף נו ==
=== מחילה בפדיון הבן ===
;גירסת המהרש"א שמועילה מחילת כהן בפדיון הבן
בברייתא המובאת במסכת כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/נו/א|נו.]]}} איתא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, בדבר שבממון תנאו קיים. והיינו שלדעת רבי מאיר הרי זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, ואילו לדעת רבי יהודה המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים.

והקשו התוספות {{ממ|[[תוספות/כתובות/נו/א|ד"ה הרי]]}} על המבואר במשנה בבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/צב/א|צב.]]}} שהאומר לחברו קרע את כסותי ושבר כדי, על מנת לפטור - פטור. ולכאורה מדוע לא נדונו כמתנה על מה שכתוב בתורה, ויתבטל תנאו. והביאו התוספות את תירוץ הרב ר' אלחנן, שאכן אילו היה אומר קרע את כסותי ושבר את כדי על מנת שאין לי עליך דין נזק - היה זה נחשב מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל כיון שלא אמר אלא 'על מנת לפטור', אין כוונתו אלא לדין מחילה, ולמחול יכול ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה.

וכך גם ביארו התוספות את המבואר בגמרא לענין דין שאר כסות ועונה, שכל המבואר בגמרא שנחשב הדבר ל'מתנה על מה שכתוב בתורה', היינו רק כשאומר על מנת שאין לי עליך דין שאר כסות ועונה, אבל אם אמר לה על מנת שתפטרי אותי משאר כסות וענה - פטור. וכן בדין אונאה, אם אמר על מנת שאין לך עלי דין אונאה - הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה, ואם אמר על מנת שאין לך עלי אונאה - כוונתו למחילה ותנאו קיים.

והנה גירסת התוספות לפנינו שמלבד קושייתם שלא יוכל למחול על נזקין, הקשו גם שלא יוכל למחול על ערכין. וה[[מהרש"א - חידושי הלכות/כתובות/נו/א|מהרש"א]] מחק תיבת 'ערכין' מדבריהם, וטעמו מבואר שהרי לא שייך מחילה בערכין, שכן מי ימחל לו על חיובו. אמנם המהרש"א גרס במקום 'ערכין' - 'פדיון הבן' דהיינו שהתוספות הקשו גם שלא יוכל למחול על פדיון הבן. ומבואר מדבריהם שאכן מועילה מחילה על פדיון הבן, רק שהקשו התוספות שלא תועיל כיון שהוא מתנה על מה שכתבו בתורה, ויישבו שאם אומר כן בתורת מחילה אין בכך משום 'מתנה על מה שכתוב בתורה'. וכגירסת המהרש"א בתוספות לפנינו כך נמצא בתוספות שאנץ.


;תמיהת הגר"מ אריק, הקו"ש והמעיל שמואל כיצד מועילה מחילה בפדיון הבן
ובטל תורה לרבי מאיר אריק, הקשה על הנחת המהרש"א שיכול למחול בפדיון הבן: וצריך עיון, דפשיטא דכהן אינו יכול למחול על חמשה סלעים של פדיון הבן. ובקובץ שיעורים {{ממ|אות קעז}} עמד אף הוא על קושיא זו וביאר את נקודת הקושי שבדבר, שהרי מה מועיל אם כהן אחד ימחול, מכל מקום כל כהנים שבעולם לא מחלו. 

וכן תמה על הגהת המהרש"א בספר מעיל שמואל {{ממ|וילנה תרנ"ז}}, שהרי אף בפדיון הבן אינו יכול למחול, וציין לדברי הגמרא בבכורות {{ממ|[[בבלי/בכורות/נא/א|נא.]]}}, ולכן הסיק שאכן יש למחוק מדברי התוספות את תיבת 'ערכין' אך אין להכניס תחתיה את 'פדיון הבן'.

ובציינו למסכת בכורות כיוון לדברי המשנה שם: אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות... כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים, חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי. ופירש רש"י, שמאחר וחייב ליתן לו חמשה סלעים אחרים ובלא זה אין בנו פדוי, אין תקנה אחרת מלבד שיתנם לכהן וישוב הכהן ויחזירם לו במתנה. ולכאורה קשה מפני מה צריך ליתן לכהן את הסלעים וזה ישיבנו לו, הלא לדברי התוספות לפי גירסת המהרש"א יכול הכהן למחול לו על הסלעים ודי בכך, ומדוע נקטה המשנה שאין לו תקנה מלבד השבת הסלעים ע"י הכהן אחר הנתינה. הרי משמע להדיא מדברי המשנה שאין מחילה בפדיון הבן. וכך כתבו התוספות שם {{ממ|[[תוספות/בכורות/נא/ב|נא: ד"ה אבל]]}}: ואתי מתניתין לאשמועינן... ואם מחלם הכהן אינו פדוי עד שיתן.

ובקובץ שיעורים הוסיף להקשות כעין זה על מה שכתבו התוספות {{ממ|[[תוספות/כתובות/ל/ב|כתובות ל:]]}} שאין כהן יכול למחול לזר שאכל תרומה בשוגג, לפי שאין שייך מחילה בדבר שבא לכפרה, ומבואר מדבריהם שלולי טעם זה שתשלום תרומה על אכילתה בזרות בשגגה הוא כפרה, היה הכהן יכול למחול, ולכאורה כיצד מועילה מחילתו הלא סוף סוף שאר הכהנים לא מחלו. והיינו שמתנות כהונה אינם בבעלות כהן מסויים, ואינו מחוייב ליתנם לכהן מסויים, שיכול למחול על קבלתם.


;יישוב הגרא"ו שמחילה מועילה במכירי כהונה והעמדת האחרונים באופן שהתחייב לכהן
וכתב הקובץ שיעורים ליישב: ואפשר דנפקא מינה לענין מכירי כהונה. דהיינו שישנו אופן שבו אדם נותן כל מתנותיו לכהן מסויים, ובכהאי גוונא אנו נוקטים שכל מתנותיו יבואו לאותו כהן, ובאופן זה יש משמעות למחילתו [וצריך להאריך בביאור ענין 'מכירי כהונה' שאינו רק מציאות שכהן זה מקבל מתנותיו של זה, אלא אכן מתנות הכהונה שלו יש להם שייכות ממונית לכהן זה יותר משאר השבט, ואין המתנות עוד ממון השבט כשאר מתנות כהונה].

כעין זה כתבו אחרונים {{ממ|אבני אש}} לבאר עוד ע"פ המבואר במשנה שם שאם כתב לכהן חמשה סלעים חייב ליתן לו, והגמרא בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/קב/א|קב.]]}} הביאה ממשנה זו לדינו של רבי יוחנן, שהכותב לחבירו בשטר חייב אני לך מנה, הרי הוא מתחייב בכך, והודאתו בכתב ידו חשובה כאילו ייחד עדים ואמר להם אתם עדי, ולכן הוא הדין לענין חמשה סלעים שאם כתב לכהן חמשה סלעים חייב מכח השטר לתת לו. ודוחה הגמרא: שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא, וכיון שאף ללא השטר עיקר החיוב קיים, בכה"ג מודה ריש לקיש שמועילה הודאת הבעל חוב בכתב ידו. והגמרא מוסיפה ומקשה לפי זה: אי הכי אמאי כתב, שכן כיון שהוא משועבד אף בלא השטר, לשם מה התחייב לו בשטר. ומיישבת הגמרא שלא עשה כן אלא "כדי לברר לו כהן". ופירש רש"י: שלא יתננו לכהן אחר. ומוסיפה הגמרא שאם שבמשנה מבואר שאין בנו פדוי, הוא משום גזירה, אך מעיקר הדין בנו פדוי לכשיתן לו חמשה סלעים.

ועפ"ז כתבו שאפשר להעמיד את המבואר מדברי התוספות שבפדיון הבן מועילה מחילה, באופן שכתב שטר על חמשה סלעים לכהן, שבאופן זה נתברר שהחיוב הוא לכהן זה, ורק שאין הפדיון נשלם עד שיתן לו את החמשה סלעים, ואזי אם ימחל אותו כהן על חמשת הסלעים תועיל המחילה.


;ראיית הגר"מ אריק שמחילה מועילה מדין 'יאכילנה כרשיני תרומה'
והנה בגמרא בעבודה זרה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/טו/א|טו.]]}} מובא דין המשנה בתרומות {{ממ|[[משנה/תרומות/יא#ט|פי"א מ"ט]]}}: ישראל ששכר פרה מכהן, יאכילנה כרשיני תרומה. ופירש [[רש"י/עבודה זרה/טו/א|רש"י]]: אע"פ שמזונותיה עליו אינו גזלן אם האכילה תרומת כהן, לפי שתרומה ממון שאין לה תובעים היא, שהרי נותנה לכל כהן שירצה, ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה הרבה כרשיני תרומה דמה לו להקפיד והלא אינה מיוחדת לו, לפיכך מתוך שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין הרבה בעין יפה יותר משאילו היו שלו, ניחא ליה ואינו גזלן, עכ"ד. דהיינו שכיון שיכול ליתן את התרומה לכל כהן שירצה, לכן מחד אין הכהן מקפיד על מה שמאכילה לבהמתו, כיון שאינו מחוייב ליתנה לו, ומאידך יכול הכהן למחול לו כיון שיכול היה ליתנה לו.

ובטל תורה דקדק מהר"מ אריק זצ"ל שדעת רש"י כפי שמבואר מגירסת המהרש"א בתוספות שכהן יכול למחול על מתנות כהונה, בתרומה וה"ה בפדיון הבן. ובדברי רש"י לכאורה אי אפשר לפרש כהצעת הגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד, שהרי רש"י מדגיש שהטעם שאין הכהן מקפיד על האכלת הבהמה בכרשיני תרומה לפי שאינה מיוחדת לו, ולכאורה במכירי כהונה שיודע בודאי שיתנה לו, שהרי מכח זה נותנים אנו תוקף למחילתו, יש לומר שהוא הדין שיקפיד אם לא יקבלנה. ואולי מכל מקום כיון שלמעשה גם במכירי כהונה יכול הבעלים ליתן התרומה בזאת הפעם לכהן אחר, די בכך כדי שלא יקפיד הכהן על האכלת הבהמה. וכן לדברי האחרונים שאין מחילה שייכת אלא באופן שהתחייב לכהן את המתנות כהונה, ודאי שבאופן זה יקפיד הכהן אם לבסוף יקח את התרומה שנתחייב לו ויאכילנה לבהמה. 


;דעת המנחת חינוך שמחילה לא מועילה כי בפדיון הבן יש דין נתינה לכהן
ובטל תורה ציין עוד לדברי הפני יהושע {{ממ|[[פני יהושע/בבא קמא/קו/א|ב"ק קו.]]}} והש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/שה#ה|יו"ד סימן שה סק"ה]]}} בשם כנסת הגדולה, אשר גם מדבריהם משמע קצת שאכן כהן יכול למחול על חמשה סלעים של פדיון הבן. 

מאידך במנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/שצב|מצוה שצב]]}} העיר על מה שדן בקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רמג|סימן רמג]]}} ובאבני מילואים {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/כט#יג|סימן כט ס"ק יג]]}} דין פדיון הבן כדין פריעת חוב, וכתב על כך המנ"ח: לפענ"ד אינו נראה, דכאן גזירת הכתוב דצריך נתינה ליד כהן והכהן יזכה בו. והוכיח שכן הוא, דאי הוי ליה בעל חוב אם כן כמו כל בעל חוב אם המלוה רוצה מוחל ללוה ונפטר, אם כן הכא נמי דנתינה מהני לכל כהן, ולפי זה אם כהן מוחל לו הפדיון יהיה גם כן מהני ויהיה פדוי, וזה לא שמענו, עיין במשנה בבכורות נ"א ע"א, וזה פשוט בלי ספק. על כן נראה דהמצוה כאן הנתינה ליד כהן דוקא וקודם שזכה הכהן לא נפטר כלל דלא יצא ידי נתינה, עכ"ד. 

דהיינו שהמנחת חינוך מעלה סברא חדשה שתועיל מחילה בפדיון הבן, היפך קושיית הגר"א וסרמן, דהיינו שמאחר ונתינה מועילה אצל כל כהן אם כן כל כהן יוכל למחול - ורק שהמנחת חינוך מסכים למעשה לראיית האחרונים שאין מחילה מועילה בפדיון הבן, ולכן הכריח שדין פדיון הבן מצריך 'נתינה ליד כהן', ולכן לא מועילה מחילה, אך לא מהטעם שכתבו האחרונים שאינו יכול למחול כיון שאינו ממון שלו. ועכ"פ לא ראה המנחת חינוך גירסת המהרש"א בתוספות, שלפי גירסתו מפורש בתוספות שמחילה מועילה בפדיון הבן.


;תליית הגר"מ שטרנבוך בהגדרת מחילה כסילוק או כהתקבלתי
ורבי משה שטרנבוך שליט"א בספרו פשט ועיון, כתב לתלות נידון זה בהגדרת מחילה, שאם גדרה ביטול החוב אם כן אין טעם שתועיל מחילה בפדיון הבן, שהרי מה מועילה מחילת כהן אחד בשעה ששאר הכהנים אינם מוחלים. אמנם אם גדר מחילה הוא כ'התקבלתי', אם כן מבוארת היטב סברת המנחת חינוך שאדרבה כיון שכל כהן יכול לקבל, הוא הדין שכל כהן יכול למחול. ואמנם הסיק שם שגם אם מועילה מחילה בפדיון הבן ובתרומות ומעשרות ואינו חייב עוד לשלם לכהן, מכל מקום מצוה לא קיים על ידי זה. וכעין מה שכתב הגר"א בביאורו {{ממ|[[ביאור הגר"א/יורה דעה/שה#יז|יו"ד סימן שה ס"ק יז]]}} שאם בא אחר ושילם לכהן תחת חברו, נפטר חברו מלשלם חמשה סלעים על בנו, אך לא קיים המצוה. ולפי זה הסיק הגרמ"ש להלכה שאין לבקש מכהן שימחל לו, כיון שבכך אינו מקיים המצוה.

ובשולחן ערוך {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/שה#ה|שם ס"ה]]}} פסק: נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים, וקבלו הכהן בחמשה סלעים, הרי בנו פדוי. והוא שישווה חמשה סלעים לשום אדם. וב[[רבי עקיבא איגר/יורה דעה/שה|הגהות רע"א]] ציין לדברי המהרש"א בכתובות נ"ו ע"א ד"ה הרי זה מקודשת. וביאר בחידושי רבי שלמה היימן {{ממ|ח"ב סימן נב}} בכוונת רע"א, שהוא סובר שקבלת הכהן הכלי בחמשה סלעים, הוא מדין מחילה, שהכהן יכול למחול על פדיון הבן. ולכך ציין רע"א לדברי המהרש"א בכתובות, שמגירסתו מבואר שמחילה מועילה בפדיון הבן.


;חידוש הגר"ש הימן שבפדיון הבן יש שני דינים ולמעשה הפדיה סגי בפרוטה
ועוד הוסיף לבאר עומק כוונת רבי עקיבא איגר, ותחילה הקדים ליישב קושיית האחרונים על דברי המהרש"א מהמבואר בסוגיא בבכורות שאין מועילה מחילה בפדיון הבן. וכתב לחדש שבכלל מצות פדיון הבן נאמרו שני דינים: א' דין מתנות כהונה, שחייב ליתן חמשת סלעים לכהן. ב' דין פדיון, ככל דיני פדיונות שבתורה. ועפ"ז כתב שכל סברת המהרש"א שמועילה מחילה על פדיון הבן, היינו רק ביחס לדין מתנות כהונה שבפדיון, משא"כ דין הפדיון הלא מצריך מעשה פדייה, ואף אם מחל הכהן על הממון סוף סוף לא קיים מעשה פדייה, ולכן כתבו התוספות בבכורות שאף אם מחל הכהן - אין בנו פדוי, היינו שלא נתקיים בו עדיין דין הפדייה.

והנה יש לדון בשיעור חמשת סלעים הנצרך לפדיון הבן, האם הוא דין רק ב'מתנות כהונה' - דהיינו שהחיוב מתנות כהונה הוא בשיעור חמשת סלעים, אבל למעשה פדייה סגי בפרוטה, ככל דיני פדיונות שבש"ס שמן התורה סגי בפרוטה. או שמא דין חמשת סלעים הוא אף במעשה פדייה, שמדין תורה אין הבן פדוי אלא בנתינת חמשת סלעים ליד הכהן. והנפקא מינה תהיה באופן שימחל הכהן על חמשת סלעים ויתן האב לכהן פרוטה בלבד, שאם כל דין חמשת סלעים הוא לקיום דין ה'מתנות כהונה' הרי לזה מועילה המחילה כפי שכתב המהרש"א, ומה שצריך עכ"פ 'מעשה פדיה' לזה סגי בנתינת פרוטה ליד כהן. משא"כ אם למעשה פדייה צריך גם כן חמשת סלעים, אם כן לא תועיל המחילה, כיון שסוף סוף צריך ליתן חמשת סלעים לכהן לעצם הפדיון.

ועל פי זה ביאר כוונת רע"א, דהנה בשולחן ערוך מבואר שאם נתן לכהן כלי שאינו שוה חמשת סלעים רק שהכהן קבלו בחמשת סלעים, בנו פדוי. והבין רע"א שכל דין זה הוא רק אם נפרש כצד הראשון בחקירה הנזכרת, שבאמת מדין 'מעשה פדיה' סגי בפרוטה, וכל מה שצריך שיווי חמשת סלעים הוא רק לדין 'מתנות כהונה' ולזה סגי במחילה, ולכן סגי גם בקבלתו ע"י הכהן בחמשת סלעים אף שאינו שווה כן. ועל חידוש זה ציין רע"א לדברי המהרש"א שמדבריו מבואר שמחילה מועילה בפדיון הבן, והיינו גם באופן זה שנתן פרוטה לכהן לקיום מעשה הפדיה ושאר החמשת סלעים מחל הכהן, ואם כן יסוד דין השו"ע מבואר בדברי המהרש"א. משא"כ אם גם למעשה פדיה צריך חמשת סלעים, אם כן לא תועיל קבלת הכהן בחמשת סלעים, כיון שסו"ס נעשה המעשה פדיה בכלי שאינו שווה חמשת סלעים.