עריכת הדף "אבן האזל/נזקי ממון/ז" (פסקה)

== יג ==

'''על המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק כיצד כגון שנפל השור לבור ומת מעלה הנבלה מן הבור ונותנה לניזק ואח"כ שמין לו פחת נבלה שנאמר כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו מלמד שהוא חייב להשיב את הנבלה ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק, ואם היה תם חצי הפחת כמו שבארנו.''' 

''' הסמ"ע ''' סי' ת"ג סק' ח' על מש"כ המחבר דברי רבינו על המזיק לטרוח וכו' כ' על זה וז"ל כבר כתבתי דעל הניזק להעלותו מן הבור כשנודע לו שנפלה שם ונוטל דמי ההוצאה מן המזיק ואם לא עשה כן ונפסד השור בהבור דהוא פסידא דניזק, וכ"כ הטור בהדיא וכ' הב"י שהוא הסכמת הפוסקים, וכאן למדונו דאם לא ירצה המזיק להעלותו ולא ליתן לו הוצאה להעלותו דצריך ליתן דמים של כל חציו דהפחת ואם הוא מועד צריך לשלם דמי כל הפחת וכו' ע"ש.

''' והנה ''' דברי הסמ"ע אינם מובנים דלפי דעתו שרצה להשוות השיטות דהרמב"ם יסבור כהרא"ש דמה דאמרינן טורח נבלה על המזיק הוא רק הוצאות ההעלאה אבל עצם ההעלאה צריך הניזק להעלותה תיכף משנודע לו, ומשום הכי פחת נבלה של ניזק משום שהוא פשע במה שלא העלה ולא מכר אותה, וא"כ מה שייך לומר דאם לא ירצה המזיק ליתן ההוצאות אז צריך לשלם בעד כל השור החי, דמה תלוי בזה שלא ירצה כיון שמחוייב ליתן ההוצאות ועוד דאיך נאמר שאם לא ירצה ליתן ההוצאות צריך לשלם בעד השור החי דהא בודאי דמי השור החי יתירים, דאם הוצאות ההעלאה יתירים מדמי הנבלה או בשוה א"כ פשיטא שלא שייך חיוב הוצאות ההעלאה דנמצא דאין הנבלה שוה כלום, ואין לומר דכונת הרא"ש הוא דהניזק מחוייב להעלות הנבלה מן הבור, אבל בתנאי שהמזיק יתן לו הוצאות ההעלאה ואינו מחוייב להוציא הוצאות משלו וזהו שתלה הרמב"ם דין פחת נבלה בדין ההעלאה, דזה לא ניתן לומר דא"כ בטל כל דין פחת נבלה דניזק, דבפשוטו הוא משעת מיתה עד שעת העמדה בדין דבשעת העמב"ד הלא נגמר כל השומא ומשלם לו כל הנזק, וא"כ מתי יתן לו המזיק הוצאות דנאמר דמאז הוי פחת נבלה דניזק, הלא קודם העמדה בדין וקודם שהביא עדים אינו מחוייב לשלם ההוצאות דהא שור פקח ביום פטור ומנין לבעל הבור לדעת אם נפל ביום או בלילה, וגם בלא זה אי אפשר לומר דדין פחת נבלה תלוי אם נתן המזיק מקודם הוצאות להעלותו דכה"ג הוי לרא"ש וטור לפרושי, ומה שכתב הרא"ש ושכר העלאה יפרע המזיק עיקר דינא קאמר וזהו בשעת העמב"ד, אבל הניזק צריך להעלותו תיכף משנודע לו ולהוציא משלו, ובודאי הוא גם כונת הטור דכתב בדין פחת נבלה דאם נפחתה משעה שנודע לו הפחת לניזק ולא הזכיר כלל אם נתן לו המזיק הוצאות או לא.

''' והנה ''' כתבתי בהלכה ח-ט דהרמב"ם בודאי אינו מחלק ומפשטות לשונו מוכח דמשעת מיתה פחת נבלה דניזק ולא משעה שנודע לו, וראיתי עכשיו דהגר"א ז"ל כתב כן בסעיף ג' ס"ק ט' במה שכתב המחבר מלשון הרמב"ם ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק כתב ע"ז וז"ל מן החי ר"ל משעת מיתה דלא כמ"ש בהג"ה בס"ב, ולשון הגמ' ל"ד א' פחת שפחתה כו' פחת נבלה א"ב עכ"ל וכונתו ברורה דהיינו דלא כדעת הרא"ש והטור דפחת נבלה הוא משעה שנודע לניזק, וזהו שהביא מלשון פחת שפחתה מיתה מחצין בחי דאינו משלם המזיק אלא פחת מיתה, וכן פחת נבלה איכא בינייהו דהיינו כל פחת הנבלה משעה שנתנבלה, וא"כ פשוט דלשיטת הרמב"ם אין שום חילוק בדין פחת נבלה ואין נ"מ אם נתן הוצאות או לא נתן דלעולם פחת נבלה דניזק.

''' וראיתי ''' בלבוש שכתב בס"ג וז"ל אעפ"י שהניזק מטפל בנבלה מ"מ על המזיק לטרוח בנבלה שממציא אותה לניזק כיצד כגון שנפל השור לבור ומת מעלה המזיק הנבלה מן הבור ואח"כ שמין לו פחת הנבלה מה שהוא שוה למעלה על הבור שנאמר כסף ישיב לבעליו והמת כלומר שישיב וישלם לניזק הכסף מה שנפחתה הבהמה מחמת שמתה בנפילתה לבור וגם המת ישיבנו לו ואז יהיה שלו לניזק מה שיפחת משם ואילך כמ"ש עכ"ל, והנה דעתו לפרש בפשיטות דדין פחת נבלה מתחיל אחר ההעלאה וזה אי אפשר דבפשוטו דין פחת נבלה הוא משעת מיתה וכמש"כ הגר"א ז"ל, והוא סותר בעצמו את דבריו דקודם לכן כתב שישיב וישלם מה שנפחתה הבהמה מחמת שמתה בנפילתה לבור והוא כדברי הגמ' פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, ואח"כ סיים ואז יהיה שלו לניזק מה שיפחת משם ואילך - ועוד אינו מובן דרכו של הלבוש שכנראה רצה לעשות פשרה בין שני הדינים דבס"ב כתב כדברי הרא"ש וז"ל ופחיתת דמים משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק וטעמא משום שהיה לו ליטפל בה מיד שמתה ולא היה לו להשהותה עד שתפסד לפיכך דוקא שנודע לו לניזק בשעת מיתה וכו' עכ"ל, א"כ כתב להדיא דפחת נבלה דניזק משעת מיתה רק שהוסיף משעה שנודע לו, וכאן בס"ג כתב דפחת נבלה מתחיל משעה שהעלה המזיק הנבלה מן הבור, וכנראה שדעתו דבס"ב דמיירי בנגיחת שור דהנבלה לפנינו ולכן פחת נבלה דניזק תיכף משעה שנודע, אבל כאן בנפל שור לבור אין פחת הנבילה על הניזק אלא משעת העלאה זהו ברור דעת הלבוש למעיין בדבריו, אבל זהו הכרעה שלישית דמה שכתב הרא"ש דפחת נבלה דניזק משעה שנודע לו הא כתב זה על נפל שור לבור וז"ל בסי' י"א ופחת נבלה על הניזק משעה שנודע לו, ומשנודע לו היה מוטל עליו להשתדל להעלותו מן הבור, וא"כ דברי הלבוש שרוצה לחלק דבבור מוטל על המזיק עיקר ההעלאה ודין פחת נבלה דוקא הוא משעה שנודע לו בשור שהזיק שור הכרעה שלישית דלא כרא"ש ולא כהרמב"ם.

''' ולכן ''' הפשוט בדעת הרמב"ם דסובר דדין טורח דמזיק הוא כפשוטו שהמזיק צריך להעלותו מן הבור, ולא שהמזיק יתן רק שכר העלאה כדעת הרא"ש. ומה שכתב ואח"כ שמין לו פחת נבלה אין הכוונה כדברי הלבוש דקודם ההעלאה פחת נבלה דמזיק דזה אי אפשר כמו שכתבנו, אלא דכונתו דמה דאנו אומרים דחייבה התורה להמזיק עצם ההעלאה, וצריך ביאור דבמה יכופו ב"ד את המזיק בעצם ההעלאה בשלמא על דמי ההעלאה שייך דאם אינו נותן יורדין לנכסיו, אבל עצם הטירחא במה יכופו אותו ב"ד, וע"ז ביאר דמה דאנו למדים מקרא דכתיב כסף ישיב לבעליו והמת היינו דמחוייב לשלם פחת שפחתה מיתה וגם המת, דאם אינו משיב את המת אין שמין לו פחת שפחתה מיתה, אלא צריך לשלם בעד כל השור החי, ובזה הוא שכופין אותו ב"ד בעצם ההעלאה דאם יעלה הנבלה מן הבור אז אינו משלם אלא פחת שפחתה מיתה לבד, וכל פחת שאחר מיתה הוא דניזק, זהו הבאור הנכון בדעת הרמב"ם.

''' אכן ''' יקשה לשיטת הרמב"ם דא"כ מאי פריך כי טרח בדנפשיה קא טרח דהא נ"מ דמחויב בעיקר טורח ההעלאה, ואולי דרוצה הגמ' ליישב דיהיה נ"מ גם בדמים, אכן יש לומר דמעיקרא באמת הוי סבר דכל דין טורח נבלה הוא על הדמים, ולכן מקשה אי בבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבעה כי טרח בדנפשיה קא טרח ומשני דאגודא שויא נמי זוזא כמו בבור ועכשיו כבר לא נוכל לומר דעיקר הדין הוא על דמים דכיון שהניזק יוכל למכרו גם שם ואין לו היזק למה יצטרך המזיק ליתן לו דמי ההעלאה. וע"כ דזהו בגדר השבה דמחוייב המזיק להשיב להניזק הנבלה יחד עם דמי פחת ההיזק כמו דדרשינן מקרא כסף ישיב לבעליו והמת. וכח ב"ד בזה לכוף להמזיק להשיב הנבלה הוא ע"כ בזה כמש"כ הרמב"ם דעיקר דין שומת הפחת הוא לאחר שישיב הנבלה וממילא דאם לא ישיב כלל אז מחוייב בכל דמי השור וכמש"כ, וכמו דאשכחן כה"ג בגזלן דאם ישיב הגזילה נפטר אף שהוזלה או כחשה כחשא דהדרא, ואם אינו משיב הגזלה מחוייב בכל דמי שויה, ואף דמזיק אין דינו כגזלן ואינו מחוייב אלא בהשלמת ההיזק היינו אם ישיב הנבלה, ונמצא דמתירוץ הגמ' נדע דינו של הרמב"ם דעיקר דין ההעלאה הוא על המזיק ולא דמי ההעלאה.

''' והנה ''' בשיטה מקובצת כ' בשם הרא"ש ז"ל וז"ל הקשה הר"מ אמאי לא משני כגון דבשעת מיתה שויא בבירא ד' ואגודא שויא טפי ונפחתה עד שעת העמב"ד דבבירא לא שויא אלא זוזא ואגודא ד' והשתא לאו בדנפשיה טרח דפחת על הניזק עכ"ל, ונשאר בקושיא ונראה דאפשר לומר דבהא תליא דאם אינו מחוייב המזיק על עצם ההעלאה ורק דהתורה חדשה לנו דחייב בדמי ההעלאה מטעם היזק, וא"כ הקשה הרא"ש שפיר דכיון דאינו חייב בעצם ההעלאה משום דאמרינן הרי יש לו להניזק נבלתו בבור, וא"כ צריך לשום כמו ששוה אז בהיותו בבור דהא דחייבה התורה אותו בדמי ההעלאה הוא דבר בפ"ע משום דהוא היזק שני שמונח נבלתו בבור. אבל אי נימא דהוא מחוייב בעצם דין ההעלאה, והיינו דעיקר ההשבה הוא כשמשיב הנבלה להמזיק, ומ"מ שמין כמה שהיה שוה בשעת מיתה משום דעיקר ההיזק אינו אלא פחת שפחתה מיתה, ומ"מ כ"ז שלא ישיב הנבלה אין שמין פחת נבלה, וא"כ כשבאין לשום ההיזק ע"כ צריך לשום כמו ששוה אחר ההעלאה דהא על קודם ההעלאה אין דין שומא כלל, וא"כ אין מקום לקושיית הרא"ש דפחת שפחתה מיתה ע"כ שמין כמו שהיא שוה אגודא, אכן כפימש"כ למעלה דלפי ההו"א הוי ס"ד דדין העלאה אינו אלא על הדמים, א"כ ישאר קושיית הרא"ש במקומו.

''' ונראה ''' ליישב בדרך אחר דקושיית הרא"ש אינה אלא משום דס"ל דאין לממון אלא מקומו ושעתו, ואם אנו שמין הנבלה כשעת מיתה אין שמין אלא כמו שהיתה שם, ולכן מקשה הרא"ש דאם לא היה צריך לעלות השור מהבור הלא היה שיווי הנבלה ד' ומה שנפחתה הא פחת נבלה הוא דניזק ועכשיו שמצריכין אותו להעלות מן הבור סובר הרא"ש דג"כ לא יחשבו יותר מארבעה דהא לא היתה הנבלה מקודם שוה יותר מארבעה דהא לא היתה כלל אגודא וא"כ אינו מרויח המזיק בהוצאת העלאה שישומו הנבלה יותר וכל הפסד העלאה עליו, אבל כ"ז לשיטת הרא"ש דסובר כן בב"מ דף צ"ט גבי הני שקולאי דאין שמין כמו ששוה חביות ביום השוק, אבל הרמב"ם בפ"ג מה' שכירות סובר דאפי' שברו בשאר הימים משלמים כמו ששוה ביום השוק והיינו משום דאינו עומד להמכר עד יום השוק. וא"כ ה"נ כיון שאינו עומד לישאר שם בבור ועומדת להעלות מן הבור צריך לשום מתחלה כמו שהיא שוה למעלה אגודא. ורק דצריך לנכות דמי הוצאות ההעלאה, ושפיר פריך בגמ' בדנפשיה קא טרח. והנה מצאתי שהרמב"ן בפירושו על התורה בפ' והמת יהיה לו כ' וז"ל אבל הענין לומר כי הנבלה של ניזק היא וממונו תחשב. לפיכך אם פחתו דמיה אח"כ או שנגנבה אין על המזיק לשלם אלא דמי המיתה עכ"ל. הרי שסובר דאפי' נגנבה אינו משלם אלא דמי פחת היתה ודלא כמש"כ בדעת הרמב"ם, והוא כמש"כ בדעת הרא"ש, ורק דחידוש הרא"ש דהוא משעה שנודע לניזק משמע דהרמב"ן אינו סובר כן. ונמצא דג' שיטות בדבר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}