עריכת הדף "שפת אמת/פרשת כי תשא/תרנד" (פסקה)

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרנ"ד'''}}}}===

בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו'. ופרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. כי הנה במלאכת המשכן אמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ. דהכל בתורה נברא ויש אותיות בשמים ובארץ הה"ד את השמים אותיות מא' ועד ת' בשמים ואת הארץ. ומלאכת המשכן הוא לחבר מה שבארץ בשורשן שבשמים. ואז חל עליהם שם שמים. אבל העיקר תכלית כל הבנינים והצירופים הללו הוא להמשיך אותיות שמו ית' שהוא פנימיות התורה שכולה שמותיו של הקב"ה וב"ש. כענין שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו בחי' שבת שמא דקוב"ה שלום מלך שהשלום שלו. פי' שלום שבאות אחת משמו של הקב"ה נמצא כל השלימות. כמ"ש עושה שלום במרומיו. אות הוא בצבא שלו. כשנתגלה הארה משמו ית' נשלם הכל. וזה אות השבת. שכ' אות הוא. ששובתין בו מכל מלאכה. כמ"ש שיהיה כל מלאכתך עשויה. שבהתגלות אות השבת נשלם הכל. ולכן אין צריכין בשבת כל הבנינים והצירופים שהכל נגמר ע"י השבת. ובאמת כל מלאכת המשכן וחיבור שמים וארץ הכל בחי' סולם לעלות אל השורש. וכשזוכין אל עלי' אין צריכין הסולם. וכמו כן עבודת האדם בעוה"ז הכנה לעולם הבא. ותכלית עוה"ב הוא ביטול כל עוה"ז. וכמו כן בחי' הנשמה בגוף. ובודאי גם הנשמה מתקיים במזון הגוף. וכל מעשה האדם בגופו לקיים הנפש שבו. אבל תכלית הארת הנפש הוא ביטול הגוף והפכו. וכל מעשה הקב"ה בעולם שנה נפש הכל באופן אחד. כי ששת ימי המעשה הם הזמן כמ"ש ששת ימים עשה. נמצא כי הזמן רק ששה ימים. אבל השבת אינו בגדר הזמן. והוא נשמה לששת ימים כמ"ש בזוה"ק יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן ימי המעשה הכנה לשבת וששת ימים עשה את השמים והארץ. אבל ביום השביעי מתגלה הארת שמו ית' בלי התלבשות במעשה הטבע והבריאה. והוא מעין עוה"ב כמ"ש חכמינו ז"ל. ואיתא לעתיד לבוא מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה הצדיקים מתרפאין והרשעים נדונים ע"ש בפסוק וזרחה לכם יראי שמי. והרמז הוא על התגלות התורה. שבעוה"ז מתלבשת בצירופין שלפנינו ובמצות גשמיות. אבל לעתיד יתגלה עצם התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. ובשבת יש מעין זה. וזה רמז קריאת התורה בשבת. וזה למעט שבת ממלאכת המשכן שהוא התגלות השבת שמו של הקב"ה בלי נרתק ומלבוש. והנה נסמך פרשת השבת אל ויתן אל משה כו'. לוחות הראשונות. לרמוז שבשבת מתגלה מעין לוחות הראשונות. ובשניהם יש בחי' מתנה כמ"ש חז"ל מתנה טובה יש לי כו'. וכ"כ ישמח משה במתנת חלקו. כמ"ש ויתן אל משה. ואיתא במדרש כי אחר כל היגיעה מ' יום לא הי' יכול לקבל התורה עד שניתנה לו במתנה. וכמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל פי' יגעתי ומצאתי תאמין שע"י היגיעה זוכין למציאה ומתנה. שאינו בשכל אנושי. רק שהקדוש ברוך הוא נותן התורה במתנה כפי יגיעת האדם. וכן הוא בחי' שבת מתנה טובה. דאיתא במדרש לקח טוב נתתי לכם יש לך מקח שאינו יודע מה לקח משכר הסרסור נתוודע. כמ"ש ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כו'. פי' כי בוודאי המקח והתורה שנתן לנו הקב"ה. בוודאי יתגלה לנו המקח. אבל בעוה"ז גשמיות הגוף והרגשת הגוף מעכב שאין יכולין לידע ולהשיג עצם התורה. אבל לכן נקראת לקח טוב כי התורה עצמה מלמדת לנו איך להתקרב ולידע להפרד מן הגשמיות ולהתקרב אל השגתה כמ"ש במשה קרן עור פניו בדברו אתו שהופשט ממנו הגשמיות ויצא מכתנות עור לכתנות אור בהשיגו עצם התורה כמו שהיא למעלה בלי לבוש ונרתק. ורמז לדבר נר מצוה הוא בחי' כתנות עור. דאיתא בזוה"ק מצוה שם הוי"ה בהיפוך אתוון י"ם ה"ץ. והוא התגלות שמו ית' באמצעיות המצות בגשמיות. לכן הוא באותיות מתחלפות. ועו"ר גי' נ"ר ה'. וזה כתנות עור התלבשות ברמ"ח מצות להאיר רמ"ח איברים שבגוף. וכמו כן מ"ש ויתן על פניו מסוה. כי מסו"ה הוא מצו"ה. דס' וצ' מתחלפין בזסשר"ץ. וכמו שמרע"ה בדברו אתו נפשט כל המלבוש מעליו וקרן עור פניו. כמו כן כל העוסק בתורה זוכה לזכך נפשו ולהתקרב אל אור התורה כפי יגיעתו בתורה. וז"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שנאמר חרות על הלוחות. ומרע"ה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן כל המצות הם לזכך חומריות הגוף. כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו'. והוא בבחי' נר מצוה כמ"ש לעיל. אבל שבת שהוא מעין עוה"ב הוא בחי' אור תורה כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול ואפילו עם הארץ אימת שבת עליו. והוא מעין מה שאמרו וראו כו' עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וזה יתקיים לעתיד לבוא מה שזכה משה רע"ה בעוה"ז כמ"ש וייראו מגשת אליו. וכל זה מתת אלקים הוא. וזה לדעת כי אני ה' מקדישכם. והוא ענין סייעתא דשמיא כמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. ובנ"י הם הבאים לטהר וזוכין לסייעתא דשמיא. והוא באמת התכלית. כי מה יתרון לאדם בכל עמלו תחת השמש. ואחז"ל למעלה מן השמש יש לו. בעמלו אינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה. והכל אחד כי עיקר לזכות למתת אלקים מלמעלה. והוא בחי' השבת. וזהו אך את שבתותי תשמורו לצפות לישועת ה' שהיא עיקר השלימות. ואות הוא ביני וביניכם. כי אין מי לזכות לסייעתא דשמיא למעלה מן הטבע רק בנ"י בכחם להמשיך עזר וקדושה מלמעלה מן הטבע. והשבת עדות לזה שהיא מתנה טובה מבית גנזיו כמ"ש לעיל. וכתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. כי הוא עדות על יציאת מצרים שזכו בנ"י לבחי' החירות שלא להיות משועבד אל הגוף. כי זהו עיקר החירות. ולכן שייך להם השבת. וכתיב אות הוא לעולם. כי באמת הקב"ה מנהיג את בני ישראל לעולם למעלה מן הטבע ומהנהגת כל הברואים. רק בימי המעשה הוא בהסתר ובשבת מתגלה. והשבת יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ואנו אומרים על נסיך שבכל יום עמנו. וכמו כן בידך אפקיד רוחי כו'. כי הגם שהטבע מתנהג כמנהגו אבל איש ישראל צריך להימשך אחר ההנהגה שלמעלה. וע"ז כתיב ובחרת בחיים. והקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית כדאיתא בזוה"ק קדוש עובר עלינו תמיד שבעבורינו מתגלה משהו מאור הגנוז בכל יום שיזכו בנ"י להתדבק בפנימיות הבריאה והיא הארה המתפשטת משבת בכל ימי המעשה. כי השבת מקיים כל הימים רק בהתלבשות. אבל לבנ"י נאמר אך את שבתותי תשמורו. פירוש אך בלי התלבשות. רק בעצם השבת. ובאמת זה תליא בעבודת האדם להיות מופשט מהגשמיות וכפי הזדככות שלו נאמר כמים הפנים לפנים. ולכן השבת זכר ליצ"מ שהוא עדות שבנ"י הם בני חורין וזוכין אל השבת. והקב"ה ביצ"מ שינה כל הטבע בעבור בנ"י. וזהו העדות נוהג בכל פרט שכל מה שזוכין לסייעתא דשמיא הוא עדות אמת על עבודת האדם לשמו ית' והכל ענין אחד כמ"ש:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>