עריכת הדף "העמק שאלה/טז" (פסקה)

== ח ==

{{העמקש|ח}} '''מברכין ב"ח בבית חתנים כל שבעה.''' בגמרא וברי"ף ליתא האי בבית חתנים ורבינו ובה"ג הוסיפו ללמד לאפוקי בבית הארוסין ביהודה. דאע"ג דמברכין. מכ"מ אינו כל שבעה. אלא בשעת הארוסין. והוא מחלוקת הראשונים. דבהגהת מרדכי קידושין פ"א סי' תקמ"ה כ' בשם תשובת הרשב"א בעל התו' בזה"ל ועוד מסתבר דכלה בלא ברכה דאסורה היינו בלא חופה אלא דנקיט בל"ב לפי שעושין ברכה בשעת נשואין. ופ"ק דכתובות אר"י אף בבית האירוסין מברכין אותה לפי שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה היינו כדי שיחשוב כניסת חופה משעת אירוסין וביהודה שנו כדאי' התם. ועיקר הדבר תלוי בחופה. דכל ביאת ארוסין כביאת זנות כ"ז שלא נכנסה לחופה. אבל משנכנסה לחופה ה"ה כאשתו לכל דבר כו' ואפי' בלא ברכה עכ"ל והביאו בד"מ אה"ע סי' ס"ב אות ז'. וא"כ היו מברכין בבית הארוסין כל שבעה. ונגמרהנשואין לגמרי. ומה שעשו אח"כ נשואין אפושי שמחה בעלמא הוא. והכי משמע דברי התו' כתובות ד' ט' ב' ד"ה מאי לאו כו' דעל דעת כן מתייחד. אבל הרמב"ם ה' אישות פ"י ה"ו כו' המארס אשה וברך ב"ח ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ב"ח עושה הנשואין אלא הכניסה לחופה. ארס וכנס לחופה ולא ברך ב"ח ה"ז נשואה גמורה. וחוזר ומברך אפי' אחר כמה ימים. ולא תנשא נדה עד שתטהר. ואין מברכין לה ב"ח עד שתטהר. ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך. עכ"ל. והנה דין הראשון הוא מנהג יהודה. דכיון שלא נתייחד עמה אלא בבית חמיו עדיין היא ארוסה לכל דבר. והה"מ שם ה"א הביא ראי' דאיסו' ארוסה אינו אלא מדרבנן ממנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה. ואי היתה אסורה מה"ת לא הי' מותר להתייחד עמה עכ"ל. ולא עוד אלא שגם ביהודה לא היו מתייחדין כלל בשעת אירוסין. אלא היו דרין יחד. ובמשך בין ארוסין לנשואין היו מתייחדין. ומכ"מ אינה ברכה לבטלה. ומכאן למד הרמב"ם בחופת נדה לדעתו ז"ל שאינה חופה לכ"ד ומכ"מ אם ברכו אז אינה ברכה לבטלה. אלא שהנ"מ בין חופת נדה לאירוסין שביהודה. דבאירוסין שביהודה לא היו מברכין אלא פ"א. ובשעת הנשואין היו מברכין כל שבעה משא"כ בחופת נדה אי נהגו כדין חופה כשירה וברכו כל ז' שוב אין לברך עוד. וכ"ת א"כ מאי אהני הברכה ביהודה. הא עדיין אסורה משום ארוסה. איברא ודאי אדם כשר אינו בועל עד נשואין. וכ"כ בפשיטות בשו"ת אהלי תם סי' קס"ז בזה"ל ואפי' ביהודה היו מתייחדי' אבל לא שהי' דרכם לבא עלי' עכ"ל. והא דאי' בירו' פ"א ה"ה שהתקינו שיהא בעלה בא עלי' עודה בב"א כדי שתהא נגררת אחריו. היינו משום שהיו רואין שהיא נתפסת לאסטרטוס התקינו להתיר איסו' ארוסה. אבל יחוד מותר שלא גזרו על איסו' דרבנן של ארוסה כמש"כ הה"מ שם משא"כ איסו' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. לפיכך היחוד ג"כ אסור כמו חתן שלא בעל ופירסה אשתו נדה [ולזה כוון הר"י מאורליינש בתו' יבמות ד' ל"ו ב' ד"ה ולא. שכ' דארוסה בל"ב חמור מאיסו' דרבנן של מינקת והיינו משום דאסרו אפי' יחוד משא"כ שאר איסו' דרבנן] עוד דייקו כנדה שהביאה אינו ביאת זנות כשאר פנוי'. משא"כ איסור ארוסה ה"ה כביאת זנות מד"ס. והיינו שהקפידה ההיא ארוסה בפ' הנזקין שא"ל אל תגע בי שאין לי כתובה ממך. ולא הקפידה על הברכה. דאיסור ארוסין ובלא כתובה ה"ה כביאת זנות ופוגמה וכדתנן ר"פ אע"פ רמ"א כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות. משא"כ בלא ברכה אין גנאי לאשה. ועוד י"ל דמיהודה קאתיין וכבר ברכו בשעת ארוסין וע"ע להלן עוד ישוב לזה. קצרו ש"ד שני איסורין הן מדרבנן ואין דומין זל"ז. איסור ארוסה ה"ה כזנות מדרבנן. ולא גזרו על היחוד. ואיסור בל"ב ה"ה כנדה ומכ"מ אינו כביאת זנות ואינו מעכב החופה. דברכות אין מעכבות כמש"כ הרמב"ם. והיינו דתני כלה בל"ב כו' אלמא דמכ"מ כלה היא אלא שמחוסרת ברכה וכ"ז הוא דעת רבינו ובה"ג שדייקו שאין מברכין כל שבעה אלא בבית חתנים ולא ביהודה בשעת ארוסין. ואי הוי דין נשואין ביהודה לא הי' צריך התנא להשמיענו שאין לה טענת בתולים כדתנן שם ד' י"ב אלא ודאי ארוסה היא לכ"ד וביאתה באיסור. ומכ"מ א"י לטעון ט"ב דעפ"י רוב אינו עומד ע"ע. וראוי לדעת שהמחבר והגהת רמ"א סי' נ"ה אזלי בשיטת הרמב"ם בכ"ז. ולהכי כ' הרמ"א ס"א ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' מברכין ז' ברכות פן יתייחדו פי' שאין מתיחדין בודאי ועדיין היא ארוסה אפי' אחר שברכו. מכ"מ מהני מה שמברכין שיהא מותר להתייחד מיהא ומכ"מ ביאה אסור עד חופה וכתובה. אלא שלא גזרו על היחוד בזה כמש"כ. ולא כהח"מ סק"ב וב"ש סק"א שלא ירדו לעומקו ש"ד במח"כ וכבר השיג עליהם הגאון בני אהובה פ"י מה' אישות. ומש"כ בב"ש בשם תה"ד ראיתי בפסקיו סי' ק"מ שהעתיק תשובת הרשב"א הנ"ל בשלימות ולא הוסיף מאומה. אבל דעת הרמב"ם ובעלי הש"ע דלא כותי'. והיא דעת רבינו ובה"ג. ומש"כ בשם ת' הרא"ש שהביא הב"י בסי' נ"ז אינו כן. והרא"ש לא כ' אלא דהברכות אינן מעכבין הנשואין לירושה ולכ"ד. וזה אמת וברור. וכ"כ הרמב"ם שם וש"ע שם ס"ג. אבל בביאה אסורה כנדה אחר החופה. וממוצא דבר נכלל ישוב על ראי' של הרשב"א ז"ל מהא דפ' הנזקין. ועוד הקשה בזה"ל וכי ס"ד אם אין עשרה במדינה שלא תנשא אשה משום דב"ח בעשרה עכ"ל. ואומר אני דמאמרם ז"ל אסורה לבעלה כנדה דומה למאמרם ז"ל בברכות ד' ל"ה כל הנהנה מעה"ז בלא ברכה מעל. וכאלו נהנה מקדשי שמים. והרי מי שאינו יכול לברך רשאי ליהנות ואינו דומה למועל בקדשי שמים כלל. וה"נ מי שאין לו עשרה לברך אינו דומה כנדה. ובאונס לא דברו חז"ל. וכ"כ הרמב"ן בתשו' המיוחסות סי' קפ"ה דעיר שאין בה עשרה וא"א להשיג מכ"מ משיאין ואין מברכין. ועפ"י זה מיושב ג"כ עובדא דפ' הנזקין. דכיון שהיו שרוין בין הגוים וח"א לברך. לא הי' איסור ברכה עליהם. משא"כ איסור ארוסה: