עריכת הדף "העמק שאלה/קלב" (פסקה)

== ט ==

{{העמקש|ט}} '''ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב ואת קדשי בנ"י לא תחללו ול"ת.''' בגמ' אי' ויליף חלול חלול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ופרש"י מתרומ' שאכלה בטומאה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ומקשה ונילף חלול חלול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת ומשני מסתברא מתרומה הוי לי' למילף שכן תרומה כו' אדרבה מנותר הוי לי' למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה הנך נפישין. מעתה יש להבין מאי שייטא דהאי קרא שהביא רבינו לכאן. וגם אי נימא שכוון רבינו למש"כ הרמב"ם בסה"מ מל"ת קנ"ג והרמב"ן בנוספות מל"ת ז' דהאי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת אזהרה ללוים שלא יאכלו מע"ר טבול לתר"מ. ויתפרש דנ"ל חלול חלול מתרומה היינו מטבל לתר"מ דכתיב בי' חלול ולא כפרש"י. אבל א"כ איך יתפרש הסוגי' אדרבה מנותר הוי לן למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה. הרי טבל לתר"מ ג"כ פסול אוכל כמו טבל לתו"מ ואין לו היתר במקוה. ואדרבה טבל מטבל דומה למילף שפיר. ולפי הנוס' שבכת"י שהבאתי שמביא קרא ואת קדשי ב"י וגו' לפני ויליף חלול חלול מתרומה מוקשה יותר למאי הביא האי קרא. וזה לשון הרמב"ם שם והעובר על לאו זה שאכל טבל חייב מיתה ב"ש והרמז ע"ז הנה אמרו ולא יחללו וגו' ואמר בתרומ' ואת קדשי ב"י לא תחללו ויליף חלול חלול מתרומה שהוא עון מיתה כמו שביארנו עכ"ל. והי' ג"כ משמעות דמפרש חלול חלול מטבל לתרומת מעשר. אבל א"כ קשה מגוף הסוגיא כמש"כ. וגם אינו מובן מה שסיים כמו שביארנו היכן ביאר בזה. וע"כ קאי או על כהן טמא שאכל טהורה כפרש"י וביאר במל"ת קל"ו או בזר שאכל תרומה וביאר במל"ת קל"ג וכמו שיבואר. איך שהוא אינו מובן מה שהביא קרא ואת קדשי ב"י וגו'. ויותר מזה קשה לשון החנוך פ' אמור סי' רפ"ד שכ' בזה"ל שלא לאכול טבל כו'. וכ"ה בגמ' סנהדרין מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנא'. ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' בעתידי' לתרום הכ"מ ויליף חלול חלול מתרומה שכתוב עלי' ואת קדשי ב"י לא תחללו והוא במיתה כמו שכתוב למעלה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש עכ"ל. הוסיף להביא קרא דוכל זר לא יאכל קודש שאינו ענין לכאן. וע"כ יש לנו לומר שהי' לפני רבינו והרמב"ם וש"ר בזה הסוגיא נזכר האי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת. ובא ללמד עיקר מה שאמר שמואל משום ר"א דפי' ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכ"מ. והוא נגד משמעות המקרא דמיירי בתרומה שכבר נתרם. וכמבואר ג"כ בת"כ פ' אמור ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה את קדשי ב"י על קדשי ב"י חייבים חומש ואין חייבים על קדשי כותים חומש יכול יהא חייבים על תרומה שבטבל ת"ל אשר ירימו לה' על המורם הם חייבים ואין חייבים על תרומה שבטבל. והובא ראשית ברייתא זו בנדה דל"ב לענין תרומה וכמו שיבואר באות הסמוך. אבל שמואל משום ר"א מפרש את אשר ירימו בעתידים לתרום הכ"מ. וע"ז מביא ראי' דכך מתפרש לשון המקרא ואת קדשי ב"י לא תחללו דמיירי במעשר טבול לתר"מ כענין הפרשה. הרי דהאי לישנא ואת קדשי ב"י לא תחללו מתפרש על אכילה לפני הפרשת הקודש שבו. ה"נ מתפרש ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו בעתידים לתרום והוא אוכל בלי הפרשת קודש שבו. ומזה הסוגי' למדו הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דהאי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו קאי אזהרה על מעשר טבל לתר"מ. ולא כדתני' בספרי פ' קרח דמפרש דקאי אזהרה לכהני' וללוים שיתרמו גם המה מן המובחר ולא ינהגו בזיון בקדשים. וכיוב"ז אי' בגמר' בכורות דכ"ו והובא להלן שמוזהרים שלא יסייעו בבית הגרנות. אבל שמואל משום ר"א מפרש האי קרא ואת קדשי ב"י במעשר טבל לתר"מ כמשמעות הפרשה. ויליף מזה משמעות המקרא דפ' אמור ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו דמיירי בטבל לתר"מ ובעתידים לתרום הכ"מ ומ"מ אכתי לא למדנו מיתה בטבל. דא"א ללמוד גם בזה חלול חלול ממעשר טבל. דס"ל לגמ' דא"א ללמוד ישראל מלוים. ויותר הוי מסתבר ללמוד מנותר דמיירי גם בישראל. מש"ה קאמר שמואל דנ"ל ג"ש דחלול חלול מתרומה. ולא כפרש"י הנ"ל מכהן טמא שאכל טהורה. שהרי ישראל מכהנים א"א ללמוד כמש"כ. ובאמת הלשון ג"כ אינו מיושב דלפי זה הוי להגמרא לפרש מטמא שאכל תרומה טהורה. שהרי בזר קיימינן ולא בכהן. אלא פי' מתרומה היינו מזר שאכל תרומה דבמיתה. ואע"ג דלא כתיב בי' חלול מכ"מ סמוך הוא להא דכתיב ומתו בו כי יחללוהו דכתי' בטמא שאכל תרומה טהורה. ולמדנו שגם על זר קאי לשון חלול. ונ"ל בזר חלול טבל מחלול דתרומה. ושקיל וטרי דניליף מנותר ומאי דקאמר אדרבה מנותר הוי לן למילף שכן פסול אוכל ואין לו טהרה במקוה משא"כ בתרומה ה"פ דאע"ג דאנן מזר שאכל תרומה נ"ל מכ"מ עיקר חלול כתיב בטמא שאכל טהורה. שאינו פסול אוכל ויש לו טהרה במקוה. זהו פי' הסוגי' לפי הנראה מלשון רבינו והרמב"ם והחינוך. ועיקר הנוס' בלשון רבינו הוא בכת"י שהביא קרא ואת קדשי ב"י ללמד דמיירי האי קרא בטבל ולא בתרומה ואח"כ יליף חלול חלול מזר שאכל תרומה. ולשון הרמב"ם בסה"מ הנ"ל מבואר לפי מה שכתבנו ויהא הפי' כמו שביארנו היינו בזר שאכל תרומה. והוא המבואר בלשון החנוך יפה במש"כ וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש. אלא מש"כ בס' החנוך ויליף חלול חלול מתרומה שכתוב עליו ואת קדשי ב"י ל"ת אינו מדוקדק וצ"ל ואמר בתרומה ואת קדשי ב"י כלשון הרמב"ם שנגרר אחריו בכל מקום כידוע ולא בא האי מקרא לענין ג"ש דחלול חלול דזה א"א ללמוד זר מלוים וקרוב יותר ללמוד מנותר כמש"כ. אלא מהאי קרא למדנו משמעות המקרא ולא יחללו את קדשי ב"י וגו' דמיירי בטבל כמש"כ. כ"ז ביארנו לשון רבינו והסוגיא דסנהדרין. אבל הרמב"ם בחיבורו ה' מ"א שם כ' בזה"ל והאוכל מן הטבל קודם שיפריש ממנו תר"ג ותר"מ חייב מיתה בידי שמים שנא' ולא יחללו את קדשי ב"י וגו' והשיאו אותם עון אשמה עכ"ל. הרי זה למוד אחר מעון אשמה ומקורו בת"כ פ' אמור סוף פ"ו והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה. וכ"כ עוד בסה"מ שם בל"ת קנ"ג אחר מש"כ כנ"ל הוסיף בזה"ל ולשון גמרא סנהדרין מנין לאוכל טבל שבמיתה שנא' ולא יחללו את קדשי ב"י בעתידים ליתנם לה' והוא את אשר ירימו ואחר זה הפסוק אמר והשיאו אותם עון אשמה עכ"ל. ובל"ס יש כאן טה"ד שהרי הביא מסוגי' דסנהדרין להיפך ממה שמבואר שם דנ"ל מג"ש דחלול חלול. אלא כך צ"ל והעובר על לאו זה שאכל טבל ח"מ בידי שמים והרמז ע"ז הנה אמרו ולא יחללו את קדשי ב"י בעתידי' ליתנם הכ"מ והוא את אשר ירימו ואחר זה הפסוק אמר והשיאו אותם עון אשמה ולשון גמרא סנהדרין מנין לאוכל טבל שבמיתה שנא' ולא יחללו וגו' ואמר בתרומה ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת ויליף חלול חלול מתרומ' כמו שביארנו עכ"ל. והביא הרמב"ם תחלה דרשה דת"כ שהיא עיקר להלכה לפי דעתו ז"ל ואח"כ הביא לשון הגמרא. והכי הביא הסמ"ג מל"ת קמ"ז דשני אופני דרשות הן. והת"כ אינו מפרש עיקר קרא דולא יחללו את קדשי ב"י על טבל אלא על תרומה וכמש"כ לעיל וס"ל כהספרי דגם קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו לא קאי על מעשר טבל לת"מ. ואע"ג דמכ"מ נ"ל מקרא ולא יחללו את קדשי ב"י אזהרה על טבל ובעתיד ליתנם לה'. זה אינו ממשמעות המקרא אלא מדסיים והשיאו אותם עון אשמה. ע"כ כוונה נוספת היא על משמעות המקרא לפרש את אשר ירימו בעתידים ליתנם לה'. אבל עיקר המקרא מיירי במורם כבר כמבואר בת"כ הנ"ל. ואחר שהרחבנו בסדר דרשי דקראי לפי הת"כ ולפי מאמר דשמואל בשם ר"א. נבוא לענין הפסק. דהרמב"ם בחיבורו הגדול הביא דרשה דת"כ דנ"ל מהשיאו אותם עון אשמה. ורבינו הביא דרשה דשמואל בשם ר"א. ונ"מ לדינא. דלכשתמצא לומר לפי דרשה דשמואל משום ר"א. וביארנו דמפרש האי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו במעשר טבל לתר"מ. ולפי זה הא דדרשינן ביבמות דפ"ו מדכתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה שהמעשר מטבל כתרומה. ע"כ מיירי אפי' ניטל ממנו כבר תר"מ תחלה. והמעשר עצמו מטבל כתרומה לחייב מיתה ב"ש. דאי בלא ניטל ממנו תר"מ תחלה מיירי כבר למדנו מדכתיב ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת דתר"מ מטבל לחייב מיתה ב"ש. ואמר שלמדנו דמעשר ראשון בעצמו מטבל לחייב מיתה ב"ש ממילא ה"ה מעשר שני ומ"ע כדאי' בירו'. דמאי מעליותא יש במע"ר אחר שכבר ניטל ממנו קדושת התרומה שבו וזהו שיטת רבינו כמש"כ באות ז'. אבל לברייתא דת"כ וספרי לא מתפרש קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו במעשר טבל לתר"מ. ולא למדנו במעשר טבל שבמיתה אלא מדכתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה. שהמעשר כתרומה לענין שמטבל כתרומה אבל באופן שעדיין לא ניטל תר"מ אז הוא מטבל לחיוב מיתה ומזה למדנו דמעשר טבל לתר"מ ג"כ מחייב מיתה ב"ש. אכל כ"ז ביש בו קדושת תרומה משא"כ אי ניטל התר"מ אינו. מחייב מיתה ב"ש אלא לוקין עליו כמו על טבל מע"ש ומ"ע שאמר רב דלוקה. וכבר כתבנו באות ז' דהרמב"ם מדייק דוקא לוקה ולא מיתה ב"ש והכי פסק הרמב"ם ז"ל כרב וברייתא דת"כ והספרי בסדר הדרשות. ולא תקשה מהא דאי' בבכורות דנ"ט לענין אומד ומחשבה ומעשר קרי' רחמנא תרומה שנא' כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה ניטל באומד ובמחשבה כך מעשר כו' ומשמע ג"כ דמעשר לבד אפילו ניטל תחלה תר"מ דינו הכי. הא ל"ק דהתם לקולא קאי דניטל באומד ומחשבה ואי אפשר לחלק ולומר דהא דאיתקיש לתרומה דוקא ביש בו עדיין תר"מ דאי איתא דמעשר עצמו אינו ניטל באומד ומחשבה מאי מהני ביש תר"מ עדיין בו. הרי מכ"מ חומר המעשר בעצמו עדיין גם כן יש בו. אלא ודאי דמעשר עצמו ג"כ ניטל באומד ומחשבה. משא"כ לענין חומר מיתה ב"ש דוקא כשעוד יש בם התרומ' ולא כשניטל ממנו תרומתו ואז אינו אלא כמעשר עני דבמלקות. ועוד יבואר נ"מ בסדרי הדרשות באות הסמוך: