עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/יא" (פסקה)

== ח ==

וזה שאמר רבה בר בר־חנה: זמנא חדא הוי אזלינן בספינתא, וחזאי להאי צפרתא, דהוי קאי עד קרסלה במיא, ורישה ברקיע. ואמרינן לית מיא, ובעינן למיחת לאקורי נפשין. נפק ברת־קלא ואמר לן: לא תחותו להכא, דנפלא לה חצינא לבר־נגרא הכא הא שבע שנין, ולא מטי לארעא. ולא משום דנפישא מיא, אלא משום דרדיפא מיא. אמר רב אשי: האי זיז שדי הוא, דכתיב: וזיז שדי עמדי:

צפרתא זה בחינת הדבור, שהוא אמצעי בין האדם, שהוא נתהוה ממיין דוכרין ונוקבין, ובין השמים, שהוא בחינת תבונות התורה, כמובא {{ממ|במ"ר ויקרא טז, ובערכין טז:}} על מצרע שצריך להביא שני צפרים, יבוא פטטיא ויכפר על פטטיא. וזהו:

דקאי עד קרסלה במיא – כי מאחר שהדבור צריך להאיר לו בכל המקומות שצריך לעשות שם תשובה, הוא לפעמים בבחינת {{ממ|רות ג ז}}: ותגל מרגלתיו ותשכב – שהדבור צריך להאיר באדם, שהוא למטה במדרגה פחותה, ועל כן נקרא הדבור צפרתא דקאי עד קרסלה במיא.

מיא הוא בחינת האדם, שנתהוה ממיין דוכרין ומיין נוקבין כידוע, והדבור, שהוא בחינת צפרתא, קאי עד קרסלה, אצל האדם שהוא במדרגה פחותה, כדי להאיר לו, בבחינת ותגל מרגלתיו וכו' כנ"ל, וזהו: דקאי עד קרסלה במיא כנ"ל.

ואמרינן לית מיא – הינו שהבינו, שאי אפשר לזכות לדבור אלא על־ידי כבוד בשלמות, שיהיה האדם בעיניו אפס ואין. וזהו: לית מיא – שהאדם יחזיק עצמו לאין.

ובעינן לנחותי – לשון שפלות, הינו להיות שפל וענו. אך שהיה לאקורי נפשין – לשון {{ממ|ישעיה יג יב}}: אוקיר אנוש מפז, הינו שהיה הענוה בשביל גדלות, כדי להתכבד ולהתיקר, כי מחמת שיודעין גדל בזוי הגדלות, על כן הם ענוים, בשביל להתכבד ולהתיקר על־ידי הענוה, וזהו בחינת עניוות שהוא תכלית הגדלות.

וזהו: ובעינן לנחותי – להיות שפלים וענוים, לאוקורי נפשין – כדי שעל־ידי־זה נהיה יקרים וחשובים, כי הגאוה מבזה מאד.

נפק ברת־קלא ואמר, לא תחותו להכא – לא תחותו להיות שפלים בשביל זה, בשביל לאוקורי נפשין – שהזהירם הבת־קול שלא יהיו ענוים בשביל להתיקר ולהתכבד, כי זה עניוות היא תכלית הגדלות.

דנפלה חצינא לבר־נגרא הא שבע שנין, ולא מטיא לארעא – שהבת־קול הודיעה להם שרש הגדלות, כדי שיתרחקו עד קצה אחרון, ולא יחותו להכא – שלא יהיו ענוים בשביל גדלות, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|אבות פ"ד}}: מאד מאד הוי שפל־רוח; הינו שהודיעה להם, שהגדלות הוא מנפילות ההתפארות והגאוה של הקדוש־ברוך־הוא, שהוא לבושו, כמו שכתוב {{ממ|תהילים צג א}}: ה' מלך גאות לבש.

וזה: דנפלא חצינא – בחינת לבוש, כמו שכתוב {{ממ|שם קכט}}: וחצנו מעמר.

בר נגרא – זה הקדוש־ברוך־הוא, כמו שכתוב {{ממ|שם קד}}: המקרה במים עליותיו, וכמאמר {{ממ|חולין ס.}}: אלקיכם נגר הוא. מנפילת הלבוש הזה נתהוה הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עכו"ם, שעל־ידי־זה גלו ישראל מארצם, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|גיטין פח.}}: לא גלו ישראל עד שעבדו בה שבע בתי עכו"ם; ובשביל זה נקרא עכו"ם בלשון תפארת, כמו שכתוב {{ממ|ישעיה מד יג}}: כתפארת אדם לשבת בית; כי העבודה זרה, שהוא הגדלות, הוא מנפילת התפארותו.

וזהו: הא שבע שנין – זה בחינת הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עבודה זרה כנ"ל.

וזהו: ולא מטי לארעא – הינו שעל־ידי העוון הזה עדין לא חזרנו לארצנו, כי על־ידי העוון הזה, שהוא הגדלות, שהוא כעובד עבודה זרה, בחינת שבע בתי עבודה זרה, על־ידי־זה גלינו מארצנו כנ"ל, ועל־ידי־זה עדין לא חזרנו לארצנו – הכל על־ידי העוון הזה של הגדלות, שהוא בחינת עבודה זרה כנ"ל.

וזהו: ולא משום דנפישי מיא – הינו, לא תאמר שבשביל זה לא מטי לארעא, דהינו שאין יכולין להגיע ולשוב לארץ־ישראל, משום דנפישי מיא, מחמת שהעכו"ם הם רבים, בחינת רבים הגוים האלה {{ממ|דברים ז יז}}, שהם בחינת מים רבים.

אלא משום דרדיפי מיא – שהם רודפים אחר הכבוד, שהוא בחינת מים, בחינת אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים {{ממ|תהילים כט ג}}; על־ידי־זה אין יכולין להגיע ולחזר לארץ־ישראל, הינו על־ידי רדיפת הכבוד והגדלות, כי עקר אריכת הגלות שאין יכולין לשוב לארצנו, הוא רק מחמת עוון הגדלות ורדיפת הכבוד כנ"ל.

כל זה הודיעה להם הבת־קול, גדל בזוי הגדלות, כדי שיתרחקו מהגדלות עד קצה אחרון כנ"ל, ואז כבוד השם יתברך בשלמות כנ"ל, ואז זוכין לדבור המאיר, שהוא בחינת צפרתא הנ"ל, כנ"ל. אבל איך זוכין לזה, לשבר הגדלות והכבוד של עצמו לגמרי, ושיהיה כבוד השם יתברך בשלמות – הוא על־ידי שמירת הברית בשתי בחינות הנ"ל, שהם בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה. וזהו שאמר רב אשי:

האי זיז שדי הוא – הינו בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה, שעל־ידי יחודא עלאה ויחודא תתאה, שהם בחינת שמירת הברית בשתי בחינות כנ"ל, על־ידי־זה הכבוד בשלמות, ועל־ידי כבוד בשלמות זוכין לצפרתא, שהוא הדבור, שהוא אמצעי בין מיא לרקיע כנ"ל, כי זיז הוא בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת: מכנף הארץ כנ"ל. כי איתא במדרש־רבה {{ממ|ב"ר פרשה יט, ויק"ר פרשה כב}}: עוף אחד יש, בשעה שמפריש את כנפיו הוא מחשיך את השמש, וזיז שמו; וזה בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת מכנף הארץ, שבו מתלבש ברית עלאה, שהוא בחינת השמש, שדי – זה בחינת יחודא עלאה כנ"ל: