עריכת הדף "שפת אמת/פרשת יתרו/תרלז" (פסקה)

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרל"ז'''}}}}===

במדרש ה' עוזי ומעוזי כו' ביום צרה אליך גוים יבואו כו' באתה רחב יתרו כו'. כי הנה כל גלות שבנ"י נכנסין בה. הוא רק כדי להוציא ניצוצות קדושות שבתוך האומות. כדכ' במד' ע"פ אם ערבת לרעך כו'. שבנ"י הם ערבים במה שקיבלו התורה לתקן כל העולם גם האומות מה שנמצא בהם טוב. ולולא עמלק הרשע ימ"ש שעירבב אותנו. בוודאי הי' מתקנים כל הבריאה. ולכן יתרו שרצה להתדבק באמת נתקרב. ובמד' תנחומא ע"פ לריח שמניך כו' ראשונים ריח שירה שרו לפניך ואנחנו לא הנחנו לשון של שבח שלא שרנו לפניך. פי' כי בנ"י מתקנים כל הלשונות ע"י התורה שמתפרשת בשבעים לשון כו'. וכ' וישמע יתרו והוא ע"י שהכניסו בנ"י הארת הקדושה בכל הלשונות כי וודאי יתרו לא נתדבק בלשון הקודש קודם הגירות. והבן כי קצרתי:

ובמדרש שמעו כו' בית יעקב כו' אבדתם נעשה הזהרו בנשמע כו'. ומביא ראי' מדיתרו שמע ובא. מכ"ש שאיש ישראל צריך להתפעל בשמוע קול תורה. וביאור הענין דבנ"י הקדימו נלנ"ש. פי' שאין התקרבות בנ"י ע"י השמיעה שנתבטלו כמו יתרו שמע ואתכפיא כו'. אכן בנ"י הם באמת מיוחדים בשורשם להתורה. א"כ למה אמרו ג"כ נשמע. והי' זה כדי לתקן הפחותים שבישראל שצריכין להתקרב על ידי השמיעה. וגם לרבות האומות שיתקרבו ע"י השמיעה. אכן אחר שקילקלו נעשה והוא שע"י החטא נתגרשו משורש אחיזתם צריכין להתקרב ע"י השמיעה כמו האומות. ולהוסיף ביאור ע"ז כי באמת בנ"י הם מיוחדים להתורה. כמאמר אורייתא וקוב"ה וישראל כלהו חד. א"כ א"צ להתפעל ע"י השמיעה כנ"ל. אמנם אמרו נשמע ג"כ. כי בוודאי אין שיעור למדרגות התורה. והנה יש גבוה מעל גבוה. והוסיפו נשמע ג"כ. פי' שיוכלו עוד להשיג ע"י השמיעה מה שלמעלה מהשגתם. והנה בזכות זה זכו שגם אחר שחטאו וקילקלו נעשה. נשאר להם להתדבק ע"י השמיעה. והגם שבנ"י צריכין להתדבק מעצמותם לא ע"י השמיעה. שזה הענין מיוחד לאומות. כענין וישמע יתרו. רק ע"י שהוסיפו נשמע לש"ש כנ"ל וגם כדי לקרב הרחוקים. עי"ז נשאר להם תיקון אחר החטא בנשמע כנ"ל:

זכור את יום השבת לקדשו ש"י תעבוד וע"כ מלאכתך. רש"י פי' שיהי' כאלו כ"מ עשוי'. ובאוה"ח פי' שהוא ברכה שבששת ימים תוכל לעשות כל מלאכתך ולא תצטרך לעבודת יום השבת ע"ש. והאמת כי זאת הברכה היא עי"ז שנעשה בעיני האדם כאילו כל מלאכתו עשוי'. ואינו מהרהר אחר מלאכה בעבור רצון המקום ב"ה. על ידי זה נעשה מלאכתו באמת באין מחסור. וזהו בהקדמת זכור את יום השבת לקדשו. והנה הזכירה הוא בחול. כי בשבת הוא עצם היום. רק בימי המעשה צריכין לזכור יום השבת. ועי"ז ניתוסף ברכה בהמעשים. פי' שגם בימי המעשה שצריך לעסוק במעשים ומלאכות גשמיות. מ"מ צריך שיהי' השתוקקת האדם להשבת. שיהי' עליו לעול ולמשא מה שצריך לעסוק בזה. ומכ"ש להיות מוכן לבטל מעשהו. שיהי' כאילו מלאכתו עשוי'. אם הי' רצון המקום שישבות ממלאכה מבטל עצמו מלהרהר אחר מלאכה. ובזוכרו זאת יש ברכת השבת במעשיו. וזה ענין כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ושמירה הוא השתוקקות להשבת כמו שמר את הדבר:

במדרש עלית למרום כו' לקחת מתנות. בלקיחה ניתנה יכול שצריך ליתן דמים ת"ל מתנות כו'. פי' כי וודאי התחלת הכל צריך להיות במשפט ע"פ עבודת האדם. וע"ז אמרו כל התחלות קשות. ואמרו פתחו לי כחודה של מחט כו'. שכשאדם זוכה קצת לדבקות התורה. שוב מצד התורה עצמה היא מתנת חנם. ושורש הדברים כי בתחילה מתנהג הכל במדה"ד. אח"כ משתתף עמו מדה"ר. כמ"ש בענין בריאת העולם. וכן בכל ענינים כדלעיל פ' שמות וארא. כי כל אלה המה מדרגות זו למעלה מזו. כי בוודאי מי שהקב"ה מתנהג עמו במדה"ר. יש לו שייכות במקום הזה שאין שם המדה לפי שכר מעשה האדם. אמנם למצוא שייכות לזאת המדרגה הוא ע"י יגיעה רבה ויראת ה'. שמזה זוכה אח"כ למדת הרחמים. שהוא עיקר התורה. שע"ז נאמר במתנה נתנה. וזה לקחת. ואח"כ מתנות כנ"ל:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>