עריכת הדף "הכתב והקבלה/שמות/יב" (פסקה)

== טו ==

'''ביום הראשון. ''' ביום המוקדם ( פאָרהערגעהענדען טאג), שהוא עי"ט, כי ראשון נאמר גם על המוקדם (כבאיוב ט״ו:ז׳) הראשון אדם תולד (עקב יו"ד) כימים הראשונים (צפניה א') נביאים ראשונים, ר"ל קדמונים: 

'''תשביתו. ''' מדלא אמר תבערו כמו בערתי הקדש, יתכן שמזה למדו רבותינו השבתה בלב, שאין השבתה בכ"מ אלא הפסקה, וביטול בלב עושה לו הפסקה בפעם אחת, משא"כ בביעור בידים (רל"ש), לכן תרגמו אונקלס ויב"ע תשביתו תבטלון, ויתכן שכוונו לזה רבותינו בענין החמץ לשון מבטלו בלבו. וז"ל הרמב"ם (פ"ב מחמץ ה"ב) ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שמבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל אבל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ולדעת הפוסקים בטול זה מדין הפקר הוא שמוציאו במחשבתו מרשותו (הרב בחק יעקב סי' תל"ד סק"ט ביאר להשוות הדעות). עכ"פ תשביתו דקרח איננה פעולה ממשית לבערו ממש, כ"א פעולה מחשבית, ובאמת כל לשון שביתה שבמקרא יורו על שלילת מעשה ומניעת פעולה, וענינם רק הפסקת דבר ובטולו' שהיה בו עד הנה, כמו וישבות המן פסק ירידתו, כי בו שבת מכל מלאכתו הפסק מלאכה ממנה, והשבתם אותם מסבלותם שיפסקו ויתבטלו ממלאכתם. ולא תשבית מלח מעל מנחתך מניעת נתינת המלח. והשבתי חי' רעה מן הארץ (בחקותי כ"ו ו') אמר עלה ר"ש בספרא, יש מזיקים ואין מזיקים, שאין השבתה זו בעצמות החי' שתעבור מן המדינה או תמות, אלא תשאר במקומה בחיים ויופסק מהם כח טבעם להזיק, ככה תשביתו כאן איננו השבתה בעצמות החמץ לבערה או לשרפה, דא"כ היה לו לומר תבערו, תסירו וכדומה מן הלשונות שיש בהם מעשה, ואמר תשביתו שהוראתו שלילת מעשה ומניעת פעולה, וענינו הפסק הוית דבר ממה שהוא מעותד אליו, וטעם תשביתו, תעשו שהשאור והחמץ יופסק מלהיות ממה שהוא מיוחד אליו, והפסק הויתו זאת היא במחשבה לבד, שיחשוב בלבו שהוא דבר שאין בו צורך כלל וכדבר בטל, ותרגום תשביתו (פעראנלאססע, דאס עס אויפהאֶרע, אונבעאכטעט לאססען, ווערטהלאָז עראכטען). ואף דבלא בטול ישנו לביעור ג"כ עיקר מה"ת, כמבואר בדברי הר"ן ריש פסחים, אכן בפירושא דלישנא דקרא לדעת רבותינו קא עסקינן, שהבינו ענין בטול בלב בלשון תשביתו: 

'''ונכרתה וגו' מיום הראשון. ''' רבים יאמרו שהלשון מסורס, ושיעורו כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה הנפש ההיא; ולדעתי אין צורך לזה, שמאמר כי כל אוכל חמץ עונה על מאמר שבעת ימים מצות תאכלו, ומאמר מיום הראשון עד יום השביעי עונה על מאמר אך ביום הראשון תשביתו וגו', דוגמא לזה ואתנה לך לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. אשר כתבתי עונה על לוחות האבן, להורותם על התורה והמצוה, וכן חרב לה' מלאה דם הודשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אילים (ישעיהו ל״ד:ו׳) וכן בהרבה מקומות בכ"ק, ודרך זה נהוג גם בשני כתובים הבאים בזה אח"ז, כמו (לקמן כ"ה י"ח י"ט) ועשית שנים כרובים ועשה כרוב אחד וגו' דרישא דקרא בתרא מפרש לרישא דקרא קמא, וסיפא דבתרא לסיפא דקמא (ע"ש רש"י), וכן בבשלח י"ד ט' וירדפו מצרים וגו' רישא דסיפא מחובר עם רישא דרישא, וסיפא דסיפא מחובר עם סיפא דרישא, כאילו אמר וירדפו מצרים אחריהם כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו, וישיגו אותם חונים על הים על פי החירות לפני בעל צפון. הנה לפי"ז רישי' דסיפא מבאר רישי' דרישי', כי אכילת המצות כל שבעת ימים היא להמנע מאכילת חמץ, וסיפא דסיפא מבאר סיפא דרישא התחלת השבתת השאור תהיה ביום הראשון, והמשכת זמן השבתה תהיה מיום הראשון עד סוף יום השביעי, והדבר ברור מדלא חבר מיום הראשון עד יום השביעי, עם כי כל אוכל חמץ, והפסיק ביניהם בונכרתה, שנוי זה יורה עכ"פ דמיום ראשון עד יום השביעי, לא על האכילה בלבד מוסב, כ"א גם על תשביתו. ומזה מבואר דעת רבותינו (פסחים צ"ה) דלאו דב"י הוי נ"לע דתשביתו. (והרב בנודע ביהודה בתשו' סי' כ', מתפלא אהך דתלמודא, היכן מצינו בכל התורה עשם דהשבתה כ"א בהך קרא דאך ביום הראשון תשביתו, והרי הך קרא לאו בפסח כתיב כ"א בע"פ, דמפי השמועה למדו דהאי יום ראשון ע"פ הוא, אבל בפסח עצמו לא מצינו כלל בתורה שמצווים להשבית החמץ, ומנין להם לרבותינו לומר דב"י הוי לאו הנ"לע. ע"ש שהמציא לו מפני זה גז"ש מעצמו). ולדברינו א"צ לדחוקו, כי המקרא מפורש לפנינו דעשה דתשביתו נוהג כל שבעת הימים. ודע דמיסוד זה דב"י הוי לאו הנל"ע, אמר ר"י (בתוס' פסחים כ"ט) דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה, ע"ש. והרב בשאגת ארי' סי' פ"א הרבה לתמוה עליו. דאע"ג דלאו הנל"ע אין לוקין עליו, מילקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא, והיאך אמר ר"י שאינו עובר, ועוד וכי מותר לגזול כשכוונתו בשעת העברה לקיים עשה דהשבה, והיאך אמר ר"י דמותר לכתחלה לפדות החמץ לבוא לידי איסור לאו דב"י כשכוונתו לבערו לבסוף, ע"ש. תמיהותיו תמיהות אי אמרינן דהא דחמץ לאחר זמן איסורו לאו ברשותיה קיימ' לבטל הוא מה"ת. אמנם אם זה אינו אלא מדרבנן, אבל מה"ת שפיר ברשותי' קיימ' לבטל (וכמ"ש בפרשת ראה בפסוק לא יראה לך שאור) ועיקר עשה דתשביתו שהוא הביטול יכול לקיים בפסח, ואין לביעור עיקר מה"ת רק תקנת חכמים דלמא לא ביטל בלב שלם וכדומה מן החששות שכתב הר"ן ריש פסחים. א"כ מיד כשפודה החמץ נותן דעתו לבערו אח"כ, בזה מגלה דעתו השתא שמבטלו בלבו ברגע זו, ובזה נתקיימה עיקר מצות תשביתו שאמרה תורה (כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות ברכות דמשעה שגמר בלבו לבטלו נעשית מצות ביעור קודם שיבדוק) ומצד שדעתו לבערו להוציא מחשבת הביטול מן הכח אל הפועל, לא חל עליו מיד איסור הלאו, כי ברגע התילדות הלאו תתילד עמו קיום העשה ובאים כאחת ואין כאן שום איסור, ומותר אף לכתחלה (דוגמא לזה כלאים דאסור מה"ת לקיימו מיד כשרואה אותו ואם קיימו אסור בהנאה ומ"מ כשרואה אותו אומר כשאגיע אלקטנו מותר (כלאים רפ"ח ופ"ה מ"ו) כיון שהאיסור תלוי במחשבה. כמ"ש תוס' יבמות פ"ג ב' ד"ה אין) משא"כ בלאו דגזל וכדומה מלאוי הנל"ע, שקיום העשה לא משכחת לה רק אחר עברת הלאו, בודאי אין מחשבתו לקיים העשה מועלת כלום לבטל הלאו המוקדם עד שלא יהיה בו שום איסור (ומצאנו לתוס' ב"מ כ"ו בראה סלע שנפלה ונטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה והחזירה לאחר יאוש דאמרי' מתנה הוא דיהב ליה ואיסור' דעביד עבד, היינו איסור דלא תוכל להתעלם, אבל לאו דלא תגזול תיקן שפיר במה שקיים עשה דהשבה עד דלא עביד איסור' כלל, וכ"פ בחוה"מ סי' רנ"ט) ולדברינו הנ"ל בדעת ר"י שבמה שנותן דעתו לבערו בזה הוא מגלה שמבטלו בלבו ברגע זו, דמה"ת ברשותי' קאי לבטלו בפסח נמצא שבזה כבר קיים מ"ע דתשביתו מה"ת ומה שמבערו לבסוף איני רק הוצאת מחשבת ביטולו מן הכח אל הפועל לקיים תקנות חכמים בלבד, א"כ יש מקום לדיני' דר"י אף בשביעי ש"פ, דאף אם לא יבערנו עד לאחר פסח מ"מ אינו עובר למפרע על ב"י כיון שאין בעצם ביעורו זה צד קיום מצוה דאוריית' רק לקיים מה שהיה בדעתו בפסח אין אנו חוששין מתי יתקיים אם בפסח עצמו או אחריו, ואין זה דומה לשאר חמץ שעה"פ שאנו מחוייבים לבערו, דבזה החיוב עליו מצד קיום תנאו כדי לקיים מצות מחשבתו, וקרוב לדמות זה המשהה כדי לבערו למי שמצותו תלוי בקיום דבר אחר, כענין הנותן מתנה לחברו ע"מ להחזיר דהוי' מתנה ויוכל לצאת י"ח מצוה המחוייבת להיות משלו דוקא אף שאינו מקיים ההחזרה עד אחר זמן רב, מתי שיתקיים התנאי יצא ידי מצוה למפרע, (חוה"מ סי' רמ"א ס"ו) וא"כ למה זה נתיר לו לבערו בי"ט אפי' ע"י ארמי, דשבות דשבות רק במקום מצוה שרי', אמנם דעת האחרונים בהך דמשהה חמץ ודעתו לבערו שאינו עובר עליו לדעת ר"י, שזה אינו רק בי"ט ראשון שיכול לקיים מצות ביעור בחוה"מ, אבל בשביעי ש"פ דאם ישהנו עד לאח"פ תו לא מקיים מצות עשה בביעורו ליתי' לדיני' דר"י, ולזה כתב הב"ח בתשו סי' קכ"ד בשביעי ש"פ מאחר שאינו יכול לבערו כדינו עובר בשהייתו, לפיכך צריך לבערו תיכף בהשלכתו לנהר, ולמ"א סי' תמ"ו יבערנו בשביעי ע"י ארמי, וכ"כ הפרמ"ג שם. ונראה דלדעתם הא דמשהה ודעתו לבערו שאינו עובר הוא מטעם נל"ע דביעור וגם אי אחר זמן איסורו מה"ת לאו ברשותי' קיימא לבטל ואין כוונתו בביטולו מועיל כלום בפסח, מ"מ אם מקיים עשה דביעור לבסוף אינו עובר למפרע, דומי' דגוזל המשיב לבסוף לא עביד איסור' למפרע, כמו שכתב לעיל בשם תוס' וכש"כ הוא, אם בשהיה דעתו לגזול מהני ההשבה על למפרע מכש"כ בשדעתו תחלה לקיים עשה בביעורו, וקבלתו לקיים העשה הוי כקיומו, כענין קבלת התענית דהוי כתענית (תענית ח' ב') לכן בשביעי ש"פ דלא משכחת לקיום עשה דביעור אין דעתו לבערו מהני כלום. ועוד תמה הרב בשאגת ארי' סי' פ"ב על דעת הר"י דחשיב לאו דב"י ללאו הנל"ע, הא הוי קדמו עשה, דהשבתה חלה מו' שעות ולמעלה קודם לל"ת שאינו חל עד הלילה, כי ל"ת שקדמו עשה לאו קדימת זמן קאמר אלא קדמה קודם עברת הלאו כמ"ש רש"י שם במכות ובתוספות (מה שכתב דל"ת לא חל עד הלילה, ומשמע דאי ל"ת חל מש"ש ולמעלה שפיר הוי נל"ע, וכ"כ בתשוב' נ"ב מה"ת סי' צ' דאי ב"י נוהג משש שעות ולמעלה שפיר הוי נל"ע, ורק אי אמרינן דמתחלת הלילה חל לאו דב"י אז הוי לאו שקדמו עשה, יעו"ש. ולא ידעתי כוונתם, דלעולם צריך הביטול להיות קודם זמן איסורו, והוא מוקדם בזמן ללאו דב"י, ומה לנו אם חל מתחלת הלילה ואילך או מסוף ש"ש ולמעלה, תמיד הלאו מאוחר והעשה קדום, הכי יש הבדל בין קדמו עשה ללאו זמן הרבה או הרף עין) גם הקשה בש"א דר"י אדר"י, דשם בפסחים צ"ה כ' ר"י דלאו דלא תוציא לא הוי נל"ע כ"א שקדמו עשה, ומיד אח"ז כ' ר"י דלאו דב"י הוי נל"ע, ופליג דידי' אדידי', הא לאו דב"י הוי קדמו עשה, וכן הקשה בשער המלך. ולדעתי נראה דלאו דב"י לא הוי קדמו עשה אע"ג שמבטל קודם זמן איסורו, כי מה שמבטל אז לא מקרי קיום מצוה כ"א הכשר מצוה, ועיקר המצוה נגמרת בהתחלת זמן איסור הנאה, תדע שהוא כן, דהא הך ביטול דמהני בחמץ לא מהני בשאר נכסי', שהאומר על נכסי' בינו לבין עצמו, יהיה כעפרא, בודאי לא מסתלקן נכסי' מרשותא דידי', מכש"כ דלא מהני אי מבטלי' בלבי', ובחמץ מהני, והטעם דמצד איסור הנאה החמץ ממילא אינו ברשותי' רק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. לכן די בגלוי מילת' בעלמא דלא ניחא ליה בי', כמ"ש הר"ן ריש פסחים, א"כ מה שמבטל החמץ קודם זמן איסורו בביטול קל, אין ביטולו זה מועיל כלום כ"ז שלא חל זמן איסורו, כי כל עוד שהחמץ מותר בטולו אינו בטול כבשאר נכסי דידי', ורק בזמן התחלת איסור הנאה של חמץ שממילא אינו ברשותו, אז זמן האיסור גורם דמהני לי' ביטול שעשה מקודם, ורק בהצטרפות זמן האיסור עם הבוטול נגמר מצות בטול, וכיון שהביטול בפ"ע אינו כלום בעוד זמן ההיתר, ואינו אז כ"א הכנה להיות נגמר בהתחלת זמן האיסור, א"כ עיקר מצות תשביתו לא מתקיים קודם ללאו דב"י, כ"א בבת אחת, דכאשר יבוא הזמן שיחול עליו לאו דב"י אז נגמר קיום מ"ע דתשביתו, (דוגמ' לזה במג"א רסי' תל"ט דבככר קטן הוי ס"ס, אע"ג דבשעת נטילה נולד הספק הראשון, וספק שני שמא אכלו נולד אח"כ, מ"מ הוי נודעו שתי הספקות ביחד כיון דלא חל איסור חמץ עד ש"ש, אותה שעה נודעו שתי הספקות ביחד) ומצאתי און לדברי בתשו' נודע ביהודה סי' י"ט שכתב עיקר הביטול אפי' אמירת כל חמירא עדיין אינו הפקר כלל אלא שבהגיע זמן איסור' שאז בלא"ה אינו ברשותו מהני גלוי דעת הקדום דלא אחשבי' הכתוב כאילו הוא ברשותו, נמצא עד שלא בא זמן איסורו עדיין לא יצא מרשותו, ולפי"ז אם אז שוב גילה דעתו דניחא ליה בגוי' הרי הוא ברשותו כמו שהיה, וגלוי דעת האחרון ביטל את הראשון וכאילו לא ביטל ועבר עב"י, אבל אם לא נודע לו מהחמץ עד אחר זמן איסורו, שבהגיע זמן האיסור ממילא איני ברשותו, אפי' נודע לו אח"כ אי אפשר שיבוא לרשותו ע"י מה שמחשב עליו דניחא לי' בגוי' שבמה יזכה וכבר אינו ברשותו ע"י איסור הנאה שבו, יעו"ש. והיא ממש כדברי ושפיר לא הוי לאו שקדמו עשה. ובדברים האלה הוסר תלונת התוס' מעל רש"י, שכתב דהא דמה"ת בביטול בעלמא סגי ילפינן מלשון תשביתו. והקשו עליו בתוס', הא תשביתו אמרינן מאך חלק שהוא מש"ש ולמעלה, ואחר איסורי' לא מהני ביטול, יעו"ש. ולפי הנ"ל ניחא מאד, דבאמת אף שמבטל קודם זמן איסורו אין זה בפ"ע מועיל כלום בלתי הצטרפותו עם התחלת זמן האיסור, ועיקר מצות בטול נגמרת בהתחלת זמן האיסור. ועוד תמה בשאגת ארי' על הר"י ממתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט דחיישינן שמא תחמיץ ויעביר עב"י, אטו ברשיעי עסקינן ובודאי דעתו לבערו ולר"י אינו עובר, וכן תמה בשער המלך, ואני העני לא הבינותי דבלאה יקשה מה חששו שמא תחמיץ ויעביר בב"י, הא יכול לבטלו קודם שתחמיץ לכ"ע, כבריש פסחים, אלא ודאי חששו דלמא ישכח לבטלו קודם החימוץ, הכי נמי ישכח מלהיות דעתי לבערו לבסוף, ולכן אמר ר"א תקנתא דלא תקרא שם עד שתיאפה, דאזלו לה כל החששות. ועוד הקשה בש"א ר"י אדר"י, דבהא דאמרינן ריש פסחים דחמץ משש שעות ולמעלה אסור אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא יראה. וכתיב אך ביום הראשון תשביתו, ופי' ר"י שם בתוס' דמיתורא דקרא קדריש, ולדעת ר"י הנ"ל אמאי הוי יתורא דקרא הא מצטרך צריך תשביתו דלהוי נל"ע, ונ"מ במשהה ודעתו לבערו, ולא ידעתי למה לא הקשה ר"י אדר"י מקושיתו שם על תירוצו, דבקושיתו אמר דאצטריך תשביתו להורות דלאחר איסורו מצותו בשריפה, ואיך יאמר בתירוצו שהוא מיותר, אלא ע"כ אין כוונת ר"י דקרא דתשביתו מיותר, כ"א אך ביום ההוא מיותר, דהוי מצי למכתב בראשון תשביתו, ושפיר ידעי' מני' דבשריפה אחר איסורו, וגם דהוי נל"ע: והנה יסוד הוכחת ר"י דמשהה חמץ ודעתו לבערו שאינו עובר בב"י מהא דאוכל חמץ של הקדש במועד דמעל דהוי בר ממון שיכולים לפדותו, הא יעבור עב"י, גם ע"ז חלק בשאגת אריה, דהא יכול לפדותו פחות פחות מכזית דלית בי' איסור ב"י, ודעת ר"י ע"כ דבפחות מכשיעור אין בו משום ב"י, דאל"כ מאי פליגי בריש ביצה ב"ש וב"ה בשיעור לבערו אי בככותבת אי בכזית, מאי נ"מ בהך פלוגתא, כיון דלדעת ר"י לא לקי אלאו דב"י דהוי נל"ע. אלא ע"כ דלר"י בפחות מכשיעור אין משום ב"י ופליגי בכמה הוי השיעור לעבור עליו ע"ש, ולדעתי אין זו הוכחה, דהר"י סובר דגם בפחות מכשיעור אית בי' משום ב"י, ולא מהני בפודהו פחות פחות מכשיעור והא דפליגי בכזית או בככותבת אע"ג דהוי לאו הנל"ע, מ"מ כיון דמשכחת לה מלקות בקיימו ולא קיימו או בבטלו ולא בטלו, פליגי באיזה שיעור ילקה בלא קיימו או בבטלו לעשה: ודע דדעת ר"י בזה מצאנו שסמכו עליו למעשה אף לכתחלה שהמרדכי הביא שהר"י בר"א היה רגיל להשהות פרוסה אחת מלשורפה עד תחלת שעה שביעית כדי לקיים ביעור כדעת רש"י שפירש בשעת ביעורו בתחלת שבע, שלכאורה יפלא וכי מפני ברכה דביעור שאינו אלא מדרבנן היה סומך על השיעור לעמוד בספק תשביתו מתחלת שבע, אמנם היה דעתו לבערו כדינו ואינו עובר בב"י, כמ"ש הב"ח בתשו' סי' קכ"ד, מוכח מזה דהא דאמר ר"י במשהה ודעתו לבערו ואינו עובר בב"י מטעם נל"ע הוא לדינא גם לדידן (ולא כדעת הרב בס' נפש החיים סוף שער ג' ובעל תפארת ישראל בפי' למשנה שכתבו שזה אינו אלא לריה"ג דסובר חמץ בפסח מותר בהנאה) וגם במ"א סי' תמ"ו החזיק בדעת ר"י שכתב שהמוצא חמץ בביתו בי"ט שכופה עליו כלי, אע"ג שלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט, מ"מ כיון שמשהה אותו כדי לבערו אינו עובר בב"י, וכ"כ הגר"א שם, וכן הרב באבן העוזר סי' תמ"ד הוכיח לדעת ר"י, דמתניתין דהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו באין שהות דמבטלו בלבו, זה מיירי אף מש"ש ולמעלה, ואף דעשה דתשביתו חמור טפי שעובר עליו בכל שעה, מ"מ עשה דפסח שיש בו כרת אלים טפי מעשה דתשביתו שאין בו כרת, והטעם דמשהה ודעתו לבערו אינו עובר בב"י מטעם נל"ע, וראיתי לחכם א' שהקשה עליו דאדרבה עשה דפסח ודאי דאי אפשר לדחות עשה דתשביתו אם הוא אחר זמן איסורו דלא מצי מבטל, כי איך ישחוט הפסח והכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי, והרב בצל"ח פסחים מ"ט, וכן בתוספת רע"ק איגר שם במשנה משתדלים הרבה בישוב קושי' זו, ולדברינו הנ"ל דכשדעתו לבערו, במחשבה זו מגלה שמבטלו בלבו ברגע זו, ונתקיימה עיקר מצות תשביתו שאמרה תורה, דמ"הת ברשותיה קיימא לבטלו אף אחר זמן איסורו, ורק מדרבנן חייב לבערו וזה רוצה לקיימו אח"כ, וכיון שקיים מצות תשביתו עד שאינו עובר בב"י, ממילא אין כאן עוד משום לא תשחט על חמץ, שהחמץ כבר בטלו במה שנתן דעתו לבערו (עיי' בפ' ראה שם הבאתי דעת בעל אבן העוזר, דלר"י דחמץ בפסח בשריפה החמץ בפסח ברשותו קיימ' לבטל). והנה ממה שפירש"י בהא דמוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי, שאינו עובר בב"י דהא ביטלו מאתמול, מזה הוכיח בשאגת אריה דדעת רש"י במשהה ודעתו לבערו עובר עליו דלא כדעת ר"י. ולדברינו אין מזה ראיה דמרא דמימרא דכופה עליו כלי מבואר שם שהוא רב יהודה אמר רב, ולדידיה החמץ אינו ברשותו לבטלו מ"הת, לכן לא מהני דעתו לבערו, אמנם לדידן דחמץ שעה"פ מותר מ"הת, באמת מ"הת ברשותי' קיימא בפסח לבטלו, ומהני דעתו לבערו שלא יעבור עליו, והדברים מבוארים ממ"ש בפרשת ראה, ע"ש: וממה שפסק הרמב"ם דלקי אלאו דב"י בקנה חמץ או חימץ עיסה בפסח. אינו מוכרח כ"כ לומר דלית ליה דלאו דב"י הוי נל"ע, דאף אי הוי נל"ע מ"מ באינו מקיים תוך כדי דיבור של התראה שפיר לקי, דפוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו שמי' התראה, ונראה דאפי' לדעת האחרים שהביא הר"ן בסוף חולין דקיימו היינו לאחר זמן כלומר אחר שהתרו בו ב"ד לקיים העשה, כמ"ש הוא עצמו ר"פ אלו הן הלוקין, מ"מ נראה דהיינו דוקא בשאר לאווי הנל"ע שאין בהם תוספת איסור אחר שעבר על הלאו, אבל בלאו דב"י שעובר עליו בכל שעה ושעה, לכ"ע לקי מיד אחר ההתראה כשאינו רוצה לקיים עשה דתשביתו. כי אם ינתן לו הרחבת זמן לקיים מצות תשביתו אחר זמן, אין קיום מ"ע כזו מנתקו ללאו לפטרו ממלקות, כי לאו דב"י דומה ללובש כלאים דלקי בשהה כדי לפשוט וללבוש, ואם היו מתרין בו על כל שהי' ושהי' חייב על כל אחד ואחד כיון דבתחלת הלבישה עבד מעשה, כמ"ש הריטב"א סוף מכות, וכ"כ הכ"מ, ה"נ בחמץ כיון דעבד מעשה תחלה להחמיץ העיסה אם שוהה אח"כ אם מתרין בו על כל שהי' ושהי' דהיינו בכדי לבערו ולהחמיצו היו מלקין אותו על כל א' וא', וא"כ אם מקיים עשה דתשביתו בשעה שלישית לא מסתבר לומר שמנתק בזה ללאו דב"י שעבר בשעה ראשונה, כיון דמשעה לשעה יתחדש עליו האיסור (דהוי כעין לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי), ובלא"ה כיון דמחויב לקיים עשה דתשביתו, הב"ד חייבין לכופו לקיים עשה (כבחולין ק"י) ואפי' במ"ע שמתן שכרה בצדה, עכ"פ קצת כפיה עושין (כט"ז יו"ד סי' ר"מ) מכש"כ בזה שעבר על הלאו ומוטל עליו לקיים העשה, בודאי ב"ד כופין אותו מיד לקיום העשה לבל יתחדש ויתוסף עליו האיסור (עי' תומים סי' צ"ז סקט"ז), ונ"ל עוד דאפי' למ"ד בטלו ולא בטלו, דכל זמן שאינו מבטל האיסור בידים אינו באיסור לאו, כמ"ש רש"י והריטב"א שם במכות, שהאיסור כאילו פורח באויר, מ"מ כל זה אינו רק בשאר לאוי הנל"ע שאין בהם תוספת איסור אחר עברת הלאו, אבל בלאו דב"י שבכל שעה ושעה יתחדש ויתוסף עליו האיסור, יודה ג"כ דלקי מיד כשאינו מקיים העשה אחר ההתראה. דאי לא נימא הכי תמה על עצמך, המשהה חמצו במזיד כל ימי הפסח ולא קיים עשה דתשביתו וגם לא בטלו בידים, לא יהיה באיסור לאו דב"י, למ"ד בטלו ולא בטלו, א"כ יהא חוטא נשכר. וקצת הוכחה לזה, ממה דאמר ר"י שם במכות אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, דקשה (קושית אמ"ו בתשו' ר"ע איגר סי' י"ט) דמשכחת לה עוד שלישית, והוא לאו דב"י, דלר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משכחת לה בביטלו בידים כשהשליכו לנהר, וכן לרבנן דהשבתתו בכ"ד, משכחת לה בבטלו בידים כשעירב החמץ ברוב היתר, דבזה ודאי לא קיים עשה דהשבתה דהא אינו מושבת מהעולם ואי אפשר לו עוד לקיים העשה דאף אם ישבית אותו הוא משבית דבר המותר (יעו"ש בתשו' שהניח בצ"ע) אלא ודאי דבלאו דב"י אין הלאו תלוי בביטול העשה ולכ"ע לקי מיד כשאינו מקיים העשה אחר ההתראה. וראיתי בתשו' חכם צבי סי' מ"ב שכתב בדעת הרמב"ם הנ"ל דלקי בשלא קיים עשה דתשביתו בתוך ימי הפסח והשההו עד אח"פ. והוא דוחק גדול לומר כן בדעת הרמב"ם שאין דרכו בחבורו לסתום הדברים והיה לו לפרש תנאי זה דלא לקי טרם עברו עליו כל ימי הפסח. ונראה שנדחק לומר כן מדחזי להלח"מ (בפח"י מסנהדרין) שפי' דעת הרמב"ם דקיימו ולא קיימו היינו כל זמן שיש בידו לקיים העשה, ונטה לדעה זו מדכ' הרמב"ם בנערה בתולה באונס שכופין אותו להחזיר ולא לקי, אלמא אע"ג שהתרוהו ב"ד קיים עשה ולא קיים אין לוקין אותו כ"ז שלא מתה כיון שיש בידו לקיימו, יעו"ש. ואין זו הוכחה, כיון דהאמת הוא כן דאונס שותה בעציצו מקרא דלא יוכל לשלחה, כרש"י כתובות ל"ט, וע"כ ישאנה, א"כ לא שייך בי' לומר שאין מלקין אותו כ"ז שיש בידו לקיימו: