עריכת הדף "תורה תמימה/בראשית/יח" (פסקה)

== ט ==

'''ויאמרו אליו.'''  תני משום רבי יוסי, למה נקוד על איו שבאליו – למדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו {{תוספת|כז|הבאור הוא ע"פ מ"ש במ"ר כשם ששאלו לאברהם איה שרה כך שאלו לשרה איה אברהם, והיינו באכסניא, כי גם האיש גם האשה עוסקים באכסניא ובקבלת אורחים, ודרשו זה מהא דהלמ"ד מתיבת אליו אינו נקוד רק אותיות אי"ו וידוע דכ"מ דנקודה רבה על הכתב דורשין את הנקודה.}}. (שם פ"ז א').

'''איה שרה.'''  אמר רב יהודה אמר רב, יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, ואלא מאי שאלו {{תוספת|כח|בגמרא הלשון ואלא מאי באהל, ואין הענין מבואר, ונראה ברור שט"ס הוא וצ"ל כמו שהעתקנו ואלא מאי שאלו, ונשתרבבו האותיות ויצא הטעות הזה.}} – כדי לחבבה על בעלה, ורבי יוסי ב"ר חנינא אמר, כדי לשגר לה כוס של ברכה {{תוספת|כט|ואע"פ שהיו יכולים למסור הכוס לאחד מבני הבית להגיע לה, י"ל משום דאמרו במס' כלה המשגר לאשה כוס של ברכה שלא מדעת בעלה חייב מיתה משום דמגרי יצה"ר אנפשי', ולכן שאלו אצלו עליה, ואע"פ דבמלאכים לא שייך גירוי יצה"ר, אך מפני שהראו עצמם כאנשים היו צריכים לעשות כדין וכדרך ארץ. –  והנה אע"פ שבכלל אין להביא ראי' להלכה מדברי אגדה, אך במקום שאין סתירה ממקום אחר אפשר להסמיך מאגדה כמש"כ הפוסקים, ובנ"ד אפשר להסמיך מכאן למ"ש ביו"ד סי' קצ"ה סי"ג שאסור לשלוח כוס של ברכה לאשה נדה, וחידש הרשב"ם שאם מקודם שותים האנשים מאותו הכוס מותרת אח"כ גם היא לשתות, ומכאן סמך נכון לדעתו, שהרי כמבואר כאן שלחו המלאכים כוס של ברכה לשרה, ומבואר לעיל בפסוק הקודם שאותו היום פרסה נדה וא"כ איך עשו כן [וע' מש"כ לעיל דאע"פ שהיו מלאכים, אך מכיון שהראו עצמן כאנשים היו מתנהגים בכל דבר כדין], אלא שתו הם מקודם ואח"כ שלחו. –  ודע דצ"ל דכוס של ברכה דהכא איירי בסתם כוס של ברכה ולא כוס של ברהמ"ז, שהרי מבואר בפסוק הקודם שהיתה הסעודה בלא פת ולא היו צריכים כלל לבהמ"ז ולכוס ברהמ"ז, [ודוחק לומר דאתיי' כר' עקיבא בברכות מ"ד א' דאפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות וממילא גם בכוס – יען דלא קיי"ל כן] ואין להאריך.}}. (שם שם).

'''הנה באהל.'''  [מכאן דכבודה של אשה לישב בבית] {{תוספת|ל|ענין זה הובא בגמרא כאן לענין חקירת הדין דלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', דדרשינן עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ופריך בגמרא אלא מעתה מצרי ולא מצרית הכי נמי, ומשני שאני הכא בעמון ומואב דהכתוב מפרש טעם הרחקתו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (פ' תצא), מי דרכו לקדם, איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם, ור"ל ולכן רק בעמון ומואב ממעטין נקבות ולא בשאר אומות, ופריך עוד, הי' להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, ומשני דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, ור"ל אין דרכה של אשה לצאת מביתה למקום פרהסיא ואפילו לקראת נשים, ובמערבא אמרי, אמר קרא איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל, ע"כ.  והנה לכאורה כונת הראי' משני הפסוקים אחת היא, דדרכה של אשה לשבת בית, וא"כ אינו מבואר מה סאני להו לבני מערבא הראי' מכל כבודה בת מלך פנימה עד שראו להביא עוד ראיה.  אבל יתבאר היטב ע"פ מ"ד בירושלמי בסוגיין (פ"ח ה"ג) דפריך ג"כ על דין עמוני ולא עמונית, אי הכי מצרי ולא מצרית הכי נמי, ומשני שאני הכא בעמון ומואב דכתיב ואשר שכר עליך את בלעם ואשר יעץ וגו', מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה, ע"כ, [לפנינו בפ' תצא (כ"ג ה') לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר לבד, ורק במיכה ו' כתיב זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו', והרכיב הירושלמי את שני הפסוקים כאחד, להורות שהשכירות היתה בעצה, וע' לפנינו בפ' תצא שם], והנה לפי"ז לא תספיק עוד הראי' מהפ' כל כבודה בת מלך פנימה, דכיון דעיקר הקפידא משכירות ומעצה, וזה הלא אפשר גם בתוך הבית, לכן הוסיפו בני מערבא, והם בעלי התלמוד הירושלמי, הראי' מהפ' שלפנינו דאיירי שהמלאכים היו בתוך ביתו של אברהם ולא ראו את שרה והגיד להם כי היא באהל. מבואר דהנשים אפילו בתוך הבית הן צנועות לישב לבדנה מבלי השתתף עם הגברים, ולכן מבואר היטב דאפילו לשכור ולייעץ אין דרכן, כיון דגם בבית אין דרכן לישא וליתן עם אנשים.  ולפי זה מתבאר דהראי' של בני מערבא שבגמרא הבבלית מפסוק שלפנינו שייכא בעיקרה לירושלמי באותה סוגיא ונשתרבבה לתלמוד בבלי, ודו"ק. –  ודע דעל יסוד כלל זה דכבודה של אשה לשבת בית נתיסדו כמה וכמה דינים בגמרא ופוסקים, כמו הא דעמוני ולא עמונית, כפי שבארנו, וכן הא דנזיר י"ב א' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם [שמא קידש השליח אמה או בתה] ולא שייך לומר בכל אשה כל דפריש מרובא פריש, יען דדרכה של אשה לשבת בית והוה כמחצה על מחצה, וכן הא דב"ב קל"ט ב' מי שמת והניח בנים ובנות, הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, משום דכבודה של אשה לשבת בית. גם אין מזמנין אותה לדין [אם היא אשה חשובה] אלא משגרין לה סופרי הדיינים וטוענת בפניהם והם מוסרים לב"ד [חו"מ סי' קכ"ד], וכשמשביעין אותה משביעין אותה בהצנע ואין מבזין אותה בקהל [כ"כ בערוך ערך הסת, וחידוש שלא זכרו הפוסקים מזה], וכשהיא אלמנה ומוכרת מנכסי בעלה כדי לגבות כתובתה – מוכרת שלא בב"ד, משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מפני כבודה [אה"ע סי' ק"ג ס"א], וע"ע לפנינו בפ' תצא בפסוק ונגשה יבמתו. – ועוד נראה לי להעיר מה שנוגע לדרשא זו, דמ"ש בכ"מ בגמרא דבהרבה מקומות כוון הפסוק לתאר את האשה בשם אהל, כמו בשבת ל' א' על הפסוק דמלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, דרשו שמצאו נשותיהם בטהרה, ובביצה ה' ב' על הפסוק דפ' ואתחנן לך אמור להם שובו לכם לאהליכם – שהתיר להם תה"מ, וביבמות ס"ב ב' על הפסוק דאיוב ה' וידעת כי שלום אהלך וגו' – שלא תמצא אשתך ספק נדה, ובכריתות ט' ב' על הפ' במצורע וישב מחוץ לאהלו – שאסור בתה"מ – הכל הוא על יסוד דרשא זו הנה באהל, מלמד שכבודה של אשה לישב בית, וכן יתבאר ע"פ זה הפסוק בס"פ חיי ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ובפ' ויצא ויבא באהל רחל, ובשופטים ה' מנשים באהל תברך, ובאיכה ב' באהל בת ציון ועוד הרבה לשונות כאלה. ואע"פ דבב"מ פ"ז א' [בדרשא הבאה] אמרו על פסוק זה הנה באהל להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, משמע דיצאה מכלל שארי נשים, אך מוקמינן כל בת ישראל אחזקת כשרות וצניעות, ומעשה אבות ואמהות ירשו בנים ובנות, והגמרא תפסה הלשון בשרה ע"ד ההוה מענין הכתוב, ודו"ק.}}. (יבמות ע"ז א').

'''הנה באהל.'''  להודיע ששרה אמנו צנועה היתה {{תוספת|לא|היינו הך דדרשא הקודמת בשנוי לשון, וכבר בארנו כל השייך לענין דרשא זו באות הקודם, ומה ששייך ביותר לדרשא זו עיין בסוף האות ההוא.}}. (ב"מ פ"ו א').