עריכת הדף "שפת אמת/פורים/תרסא" (פסקה)

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרס"א'''}}}}===

ליהודים היתה אורה זו תורה. הגם שכבר קבלנו את התורה. אבל צריכין להיות דבוקים בתורה. וע"ז אמרו חכמים במ"ח דברים התורה נקנית בהם שע"י הדברים הללו מתחברים אל התורה. ז"ש היתה אורה. הויה וקנין. ואיתא בגמ' מ"ח נביאים היו לישראל. וכולם לא החזירום למוטב עד ישועה זו בפורים. ואותן מ"ח נביאים מכוונים למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וכמו שהוא בפרט. כן כלל ישראל הי' הכנה שלהם כח אלה המ"ח נביאים שבאו להחזירן למוטב. זה הדביקות אל התורה שנק' טוב. והקב"ה טוב ומטיב פרשנו במ"א שמלבד שנתן לנו התורה שהיא לקח טוב. אבל במתן תורה הדביק אותנו להיות בעצם תורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. ועשה אותנו טובים. וזה חלק התורה שבע"פ שהוא בנפשות בנ"י בעצם. אך עונותינו היו מבדילים. ובפורים החזירנו למוטב להיות דבוקים בתורה. וז"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י ז"ל מאהבת הנס. פי' ע"י הנס נתעורר האהבה שיש בלבות בנ"י אל התורה. וזה בא ע"י מפלת המן ועמלק. כי עמלק וכת שלו עומדין רק לבטל זו האהבה מלבות בנ"י. וגם מעולם הי' עומד על הפרק ויבוא עמלק בעוד שהיו בנ"י מוכנים לקבלת התורה. שזה הי' המכוון של גאולת מצרים. בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' ההר הזה. וזה סמיכת גאולה לתפלה. וזה הרשע עמד בדרך להפסיק בין גאולה לתפלה. לכן המצוה לזכור השנאה שלו. ובכל עת שיש מחיית עמלק יש לבנ"י אחיזה בתורה. כמ"ש בית יעקב אש ובית יוסף להבה. זה התלהבות בנ"י אל התורה שנאמר כה דברי כאש. ואז ובית עשו לקש. ובימי הפורים יש ב' הישועות. מפלת עמלק וקבלת התורה. ויש לשמוח בב' הדברים. ארור המן מקודם בחי' סור מרע אח"כ ברוך מרדכי. וגם בכל שנה מתעורר ב' הדברים על ידי הזכירה שלמטה. כמ"ש נזכרים ונעשים. וכתיב לעשות אותם ימי משתה. פי' על ידי הזכירה נעשים ימי משתה ושמחה:

איתא במדרש כל המועדות עתידין להתבטל חוץ מימי הפורים. וי"א גם יוהכ"פ. ולבאר הענין דאיתא גדולה הסרת טבעת ממ"ח נביאים שעמדו לבני ישראל כו'. וכן איתא כולם לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. ומה לא פחתו. דמשמע שזה הי' במקרא מגילה ג"כ. אך הוא שנאמר אשר לא כדת. כי ח"ו עפ"י התורה היו חייבים כלי' שנגזרה הגזירה גם למעלה. וזהו פי' הסרת טבעת. שכל הסדר והצורה ניטל מבנ"י בשביל החטאים. אעפ"כ בנ"י יש להם דביקות בעצם בהקב"ה. כמ"ש חלק ה' עמו. וזו הישועה הי' למעלה מסדר והנהגה של התורה. וכן איתא גם ביוה"כ אם יהיו חטאיכם כשנים. פי' חז"ל אפילו סדורות ובאות כשנים הללו שהם סדורות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו. אפילו קלקלו כל הסדר המסודר להם. וזה בא מלובן העליון שמוחל עונות עמו. ואיתא בזוה"ק כי אלה המ"ח נביאים יונקים ממ"ח טיפין שיורדין מגן עדן ע"ש פ' חיי שרה. והוא המשכת חמשים שערי בינה. אשר מרע"ה למעלה מכל המ"ח. כמ"ש ותחסרהו מעט מאלקים. והדעת בא ממוח. והם בחי' מ"ח נביאים. אבל למעלה מהמוח א"א להשיג כי הוא למעלה מן הדעת והבינה. לכן נק' כתר שזה עדות על המלך שא"א להשיג בזה. לכן בבחי' מוח יש השגת הדעת. אבל הגלגולת מקיף למעלה מהמוח. ואין שם השגה וציור ודמיון. ומשם באה הישועה בימי מרדכי ואסתר. הגם שכל השערים ננעלו. ולכן עשה המן עץ גבוה חמשים אמה. וכל המועדות הם עדות על יציאת מצרים שהוציאנו הקב"ה עד שלא נשקענו בשער הנ' משערי טומאה. וזכינו אח"כ לכנוס בשערי טהרה. ולקבל התורה ביום החמשים לעומר. שזה כלל המועדים. והם בחי' הדעת שע"ש זה נק' מועדי ה'. ולעתיד יהי' לבנ"י התקשרות למעלה מן הדעת. ז"ש שכל המועדות בטלים. אבל פורים שהישועה הי' מבחי' זו שלמעלה מן הדעת לא יתבטל. וזה באמת עדות כי חלק ה' עמו. ולכן אפילו באין להם מעשים כלל חפץ בהם המלך. כמ"ש אשר המלך חפץ ביקרו. ולא נתן שום טעם רק שהוא חפץ המלך. כמ"ש אם חפץ בנו ה' ולכן חייבין לבסומי בפוריא עד דלא ידע כנ"ל:

עיקר הישועה בפורים נעשה ע"י הכינוס כמ"ש כנוס כו' כל היהודים. וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם. וזהו בחי' תורה שבע"פ כי במתן תורה כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. והי' הקהילה בציווי הקב"ה. וכאן נקהלו מעצמם. והדר קבלוה בימי אחשורוש בכח הקהילה. לכן כתיב וקבל היהודים לשון יחיד. שנעשו אגודה אחת. ואז אין עמלק יכול לשלוט בהם. ואיתא בגמ' באותו גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. והשיב לו ואהבת לרעך כמוך. הרמז בעוה"ז דשיקרא שלטא. דאיתא שקר עומד על רגל אחד שהקו"ף נמשכת למטה מכל האותיות. ולכן איש לשון בל יכון כו'. אבל האמת עומד בכל צד. ושקר אין לו רגלים. וזה אות הק' שולט באדר כמ"ש בס' יצירה המליך אות ק' כו'. והטעם כי הוא סוף השנה והסט"א נמשכת בסוף כקוף בתר בני נשא. ואז העצה רק ע"י ואהבת לרעך כמוך. שכח כלל ישראל דוחה השקר. ולכן תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים לעורר אהבת בני ישראל. וזה הי' יסוד בית שני. ולכן נחרב ע"י שנאת חנם. כי יסוד בית שני בכח אהבת ישראל:

וכל כחו של המן הי' בזה שאמר עם כו' מפוזר ומפורד. באמת הפיזור הוא לטובה לפרסם שמו ית' בכל המקומות ולהוציא הנ"ק שנמצאים בכל המקומות. כמ"ש צדקת פרזונו בישראל. אבל מפורד הוא הפחיתות שבנ"י צריכין להיות אגודה אחד אעפ"י שהם מפוזרין. כמ"ש שנק' שבעים נפש לשון יחיד. וכשניטל האחדות ע"י הפיזור זה תוקף הגלות. ולכן אחר הישועה נקהלו בעריהם ותיקנו משלוח מנות ומתנות. להיות אגודה אחת. והעשיר בתורה יתן גם להדל. וכמו כן ת"ח שיקבלו זה מזה. כמו שרמזו בגמ' מר שלח לי' חורפא ואיהו שלח חוליא. שיש בכל ת"ח דבר מיוחד. וצריך לקבל כל אחד מחבירו להיות אגודה אחת:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>