עריכת הדף "העמק שאלה/נה" (פסקה)

== ט ==

{{העמקש|ט}} '''ורי"א אע"פ שאינו זוכרה כיון דדכיר דכתבה כמאן דדכיר ליה דמי. א"ר הני תרי כו'.''' כבר הביא בחי' רשב"א כתובות נוסחת רבינו והיוצא ממנה לדינא. אבל גם לפני הרשב"א ז"ל הי' נוסחא אחרת בספרו של רבינו. והנני צריך לבאר. ומקודם אביא נוסחת הגמרא לפנינו. ת"ר כותב אדם עדותו על השטר כו' אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו. רי"א אע"פ שאין זוכרה מעצמו. אמר רבה ש"מ מדר"י הני תרי סהדי כו'. והכי גריס בה"ג והרי"ף. אלא שנחלקו בפירושה. הרי"ף מפרש שכותב על פנקסו וזכרונותיו. אבל בשטר מעליא אפשר דלא בעינן שיזכרו כלל. ולעולם סגי באומר זה כת"י ועל מנה שבשטר הוא מעיד. והכי נראין דבריו ז"ל ביבמות פ"ג שכ' ולא איכפת לן אי מדכרי לסהדותא אי לא מדכרי כו' משמע שאין שום חילוק. וכ"כ הב"י ססי' מ"ו בשם הרי"ף. מיהו בה"ג ה' עדות כ' בשמו של ר"י גאון ז"ל דאם אין העדים זוכרים העדות לא מהני שום קיום. והעתיק לשונו הכ"מ ה' עדות פ"ח. ורבנן בתראי פליגי על ר"י גאון ז"ל וס"ל דאם נתקיים ע"י אחר לא מהימני החתומים לומר שאינם זוכרים. אלא א"כ שנתקיים ע"י עצמם והובא כ"ז בש"ך שם סקל"ב. מבואר דבה"ג מפרש הברייתא כמשמעו כותב אדם על השטר שנמסר לבע"ד. ובעינן שיזכור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. הא בלא זכירה כלל לא מהני אפי' כשיצטרף אחר לכת"י להכירה. והרמב"ם שם ה"ה כ' אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו כו' אם זכר מעצמו כו' ואם לאו אסור להעיד. מבואר שמפרש כתרווייהו כבה"ג והרי"ף. ובדין שטר ס"ל כרבנן בתראי שהביא בה"ג וכמש"כ הש"ך ושארי אחרונים ז"ל. והתו' ורא"ש וטור הוציאו מהירו' שיטה שלישית. דאם אינם זוכרים מודו רבנן לרבי דעל כת"י הן מעידין. ובעינן לצרף עמהן אחר מדאי' בירו' דר"ה ס"ל כרבי. אלמא דרבי מודה דאי זוכר מעצמו לא בעינן צרוף. אלא דס"ל דסתם זכירה שהוא ע"י השטר לא מיקרי זכירה. ומש"ה בעי צרוף. וה"נ לרבנן כשאינם זוכרים כלל. אלא דפליגי וס"ל כר"י דסתם זכירה שהוא ע"י שטר מיקרי זכירה ג"כ. זהו כוונת רבותינו התו' וסיעתייהו ז"ל. וכבר חתרו הש"ך והתומים סקי"ג ליישב הירו' באופן שיעלה גם לדעת הרמב"ם ז"ל. ומעתה נחזור לדעת רבינו. שהרשב"א בחי' מ' כתובות כ' דרבינו לא גריס לא בדר"ה ולא בדר"י מעצמו אלא ה"ג רה"א והוא שזוכרה. ורי"א אע"פ שאינו זוכרה. אמר רבא הני תרי סהדי כו'. וס"ל לרבינו כהרי"ף דלא בעינן זכירה כלל לר"י. ומפרש הרשב"א הירו' בא"א לגמרי דלרבי דס"ל על כת"י מעידים בעינן מיהת איזה זכירה. ולרבנן דס"ל דהעדה היינו על מנה שבשטר. א"כ לא בעינן שום זכירה כלל. כ"ז תורף דברי הרשב"א ז"ל. והרי לפנינו אי' בדברי רבינו בדרב הונא והוא שזוכרה מעצמו וגם בדר"י סיים רבינו כיון דזכור דכתבה כו' אלמא דבעינן איזה זכירה מיהת. אלא שלא בעי זכירה דהלוואה דוקא. ומש"ה לא גריס אמר רבא ש"מ מדר"י כו' דשאני הכא דלא בעינן זכירת הענין. אבל זכירת הכתיבה ודאי בעינן. וכבר כ' הקצה"ח שם סק"י דגם לבה"ג ורמב"ם מהני זכירה כזו אם הי' בשטר כדין. דכיון שזוכרים שכתבו ע"י צווי הלוה לא גרע ממתחייב בשטר. והנה חלופי נוסחת ספרו של רבינו לא נזדקר כ"כ בשבוש. אלא נוסחאות שונות מחולפות מכת"י קדשו של רבינו. אשר הגיה בעצמו. ונוסח' אחת בא לפני הרשב"א ז"ל והשני בא לפני המסדר וקבעו בדפוס. ולפנינו יבואר עוד חלוף נוסחא בשאלתא זו ויבואר עוד דתליא בהדדי. וכיב"ז הראתי בסי' פ' לענין חמץ במשהו. והנה הגאון קצה"ח דחה דעת גאוני קדמאי והרמב"ם ז"ל עפ"י תוספתא ריש פ"א דגיטין דתני' כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה כשר. אין כת"י הוא זה. אבל אחרים מעידים שהוא כת"י או שהי' כת"י יוצא ממ"א כשר. והוציא הגאון מכאן הילכתא גברוותא ע"ש ויבוא' עוד לפנינו. ולי יש להוסיף ולהקשות מדברי הרמב"ם פ"א מה' גיטין הי"ז דגט שחתמו בו שנים. אע"פ שעבר ונתנו לה בינו לבינה ה"ז כשר. והיא שיטת הרי"ף ז"ל כידוע. ומקור שיטה זו עפ"י סוגי' גטין ד' ד' א' דקאמר דר' אלעזר מודה היכא דלא חתמו לשמה הוי מזוייף מתוכו. אלמא דבעינן מד"ת חתימה לשמה והיינו כשאין עדי מסירה כלל. והא דכתיב וכתב לה לשמה מתפרש או בכתיבה לחוד או בחתימה ג"כ. וע"ש בחי' רמב"ן ובמלחמת ה' פ' המגרש. ולא כהתו' שדחקו עצמם ביותר בפי' סוגי' זו דגזרה חתימה אטו כתיבה ועל זה יש הרבה קושיו' מסוגי' דד' י' כמבוא' בתה"ד סי' רכ"ח ע"ש. עכ"פ מבואר דעדי חתימה כשר מן הדין ואע"ג שלא ידעו ממסירת הגט כלל. וא"צ אלא קיום שהחת"י הוא שלהן. אבל מתחילה יש לנו לעשות אזנינו כאפרכסת ולשמוע מה שהעיר הגאון תומים סי' כ"ח ס"ק ט"ו דהא דהצריך הרמב"ם ז"ל הזכרה תלי' בהא דס"ל להרמב"ם בה' עדות פ"ג דשטרות אינו כשר אלא מדרבנן. ומדאורייתא הוי מפי כתבם ופסול. והעלה הגאון דודאי בעצם גיטין וקידושין וקנינים נעשה עפ"י עדים בחת"י מה"ת כדאי' בגיטין ד' ל"ו מפני תה"ע דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום וגו' אלא כשנצרך להעיד לפני ב"ד עפ"י איזה סיבה דחיישינן שאינו אמת כדברי בעל השטר. אין בעדות שבשטר ממש מה"ת. ולא משום דחיישינן לזיוף. אלא גזרת הכתוב מפיהם ולא מפי כתבם. [והכי נראה שיטת ר"ת דס"ל עדות בכתב מהני דלמד משטרות דמהני מה"ת לדעתו ז"ל וכמבואר בתו' ב"ב ד' מ' א' דהבאת כתב לב"ד מהני אפי' אין זוכר העדות כמו דשטר מהני. ולא כסוגית התו' בכתובות ד' כ' שכתבו להיפך. דבאינו זוכר לא מהני מטעם עדות. משום דמקרי אינו ראוי להגדה ולא דמי לשטר ע"ש. וא"כ צ"ל דלמד ר"ת זה הדין מסברא. אבל לתו' ב"ב הנ"ל אפי' אינו זוכרה מיקרי ראוי להגדה. ועיקר הלימוד הוא משטרות. ומש"ה העלה שם די"ל דע"א בכתב לא מהני כמו בשטר. ולסברא זו צ"ל דבמת או נתאלם העד דודאי אמרינן מפיהם ולא מפ"כ ה"נ דשטר לא מהני אלא מדרבנן] וכן העלה בעל מרגניתא טבא בשובו את שבות הרמב"ם בסה"מ שורש שני ע"ש. אלא שנתקשה אמאי מהני כשהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אע"ג שהבעל מערער אח"כ. וקאמר הש"ס הטעם משום דקיום שטרות דרבנן. ואמאי הא בעינן עדות מה"ת להוציאה מחזקת א"א והוא קושית הרמב"ן ז"ל שם. ויישב משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וסברא זו כתב ג"כ בב"ש סי' קמ"א סק"ע. ומעין זה פרש"י שבת ד' קמ"ה ב' לענין ע"א במת בעליך אבל אין סוגית הש"ס משמע הכי. ותו הא גם בשחרורי עבדים הכי דינא. ושם א"א זה הטעם. ועוד תמה הלח"מ פ"ז מה' גירושין ה"ב על פסק הרמב"ם ז"ל דבמקום שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. ובא הבעל וערער הולד ממזר. ואמאי הוא ודאי ממזר הא בעדים החתומין עה"ש מהני מה"ת. ואי לא מהני היאך מהני באמירת השליח בפ"נ ובפ"נ ע"ש עוד. איברא כ"ז שהקשה הרמב"ן ז"ל היינו משום דמפרש הא דאי' בריש פ' האשה רבה ובריש גטין אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. דחדא מתרי קאמר חדא דאיתחזק איסורא. ותו דאפי' שאינו נגד החזקה מכ"מ הא נ"ל דבר דבר מממון וכ"כ בפי' בחי' ריש גיטין. והיינו דס"ל דהוא גז"ש ממש. והוי כמו דבר שבממון שאין ע"א מועיל אפי' שלא להוציא מחזקה כדמוכח בב"ב ד' ל"ד בההוא ארבא. ובשבועות ד' ל"ג הכל מודים בע"א כו' ולא מוקי בכה"ג כשאין חזקה כנגדו. וכבר השיגו על מהרי"ק שורש ע"ב שלא כ"כ. וסובר הרמב"ן דה"ה בדבר שבערוה. אבל דעת הרמב"ם דה"פ דאע"ג דבכל חזקת איסור מיבעי לן ר"פ האשה רבה. מכ"מ בחזקת איסור בדבר שבערוה דנ"ל דבר דבר מממין לגיטין ולקדושין ולאוסרה על בעלה ודאי א"נ להתירה ג"כ מצד החומר והכי דייק פרש"י ריש גיטין שכתב בזה"ל ואין דבר ערוה ראוי להתירו בפחות משנים כו' אלמא דלאו מפורש בקרא הכי אלא שאין ראוי לומר כן. מכ"מ ודאי אינו דומה לדבר שבממון לגמרי [ולא דמי לגוף גיטין וקדושין דלא מיקבע בלי עדים ממש אבל נאמנות במילי דהוי כבר לא דמי לממון. וכמו קנוי וסתירה אוסרה ע"ב משום דרגלים לדבר שזינתה אע"ג דבדבר שבממון איכ' מחלוקת בגמל האוחר בין הגמלי'] מש"ה בדלא אתחזק איסורא נאמן ע"א. ואפי' על עצמו כמו בשאר איסורים כפרש"י יבמות ד' פ"ח ב' ד"ה ועשו שתי נשים כו' שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו כו' ומחזקת א"א יצתה עפ"י הראשון עכ"ל. ובזה הי' מתפרש יפה הא דתנן בקידושין פ"ג האומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה ה"ז נאמן כו'. ואי' בירו' והובא ברשב"א ובר"ן שם דבד"מ כה"ג אין הדין כן. ויש להאריך בזה ובמש"כ הג"מ והובא בהגהת רמ"א ח"מ סי' רכ"א שלא כהירו' ואכ"מ. וה"ה בדאתחזק איסורא סגי בדבר שמוכיח ואנן סהדי שהאמת אתו. ואע"ג שבממון לא מהני. כמו במת בעליך דסמכו על סברא דמילתא דעבידא לגלויי. ומכ"מ אין היורשים יורדין לנחלה עפ"י זה. וע' הגהת רמ"א ח"מ ססי' ל' וכן איבעי לן בגטין ד' ס"ד אי מהני חזקת שליח ע"ש לענין גט. ואע"ג דלא מהני להוציא ממון בחזקה זו וכמש"כ בתשובות מיי' ס' קנין סי' כ"ג לשיטת הרמב"ן במלחמת ה' שלהי שבועות דחנווני עפ"י דין א"נ אפי' בלי הכחשה דפועל וכמש"כ הש"ך ח"מ סי' צ"א סקי"ב בשמו וה"ה בנ"ד מהני סברא שהכתב מוכיח להאמנת השליח אפי' בא"י וכדאי' ביבמות ד' כ"ה א' הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. וע"ש בתו' ד"ה הכא כו' דיש לסמוך על הכתב עכ"ל וה"ז דומה לא' מעיד על המיתה. והיינו שכ' הרמב"ם שם ספ"ז שאין דיני האסורין כדיני הממונות ע"ש שהאריך בזה ומיושב ק' הרמב"ן ז"ל. ואבוהון דכולהי פרשה סוטה עצמה. דיוצאה עפ"י רגלים לדבר וע"א. וזהו פי' משנה פ' מי שקינא. שהי' בדין ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע אינה מתקיימת בפחות משנים. עדות האחרונה שאוסרתה א"ע אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים. ת"ל אין בה כל שיש בה. ותמהו התו' שם בד' ג' ב' דהוי מצי למיפרך מה לעדות האחרונה שכן רגלים לדבר. ועוד תנן התם וק"ו לעדות הראשונה מעתה. ומה עדות האחרונה שאוסרתה א"ע מתקיימת בעד א'. עדות הראשונה כו' ת"ל כי מצא בה ערות דבר ולהלן ה"א עפ"י שנים עדים יקום דבר. מה דבר האמור להלן עפ"י שנים עדים כו'. ותמהו עוד התו' דמה"ת דליתהמין בה ע"א. מע"א ליכא למילף דאיכא פירכא. פי' דיש רגלים לדבר. אבל הכוונה דבעדות אחרונה קיל עדות אשה מד"מ. דמהני רגלים לדבר ועד א' ובעדות הראשונה שאינו אלא לחייבה שבועה. היינו שתית המים ולקבל אלה ושבועה חמור מד"מ דעד א' מחייב שבועה. שבעדות אשה לא מהני ע"א. וזהו הק"ו מה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע כו' דלא בא אלא לחייב שבועה דמהני בד"מ. מכ"מ כאן לא מהני. כש"כ עדות האחרונה דלהוציא מכש"כ דלא מהני עד א' עם רגלים לדבר. וכן בסיפא להיפך והיינו דמקשה הש"ס על הסיפא האי מכי מצא בה ערות דבר נפקא. מבה נפקא בה ולא בקנוי כו'. דבאמת א"א למילף מג"ש אלא להוציא דהאי קרא בגירושין קאי. הא מיהא מבואר דרגלים לדבר עם עד א' מהני בעדות אשה. וה"ה חת"י מהני בע"א אע"ג דלא הוי כעד' ונוסיף דבר דמסוגי' זו עצמה מבואר כהרמב"ם דאין חתימת העדים מהני כעדים מפיהם. ונקדים מש"כ עוד הרמב"ם שם ה"ט בעל שהביא ראי' ברורה שגט זה שנאמ' בפ"נ ובפ"נ מזויף ה"ז בטל שלא האמינו דבריו של א' שאמר בפ"נ ובפ"נ אלא לדחות ערעור הבעל שאין עמו ראי' אבל במקום עדים שמכחישים אותו לא האמינוהו עכ"ל. וכ' הה"מ שלמד מהא דאי' בד' ט' ואלא ערעור תרי תרי ותרי נינהו כו' ופשוט דמכש"כ במקום שליח שלא יפה כחו יותר מקיום גמור. ובעניי קשה טיבאי דידוע דלשון ה"ז בטל פירושו בטל לגמרי ועדיין היא א"א גמורה כמש"כ ריש פ'. והא בתרי ותרי ה"ז ספק ואי נשאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה וכמש"כ פ' י"ב ה"ז וגם ידוע שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין שאינו מפורש בגמרא. או בראשונים. ובש"ע סי' קמ"א סנ"ג קצרו בדין זה וכ' באו שנים וערערו אפי' נשאת כבר תצא. ולא כן הרמב"ם שכ' הלכה שלמה. ואחריו חזר בש"ע סי' קמ"ב והעתיק לשונו ז"ל. אבל האמת יורה דרכו. שהוא עפ"י הסוגי' דד' ג' א' האי קולא הוא חומרא היא דאי מצרכת לה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל לי'. חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה. ונדחקו התו' בפי' ופסיל לי' ע"ש. אבל המהרי"ק שורש ע"ד כ ' בשם ר"ח דה"פ דאי אתי בעל וא' שלא לשמה נכתב ומייתי סהדי ופסיל לי' לגט. ואילו שנים היו מעידים מתחילה בפנינו נכתב ונחתם לא הי' יכול לפוסלו עכ"ל. ולכאורה תמוה. דאפי' באו שנים ואמרו לשמה כתבו. ובאו שנים המכחישים תרי ותרי נינהו. אלא ע"כ צ"ל דה"פ דאי הוי תרי ותרי הי' מהני באומרת ברי לי מיהת. משא"כ בעד א' שאומר בפ"נ ובפ"נ. ופשוט דה"ה דיש לפרש הכי בסוגי' דרבא בסמוך. וכ"כ מהרי"ק שם והרי גלוי ומבואר דברי הרמב"ם ז"ל. איברא הא גופה קשה אמאי הגט בטל לגמרי הא עדים החתומין עה"ש כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי מה"ת. והוי כתרי ותרי. ובשלמא לענין לשמה ניחא. אבל לענין קיום החת"י קשה. אלא דעת הרמב"ם שאין בחת"י שום עדות מה"ת. אע"ג שאין לחוש למזוייף. מכ"מ כיון דבאו עדים שהוא מזוייף אין לנו תרי להכחישם. ומעתה מבואר פסק הרמב"ם לענין ערעור דבעל. דבשלמא כשאומר בפ"נ ובפ"נ. סמכו חכמים על הא דמידק דייק. והתירו לגמרי. וכבר יצאה מחזקת א"א ושוב אין לחוש לערעור דבעל כפרש"י דיבמות הנ"ל. אבל כשאין אומרים בפ"נ ובפ"נ. לא סמכו כ"כ על הכתב שלא נחוש לערעור דבעל. וא"כ עדיין לא הותרה לגמרי. וכשבא הבעל וערער דומה לבא ע"א ואמר מת בעליך. ואח"כ בא א' ואמר לא מת. דהולד ממזר. דאוקמה אחזקת א"א. וה"נו ה"ה בחזקת א"א. וחת"י העדים לא מהני במקום שצריך להעיד כמש"כ [ועפ"י זה יתיישב שפיר הגי' הישנה שם ד' ה' ב' והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין כו' והתו' מחקוהו ע"ש טעמם אבל למש"כ י"ל דס"ד דנהי בד"מ פשיטא דהוי דרבנן כאשר יבואר בסמוך. אבל בגיטין דבלא קיום יהא הולד ממזר נמצא דהוי כדאורייתא ומשני דמכ"מ אינו אלא דרבנן ר"ל דהכל תליא בחכמים. דאמאי הוי ממזר ודאי משום שלא התירו לגמרי עד הקיום. והם אמרו דבקיום סגי בכל שטר והוי כהותרה לגמרי] נמצא דבמקום שא"צ להעיד מה"ת קיל אסורא מממונא. והיינו שאמרו בריש גיטין בדין הוא דק"ש לא ליבעי כדר"ל כו' והיינו משום שאין חוששים לזיוף מה"ת. ואין אנו צריכים. אלא לדבר המוכיח. אבל במקום שצריך להעיד קיל ממונא שעשו חכמים משום נעילת דלת עדים שבשטר כמעידין בב"ד מפיהם והיינו מה שאמרו בכתובות ד' כ"א לענין עד נעשה דיין. ובד' כ"ח לענין קטן ונעשה גדול שהקילו משום דק"ש מדרבנן. פי' כיון דעיקר הא דמהני קיום הוא משום נע"ד וא"כ ראוי להקל בקיומו. דאי לא מה הועילו חכמים בתקנתן. והיינו שכ' הרמב"ם ה' עדות רפ"ו כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אעפ"כ אין מקיימין שטרות אלא בפני שלשה כו'. מבואר דלא כפרש"י דמשום דמה"ת א"צ קיום הקילו בו. אדרבה משום דלא מהני קיום אלא מדבריהם יש לעשות חזוק לתקנתם. וכיב"ז פי' הרמב"ם הא דכתובות ד' י' חכמים תקנו לבנות כו' ומבואר בס"ד בסי' ט"ז אות ט"ו. נחזור לענין דמה"ת לא מהני קיום כלל אלא משום נע"ד וא"כ בעינן שיזכרו מיהת. דאין בזה משום נע"ד דרוב עדים זוכרים העדות כמבואר בתוספת הרא"ש כתובות ד' כ"א ובדברי אחרונים ז"ל וכשאין העדים לפנינו מהני קיום עפ"י תק"ח משום נע"ד. ואחר כ"ז הי' אפשר ליישב קושית הקצה"ח מהא דתני' בתוספתא דלא בעינן זכירה כלל. ולומר דבגיטין דמהני הקיום מה"ת משום דסגי בדבר המוכיח. מש"ה לא בעינן זכירה. משא"כ בשטרות דבעינן עדים גמורים אלא משום נע"ד מהני קיום. אבל אאל"כ שלא מצינו שחילקו חז"ל בין ק"ש דגיטין לק"ש דעלמא. ובגיטין ד' ה' פשיטא להש"ס דלר"י דס"ל לפי שאין עדים מצוין לקיימו בעינן שלשה כמו בק"ש. וא"כ עדיין צריך ישוב. אבל עיקר דבר זה אי שטרות מהני מה"ת או מדרבנן מחלוקת תנאי ואמוראי הוא. וסוגית תלמוד בבלי וירו' פליגי בה והרמב"ם קבע יתד לפסק הלכה במקום נאמן כסוגית ש"ס דילן. והנה בכתובות ד' י"ט מסיק ר"נ הא דפליגי ר"מ וחכמים אי נאמנים לפוסלו. בדרב הונא א"ר דאמר מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו. והטעם פשוט בפרש"י דמשום דמד"ת א"צ קיום ורבנן הוא דאצרכוה מש"ה לא מהני מיגו. ואנן קיי"ל כחכמי' דנאמנים לפוסלו ומודה בשש"כ צריך לקיימו. והיינו משום דשטרות דרבנן. ור"ה א"ר בעצמו י"ל דס"ל טעמא דרבנן משום דאלימי עדים לארועי שטרא כדאי' בסוגי' דב"ב ד' קנ"ד אבל ר"נ מסיק דפליגי במודה ג"כ וקיי"ל כר"נ. ובד' כ"א אי' אר"י א"ר שנים החתומין עה"ש ומת א' מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. ומפרש הגמרא ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חת"י אחספא כו' משמע דרב לא קאמר אלא כשהוא מעיד על חת"י עצמו ובירו' שם פ"ב ה"ד אי' ר"ז ר"א בשם רב אין הוא ואחר מצטרפין על חת"י השני. היך עבידא הי' א' מכיר כת"י וכת"י ש"ח. וא' אין אדם מכירו וחבירו מכירו חבירו מהו שיצטרף עם א' מן השוק להעיד עליו הד"ה דאר"ז כו' לא צורכא דלא. אלא כשהיו שנים א' הכל מכירין כת"י. וא' אין אדם מכירו וחבירו מכירו חבירו מהו שיעשה כא' מן השוק כו' אם אתה א"כ נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א והפי' שאם הא' מעיד על כת"י עצמו ונצרך להצטרף לשני פשיטא ולא נצרך רב לכך. אלא באופן שהא' הכל מכירין חתימתו ולא נצרכנו להגדתו. ומכ"מ אינו מצטרף להעיד על כת"י השני. וחולק על ש"ס דילן. ובאמת רב לטעמי' דמד"ת א"צ לקיים אפי' כשיש מערער. א"כ חת"י עצמו אפי' אחרים מעידין עליו ג"כ עדות עצמו הוא שנחקרה עדותו בב"ד וא"א להצטרף גם לשני. אבל לש"ס דילן כ"ז שלא נתקיים אין בו ממשות. והקיום הוא שעושה ממשות בעדות זה. מש"ה כשאחרים מעידים על חת"י. מצטרף הוא עם אחר על חת"י השני. וסתים הש"ס דלא כרב [וע' חי' רשב"א גיטין ד' ט"ו שהקשה על טעם הירו' שהביאו התו' דאני הוא עד שני פסול משום שנוגע בעדות וקשה מסוגין דכתובות לענין קיום. ובאמת הירו' לטעמי' דפוסל אבל לש"ס דילן ודאי קשה. וע' שו"ת אהלי תם סי' ע"ב שיישב דבהצטרפות שני טעמים פסול היינו טעם ר"א וטעם הירו'] ועוד אי' בירו' ה"ג הן אומרים כת"י הוא זה. ואחרים א' כת"י תני ר"ח לא מעלין ול"מ אר"י מתניתא א"כ אם יש עדים שהוא כת"י או שהי' כת"י יוצא ממ"א א"נ. והי' לפני הרא"ה וריטב"א ז"ל הנוסחא בירו' הן אומרים כת"י אינו זה. והיינו סיפא דתו' הנ"ל. אלא שפי' דמיירי שכ"א אומר על כת"י עצמו לבד שאינו ונמצא כ"א יחיד לגבי שנים. אבל אם כ"א אומר על כת"י עצמו וש"ח שאינו הוי תרי ותרי. וכ"כ הש"ך סי' מ"ו סקי"ב. והקה"ע הקשה מסוגי' הירו' ע"ש מש"ה גריס הן אומרים כת"י הוא זה כו' איברא ודאי בקיאי הראשונים בגי' הירו' טפי מינן. אלא נראה פי' הירו' כמשמעו וכמש"כ הקצה"ח דאפי' שניהם אומרים על כת"י שניהם שאינו. א"נ. אבל כ"ז לשיטת הירו' דאזיל בטעמא דרב דשטרות דאורייתא ומכ"מ כשכת"י יוצא מת"י אלימי לארועי שטרא ולומר אנוסים היינו. וה"ה לומר שהוא מזויף. משא"כ כשכת"י יוצא ממ"א א"נ לומר מזויף כמו שא"נ לומר אנוסים היינו משום דרשב"ל דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אבל לש"ס דילן. לא דמי כלל. דבשלמא הא שא"נ לומר אנוסים היינו משום דחכמים עשוהו כמו שנחקרה עדותן בב"ד ומשום נע"ד אבל כשאומרים שאינו כת"י מאי נע"ד שייך כאן הא אי לא חתמי כלל. והוא מביא העדים לב"ד וכשבאו לב"ד מכחישים אותו אין לו עדות. וה"נ כשהם מכחישי' שלא חתמו משא"כ אי אמרי אנוסים היינו. אי העידו בב"ד. ואח"כ באו ואמרו אנוסים היינו אין חוזרים ומגידים ה"נ אין יכולים לומר על חת"י אנוסים היינו. ונמצא פסק הרא"ה וריטב"א אמת וברור ולא כירו'. וע"כ התוספתא אתא כר"מ. ומיושב שפיר קושית הקצה"ח לענין זכירה. דודאי לר"מ דס"ל שטרות מה"ת מהני לא בעינן זכירה כמש"כ הגאון תומים דהא בהא תליא. ואנן קיי"ל דשטרות דרבנן ובעינן שיזכרו גוף העדות. ולהלן יבואר עוד מחלוקת בבלי וירו' אי שטרות מה"ת או דרבנן. זהו שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותינו הגאונים. ולא כמהרי"ק וקצה"ח שדחו שיטה זו בשתי ידים ורבינו לא קאי בחד דעתא בהאי מילתא. והגיה בדבריו וע"ע להלן אות ט"ו בס"ד. ואחר שזכינו לכך לא נצרכנו להסב פי' הירו' שהביאו התו' ורא"ש ז"ל ממקומה שפירשו הם ז"ל. אבל הירו' לטעמי' דשטרות דאורייתא אבל לתלמוד דילן ודאי אי אין זוכרים כלל לא מהני וכפשטא דסוגי' דילן בד' כ"א דמקשי על שמואל דפסק כרבנן דרבי והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל כו' וכבר הרגיש בתוספת הרא"ש דילמא לא זכרו את עדותם כלל. ויישב דמסתמא זכרו ודוחק קצת. ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר. דאי לא זכרו לא מהני כלל: