עריכת הדף "לחם דמעה/איכה/ד" (פסקה)

== י ==

ואומרו '''ידי נשים רחמניות כו'.'''  הכונה כי מטבע הנשים לרחם על בניהן כמש"ה התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה ועם היות טבען לרחם על בניהן יוצאי מעיהן עכ"ז עתה ידי נשים רחמניות כלומר שדרכן של הנשים להיות רחמניות לרחם פרי בטנן עתה בשלו ילדיהן:

'''אי'''  נמי אמר כי ידי נשים הרחמניות והצדקניות והחסדניות שהיו מרחמות על העניים והאביונים וקי"ל מאן דספיד יספדוניה מאן דרחים ירחמוניה ואעפ"כ לאלו הנשים לא היה כן אבל עם היות שהיו רחמניות על העניים והאביונים ועכ"ז עתה בזמן הרעב אין מרחם עליה' עד שהוצרכו לבשל ילדיהן והיו לברות ולמאכל למו. והיות נקוד תחת החי"ת של רחמניות בפת"ח ולא בשב"א כי דרכו היה לינקד בשב"א וכמו שכשאומרים רחמן לזכר החי"ת בשב"א כן כשאומרים רחמניות לנקבות היה ראוי לינקד בשב"א החי"ת אלא היא מנוקדת בפת"ח כי כל פת"ח הוא להרחיב המלה בהרחבה ולהורות על גודל רחמנותם שהיה בהרחבה גדולה בלי קצבה ע"כ ניקד רחמניות בפת"ח נרגשת ונקרא' בעצם לא כן אם היה בש"בא והאריך ואמר בשלו ילדיהן והיה די שיאמר אכלו ילדיהן אבל אפשר דבמאי דנקט ענין הבישול דבר גדול דבר אלינו והוא יובן עם מ"ש ז"ל באותו החסיד הוא ואשתו שהיו משליכין בפתח שכנם העני מעות בכל לילה ולילה וכשהאי' הבקר והעני היה פותח את פתחו היה מוצא אותם המעות עד שבלילה א' רצו לידע העני ואשתו מי היה משים אותם המעות שם וישבו אחורי הדלת והמזוזה לדעת מי ומי הם אשר היו משים שם את המעות וכאשר הרגישו רגלי חסידיו דהרות אביריו איש ואשתו אשר היו באים לשים שם המעות כדרכם בכל לילה תכף פתע פתאם פתחו הפתח וירוצו אחריהם לדעת מי ומי היו והנה האיש החסיד ואשתו בברחם שהיו בורחים כדי שלא ידע העני שהם היו ולא יתבייש מהם אם יכירם באו ונחבאו בתוך תנור אש בוער באש ונעשה להם נס ולא נשרפו כלל אמנם האיש החסיד נחרכו מעט השוקים שלו והיו קורין לו קטינא חריך שקיה כי רב קטינא היה שמו והוה חליש דעתיה איך אשתו זכתה יותר ממנו כי היא לא נחרכו אפילו שער משערות ראשה והוא חריך שקיה עד שא"ל אשתו הטעם לפי שהאיש הצדקה שהוא נותן הוא מעות שנותן פרוטה לעני והעני עדיין צריך לטרוח ללכת לשוק לקנות מאכל באותו הכסף שנתן לו האיש כי לא ישבע כסף ולא יוכל לאכול הכסף עצמו רק שקונה בו מאכל ואוכל באופן שעדיין העני צריך הוא לטרוח עד שיקנה ויאכל אמנם הצדקה שעושה האשה אין לה ערך ודמיון מפני שהיא נותנת לעני ממיטב התבשיל אשר בשלה והרי העני מוצא תכף התבשיל מתוקן ומבושל ואוכלו מבלי טורח ועל כן באותה האשה החסדנית והרחמנית לא שלטה בה נורא כלל ועיקר ועל כן הודיענו עתה בפסוק הלז גודל הרעה אשר הגיע לנשים הרחמניות הללו כי עם היות שהיו מרחמות על העני כדרכן לתת לו תבשיל מבושל ומתוקן ואותו הבישול והתבשיל של הרחמניות לא הועיל להן לשלא יבשלו ילדיהן אבל בשלו ילדיהן והיו לברות למו ואפילו שהיו צדקניות היה להן זה בשביל שבר בת עמי בעונות אנשי הדור כי כל ישראל ערבים זה לזה ובהדי הוצא לקיא כרבא וז"א בשבר בת עמי:

'''אי'''  נמי שמר ידי נשים שהיו רחמניות בשלו ילדיהן ואם תאמר ולמה להם לבשלם היה להם לאוכלם בשר חי ולא יבשלו אותם כי צער גדול הוא להם כמחט בבשר החי ואכזריות גדולה היא לזה נתן טעם הפסוק למה עושות כן שאם היו אוכלות אותן בשר חי לא היה מספיק להם לסעודות הרבה וע"י בישול היו נהנות מן המרק ג"כ והיה מתרבה להן לסעודות רבות וז"ש התדע ידי הנשים הרחמניות אמאי בשלו ילדיהן כדי שיהיו לברות למו ליהנות מן המרק ג"כ וז"א לברות לשון רבים:

'''אי'''  נמי אומרו היו לברות למו הכונה כי אל האבל דרך הוא להברותו לעשות אליו הבראה ואלו הנשים היו מבשלות ילדיהן והיו לברות למו כלומר להבראת אבלים בשבר בת עמי כלומר בשביל שבר בת עמי ואין להם לעשות הבראה על שבר בת עמי אלא שהיו מבשלות את ילדיהן והן היו הבראתן:

'''אי'''  נמי אמר טובים היו חללי חרב וגומר לפי שראה ראינו צדיקים רבים אשר חרבו של מלאך המות פוגע בהם ולא יחצו ימיהם ויש רשעים רבים אשר הם נטועים גם שורשו ילכו גם עשו פני עכ"א הכתוב אל תתמה על זה כי העיקר תלוי במי שיזכה לאכול מן הסעודה העתידה לעתיד לבא ועז"א טובים היו חללי חרב כלומר אותם שהם חללי חרב וחרבו של מלאך המות פוגעת בהם הם טובים מאותם אשר הם מאריכים ימים בזה העולם ולעתיד לבא הם חללי רעב מן הסעודה וכמד"א הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וטובים הם אותם שהם חללי חרב ומתים בקצרו' שנים מיד חרבו של מלאך המות או שהם מדוקרים בייסורין מיד חרבו של שטן ונתן טעם נכון למה הם טובים החללי חרב לפי שהם יזובו לעתיד לבא לסבת היותם מדוקרים בזה העולם מיד חרבו של שטן אשר בזה קבלו עונשם בזה העולם לזה יזובו לעתיד לבא יזובו מתנובות שדי והוא חקל של תפוחין והוא הג"ע כד"א כריח שדה אשר ברכו ה' וז"א שדי בכינוי היו"ד אל שדותיו ית' ג"ע העליון וג"ע התחתון אשר הם שדות אשר ברכם ה' וגם לפי' רש"י ז"ל ששב מ"ש שהם יזובו מדוקרים לחללי רעב כפי דרך זה ג"כ הרשעים באותו העולם יזובו מדוקרים מתאות תנובות שדי כי רואים את הצדיקים שאוכלים והם רעבים וז"א מדוקרים מתנובות שדי כי הם מדוקרים מתאות תנובות שדי ומתאוים אל אותם התנובות ואין לאל ידם להשיגם:

'''ואמר'''  כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון וכו' אפשר כי בזה האכזריות הגדול' שהביא עליהן שידי נשים הרחמניות בשלו ילדיהן בזה כלה ה' את חמתו והלכה לה החימה שאלמלא לא היה מביא עליהם הרעה הזאת ח"ו לא היה נשאר מישראל שריד ופליט אבל בזה כלה ה' את חמתו אמנם השליח האחר שיש לו ית' והוא החרון אף וכד"א ישלח בם חרון אפו זה עדיין היה קיים ומה עשה השי"ת שפך אותו על העצים ועל האבנים כדי שישאר שם ושארית מישראל וז"ש שפך חרון אפו במה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה והם העצים והאבנים ע"ד מ"ש ז"ל מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתיך קינה מיבעי ליה אלא זימר על ששפך חמתו בירושלים נחלתו ובמה שטימאו את היכל קדשו ושמו את ירושלים לעיים. ואם נרצה נוכל לומר כי כלה את חמתו וחלפה הלכה לה וגם שפך לגמרי חרון אפו במה שהצית אש בציון כדאמרן וגזירת הכילוי והשפיכה הוא אומרו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה והכל עולה לדרך אחד.

'''א"נ'''  אפשר שהכונה ע"ד מ"ש ז"ל רב עתה הרף ידיך טול הרב שבהם והרף ידיך וכן עשה השי"ת בציון כדי לרפות את ידו מהכוללות מה עשה כלה את חמתו ושפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה והם הצדיקים אשר הם היסודות כד"א וצדיק יסוד עולם ובמה שאכלה האש יסודותיה והם הצדיקים בזה כלה את חמתו ושפך חרון אפו וישב חרון אף ה' מישראל ונשאר מה שנשאר.

'''א"נ'''  שהצית אש מחלוקת הפריצים אשר בתוכה ותאכל יסודותיה והפריצים בעצמם היו שופכים דם הצדיקים אשר בקרבה שהם היו יסודותיה:

'''והר"מ'''  אלמושנינו ז"ל כתב ידי נשים וגומר לא אמר נשים רחמניות בשלו ילדיהן יען היה אפשר להבין שבשלו ילדיהן ע"י מבשלות אחרות ולמה שהסכימו בבישול יצדק בהם שהם בשלו אותם עכ"א ידי נשים שעל ידן ממש בשלו את ילדיהן אחר שמתו והיו ילדיהן הנזכר לברות למו כלומר היו להברה להן על ידיהן עצמן והיו הילדים במקום לחם אשר יאכל בהבראה וז"א בשבר בת עמי ר"ל במאכל בת עמי אמותם היו הילדים להברות להן.

'''ואפשר'''  לפרש שמלת בשלו איננה שבה אל ידי הנשים הנזכר רק אל הילדים עצמן וכאילו אמר שהילדים בשלו ידי אמותם כדי לאכול להשיב את נפשן שהיו מתים ברעב ואמותם היו מפוייסות ומרוצות שיחתכו ידיהן ויבשלו אותם כדי שיאכלו בניהם ולא ימותו ברעב וז"א ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ר"ל הידים של הנשים בהיותם רחמניות בשלו אותן ילדיהן כי היא גזרה מתהפכת ע"ד אבנים שחקו מים ואמר שהידים הנזכר אשר בשלו אותן הילדים הנזכר היו להברות לילדים הנזכר בסבת שברון בת עמי שהיה הרעב כבד מאד ותהיה מלת לברות למאכל כמו שפרש"י ז"ל כמו לא ברה אותם לחם וכמו להברות את דוד וכו' ומלת בשבר ר"ל בעבור שבר בת עמי שהיה שבר רב ברעב על כן בשלו ידי אמם והיו לברות למו ובזה הפירוש יתיישב היטיב למה אמר ידי נשים ולא אמר נשים רחמניות בשלו ילדיהן ויתיישב ג"כ מלת למו על נכון ששבה לילדיהן הנזכר ולא לנשים שהל"ל היו לברות להן אם שבה לנשים הנזכר ויותר גם כן ספק אחר שיש להסתפק שהנביא בא עתה לספר הרעות שאירעו לבת עמי ולא האכזריות כי בזה יתיישב הכל על נכון שאדרבא בא לספר רחמנות הנשים שהיו סובלות שיחתכו ידיהן להברות ילדיהן כאמור עכ"ל:

'''ואני'''  אומר כי תימה הוא בעיני איך מלאו לבו לפרש הפירוש הזה והוא רחוק עד מאד כי אם מפני שיתיישב מ"ש ידי נשים ולא אמר נשים רחמניות זה הוא דבר פשוט שרמז כי הן בידן ממש בשלו ילדיהן ולא שצוו לאחרים לבשלם ובמה שהסכימו יצדק בהם לומר שבשלום הן כי לא היה כן רק שהן בידן ממש בשלו אותן והוא ז"ל בעצמו כתב זה הפירוש לעיל ואיני יודע מה מצא בו עול והוא פשוטו של מקרא ומ"ש עוד שיתיישב עם זה הפירוש אומרו למו ולא אמר להן היינו למו היינו להן ואין זה כדאי להסיר הפסוק מפשוטו ואם נרצה לומר שמלת למו הבנתה שב לילדים נוכל לומר שכך היא ההבנה היו עושות לברות ולמיני מאכל למו לילדים. ומ"ש שיותר ג"כ ספק אחר שיש להסתפק שהנביא בא עתה לספר הרעות שאירעו לבת עמי ולא האכזריות זו אינה קושי' כלל כי גם בסיפור האכזריות יודע סיפור הרעות כי לפי האמת אלו הנשים רחמניות היו ולא אכזריות כן כתיב ידי נשים רחמניות וכו' אבל כונתו לספר כובד הרעב שהיה כבד כל כך עד שאפילו הרחמניות בשלו ילדיהן מרוב צרת הרעב ומסיפור האכזריות היה יודע כובד הרעב:

'''ועוד'''  קשה לי על פירוש זה כי אם הודיענו הכתוב רחמנות הנשים שהיו סובלות שיחתכו ידיהן כדי להברות ילדיהן קשה כי למה מניחות לחתוך ידיהן כי אין בהם מאכל הרבה כי הידים צפד עורם על עצמם והנאתם מעוטה וחרפת קציצתם מרובה כי הם כלי חפצו של האדם ומבלתם לא יוכל שום אדם להשתמש ובפרט הנשים כי הן עיקר כלי תשמישן ואם היו מרחמות על ילדיהן יותר טוב היה להן שיחתכו מהיריכים אשר יש בהם בשר הרבה והנאתן מרובה וחרפתם מעוטה אלא ודאי שפרושו דחוי הוא מאליו ואעפ"י שיצאתי ממחיצתי כי מעולם אין כונתי לדחות שום פירוש אפי' שאין דעתי נוחה הימנו עכ"ז בראותי כי הר"מ אלמושנינו ז"ל נתעצם להכריח אותו הפירוש בהכרחיות שנראו בעיניו נכוחים על כן כתבתי כי אותם ההכרחיות אין בהם ממש ומה גם כי אין דרך הילדים לבשל ואינם יודעים לבשל:

ואומר '''כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו.'''  אפשר שהשמיענו גודל האכזריות אשר התאכזר אפי' שם הרחמים עם ישראל כי ברוב הפעמים מצינו כי גם אם יצוא יצא חמתו להשחית והשחית עכ"ז השי"ת ברחמיו אינו מניח אותו לגמור שליחותו אבל משיב אותו אחור בחצי שליחותו או בשלישו או ברביעו ע"ד מש"ה פנחס וכו' השיב את חמתי מעל בני ישראל באופן שהשיב אחור את חמתו מהשחית ולא כלה את כל חמתו כי מי שמשיב אחור ימינו מעשות כל מה שהיתה כונתו בשעת כעסו לא יקרא שכילה את חמתו וכן השליח האחד אשר הוא חרון אפו ית' כד"א ישלח בם חרון אפו ואז"ל חרון אפו אחת ולפעמים הוא ית' אשר הוא רחום יכפר עון והרבה להשיב אפו מהשלים את שליחותו ולא יעיר כל חמתו. אמנם בכאן כלה ה' את חמתו ושפך חרון אפו לגמרי ולא השיב כלל את חמתו מהשחית וראיה לזה כי ראה ראינו כי ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה האומרים ערו ערו עד היסוד בה וזה יורה כי כלה ה' את חמתו בשלימות ושפך בדרך שפיכה לגמרי כל חרון אפו שהרי לא נשאר מקום כלל להשחית כי כבר הצית אש בציון ותאכל עד יסודותיה. וקרוב לזה פירש הר"מ אלמושנינו ז"ל:

'''וז"ל'''  טובים היו חללי חרב כו' אפשר לפרש לפי שהם ר"ל המתים מצד הרעב יזובו מדוקרים מתנובות שדי ר"ל מצד תנובות שדי הנעדר מהם נמצאת היות סבת הריגתם מדבר שהוא ממין הצומח והדומם אמנם חללי חרב הוא ע"י האדם אשר הוא גדול המדרגה אשר בחלקי הנבראים הלא תראה שאפי' בבני האדם יש הפרש ממה שנהרג ביד בני אדם משאר העם לנהרג ע"י מלך ושר או אדם חשוב וכמ"ש אגג כששסף אותו שמואל אכן סר מר המות שהכונה שבהיותו מומת על ידו סר מר המות כמשמעו וכמש"א זבח וצלמונע קרב אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו וכו' כן יהיה הפרש רב לנהרג ביד אדם מנהרג ביד הבעל או וממנו לנהרג ביד הדומם והצומח וז"ש שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי אשר זה בלי ספק כדי בזיון וקצף וכדאמרן עכ"ל: