עריכת הדף "תורה תמימה/במדבר/כא" (פסקה)

== כו ==

'''כי חשבון עיר סיחן. ''' אמר ר׳ שמעון בן לקיש, הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה {{תוספת|כא|ר"ל יש פסוקים כאלה בתורה שנראה לקוראיהן שלא היו ראויין לכתוב בתורה שאין צורך להם, ואף גם ראויין להשרף מפני שגנאי הוא לחברן עם הקדושה, אבל באמת טעמים ועקרים גדולים תלויים בהם.}}, וכן זה, כי חשבון עיר סיחן היא והוא נלחם במלך מואב, מאי נ"מ, אלא לפי שאמר הקב"ה לישראל אל תצר את מואב, אמר הקב"ה, ליתי סיחן ליפק ממואב וניתו ישראל וליפקו מסיחן, והיינו דאמר רב פפא, עמון ומואב טהרו בסיחן {{תוספת|כב|כלומר ע"י סיחן טהרה ארצם לישראל, כי במואב כתיב והוא נלחם במלך מואב, ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע י"ג ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי ארץ בני עמון וקחשיב ואזיל, וכתיב בסופו יתר ממלכת סיחן, אלמא סיחן כבשה לארץ בני עמון, ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצו מארנון ועד היבק אלמא ארץ בני עמון היא, והם מסיחן כבשוה דכתיב ביה וירשו את ארצו מארנון ועד היבק, אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום, כל זה הוא לשון רש"י, וכל האריכות הזאת נראה שבא לפרש מ"ש עמון ומואב טהרו בסיחן, דמשמע שע"י סיחן בא להם לישראל ארץ עמון ומואב, ובאמת כאן בענין מצינו רק שסיחן לקח ממואב, אבל שלקח מעמון לא מצינו בענין כאן, וא"כ כיון שסיחן לא לקח מעמון ממילא לא באה לישראל ארץ עמון, ואדרבה מצינו בפ' דברים כשחזר משה על ענין פרשה זו סיים בדבריו שם (ג' ל"ז) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ולכן האריך רש"י לבאר דבאמת גם ארץ עמון בא להם לישראל ע"י שכבשה סיחן מקודם, ומסיחן באה לישראל, וכמו שהביא ראיות מפסוקים שונים. ומה שאמר משה רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, כונתו על מה שנשאר בידם, היינו מה שלא לקח סיחן מהם, וזהו שכתב רש"י בסיום דבריו, אבל מה שנשאר בידם לא לקחו כלום, וזה באור רצוי ומקובל בדברי רש"י, ותמיהני בכלל על שלא מצאתי לא' מן המפרשים שיבאר דבריו. –

והנה כי כן קשה לי טובא על מש"כ בס' כפתור ופרח סי' מ"ז דמה שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחן, לאו דוקא שניהם אלא קאי רק על מואב ולא על עמון, יען כי בעמון כתיב (דברים) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ואם היה סיחן לוקחה היה מותר להם לקרב להם ולכבשם כמו חשבון, ומ"ש עמון ומואב הוא משום דאחים היו לכן לא הקפיד לקראם שניהם אף דקאי רק על אחד כמו שלא חש לומר על ארץ סיחן ארץ עוג כי אחים היו ג"כ, עכ"ד, ותימא גדולה לומר, כי לשון שבא כמה פעמים בגמרא יבא לא מדוקדק ומכוון, וגם לא העיר מדברי רש"י ע"פ באורנו למעלה שלפי"ז הלשון עמון ומואב מכוון ומדוקדק מאוד.

ודע דמ"ש במס' ידים פ"ד מ"ג [והובא באיזו מקומות בגמרא] דגזרו על ארץ עמון ומואב לחייבן בתרומות ומעשרות כא"י, לא איירי בארץ עמון ומואב שכבשו עולי מצרים ונטהר ע"י סיחן כמבואר הכא, דההיא א"י גמורה היא, ונקרא עבר הירדן, רק הכא איירי במה שלא כבשו עולי מצרים מעמון וכמש"כ למעלה, ורק מדסמוכין לא"י גזרו עליהן חיוב תרומות ומעשרות כא"י, ולענין חיוב שביעית באלה הארצות עיין בירושלמי שביעית פ"ו ה"א וברמב"ם וכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין.}}. (חולין ס׳ ב׳).

'''ויקח את כל ארצו מידו. ''' תנא רבי ישמעאל, ויקח את כל ארצו מידו ועד ארנון, וכי מידו לקח, אלא מהו מידו – מרשותו {{תוספת|כג|ומכאן קיי"ל בכ"מ דידו – פירושו רשותו, כמו לענין גט בפ' תצא דכתיב ונתן בידה, פירושו – רשותה, ר"ל לאו דוקא בידה ממש אלא אפילו ברשותה, ביתה וחצרה, וכן לענין גניבה דכתיב (פ' משפטים) אם המצא תמצא בידו הגניבה, פירושו אפילו ברשותו, ונ"מ דחייב הגנב באחריות אף בלא משיכה והגבהה, וכגון אם נכנסה הבהמה לרשותו ונעל בפניה לגונבה, ועיין מש"כ בפ' משפטים ובפ' תצא שם, ועיין בשו"ת מהרימ"ט סי' נ"ו באפטרופוס שצוה שמעות של יתומים סך פלוני נמצא ביד בנו, אע"פ שלא נמצא במזומן כל כך בידו אלא קנה סחורה וכהאי גונא, בעי לשלם, משום דידו פירושו רשותו.}}. (ירושלמי גיטין פ"ח ה"א).