עריכת הדף "תורה תמימה/שמות/כ" (פסקה)

== ח ==

'''זכור את יום השבת. ''' אמר רב אדא בר אהבה, נשים חייבות בקידוש היום דבר הורה, ואע"פ דמצות עשה שהזמן גרמא היא, שאני הכא, דאמר קרא זכור ושמור {{תוספת|מח|כאן כתיב זכור את יום השבת ובדברות האחרונות (פ ואתחנן) כתיב שמור את יום השבת, אע"פ שדברות האחרונות הם רק משנה הדברות ובכ"ז בא ענין זה דקדושת שבת בכפל לשון במלים שונות. ולכן בא זה לדרשה כדמפרש, וכן בדרשות הבאות.}}, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה {{תוספת|מט|ובשמירה בודאי איתנהו משום דהשמירה היא מצות לא תעשה, ובל"ת נשים חייבות, ועיין מדין זה באו"ח סי' רע"א.}}. (ברכות כ׳ ב׳).

'''זכור את יום השבת. ''' ר׳ שמעון בן יוחאי חזי לההוא גברא דנקיט תרי מדאני אסא {{תוספת|נ|חבילות של הדס להריח.}} ורהיט בין השמשות דמעלי שבתא, אמר ליה הני למה לך, אמר ליה לכבוד שבת, אמר ליה ותסגי לך בחד, אמר ליה, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור {{תוספת|נא|עיין משכ"ל אות מ"ח, וענין צורך הדסים אלו לשבת כתב מהרש"א ע"פ מ"ש בשבת כ"ג ב' הרגיל בנר של שבת הוויין ליה בנים תלמידי חכמים כך הרגיל בהדסים הוויין ליה בנים צדיקים המכונים בשם הדסים, יעו"ש.}}. (שבת ל"ג ב׳).

'''זכור את יום השבת. ''' וכתיב התם (פ׳ בא) ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, מכאן שבשבת נתנה תורה לישראל {{תוספת|נב|ר"ל שם בזכירת יציאת מצרים בודאי הכונה שמורה על אותו היום ממש שיצאו ממצרים, דכן מורה לשון הזה הוראה באצבע כמשכ"ל ס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, וילפינן בגז"ש דגם הזכירה שבכאן מורה על אותו היום שדבר בו, והיינו שבשבת נתנה תורה לישראל.}}. (שם פ"ו ב׳).

'''זכור את יום השבת. ''' ת"ר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מניין, ת"ל זכור את יום השבת {{תוספת|נג|עיקר ויסוד דרשה זו נסמכת על הדרשה שבמכילתא [ויובא בסמוך], זכור את יום השבת לקדשו – לקדשו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, ע"כ, ובגמרא באה הדרשה בקצור, וחסרה הדרשה מן לקדשו, וטעם הקידוש על היין הוא משום דכתיב זכור ומצינו זכירה על היין כמו (הושע י״ד:ח׳) זכרו כיין לבנון, נזכירה דודיך מיין [שה"ש א'], והסכמת רוב הפוסקים, דאע"פ שהקידוש עצמו הוא מן התורה אבל הקידוש על היין הוא מדרבנן, ומה"ת די שיקדש בדברים כמו בתפלה, וכן מ"ש אין לי אלא בלילה ביום מניין וכו' אין הדבר כהוראת פשטות הלשון שגם ביום הוי מדאורייתא אלא עיקר החיוב מדאורייתא הוא בלילה משום דאז שעת כניסת השבת וביום אינו אלא מדרבנן, ודרשה זו אסמכתא היא ודרשינן כן רק משום כבוד יום השבת, ואמנם לא הראו הפוסקים הכרח מוחלט לעשות דרשה זו לאסמכתא, ועיין לפנינו בפ' אמור בפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש הוכחנו דגם קידוש יו"ט הוא מדאורייתא כמו של שבת. –  ודע שכתב הרמב"ם בפ' כ"ט ה"א משבת דגם הבדלה במוצאי שבת הוי מדאורייתא, וטרחו המגיד משנה ומגדל עוז במקור הדברים, ודעתם קרובה לחלוק עליו דאין ההבדלה אלא מדרבנן, יעו"ש, ותמיהני מאד שלא העירו כי בסה"מ להרמב"ם מ"ע קנ"ה מבואר שהיתה לפניו הגירסא בדרשה שלפנינו בזה"ל, זכרהו בכניסתו וביציאתו, ומבואר שלא מלבו ומדעתו הוציא דין זה אלא מדרשת הגמרא כפי הגירסא שהיתה לפניו, ועיין במפרש לנזיר ד' א' שכפי הנראה היתה לפניו הגירסא בדרשה שלפנינו אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל וכו' ולא סיים סיום הדרשה, וכנראה כמו לפניו כמו לפני הרמב"ם היתה גירסא אחת.}}. (פסחים ק"ו א׳).

'''זכור את יום השבת. ''' אמר רב אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (פ׳ ראה) למען תזכור את יום צאתך בארץ מצרים וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו {{תוספת|נד|פי' רשב"ם צריך שיזכיר יצי"מ בקדוש היום בין בכוס בין בתפלה של שבת בגז"ש מפסח ובשאר מועדים במה מצינו מפסח, עכ"ל. וכ"מ בסה"מ להרמב"ם מ"ע קנ"ה שצונו לקדש את השבת ולהזכיר בו יציאת מצרים, וכפי הנראה תמך יסוד דבריו על מאמר זה דרב אחא בר יעקב, וכבר תמהו רבים על נוסח התפלה של שבת שלנו שאין בה זכר ליציאת מצרים, ויש שחפשו ומצאו בנוסח התפלה בכל בו (סי' ל"ה) כתוב שם זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, ורצו להנהיג כזה בנוסח תפלתנו, ובס' דגול מרבבה חקר אם נשים מוציאות אנשים בקידוש, וכתב דאחר שהאנשים כבר התפללו ויצאו לפי"ז חובת קידוש מדאורייתא שוב הוי חיובא מדרבנן וא"כ מוציאות אותם הנשים שגם חיובן מדרבנן, והקשו עליו איך אפשר לומר שיצאו חובת קידוש בתפלה אחרי דבעינן שיזכיר בקידוש יציאת מצרים והיא גז"ש גמורה, ומכיון שבנוסח תפלתנו לא נזכר יצי"מ, א"כ איך יוצאין בה חובת קידוש [ע' בס' מנחת חנוך] ועוד יש בזה כמה וכמה הערות אשר ימצאם המעיין בספרי המפרשים והפוסקים.  אבל אני תמה ומתפלא מאד, מי מלל לרבותינו דרב אחא בר יעקב איירי כאן בכלל לענין שבת, בעוד שבכל הסוגיא הזאת לפניה ולאחריה לא נזכר מענין יום השבת, ורק איירי מפסח ומנוסח ההגדה של פסח והלל ותפלות אך ורק של פסח ותו לא, וא"כ אין ספק לדעתי שרב אחא בר יעקב איירי גם הוא לענין פסח, והיינו שצריך להזכיר יצי"מ בקידוש היום של פסח בגז"ש זכור זכור משבת, דכמו בזכירה דשבת כתיב לקדשו ודרשינן שם שצריך להזכיר השבת בקידוש היום [כמבואר לפנינו בסמוך] כך הזכירה דפסח צריכה להיות בקידוש היום, ובפ' אמור בפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש נבאר אי"ה דגם קידוש יו"ט הוי מדאורייתא כמו קידוש של שבת, יעו"ש. וא"כ מכיון דהוי דאורייתא אומר רב אחא בר יעקב דלא די שבליל פסח ובתפלה של פסח צריך להזכיר יצי"מ אלא גם בקידוש היום.  וראי' נאמנה ומכרחת לפי' זה נראה משום דאי ס"ד דקאי אשבת הול"ל בסדר הכתובים בהיפך מאשר לפנינו, והיינו דהול"ל כתיב הכא [בשבת] זכור את יום השבת וכתיב התם [בפסח] זכור את היום וכו', אבל מדאמר כתיב הכא [בפסח] וכתיב התם [בשבת] ש"מ דבפסח איירי, כמשמעות הלשון הכא, ולפי פי' זה כל מה שהעירו בזה הכל ניחא ומיושב כפי המתבאר להמעיין, ודו"ק.}}. (פסחים קי"ז ב׳).

'''זכור את יום השבת. ''' יו"ט שחל להיות בערב שבת עושה תבשיל בערב יו"ט וסומך עליו לשבת, מנה"מ, דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו, מכאן סמכו חכמים לעירוב תבשילין מן התורה {{תוספת|נה|ר"ל מאחר שאפשר לשכוח צרכי שבת מפני שמחת יו"ט לכן עשו היכר שיזכור את יום השבת ויכין גם לכבודו מנה יפה, והנה ענין עירוב תבשילין הוא מדרבנן ודרשה זו אסמכתא היא, וכבר כתבנו מזה לעיל בפ' בשלח בפסוק את אשר תאפו אפו, עיי"ש וצרף לכאן.}}. (ביצה ט"ו ב׳).

'''זכור את יום השבת. ''' תניא, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע {{תוספת|נו|בירושלמי ומכילתא ובתוס' ובפירש"י בפסוק זה חשיבי כל הדברים שנאמרו בדבור אחד, שוא ושקר [ע"ל בפסוק י"ג], זכור ושמור, מחלליה מות יומת – וביום השבת שני כבשים, לא תלבש שעטנז – גדילים תעשה לך, ערות אשת אחיך לא תגלה – יבמה יבא עליה, ולא תסוב נחלה – וכל בת יורשת נחלה, וכתב בשו"ת מהר"מ אלשקר בשם רה"ג, דכונת הענין נאמרו בדבור אחד מפני שאלו הענינים סותרים זא"ז, ולכן בשעה שאמר הקב"ה בשבת מחלליה מות יומת, בה בשעה אמר וביום השבת להקריב שני כבשים, אע"פ שהוא חלול שבת, וכן ביתר הענינים, והנה בזכור ושמור לכאורה אין כל סתירה והתנגדות זל"ז, וא"כ צריך הסבר בענין אמירתן בדבור אחד, וכבר נתעוררו על זה איזו מפרשים ובאורם אינו עולה יפה, ועיין בהגהות מהרי"ץ חיות.  ולי נראה פשוט, דהכונה ע"פ הדרשה הסמוכה לפנינו, זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש, והיינו בין בכניסת שבת בין ביציאתו צריך להוסיף מחול על הקודש, והנה זה אמנם דבר הסותר זא"ז, כי ממ"נ אם נחשב את מקצת היום שבערב שבת ללילה הלא באותו הזמן ביציאת השבת צריך ג"כ לחשבו ללילה, וכן אם אנו חושבים את מקצת הלילה של מוצאי שבת ליום איך נחשב זה הזמן גופיה בערב שבת ללילה, ולכן צריך לומר דבדבור אחד נאמרו שנלך בשני הזמנים לחומרא, וזהו זכור מלפניו ושמור מלאחריו, והלשון שמור הוא מענין המתנה כמו ואביו שמר את הדבר, וכלומר המתן עם יציאת השבת עד חשיכה, ודו"ק.  והנה זה כתבנו לדעת המפרשים דצריך לפרש כונת הלשונות בדבור אחד נאמרו הוא מפני סתירתן, ואמנם כשאנו לדעתנו אין הכונה בזה משום הסתירה אלא פשוט דכיון דהדברות האחרונות הם רק חזרת דברות הראשונות, וא"כ איך יתכן שכאן אמר זכור ושם אמר שמור, לכן צ"ל דשניהם בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר וכו'. ולכן סידר דבור אחד כאן ואחד בדברות האחרונות. וכן הכונה בדבור אחד של שוא ושקר כפי שיובא בסמוך בפסוק י"ג, יעו"ש ודו"ק.}}. (שבועות כ׳ ב׳).

'''זכור את יום השבת. ''' [בדברות הראשונות נאמר זכור ובדברות האחרונות נאמר שמור את יום השבת] זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו, מוסיפין מחול על הקודש {{תוספת|נז|ר"ל מיסיפין בערב שבת ובמוצאי שבת מזמן החול ועושין אותו לקידש, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו באות הקודם ובר"פ בשלח בפסוק לא ימיש עמוד הענן לענין שיעור תוספת שבת, ולדעת הפוסקים דתוספת שבת הוא מדרבנן צ"ל דדרשה זו הוי אסמכתא, ובכ"ז צ"ע שלא הביאו כלל דרשה זו.}}. (מכילתא).

'''זכור את יום השבת. ''' ר׳ יצחק אומר, זכור את יום השבת, שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת {{תוספת|נח|ר"ל לא כמו שאר האומות שקורין לכל יום מימי השבוע בשם מיוחד, אלא תקראו לכל אחד ביחס ליום השבת, אחד בשבת, שני בשבת וכו', וממילא מזכירים שבת בקריאת כל יום. ויש שפרשו דהכונה ליחס כל מאורע ליום השבוע, והיינו שבספור דברים יפרשו שזה היה באותו יום מימי השבוע, ולא כמו אחרים שמשמיטים זה ומזכירים רק יום החודש, אבל לא נראה כן, שהרי גם בתורה לא מצינו שתיחס איזה מאורע למנין ימות השבוע אלא רק לימי החודש, כמו בעשתי עשר חודש באחד לחדש וגו' הואיל משה באר וגו' ולא פירש באיזה יום מימי השבוע היה זה, ומפורש אמרו בירושלמי ר"ה פ"א ה"א לא מצינו בכל התורה חשבון לשבוע, וא"כ לא ס"ד שתצוה התורה דבר שהיא עצמה לא נהגה כן. ואמנם אצלנו המנהג ליחס כל דבר לימות השבוע, וכותבין בשטרות וכתובות וגיטין ביום פליני בשבת, וצ"ע מקור מנהג זה.}}. (שם).

'''זכור את יום השבת. ''' אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר (פ׳ ואתחנן) שמור את יום השבת, הרי שמירה בלב אמירה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך {{תוספת|נט|במלת שמור כלול שמירת הלב, כי ע"י שמירת המצות השייכות ליום השבת כמו איסור מלאכה ויציאה והוצאה באה הזכירה כי שבת היום, ולכן דרשינן המלה זכור שיזכור בפה. ולכאורה אפשר להעיר מאי הכרח הוא דזכור בפה ודילמא הא גופא אשמעינן שיזכור את יום השבת לשמרו במצות שבו, אחרי דבלא זכירה אי אפשר לשמור, אך י"ל דהא חזינן דכל המצות שבתורה אנו מצוין על שמירתן ואין אנו מצוין על זכירתן ש"מ דאפשר לשמירה בלא זכירה, וא"כ ה"נ היה באפשר לכתוב שמירה לבד, ולמה כתב עוד זכירה אלא להורות על הזכירה בפה. –  והנה ענין הזכירה נראה דהכונה להזכיר ענין היום בתפלה ובקידוש היים כמש"כ בדרשות הקודמות ובדרשה הבאה ואע"פ דבתו"כ כאן ובגמרא מגילה י"ח א' איתא כעין דרשה זו על זכירה דפ' עמלק ומרים ועגל, והתם הכונה לקרות בתורה פעם אחת בשנה כפי שיתבאר אי"ה לפנינו ס"פ תצא, אך שאני התם, דעיקר החיוב שם שלא לשכוח אותם הענינים כמש"כ שם לא תשכח, ושיעור שכחה י"ב חידש, לכן המצוה לקרותם פעם אחת בשנה, אבל הכא כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכל יום מצוה לקדשו בזכירה בפה, כמבואר.}}. (תו"כ ר"פ בחקתי ׳ כ"ו ג׳).

'''לקדשו. ''' מהו לקדשו, בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסת השבת {{תוספת|ס|עיין מש"כ לעיל אות נ"ג בבאור ענין זה.}}. (מכילתא).