עריכת הדף "העמק שאלה/קלז" (פסקה)

== ח ==

{{העמקש|ח}} '''ודאי קערות כו'.''' כבר ביארתי דכאן מוכח ג"כ כרשב"ם דערוי ככל"ש ומש"ה יש לנו לבאר טענותיו של רשב"ם ונימוקו עמו. וע' תוס' שבת דמ"ב ב' ד"ה אבל נותן מהכא ליכא למידק דערוי ככ"ש מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמועינן רבותא יותר שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה. דאדרבה דוק מסיפא מדקתני אבל נותן לתוך הקערה כו' ולא קתני מערה על הקערה שהתבלין בתוכה עכ"ל. ואני אומר דיש למידק שפיר כרשב"ם. דתנן בסיפא רי"א לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. ומסיק הש"ס דלכל קדירות רותחות הוא נותן ואפילו בכל"ר שרי ר"י והנה רש"י כ' בפסחים ד"מ ב' ד"ה לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכל"ש חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כו' עכ"ל. ולכאורה ק' הא לפי סוגי' דשבת מיירי ר"י בכ"ר. אבל רש"י נימוקו עמו דקאמר התם דת"ק ור"י פליגי אי חומץ ממהר לבשל דר"י סובר חומץ ממהר לבשל ות"ק פליג. ותמוה מנ"ל דלת"ק אין בחומץ כח למהר הבשול דילמא מודה לזה אלא דס"ל דאפי' בלא חומץ אסור בכל"ר. אלא פשיטא להש"ס דר"י אפי' בכל"ש איירי ות"ק מיקל ג"כ ומתיר לעולם בכל"ש אפי' יש בו חומץ וע"כ פליגי אי חומץ ממהר לבשל ובסוגי' דשבת לא מסיק אלא דלר"י אפי' בכלי ראשון הוא נותן כו'. וע' הגהת רמ"א יו"ד סי' ס"ט דמפרש כרש"י. ופסק כר"י דאפי' בכלי שני חומץ וציר מבשל. ועדין צריך טעם מנלי' להש"ס גופא דר' יהודה מיירי אפי' בכלי שני. אלא צ"ל דקשה להגמרא מתניתין דשבת. רומי' דדיוקא רישא אסיפא רישא משמע דערוי ככלי שני וסיפא משמע להיפך ולהכי דייק דר"י בכל"ש ג"כ מיירי. והשתא תני רישא משום ת"ק דדוקא בתוך כל"ר הא עירוי אפי' מכל"ר מותר. ותני סיפא משום דר"י דדבר שיש בו חומץ וציר אפי' כל"ש אסור כ"ז ניחא ומתיישב לשיטת רשב"ם. אבל לשיטת ר"ת דס"ל סיפ' דוקא דערוי כל"ר הוא ואסור גם לת"ק. ורישא י"ל דמשום ר"י אשמעינן דאפי' בכל"ר ממש שרי בלי חומץ וציר. אבל עדין ק' לפי זה מנלי' להגמ' דר"י מיירי בכלי שני ג"כ. אלא ע"כ כרשב"ם [אחר כותבי מצאתי כדברים האלה בפלתי סי' ס"ט] והרא"ש הוסיף לדחות ראי' זו. דא"כ דדייקת ממשנתנו הכי. לרב דס"ל דעלאה גבר מאי א"ל. דלדידי' פשיטא דערוי ככל"ר ונראה דאינו דחוי עפ"י סוגיא דפסחים דל"ז דמקשה על הא דתנן המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין איזהו המעיסה קמח שע"ג מוגלשין החליטה מוגלשין שע"ג קמח. ופריך ומ"ש אר"י א"ש תברא מי ששנה זו לא שנה זו. והקשו התוס' דילמא פליגי ב"ש וב"ה אי תתאה גבר אי עלאה גבר. ויישבו דמכ"מ כדי קליפה מבשל ומסתמא מיירי בשעור מצומצם. ומכאן הוכיח הרא"ש פ' כירה דכדי קליפה מבשל וכשיטת ר"ת. אבל הגר"א כתב בס' שנות אליהו מ' חלה. דשמואל לטעמי' דס"ל תתאה גבר ומש"ה א"א לומר דפליגי ב"ש וב"ה בהא דא"כ ס"ל לב"ה דעילאה גבר. ולרב דס"ל עילאה גבר באמת מתיישב כמש"כ התוס' דב"ש ס"ל תתאה גבר וב"ה ס"ל עילאה גבר. ומעתה אזיל דחוי של הרא"ש על הוכחת הרשב"ם מדיוק המשנה דשבת. דבשלמא לרב ודאי ניחא דקדוק לשון המשנה. דתני דבכל"ר לכ"ע אסור. ובכל"ש לכ"ע מותר משא"כ ע"י ערוי מחלוקת ב"ש וב"ה היא. אבל לשמואל דלא פליגי ב"ש וב"ה בהא שפיר קשה דקדוק לשון המשנה אלא כהרשב"ם. עוד כ' התוס' ור"ש הביא ראיה מהא דקיי"ל תתאה גבר. ור"ל דאע"ג דמכ"מ אסור כדי קליפה. קסבר דודאי אינו מבשל כלל. דבשלמא בליעה אינו צריך שהוי ואדמיקר ליה בלע אבל בשול צריך שהוי מעט כדי שירתיח והרי הולך ומצטנן. וע"פ זה מיושב קו' תוס' פסחים דף ע"ו א' שמביא הש"ס תרי ברייתות כשמואל דס"ל תתאה גבר. חדא משני חתיכות היתר ואסור ואידך מבשר שנפל בחלב והקשו התוס' למאי הביא הגמרא ברייתא שני' והעלה ר"ת דקמ"ל דאפי' חלב שרי ולא בעינן ששים נגד קליפה וריב"א חולק ומצריך ששים עכ"ל. ולא הביאו התוס' לדעת הריב"א ישוב על הקו'. אבל באמת עיקר הקושיא לא קשה לשיטת רשב"ם דברייתא ראשונה מיירי בכל איסורי תורה דהבליעה לחוד אסור מה"ת ומש"ה כדי קליפה אסור אבל בב"ח דבליעה בלי בשול אינו אלא איסור מדרבנן דדרך בשול א"ת וס"ד דהכל שרי קמ"ל דאפי' בשר שנפל לחלב דינא הכי דבעינן כדי קליפה. והריב"א כרשב"ם ס"ל. דכבר העליתי דעיקר ההכרח שהגיע לר"ת ז"ל לומר דערוי מבשל כדי קליפה הוא מדתניא בע"ג דהכשר קומקום ויורות ומחמי חמין שוין ולטעמיה דס"ל דבהגעלה אזלינן בתר רוב תשמיש. אבל לריב"א שלהי מ' ע"ג דס"ל דלא אזלינן בתר רוב תשמיש. והכשר קומקום הוא כדין כלי ראשון משום מעוט תשמיש כדעת רבינו. א"כ אין שום הכרח לדבר ואזיל הקו' מעיקרא. ולא היה ק' אלא לר"ת דס"ל ערוי מבשל כ"ק וא"כ גם בב"ח מה"ת. והנה הר"י הביא ראיה שאינו מבשל אלא כ"ק מהא דדודא דמ"ע שהביא רבינו בסמוך מה בולעו בניצוצות כו' הא בל"ז לא היה מהני הגעלה זו. והקשו מזה לר"ת בתו' זבחים וברא"ש פ' כירה דס"ל דגם כ"ר מהני הגעלה על ידי ערוי. שהבינו דעת ר"ת הוא מסברא משום דסבירא לי' ערוי מבשל בכולה ככ"ר. ומאחר שהראינו דלשיטת ר"ת ההכרח לומר כן מהא דקומקום ויורות כו' דאפי' אם אינו מבשל אלא כדי קליפה סגי בהגעלה זו. א"כ מהא דדודא דמ"ע הוכחה לעיקר שיטת רשב"ם דעירוי אינו ככל"ר כלל. והגאון רע"א ז"ל הקשה דהא אפי' לרשב"ם לא אמרינן דערוי גרע מכל"ר אלא משום דמיקר משא"כ הכא דלא מיקר אמאי לא מהני הגעלה ע"י ערוי. והדרא ק"ל לדוכתא אמאי נצרכנו לסברא דמה בולעו בניצוצות כו'. ולמש"כ מבואר יפה דבשלמא לר"ת מבואר דמהני הגעלה ע"י ערוי מהא דקומקום. וא"כ שפיר קשה מהא דמ"ע. אבל לרשב"ם א"צ לומר כלל דערוי מהני' להגעלה אפי' בלי טעם דאדמיקר לי' בלע. אלא משום שאינו ככל"ר ממש. והא דקומקום הוא משום מעוט תשמיש בעי הגעלה כיורות ומחמי חמין. ע"כ יישבנו ובארנו שיטת רשב"ם. אכן הוכחת ר"ת מהירו' דשבת דקסבר אסור לערות על תבלין בשבת מבואר כר"ת ז"ל וע' אות י"ט שיטת הרי"ף ורמב"ם בזה עמוק מאד. ויתבאר בס"ד דודאי תלמוד דילן ותלמוד ירו' חלוקים בשיטת ר"ת ורשב"ם ז"ל: