עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/טו" (פסקה)

== כה ==

'''ואם שכב ישכב איש אותה וגו'. ''' אבל אם שכב איש אותה זהו טמא טומאת שבעה, ונכון עתה שלא זכר כבוס בגדים שאין צורך להאמר, שאם הנוגע ריקן מטמא בגדים כש"כ שוכב ונוגע כשהיא יושבת עליו, וכל עצמו של מקרא אינו אלא להקל שלא יטמא רק טומאת ערב, זהו פשוטו, אלא לפי שלא נזכר מרכב באשה סמכוהו למלת הכלי, ושלא תאמר ששוה מרכב למשכב ולמושב סמכוהו למאמר בנגעו בו יטמא עד הערב (רנ"ו): 

'''בלא עת נדתה. ''' לפי המקובל נקרא לא עת נדתה כל י"א יום אחר שעברו עליה שבעת ימי נדתה, ורק אותן י"א יום נקראו ימי זיבה כלומר שתוכל להיות בהם זבה אם תראה בהם שלשת ימים רצופים וזוהי הצריכה שבעת ימים נקיים וקרבן, אבל בשבעת ימים שקודם הי"א וכן הימים שאחריהם אפי' שופעת דם כמה ימים אם פסקה בסוף שבעה טובלת לערב ומותרת לבעלה, ואינה צריכה לא נקיים ולא קרבן, וזהו חומר בזבה מבנדה, ואותן שלשת ימים רצופים שבתוך י"א יום אין הבדל בהם בין שהם סמוך לנדתה כגון שתראה ביום ראשון מי"א יום ובשני ובשלישי בו, בין שתראה אותן מופלגים מימי נדתה, כגון בתשיעי ועשירי ואחד עשר, ואמר קרא תחלה בדרך כלל בלא עת נדתה, כלומר בתוך י"א יום, יהיה באיזה יום שיהיה כל שתראה שלשת ימים רצופים היא זבה אף שהם מופלגים מימי נדתה, ואח"כ אמר או כי תזוב על נדתה כששלשה ימים אלה הם סמוכים לימי נדתה, ודיבר תחלה מזיבה המופלגת, כי זיבה סמוכה היא מציאות רחוקה ביותר, כי כל זיבת דם בי"א ימים הוא בעצמו בלתי טבעי, כש"כ להיותה סמוך לימי נדתה, כי אין מטבען להיות רואה יותר משבעה, כ"ה שיעור לשון המקרא לפי המבואר בת"כ, ואינו כן לפי התלמוד סוף נדה, והגר"א העתיק דברי הת"כ לא דברי התלמוד, ודברי רש"י כאן תמוהים כמ"ש הרא"ם, ודברי הרב בק"א ביישובו אינו מספיק כמ"ש במשכיל לדוד: 

'''וספרה לה. ''' מלת לה מוסב על מלת טהרה, כלומר אל מה שטהרה תספור עוד שבעת ימים, ולפי"ז מבואר שספירת שבעת ימים צריכים להיות נקיים וטהורים (ובת"כ ובכתובות ע"ב) דרשו מלת לה שסופרת לעצמה. ואין ספירה זו כספירה שבעה שבועות דמצוה לממני יומא, כמ"ש רמב"ן בפ' אמור, ספירה דשבעה שבועות הוא שימנה בפיו ויזכיר חשבונו, ואין כן וספר לו וספרה לו דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן וספרת לך דיובל שתזהר במספר שלא תשכח, עי' בח"י א"ח סי' תפ"ט סק"ז, ובתשו' נ"ב תניינא סי' קכ"ג קכ"ד הרחיב דברים בזה: 

'''ואחר תטהר. ''' אין לפרש אח"כ תהיה טהורה (זיא זאָלל ריין זיין) בלתי עשיית פעולה לטהרתה, דא"כ היה ראוי לומר וטהרה כבשאר מקומות, ומדאמר תטהר פי' עשיית פעולה לטהרתה (זיא ווערדע ריין, אָדער רייניגע זיך), ויהיה תטהר פעולה חוזרת על הפועל כמו טהרתי מחטאתי (משלי כ׳:ט׳) דתרגומו ואדכיית (איך האָבע מיך גערייניגט, איך היעלט מיך ריין), אף כאן תטהר תעשה פעולה המטהרה והיא הטבילה, וז"ש ר"ש (נדה ס"ז) אחר תטהר אחר מעשה תטהר, ופירש"י תטהר ע"י טבילה, וכפי' הרלב"ג ואחר תטהר ר"ל תטבל במים כמשפט הטמאים, וסתם הכתוב בזה לפי שסמך על מה שאמר מקודם שהנוגע במשכבה או במושבה שטעון טבילה כש"כ במגע עצמה, וק"ו שהיא נשארת בטומאתה עד שתבא במים. (עי' תוס' חגיגה י"א ד"ה לא נצרכה, ובס' היראים לר"א ממעטץ סי' קצ"ב), ואחרי שהשוה הזבה לנדה ככתוב כמשכב נדתה יהיה לה, והצריך טהרת טבילה בזבה, הנה גם טהרת טבילה לנדה מבוארת, והשתבשו בזה קלי דעת; ולשון רחיצה הנאמר בפרשת טומאה אין ענינם רחיצה בעלמא, אבל פירושם טבילה (כמ"ש רדב"ז ת' תש"צו), וראייה ממעשה דנעמן (מלכים ב ה׳:י׳) שאמר לו הנביא הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וכתיב וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש אלהים, וכן מתורגם שם רחיצה טבילה, ותרגום יב"ע ואחר תטהר, ובתר כדין תטבול ותדכי: 



{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}