עריכת הדף "הכתב והקבלה/שמות/כג" (פסקה)

== טז ==

'''בכורי מעשיך. ''' שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש וכו' (לשון רש"י), ובמתני' אמרו (בכורים פ"א מ"ד, וחלה פ"ד מ"י), הביאו בכוריהם קודם עצרת לא יקבלו מהם מפני הכתוב בתורה וחג הקציר בכורי מעשיך וגו'; אל יטעו אותנו לשונות אלה לדמות שכוונתם לומר דקרא מדבר על ענין הבכורים שמביא כ"א מביתו ומתודה עליהם, כנזכר בפ' כי תבא, כי רוב המינים שמביאים מהם בכורים למקדש הם פרי עץ ענבים תאנים ורמונים זיתים ותמרים, אבל מפרי אדמה אין מביאים רק ב' מינים החטים והשעורים, א"כ מה הוא דמסיים קרא דילן אשר תזרע בשדה, דלשון זה לא שייך רק על פרי אדמה, ועל פרי עץ שייך לשון נטיעה, כד"א ונטעתם כל עץ מאכל, אמנם עיקר קרא משתעי משתי הלחם הבאים בעצרת, שקראם הכתוב במקום אחר מנחה חדשה, לפי שהיא ראשונה למנחת חטים הבא מן החדש, ולכן נקרא החג יום הבכורים; והנה שתי הלחם הבאים בעצרת מתירין את החדש למקדש, אמנם אינם מתירין רק החדש שכבר הותר עכ"פ להדיוט ע"י העומר, והוא הנשרש כבר קודם לעומר, ויש לכלול ענין זה בלשון אשר תזרע בשדה, כי לשון זריעה אינו נופל דוקא על פזור הגרגרים בארץ (זאֶען), אבל יורה גם על קבלת הזרע לצמוח והיא ההשרשה, כי מצאנו לשון זריעה על הריון ועבור האשה, כמו אשה כי תזריע ותרגומו תעדי, ונזרעה זרע (במדבר ה׳:כ״ח) תעדי עדוי, ובענין זה האדמה דומה לאשה, כי שניהם בכח תולדותם יזריעו הזרע בם ויצמיחו ויביאוהו לידי הפרי והולד, וכבר מצאנו לשון עשי' על הגדול והצמיחה, כמו ותעש הארץ לקמצים, ועשת את התבואה לשלש השנים, ומזה בכורי מעשיך כלומר בכורי פירות הגדלים והצמחים לך (רייפע דעס דיר הערפאָר וואכסענדען), וע"ז מסיים אשר תזרע בשדה כלומר אשר תשרש בשדה (וועלכעס וואורצעל געפאססט), והתי"ו לנסתר ומוסב על הנצמח הנכלל במלת מעשיך, ויהיה המכוון במקרא לפי"ז, חג אשר הוקבע להיות בו זמן הבכור והבשול גם למה שנשרש מן הזרעים בארץ, כי אף הטמונים ולא יצאו עדיין ע"פ האדמה יחשבו מן החג הזה ולהלן כאלו כבר גדלו וצמחו ונתבכרו, וראויים להביא ממנו מנחות בכלות גמר בשולם בזמן הבא, כנ"ל בשיעור המקרא לדעת התלמוד (מנחות ע"א); והטיב לראות בזה ידידי הרבני מוהר"ר משה בערלינער נ"י שאמר אם מלת תזרע יפורש לשון פזור הגרגרים (זאֶען), לא היה מחובר אות בי"ת במלת בשדה רק מלת את, כמו וזרעתם את האדמה (בראשית מ״ז:כ״ג), תזרע את ארצך (שמות כ״ג:י׳), אשר תזרע את האדמה (ישעיה למ"ד), אבל על השרשת הזרע הנעשה בפנימית ותוכית האדמה, שייך שפיר אות הבי"ת (איננערהאלב), וז"ש שם בתלמוד בשדה כתיב: 

'''בצאת השנה. ''' אין לפרשו בכלות השנה (אויסגאנג דעס יאהרעס), כי כבר עברו י"ד יום מתחלת השנה, אבל פי' בתחלת השנה (אנבעגין דעס יאהרעס), כי יצא ישמש גם על ההתחלה, השמש יצא על הארץ והוא התחלת זריחתו חשך השמש בצאתו, ועל הלב שהוא התחלת החיים ומקורו נאמר (משלי ד׳:כ״ג) ממנו תוצאות חיים, אמנם אונקלס ויב"ע תרגמו במיפקא דשתא, אף דכבר חלף ועבר לו השנה שעברה ט"ו יום דוגמא לזה, דבשמטה אה"כ מקץ שבע שנים תעשה שמטה, ובאה הקבלה שאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה ובשקיעת החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב, ומ"מ אמר הגר"א (בפירושו למשנה סוף שביעית) מדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, שמעי' דעיקר שמטה נקרא עד חג הסכות של שנה שמינית, הכא נמי חג הסכות נקרא סוף לשנה שעברה. ורבותינו ישמשו לשון יציאה על ההשלמה, באמרם בהרבה מקומות יצא ידי חובתו, ר"ל השלים. ובסוף כלים א"ר יוסי אשריך כלים שיצאת בטהרה, כלומר גמר והשלמה, וכן הכוונה במלת יצא דמתניתין פ"ד דר"ה, דתנן התם, מתחיל בתורה ומשלים בנביא ר' יוסי אמר אם השלים בתורה יצא, ואמרי' בגמ' דהכי קאמר ר' יוסי משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. ע"ש. ולהך אוקימתא צריכים לקרות מלת יצא בציר"י, ויש א"כ בדברי ר' יוסי שני מאמרים, הא' על הדיעבד והב' על הלכתחלה, שתי תיבות "אם השלים" הוא על הדיעבד, ונגד מה שאמר הת"ק משלים בנביא (לכתחלה), אמר הוא "אם השלים" (דוקא דיעבד לא לכתחלה) ושתי תיבות "בתורה יֵצא" הוא על הלכתחלה, כלומר לכתחלה צריך להשלים בתורה, ואחז ר' יוסי לשון יציאה על ההשלמה כמאמרו סוף כלים. והרב רמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות (מאמר אם כל חי ח"ב פי"ג) השתדל הרבה ביישוב לשון משנה זו עם האוקימתא דגמ' ועלתה בדוחק. ע"ש: