עריכת הדף "אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/נשא"

== יום ב' - רבי חיים אלעזר שפירא ==
=== רמז לשתי גלויות והגאולה שאחריהם ===
;"נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם לבית אבותם... כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מאד. זאת עבודת משפחות הגרשוני לעבוד ולמשא" {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ד#כב|במדבר ד כב-כד]]}}

ב' פעמים תיבת 'גרשון' עולה כמנין 'שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד', וביאורו כי אחרי שני 'גרשון' - היינו אחרי שתי גלויות, חורבן בית ראשון ובית שני, תבוא בעזרת השם הגאולה השלימה שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ולזה רומז הפסוק שלפנינו: 'נשא את ראש בני גרשון גם הם' - היינו בגאולה השלימה כשיתנשא ראשם ויצאו מגלותם. ויהיה זה 'למשפחותם לבית אבותם' - בזכות האבות הקדושים, כמו שאומרים בתפילה 'וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם'. 'כל הבא לצבוא צבא' - היינו שרוצה לעשות פעולות כדי שיגיעו לתכלית 'לעבוד עבודה באהל מועד'. 'זאת עבודת משפחות הגרשוני' - זאת המוטל עליהם לסבול הגלות, 'לעבוד' - עבודת ה' ובזה לקרב הגאולה, 'ולמשא' - לסבול אריכות הגלות, ובזה יזכו לגאולה הקרובה במהרה בימינו. {{ממ|חיים ושלום}}


== יום א' - רבי אליעזר דוד גרינוולד ==
=== החטא נגד ה' נגד חבירו ונגד עצמו ===
;"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ה#ו|במדבר ה ו]]}}

יש לפרש, כי הנה החוטא במרותו פי ה', אף פוגם בעצמו בנפש האלקית שלו, שעושה כתם בנפש הטהורה וגומל לנפשו רעה. ומלבד זאת הרי גם חוטא נגד חבירו, כי כל ישראל ערבים זה לזה במצוות, ואם אחד יחטא כולם מרגישים, וכמו שאמרו חז"ל {{ממ|[[ויקרא רבה/ד/ו|ויק"ר ד ו]]}} תני חזקיה, "שה פזורה ישראל" {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/נ#יז|ירמיה נ יז]]}}, למה נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקח על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך ישראל, אחד מהן חוטא וכולם מרגישים.

נמצא כי ג' זאת רעה החוטא, נגד הבורא, נגד חבירו, ונגד עצמו. ועל זאת רמז הפסוק: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת 'האדם'" - היינו בינו לבין חבירו, מכח הערבות שיש בין כל ישראל. 'למעול מעל בה'<nowiki>טקסט לא מעוצב</nowiki>' - היינו בהמרותו ציווי השם. 'ואשמה הנפש ההיא' - נגד עצמו, בפגמו לנפש האלקית שבו. {{ממ|קרן לדוד}}


== יום ג' - רבי עקיבא קיסטר ==
=== הוידוי - הודאה על היותו בעל חוב ===
;"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם... והתוודו את חטאתם אשר עשו" {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ה#ו|במדבר ה ו]]}} 

כתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/תשובה/א#א|ריש הל' תשובה]]}} וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר "מכל חטאות האדם", ע"כ. 

וב[[כסף משנה/תשובה/א#א|כסף משנה]] הביא מקור דבריו מסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/צב/א|צב.]]}} שאף שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ותמהו על דבריו, מה שייכא סוגיא זו העוסקת בבקשת מחילה לדין הרמב"ם העוסק מענין הוידוי. 

ונראה לבאר, שיסוד דין וידוי הוא במה שמודה שחטא כנגדו, דהיינו שהוא כבעל חוב כלפיו. ומעתה כשם שבבעל חוב לא שייכת בקשת מחילה על החוב קודם שיודה שחייב, כך גם לענין וידוי לא שייכת בקשת מחילה בלי וידוי קודם. וכיון שבגמרא מבואר שצריך לבקש מחילה – על כרחך שיש להקדים לה וידוי. {{ממ|יקר תפארת}}.


== יום ו' - רבי חיים מפרידברג ==
=== כשבעל הבית מקבל חלק העניים ===
;"ואיש את קדשיו לו יהיו" {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ה#י|במדבר ה י]]}}

רש"י מביא מדרש אגדה: 'ואיש את קדשיו לו יהיו' - מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן - 'לו יהיו' המעשרות - סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות.

ביאור הענין, כי להשם הארץ ומלואה, וברחמיו נתן לבני ישראל ארץ שבעת עממים שהם עשירית מארצות כל השבעים אומות. וציווה להם שיתנו מעשר מכל, ואז יחזיקו בשדות ארץ ישראל כבעלי בתים ולא יבקש מהם אלא המעשר שיתנוהו לעניים. אבל כאשר לא יתנו המעשרות, אז הקב"ה מראה להם שהכל שלו, ולוקח לעצמו תשעה חלקים ונותן לבעל הבית רק חלק אחד - חלק העשירי שהוא חלק העניים. {{ממ|[[באר מים חיים/במדבר/ה#י|באר מים חיים]]}}


== יום ד' - רבי ישעיהו נפתלי הרץ שפירא מדינוב ==
=== ויחנך בבנים ===
;"ויחנך" {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ו#כה|במדבר ו כה]]}}

במדרש דרשו: ויחנך, בבנים. ויש לתת טעם מנין למדו חז"ל לדרוש כן.

ונראה שכן מצאנו אצל יעקב שאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/לג#ה|בראשית לג ה]]}} 'הילדים אשר חנן אלוקים', וכן יוסף אמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מג#כט|שם מג כט]]}} 'אלקים יחנך בני'. הרי שתמיד נוקטים לשון 'חנינה' על בנים וילדים.

ובטעם הדבר נראה, כי לזכות לבנים צריכים למידת 'חנון', המכוונת כנגד מידת 'ועובר על פשע', ונגד 'בנין אב' שבי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. וביאורו, כי זהו בנין אב שיהיה עובר על פשע בניו, לחנון אותם במתנת חינם, שהיא בחינת רצון בלי טעם, אלא רק מבחינת חן. {{ממ|הנותן אמרי שפר}}

== יום ד' - רבי יוסף אברהם וולף ==
=== נתינת העגלות ללווים לפני בחירתם ===
;"קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבודתו" {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ז#ה|במדבר ז ה]]}}
השל"ה תמה 'לויים מאן דכר שמייהו', הלא באותה עת עדיין לא נבחרו הלווים. שהרי לא נבחרו הלווים עד שנמנו ישראל, והם נמנו באחד לחודש השני, ואז אמר לו הקב"ה "אך את מטה לוי לא תפקוד" וגו' ונמנו הלויים בפני עצמם. ומאידך, קרבן הנשיאים התחיל עם קרבנו של נחשון בר"ח ניסן, יעויין מה שביאר.

ויש לומר עוד בהקדם מה שכתב החזון איש {{ממ|או"ח סימן קכה}} שכל התורה נאמרה למשה מסיני, אלא שהיה צריך רשות למסור לעם, ומסרה להם כפי שנצטווה מעט מעט. ולפי זה יש לומר שגם מינוי שבט לוי במדבר שהיה מצווה לשעה, ידע משה רבינו, וממילא ידע שהלווים יבחרו וחילק את העגלות לפי מה שידע שיהיה בעתיד.

עוד יש ליישב, שהקב"ה אמר למשה לקחת את העגלות על שם העתיד, אך באמת לא חילקם עד אחר ר"ח אייר. ומה שכתבה התורה ענין העגלות כאן הוא רק כדי לסיים את ענין חנוכת המשכן ואת כל השייך עליה. וכעין מה שמצאנו שכתבה התורה את מותו של אברהם אבינו בפרשת חיי שרה, אף שאברהם ראה גם את יעקב ועשו, אלא שנכתב הכל לפני כדי לסיים את הענין. {{ממ|ליקוטים והערות}}

== שבת - רבי זעליג ראובן בענגיס ==
=== הקדמת נעשה לנשמע ===
;אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע {{ממ|[[בבלי/שבת/פח/א|שבת פח.]]}}
מבואר שעם ישראל הקדים 'נעשה' ל'נשמע', ומטעם זה נמשלו לתפוח שפריו קודם לעליו. וכן אותו הצדוקי אמר לרבא 'עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו'. ובאמת צ"ע שהרי בפסוק נאמר "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" ו'דיבר' הוא לשון עבר, ולא נאמר 'כל אשר ידבר השם'. ואם כן מה יפלא שהקדימו נעשה לנשמע אחרי שכבר ידעו כל מה שקיבלו על עצמם לקיים, וכמו שרש"י שם מפרש שהכוונה לשבע מצוות ודינים שנצטוו במרה, ולכאורה זה תימה רבה.

עוד יש לדקדק בפסוקים שתחילה כתוב 'כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה' ולא מוזכר שם 'נשמע', ואחרי זה כתוב 'נעשה ונשמע'. ועוד יש לדקדק שתחילה קראם 'כל הדברים' ואחר כך 'כל אשר דיבר ה'.

עוד ידועה קושיית התוספות בשבת {{ממ|[[תוספות/שבת/פח/א|שם]]}} על מה שאמרו שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ותמוה אחרי שכבר הקדימו מרצונם ואמרו נעשה ונשמע, למה זה הוצרך לכפותם לזה. והתוספות יישבו מה שישבו, ובתנחומא {{ממ|[[תנחומא/נח|פ' נח]]}} ביאר שהקבלה היתה על תורה שבכתב, וכפיית ההר היתה על תורה שבעל פה.

אמנם נראה לבאר הפסוקים כפשוטם, ולפי זה נראה כי אדרבה הכפיה היתה על תורה שבכתב ומה שאמרו 'נעשה ונשמע' היה על תורה שבעל פה. ותחילה נבוא ליישב הקושיא הראשונה שכיון שידעו מה המצוות שנצטוו עליהם מה רבותא יש בהקדימם נעשה לנשמע. ואמנם כשנבוא לדיין לשון הפסוקים נמצא שלא קשה כלל, כי בתחילה כתוב "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה'", ואחרי זה כתוב "ויכתוב משה את כל דברי ה'", דהיינו שמשה כתב מתחילת פרשת בראשית עד מתן תורה. 

והנה באותה שעה שלא היו הדברים בכתובים לא היה משמעות לחילוק שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, והכל היה בעל פה. ורק אחרי שכתב משה את הדברים בספר הברית, נעשו על ידי זה לתורה שבכתב, ואז חל שם 'תורה שבעל פה' על מה שלא נכתב בתורה ורק נרמז במדות וכללות שהתורה נדרשת בהם.

ולפי זה מובן היטב שבתחילה שהיה הכל דברים שבעל פה, נאמר הלשון 'כל הדברים', שהרי כולם לא היו אלא 'דברים' שעדיין לא נכתב מאומה. וגם לא אמרו אלא 'נעשה'. אך אחר כך כשכתב משה את כל הדברים מבראשית ועד מתן תורה, ונעשה כל זה תורה שבכתב, ונתחדש כאן תורה שבעל פה הרמוזה בתורה על פי המידות שהתורה נדרשת בהם, על זה אמרו 'נעשה' - מה שכתוב בתורה, 'ונשמע' - מה שחז"ל יאמרו לנו בביאורם. וכאן לא נכתב 'כל הדברים' אלא רק 'כל אשר דיבר ה', כי אילו היה נכתב כל הדברים היה במשמע שהכוונה רק לדברים שבעל פה ולא למה שכבר נכתב.

וכיון שכן, נמצא שבדבריהם קיבלו עליהם אבותינו לשמור ולעשות ולקיים ככל אשר יאמרו להם ולנו חכמי כל דור ודור הכלולים בתורה שבעל פה, וזה ודאי רבותא גדולה שהקדימו נעשה לנשמע באופן זה.

מעתה גם לא קשה מה שהקשו התוספות למה היה הצורך בכפייה לקבלת התורה, וזאת ממה נפשך. כי אם נאמר שאמירת 'נעשה ונשמע' היתה אחר מתן תורה, אם כן לא הקשה כלל, שהרי אמירתם היתה אחר קבלת התורה, ובשעת קבלתה היה צורך בכפייה. ועל כרחך שעיקר קושייתם היא לדעת הסוברים שפרשה זו נאמרה קודם מתן תורה, ואם כן כל מה שאמרו 'נעשה ונשמע' היה על מה שכבר דיבר ה', ורק שקיבלו על עצמם גם את דברי חז"ל בביאור הכתוב בתורה, אך עדיין היה צריך כפייה על יתר מצוות התורה.

== שפתותיו דובבות ==
=== החכמה תחיה בעליה ===
דוד המלך ע"ה אומר בתהילים {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט#מח|תהילים קיט מח]]}} "ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי ואשיחה בחוקיך", וביאור הדבר כי דוד המלך קיים שניהם, בחינת יששכר ובחינת זבולון. 'ואשא כפי אל מצותיך' שנתן צדקה בכפיו, שהיה מחזיק את התלמידי חכמים וקיים בזה בחינת זבולון, "ואשיחה בחוקיך" שלמד תורה גם כן בעצמו בחינת יששכר. ואמנם עיקר היתה אצלו לימוד התורה בחינת יששכר.

וזה רמז שלמה המלך ע"ה בנו בקהלת {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ז#יב|ז יב]]}}" כי בצל החכמה בצל הכסף יתרון דעת החכמה תחיה בעליה" - כי באמת 'בצל החכמה בצל הכסף', שכמו שעל ידי חכמה, היינו לימוד התורה, קונים עולם הבא בבחינת יששכר. כך גם 'בצל הכסף' שיכול לקנות עולם הבא על ידי כסף בבחינת זבולון. 

אבל 'ויתרון החכמה מן הכסף' - היינו שיתירה קניית עולם הבא על ידי חכמה, מקנייתו על ידי הכסף. כי 'החכמה תחיה בעליה' - היינו שאם למד תורה אזי לכשיאמרו דבר שמועה מפיו, שפתותיו דובבות בקבר, והרי החכמה תחיה בעליה גם אחר מותו. משא"כ אם קנה עולם הבא על ידי כסף בבחינת זבולון, אין שייך בו 'שפתותיו דובבות בקבר'.

ועל זה אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט#לו|תהילים קיט לו]]}} "הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע" - ולא בא להזהיר על הליכה אחר בצע כסף ח"ו, רק אמר שהרוצה לקנות עולם הבא, יקנה זאת בבינת יששכר - 'הט לבי אל עדותיך', 'ואל אל בצע' - שלא יקנה עולם הבא רק בבחינת זבולון, על ידי כסף. כי יתרון החכמה מן הכסף שהחכמה תחיה בעליה באמירת דבר שמועה מפיו אחר מותו. {{ממ|בית יעקב ברכות ה: לרבי חיים יעקב סאפרין מקאמרנא נלב"ע ה' סיון תשכ"ט}}