עריכת הדף "שפת אמת/פרשת ויגש/תרנו" (פסקה)

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרנ"ו'''}}}}===

ב"ה

במדרש '''אחד באחד יגשו כו'.''' וכמו כן כתיב יוסף עץ אחד ויהודה עץ אחד. והענין הוא כדכתיב ע"כ כו' בספר מלחמות ה' כו' והב בסופה כו' הנחלים ארנון. ודרשו חכמינו ז"ל במלחמתה של תורה אהבה בסופה כי והב וכמו כן אהבה גי' אחד. ובזה המלחמה שהיה בין השבטים שהוא מלחמת ה' לשם שמים סופה להתקיים ונעשין אחד. כי כל שבט היה לו ענין מיוחד. כי האבות הם תורה שבכתב. ואיתא בי"ג מדות התורה נדרשת כי התורה נעלמה מעיני כל חי והיא תורת אמת וא"י להשיגה רק עפ"י מדות וכלים שמכינים התחתונים בבחי' תורה שבע"פ. וכפי הכנת הכלים והמדות מתמלאים הנחלים ממעין התורה. וכמו כן תורת יעקב מתפרשת אל הי"ב שבטים ויוסף הוא המקשר תורה שבכתב אל תורה שבע"פ. והם ב' מיני האחדות כי הקב"ה הוא האחד האמת שאין בו שום תפיסה והוא נעלה מכל מיני השגה. וכמו שהוא רחוק ונעלה מכל. כמו כן הוא קרוב ומהוה כל הוה וכמ"ש האלוה מקרוב אני ולא מרחוק כו'. כי זה עיקר האמונה שהשי"ת רחוק מכל ריחוק וקרוב מכל קירוב. וכמ"ש ה' אחד. [הח'] בז' רקיעים וארץ. והד' ד' רוחות וד' יסודות. והא' הוא שורש כל אלה הי"ב. וי"ב השבטים כוללים כל אלה הי"ב דרכים שבהם מנהיג הקב"ה כל העולם. לכן נקראו י"ב גבולים בדרך מדה וגבול. וכשהם מתאחדין אז מתדבקין באחד האמת. והוא בחי' ה' אחד ושמו אחד. וכל ישראל יש להם חלק בזה האחדות. רק תכלית כל הדרכים הם בי"ב דרכים של השבטים. ונמשך מאלה הדרכים לכל איש ישראל כפי הכנת כל אחד. ואיתא בפסוק ויפול על צוארי בנימין שבכה על חורבן המקדש. ובנימין בכה על משכן שילה. והרמז הוא כאשר ראו כמה כבדה עליהם העבודה עד שנתחברו להיות אחד. וביהמ"ק נק' צואר כמו שהצואר מחבר הגוף אל הראש כן נתחברו בנ"י בכח המקדש אל אביהם שבשמים. וכמו כן ביוסף כתיב שכם אחד על אחיך כמו משכמו ולמעלה גבוה. שהוא הי' הראש של השבטים והבינו מזה קשוי בנ"י בגלות. כי באמת לפי שהשבטים היו כוללים כל הדורות האחרונים ואנחנו גרמנו להם זה הפירוד שלא היו יכולין להתאחד כראוי. ויוסף ובנימין שניהם נקראו צדיקים כידוע כי עיקר החיות בצדיק. וכ' והחיות רצוא ושוב. צוא"ר הוא רצו"א. והוא בחי' יוסף הצדיק. ובנימין הוא שוב בחי' הצמצום ואור חוזר. ולכן רמזו על בנימין ישפה יש פה ושותק. וכמו כן בנין המקדש בחומה וגבול. ושילה הי' נאכל בו בכל הרואה לרמוז כי בחינת יוסף הוא נחלה בלי מצרים בחי' רצוא. ושוב הוא בנימין כנ"ל:

בפסוק '''אל תירא מרדה מצרימה כו' לגוי גדול אשימך כו'. אנכי ארד עמך מצרימה כו'.''' הוא הבטחה לכל בנ"י כמ"ש עמו אנכי בצרה. וכבר כ' במ"א כי אנכי הוא התורה שהתורה מתפרשת תמיד לפי עמידת בנ"י שנקראת תורה להורות לישראל דרך ה'. וכל יראתו של יעקב אע"ה כי בניו לא יוכלו להתקיים בקדושה במצרים והקב"ה הבטיחו כי אדרבה עוד יעלו ויתקנו כל הנצוצי קדושה שנמצא במצרים ובכל מקום שגלו לשם. וז"ש עמו אנכי בצרה כי כשבנ"י במקומם בא"י ובמקדש אז מתגלית התורה באר היטב. וכשהם בגלות מתלבשת גם התורה בלבושים וצרופים כפי עמידת בנ"י ז"ש אנכי ארד עמך ולכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הכל הי' בכח התורה:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>