עריכת הדף "הכתב והקבלה/בראשית/ב" (פסקה)

== טו ==

'''וינחהו בגן עדן. ''' כבר אמר לפני זה וישם שם את האדם, למה חזר כאן לומר וינחהו, ויתכן שאין וינחהו כאן לענין עזיבה והנחה במקום, אבל הוא כענין רוח המקום נוחה הימנו (אבות פ"ג) רוח חכמים נוחה הימנו (ב"מ מ"ה ב"ב קל"ג) שפירש"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו ודעתם נוחה עליהם, ומענין זה גם במקרא, פני ילכו והניחותי לך (כי תשא ל"ג) טעמו אעשה לך נחת רוח במלאת מבוקשך, כי כל דבר הערב לאדם וממציא לו תענוג יתן מנוחה ומרגוע לנפשו (בערוהיגונג, פערגניגען) וכן יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך (משלי כ״ט:י״ז) ויניחך נגד מעדנים אם תיסר את בנך בנעוריו יניחך להבא, תנוח דעתך עליך ותהיה לך ממנו נחת רוח. וכן כנוח עליהם הרוח (בהעלותך י"א כ"ה) התפשטות שכינתו ית' הנקרא רוח כשימצא נושא המסוגל לקבלו שם ינוח, ויש לו כביכול נחת רוח וערבות מנוחה בו, כי יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, וכענין ריח ניחוח בקרבנות, שאמרו בו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, וטעם וינחהו, נתן לו דבר שימצא בו מנוחה ומרגוע לנפשו, דבר שתהא דעתו נוחה עליו בו, ויהיה לו לנחת רוח, (ערטהיילטע איהם איין פערגניגענשאפפענדעס). ומה הוא דבר זה שנתן לו להיותו למנוחת נפשו ולנחת רוחו, אין זה כ"א התורה, כי התורה נקראת מנוחה, כאמרם בתנחומא ויחי, וירא מנוחה כי טוב, מנוחה זו תורה שנאמר (ירמיהו מ״ה:ג׳) יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. וכן אמרו במכדרשב"י (שם רמ"ב) וטעם הנחת שם מנוחה על התורה. כי בלא תורה היה האדם הולך אחר תאות לבו, וכל יום ויום היה הולך ומתגבר במלאת תאותיו עד שכל כחותיו הפנימיות הומים בו, כאשר הטביע הוא ית' בנפש האדם, בעשותו אחת מהנבלות יצר לו ויעציבהו עקב החטא (געוויססענסאונרוהע) כי הרשע השקט לא יוכל בפנימיותו ולבו נוקפו והומה עליו תמיד ירגיזהו ויעוררהו על העונש המעותד עליו (דאס מאהנענדע שטראפענדע געוויססען) ולעולם לא ימצא מנוחה ומרגוע בנפשו, ככתוב (ישעיהו נ״ז:כ׳) והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל אין שלום לרשעים. כמו שהים השקט לא יוכל כי בכל רגע ורגע יבוא גל אחר גל אל השפה ויגרשהו מימיו רפש וטיט מקרקע הים אל היבשה, כן הרשעים לעולם לא ינוחו מעשות מעשים מגונים ומכוערים, והשקט ומנוחה לא ימצאו ואין שלום בנפשם, כי מלחמת תאותי' הולכת ומתגברת בכל עת ורגע מצד יצר הרע המושל בנפשו. אמנם התורה היא תבלין ליצה"ר, כי ע"י עסק התורה וקיום מצותי' ישתדל תחלה לסלק ממנו כל מדות הרעות ומונע עצמו מלעבור על אחת ממצות ל"ת ע"י מלחמתו עם היצר עד שכובש אותו ומנצחהו להיות מושל עליו. ואחר שהרגיל את נפשו מעט מעט בכבישת היצר, יוטבעו בו כל מדות הטובות בטבע גמור, עד שאינו מתאוה לעברות כלל, ואין כח עוד ביצה"ר לגרות בו, כמאמר דוד ולבי חלל בקרבי. וכשיגיע האדם למדרגה זו, אין עוד מלחמה בנפשו, וכל כחות נפשו הם במנוחה גמורה, ולפי שלהשיג מדרגה זו היא באמת תכלית כונת התורה, הונח עליו שם מנוחה, כי היא תמציא מנוחה אמיתית בנפש האדם -. והתבונן דבכונה רצויה שינה הכתוב כאן לכנות את התורה בשם מנוחה (הנכלל בפעל ויניחהו) דבכל שאר מקומות נקראת תורה, שהמכוון בו הוראת דרך (וועגווייזער) כענין הורני ה' דרכך, את מי יורה דעה, ויורהו ה' עץ, כי התורה במצותיה תורה לנו את הדרך אשר בה נלך, כי מצד חומריותנו וגשמיותנו אנו כעורים לא נוכל לראות ואנחנו הולכים במקומות החשך שבהם מכשולים רבים, ובנקל נוכל ליפול אל באר שחת והתורה במצותיה היא עומדת לפנינו בפרשת דרכים המסוכנים האלה, ותורה לנו באצבע בזה הדרך תלכו לא בדרך אחרת, כי רק בדרך זה אשר אנכי מורה לך תבוא אל מקום האמיתי המיועד לאדם. הנה שם תורה נאות לה לכל הבאים אחר אדם הראשון היודעים מטוב ורע וציורים רעים טבעיים מושלים בהם מטבעם, ויש לפניהם שני דרכים, האחד המלאה לה מוקשי יצה"ר, והאחד המוליך אל החיים האמתים, לכן צריכים למורה דרך, והיא נקראת תורה. אמנם אדם הראשון להיותו יציר כפיו של הקב"ה ונברא בקומתו וצביונו מתוקן בתכלית הכבוד והיקר כי נופח בו נשמת חיים מלאה חכמה תבונה ודעת והיה בעדן גן אלהים משמש את קונו כאחד מצבאי מרום במרום ומשכיל בדרכיו שכל טוב, כי יצר לבו לא היה אז כמו שהוא בבאים אחריו, והיה לבו מושל בציורים טובים, וכל כחות נפשו היו נכנעים לאדון כל היוצר אותו, וכלם היו פועלים בו בדרך אמת, כי ידיעת טו"ר היה נעלם ממנו, וכמעט שלא היה אפשר לו להתאוות ולחמוד אליהם, כי יצה"ר לא היה אז בו רק כחוט של בוכיא, ולא היה הדרך הרע פתוחה לפניו להכשל בו, ומצד טבע נפשו לא היה לפניו רק דרך אחד להתהלך בה מישרים, א"כ לא היה צריך לדבר שיורה לו דרך, לסבה זו לא נקראה התורה בשם תורה, רק בשם מנוחה נקראת, כי אדה"ר אף שהיה מתחלה מצד טבעו איש מנוחה, כי היה ישר לגמרי ומזוכך בטוב גמור בלי שום נטיה אל ההפך, מ"מ הבחירה ברע היה אפשרי לו ע"י התאמצות והתגברות נגד טבעו הנוטה רק לישר ולטוב, ובחירתו היה הפך גמור מבחירת כל הבאים אחריו שהבחירה ברע בהם היא דבר נקל, והבחירה בטוב היא קשה עד שצריך התגברות ללכת מישרים, ולאדה"ר להיות יצה"ר שבו רק כחוט של בוכיא, היה צריך התחזקות לנטות אחר יצה"ר לפי שהיה נגד טבעו, והיה עסק התורה אליו רק להשאר בטבעו אשר נוצר בו להיות איש מנוחה, לכונה זו כינה הכתוב כאן את התורה בשם מנוחה שתהיה למנוחת נפשו ולנחת רוחו, וזהו ממעלת התורה, ככתוב (משלי ח׳:ל׳ למ"ד) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, ושעשעי את בני אדם. ירצה, התורה משתעשעת מזיו כבודו ית' והיא מראה כבודה לעין האדם להשתעשע בה, וגם היא נהנית ומתענגת ממה שמאצלת כבודה לאדם והשעשוע שוה בשניהם. וע"ז מסיים קרא, לעבדה ולשמרה, לעבדה טעמו לעסוק בה (זיך דארין צו בעשאֶפטיגען) כי לשון עבודה נאמר גם על המלך המשים עין השגחתו לצוות על תקון המדינה, ככתוב (מ"א י"ב ז') אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם, וגם העסק בשיר וניגון נקרא עבודה, לעבד עבדת עבדה (במדבר ד׳:מ״ז) ואמר על עסק התפלה ואותו תעבוד, ועבדתם את ה"א. - ולשמרה, שמירת הדברים בלב כדי לקיים אותם (בעאָבאכטען, בעפאָלגען). והה"א בלעבדה ולשמרה מוסב על התורה הנקראת כאן בשם מנוחה הנכלל במלת ויניחהו, הכי נ"ל פירושא דקרא לרבותינו שאמרו בספרי (עקב פ' מ"א) לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצות, וכתיב"ע למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא. וכן בפרקי ר"א לעבדה, לעסוק בדברי תורה, והמפרשים יבארו לעבדה ולשמרה, על עבודה ממשית חרישה וזריעה (בעארבייטען) ולפי שהגן כאן הוא ל' זכר ולא יחול עליו כנוי ה"א הנקבה, לכן נבוכו בפירושו, עי' ראב"ע ובמה שהשיב עליו רוו"ה: 

'''לעבדה ולשמרה. ''' שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר יש מלאכה בג"ע להשקות הגן והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים כד"א עץ החיים היא למחזיקים בה (בראשית רבה הובא בילקוט). והכי אמרו במדהנ"ע אמר ר"ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מאי עבודה הכא אלא עבודת הנשמה וכו' הניח הקב"ה לאדה"ר בג"ע ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצותיה וכתיב"ע למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא. (ובסנהדרין נ"ו ב') למדו רבותינו מן המקראות שנצטוה אדה"ר על ע"ז ועל ברכת השם ועל ש"ד ועל ג"ע ועל הגזל ועל הדינים, ע"ש. לפי"ז אין הה"א דלעבדה ולשמרה על הפעול שיהיה הגן נעבד ונשמר ע"י אדם, כ"א היא ה"א התוך, כפי המורגל בשמות כמו הכה תכה את כל בהמתה ואת כל שללה תקבוץ, שטעמו השלל ובהמה שבתוך העיר, כן לעבדה ולשמרה, לעבוד בתוך הגן עבודת השם בקיום מצותיו ולהיות נשמר בו מלעבור על מה שהוזהר מלעשותו - ולדברי חכ"א שהאדם במעשיו הטובים נותן כח בקיום עולמות העליונים הקדושים ולהוסיף בהם קדושה ואור, ולהפך ע"י מעשיו אשר לא טובים מהרס בכחות עולמות העליונים. כמאמרם כשעושים רצונו ש"מ מוסיפין כח וגבורה שלמעלה כד"א באלהים נעשה חיל, וכשאין עושים רצונו ש"מ כביכול מתישין כח שלמעלה כד"א צור ילדך תשי. א"כ יש כאן מקום לה"א גם ע"ד הפעול: