עריכת הדף "אלשיך/שמות/טז" (פסקה)

== לא ==

'''ויקראו וכו'. ''' ראוי לשית לב. (א) מה צורך בהודעה זו שקראוהו מן. (ב) כי הרי נודע מלמעלה שקראוהו כך כאומר ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. (ג) או' בית ישראל ולא אמר בני ישראל כאומרו בכל מקום. (ד) למה הודיענו שהוא כזרע גד ושטעמו כצפיחית בדבש. (ה) איך מתקשר לזה אומרו ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר וכו'. (ו) מה צורך שידעו ישראל את הלחם אשר האכיל הוא יתברך את ישראל במדבר וגם למה אמר שהיה בהוציאו אותם מארץ מצרים. (ז) כי לא בהוציאו אותם האכילם את המן בצאתם כ"א עד ט"ו באייר. (ח) למה צוה את אהרן ולא שם בידו המן בצנצנת. (ט) אומר כאשר צוה ה' מי לא ידע כי כאשר צוה ה' היה וגם הוא משולל גזרה והיה ראוי יאמר הניחו אהרן והיתה גזרה צודקת ולא ויניחהו שהוא כאומר ענין אחר. (י) אומר אכלו את המן וחוזר ואומר את המן אכלו. (יא) איך מתייחס אח"כ אומר והעומר עשירית האיפה אל הקודם ולא אמרו למעלה וגם למה הוצרך להודיענו: 

'''אמנם ''' יאמר כי הנה המון עם קראו את העומר מן והוא כי היה דבר בלתי מתקיים כי וחם השמש ונמס אמרו כי לזה יקרא מן כלו' מקרה והזדמן כי הזדמנות היה ולא דבר עצמיי כי ע"כ היה נמס והיה כלא היה וע"כ בשבוע ראשון אמרו מקרה היא והמקרה לא יתמיד ונרעב ללחם איה ותהי הדאגה בקרבם וממנה יבאו אל התלונה כי לא יאמינו בחייהם שיתמיד להם המן כל ימי היותם במדבר ולהיות כי אשר היו חכמי לב השכילו הדבר והאמת ולא יחסוהו אל הזדמנות ע"כ אמר ויקראו בית ישראל שהוא על המון העם ולא נאמר בני ישראל ולהכזיב אותם ולהורות כי לא דבר מזדמן היה רק בהשגחה גדולה מאתו ית' אמר ראו עתה כמה טענות נגלות לעיניהם להורות כי לא הטיבו אשר דברו חלילה. א' כי הלא והמן כזרע גד הוא וכו' והיא שכלל שלשה דברים שעליהם יחמוד איש אוכל ממיני מאכלים והם הנאמרים על חוה בחומדה לאכול מעץ הדעת והוא אומרו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל אלא שפה מן האחרון היחל ובראשון כלה שאמר כזרע גד שהוא כזרע גד שטבעו לחזק ולישב המוח להשכיל. וזהו כנגד ענין שנחמד להשכיל. וכנגד תאוה לעינים אמר לבן. והוא מאמרם ז"ל (יומא דף ע"ה) שהיה לבן כמרגליו' כאומרו ועינו כעין הבדולח ואין תאוה לעינים גדול מזה וכנגד ענין טוב למאכל אמר וטעמו כצפיחת בדבש והכונה לו' שאם היה מקרה לא היה מזדמנת שלשה הבחינות הגדולות האלה בו: 

'''והנה ''' עדיין עוד טענה ד' להורות לעיני הכל כי לא מקרה היה רק השגחה גדולה עד מאד ואמרה משה. וזהו ויאמר משה זה הדבר וכו' לומר הנה דבר א' צוה לי ה' למען ידעו דורות עולם השגחתו ית' על תופסי תורתו ומחזיקים בה ומשליכים ענייני העולם אחרי גוום ומאמינים בקונם שהוא יכלכלם הלא הוא כי מלא העומר למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם כלו' הנה אמרתי לכם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם. והנה אינו לחם בעיניכם רק דבר שהקרה ונזדמן הנה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר וכו' למען יראו את הלחם כי המה יכירו כי לחם הוא ואינו דבר עובר ואיננו כ"א מתקיים לדורות וידעו כי אין מעצור לה' לזון את תופשי התורה ועושים עיקר ממנה כי אין להם להתאונן ולו' כי אין מקומם מוכן להתפרנס ודחיקא להם שעתא או לתלות על קוצר זכותם להתפרנס על דרך נס כי הנה על הראשונה יראו כי הנה היה זה במדבר סין מקו' בלתי מוכן כמוהו: 

'''או ''' יאמר במדבר למה שהי' במדב' כי שם קבלו את התור' לרמוז כי ככה יעשה ית' לתופסי התורה שיבטחו בה' והוא יכלכלם כי ממכון שבתו ישגיח מעין המן ההוא כי הרבה פתחים למקום: 

'''ועל ''' השנית אמר בהוציאי אותם וכו'. לומר שיראו שעם שהיו אז מחוסרי זכות. אך להיותם בעלי אמנה כי טענו בצקם על שכמם טרם יחמץ ולא אמרו איה צדה לדרך ואיה מאכלים המיוחדים לעוברות ומניקות וחולים וזקנים או לחם במדבר אחר כלות פרוסה ממצרים ע"י שתי אלה האכלתים הלחם הזה כי ע"כ חיבבם ית' באו' (ירמיה א') זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר וכן באו' אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות נמצא כי על שני עניינים אלו על התורה ועל האמנה האכלתים הלחם הזה. וז"א במדבר בהוציאי אותם שהוא בזמן הוציאי אותם שהוא על אשר הטיבו בצאתם למען יראו וישכילו דורות עולם ויעשו כן גם המה לפרוש מענייני העולם ולידבק בתורה ולהשליך על ה' יהבם שהוא יכלכלם והוא מאמרם ז"ל על פסוק הדור אתם ראו שאמר ירמיה לדורות ראו צנצנת המן לכן עסקו בתורה וה' יתן לכם מן עם היותכם בלתי ראויים רק שתאמינו בו יתב' יכלכל אתכם בשצף עתק וסיים עניינו באו' ויאמר משה אל אהרן כו' לו' הנה זה הדבר אשר צוה ה' לשמור מן לדורות מהטעם האמור: 

'''והנה ''' היה די לעשות כן בסוף זמן שבתנו במדבר או לפחות אחר העשות אהל מועד שיונח שם למשמרת אך עתה שאמרתם מן הוא לדאוג באמרכם כי מקרה הוא ולא יתמיד אשר זה לכם בראותם אותו דבר בלתי מתקיים עתה אני מבין כי זה הדבר אשר צוה ה' כלומר למה לא המתין עד סוף ימי המן כי אם צוה מעתה אך אין זה רק למען תראו כי יתקיים המן ולא יבאיש ימים ושנים עם היותו מעתה טרם היותו אהל העדות שאין מקום לומר שארון העדות מקיימו ולכן מיד ויאמר משה אל אהרן קח כו' שיקח מעתה והנח אותו לפני ה' כשתנתן התורה שהוא כי אם הייתי ממתין עד יתקיים עומר לפני ה' שהוא לכשיעשה המשכן ותשרה שם שכינה היה אפשר לומר שמה שלא יבאיש הוא היותו לפני ה' במקום הקדוש. לז"א כי מיד עשה מאז כאשר צוה ה' את משה ואח"כ כשהיה ארון העדות ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת כלומר לא שיתקיים כי בלי זה נתקיים ועם שעברו כמה חדשים טרם עמידתו לפני הארון ולא הבאיש ורמה לא היתה בו ומה שצוה את אהרן לשום המן בל יאמרו שמשה שהרג את המצרי על ידי שם גם פה עשה מה שנתקיים המן על ידו או בזכות שהמן היה בזכות משה ע"כ יאמרו שעל היות על ידו נתקיים מה שאין כן אהרן ואין לתמוה איך לא הבאיש והוא כמות שהוא אחר יום או יומים תוך הצנצנ' באופן יבא איש להרהר אם הוא קיים באיכותו הראשון. לז"א אל תתמה כי הלא נראה בחוש לעיני כל ישראל שנתקיים באיכותו ימים רבים כי הלא ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת הוא בערבות מואב בסילוק מרע"ה כי המן בזכותו היה כי מ' שנה עברו ממתן תורה עד שאמר משה לישראל ולא נתן ה' לכם לב לדעת. וארז"ל (ע"ז דף ה') מכאן שאין אדם יורד לסוף דעתו של רבו עד מ' שנה: 

'''שנית ''' כי המן שלקטו ביום סילוק מרע"ה בז' באדר שלא ירד עוד. ואיך נתקיים עד ממחרת הפסח שאכלו מעבור הארץ הרי עיניהם ראו ולא זר כי נתקיים המן ל"ח ימים ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וא"כ ילמד סתום בצנצנת מן המפורש לעיני הכל שמי שקיים המן באיכותו ל"ח ימים בפרסום הוא המקיימו בצנצנת וזהו שחזר ואמר את המן אכלו כו' לומר הרי אמרתי שאכלו את המן מ' שנה והלא בהסתלק משה לא ירד ול"ח יום יחסרון מהזמן אך הוי אומר שאין הענין שמ' שנה ירד יום יום אלא שהמן שביו' הסילוק אותו אכלו עד בואם אל קצת ארץ כנען שהוא כדבר שנ' (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כו'. וזהו את המן אכלו מבלי שירד יום יום: 

'''והנה ''' יש מהקדמונים אמרו. כי באומ' ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כיונו אל מן הרפואיי הנמצא כעת כי מאז היה נקרא כך ותמהו על שלא היה משלשל ועל פי הדבר ההוא יתכן שיעור הכתובים בדרך אחרת והוא כי ויקראו בית ישראל את שמו מן שהוא שעלה על רוחם כי מן כזה הנמצא היה ולא דבר השגחיי על כן אמרה תורה הנני נותן בו סימנין לבל יתחלף הדבר. והוא אומרו והמן כזרע גד שהוא עגול כגרגיר הגד. וגם לבן ספיריי. וגם טעמו כצפיחית כו'. כמשז"ל (ש"ר פ' כ"ה) שהזקנים טועמים בו כצפיחית בדבש נמצא כי לא בכמותו ועיגולו ולא בגוונו שהוא מבהיק בלובן ולא בטעמו לא ידמה למן הרפואיי. ועוד עשה ית' יועמד למשמרת לדורות למען יראו את הלחם שיראו כי לחם היה ולא כמן המפורסם להם שהוא גשמי רפואיי: 

'''ועוד ''' כי הנה את המן אכלו מה שאין כן במן הרפואיי שא"א ליזון ממנו ומה גם מ' שנה. והנה ראינו שובנ"י אכלו את המן מ' שנה וכו': 

'''או ''' יאמר. כאשר צוה ה' את משה ויניחהו אהרן כו'. לו' כי הנה משה לא אמר לאהרן רק שיניחהו לפני ה' ולא סיים לו מקום. אך כאשר צוה ה' את משה אע"פ שלא פי' לו משה כן עשה אהרן שהוא כי ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת שהסכימה דעתו לדעת המקום כי היה שיתן אותו לפני העדות היא ארון התורה למען ידעו דורותיכם כי על תופסי התורה יכוין לו' כי מי שיעסוק בזה יאכל זה כי אין מעצור לה' בכל זמן להמציא מן ודומה לו למחזיקים בתורה כמאמר ירמיהו לישראל כמדובר וע"כ בנ"י אכלו את המן מ' שנה שבזכות עסקם בתורה ניתן להם כל המ' כו' שהוא זמן שקיעת התורה בלבם כי הוצרכו מ' שנה לרדת לסוף דעתו של משה בתורה עד בואם אל ארץ נושבת בערבות מואב כי שם נאמר להם כך אלא שאת המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען שאכלו מעבור הארץ שגם עבור ארץ ישראל מכין לתורה מסף על כה דאוירא דארעא דישראל מחכים ולא הוצרך להם מן: 

'''ויתכן ''' רמז עוד ענין אחר למה לא האכילם מן מקצה ארץ כנען ולפנים כי אם עד קצה ארץ כנען. לז"א והעומר עשירית האיפה הוא. והענין כי הנה האדם נקרא איפה כמשז"ל על פסוק (איוב ל״ח:ד׳) איפה היית בייסדי ארץ איפה שלך היכן היתה באדם הראשון כי יש תלוי בראשו ויש ברגלו כו' שהכונ' שכל הנפשות העתידות לבא היו באדם הראשון כדעת רשב"י ואת כל א' קורא הוא ית' איפה שאמר לאיוב איפה שלך היכן היתה באדם וידוע כי למה שנפש כל איש ישראל חלק אלוה ממעל יש בכל נפש כח מי' בחינות עליונות כנודע: 

'''והנה ''' ע"י המן הקדוש ורוחני מאד מתקדש החלק העליון על כולן. ומשם יתפשט איכותו בכולן. וזהו והעומר עשירית האיפה הוא. שהוא שיעור זה על הענין הנזכר כי כללות כל האדם תקרא איפה שלימה. שבו עשר בחינות והעומר עשירית לכן טוב טוב הוא לחם מא"י. שיש בה י' קדושות כמפורש במשנ' (כלים פ"א) שהוא לעומת ארץ העליונה ובה י' בחינותי' ובתת כחה לנו נותנת מכלן לקדש כל בחינותינו. ועל כן נצטוינו בלחם מן הארץ טרם יאכל לעשות בה י' מצות בארץ ופירותיה לא תחרוש בשור ובחמור. לא תזרע כלאים. ולקט שכחה ופאה ותרומה ומעשר ותרומת מעשר ומעשר שני וחלה. ועל כן בברכת המוציא עשרה תיבות וכן פסוק (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר כו' להוציא לחם בו עשר תיבות. וע"כ נשים י' אצבעות על הפת בבואינו לבצוע ולברך: 

'''והנה ''' דרך רמז. בענין המן רמז לנו הוא ית' לפקוח עינים עורות. האומרים הלא בחזקנו לקחנו לנו הון ובר ולחם ומזון. והוא כי יאמר איש כחי וחכמתי כי נבונותי הם הרהיבוני כי בהמה שמן חלקי ומאכלי בריאה. ותהי להם הסברא הזאת לאבן נגף ולצור מכשול. אל עקוד ידיהם ולא ימישון. רגליהם ולא יהלכון לעסוק בתורה כי יאמרו מה נאכל. כי לא נוכל להרבות בישיבה אם לא נצבור כעפר בצר וטוב לנו כי נעסוק בפרקמטיא ונרבה בסחורה ואם נזכה ונחיה ונצליח הננו ועלינו במעלות תורה ומצות. ואם ימעט הבית מהיות בר ולחם ומזון לרוב נמשוך ידינו מהתורה כי אם אין קמח אין תורה והנה יבערו ויכסלו כי המה לא ידעו מחשבות ה' כי בא ליטהר מסייעין אותו. והשם לבו לעשות תורתו קבע גם ה' יעשה את שלו. יצו את הברכה באסמיו ויטריפנו לחם חקו כאשר ימעט בעסק. כי אין מעצור לה' צידה ברך יברך לאשר חשקו בתורתו ומחזיקים בה. ואשר חשבו כי טוב לגבר כי ישא ויתן עד ירבה הונו. ואז ינוח לו לעסוק בתורה יום ולילה לא ישבות לא ידע כי נהפוך הוא כמאמר התנא (אבות פ' ב') אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח והוא דרך אנשים לדבר ולומר מי יתן לי מלא ביתי כסף וזהב ואשתעשע בתורת ה' חפצי לילה ויומם לא אדמה ולא דעת ולא תבונה לאמר טוב לבטוח בה' מבטוח באדם. וא"כ אמור נאמר לאיש מי הוא ראוי לבטוח בו יותר אתה האיש. או אלקי עולם ה' הלא יענה ויאמר חלילה להאמין כי בי ראוי לבטוח יותר ממנו. והלא נשיב לו. וא"כ איפה איכה תרצה. יבטח בך הוא ית' שבהקדים לך בית והון תעסוק בתורה ולא תקדים אתה לעסוק בה תחלה. ובטח עליו והוא יכלכלך והן כל אלה יפעל לאיש שוגה ופתי. השם נפשו בחיים חייתו להרבות בסחורה העולה על רוחו כי לחמו ניתן על פי מזלו. או חכמתו וחריצותו. ולא מה' היתה לו ולא יבין כי הוא יתב' זן ומפרנס לכל ומזנותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה. ואין האדם רק כמלקט אשר הכין לו הוא יתב' וא"כ איפה למה ייגע להעשיר כי לא בכח יגבר איש וטוב לו ימעט בעסק כי הנה לא יעדיף המרבה ולא יחסיר הממעיט מאשר קצב לו ה'. וזה רמז לנו הוא ית' בפ' המן כי ממנו נקח ראיה לכל מזון בני האדם וז"א הנני ממטיר לכם כו' לומר דעו איפה כי כל מה שתרויחו בר ולחם ומזון בעה"ז אינכם הקונים אותו כי אם הנני ממטיר לכם מאתי לחם מן השמים וכל היוצאים ונושאים ונותנים ליזון. ולקנות ממון אינם כ"א שיוצא העם ולקטו מאשר הוכן לו ולכן זאת יעשה האיש הישראלי. אל יגע להעשיר רק דבר יום ביומו למען אנסנו בכור עוני. אם ילך בתורתי אם לא כי על ידי קיימה בעוני אצליחהו יקיימנה בעושר. וזה שאמרתי הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. הוא עד יום הששי של שבוע. שהוא משל אל המלאות לו ששים שנה אך כאשר והיה ביום הששי שהוא מששים עד מלאת ????? השבעים אז והכינו את אשר יביאו עמהם במותם לסדר תלמודם ואסוף חבילות מצות ומעשים טובים. ותקן כל המעקשים למישור. וכל קלקולי פניות אשר פנה אליהם והמר ימירם רעות בטובות והיה משנה על אשר ילקטו תורה ומצות יום יום בעשורים הקודמים. והענין בעצמו רמז בבואו אל הפועל באומ' ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר כו'. והוא כי הנה העוה"ז ידמה אל המדבר שממנו מצד עצמו אין הנאה זולתי הבא מן השמי' והצלחו' וטובות העולם ידמה אל המן השטוח עליו ששטו העם ולקטו איש כל אשר תשיג ידו. והנה על פני המדבר דק הוא כמין יריעה שטוחה אל פני המן ויריעה אחרת תחת המן לקבל עליו את המן שהוא דק ככפור על הארץ ללמד דעת לאדם. כי מזונו מוכן מן השמים אלא שעונותיו הם כמסך מבדיל. בינו ובין מזונו. עד יבקש מקונו ויתקן עונו שע"כ קשי' מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכמאמרם ז"ל (קדושין דף פ"ב) מעולם לא ראיתי ארי סבל ולא צבי קייץ ולא שועל חנוני ומתפרנסים שלא בצער ואני מתפרנס בצער אלא אני הוא שקפחתי מזונותי. וכן יש יריעה אחרת דקה למטה שהמן עליה לרמוז כי אין לבטוח בנכסים. כ"א כאלו מונחים ביריעה דקה שקל ליאבד והנה כאשר ויראו בני ישראל שרואים הצלחות העולם אומרים איש אל אחיו מן הוא כלו' הכנה והזמנה ע"י משא ומתן מבני אדם הוא כלו' נשתדל ונחלץ חושים ואיברים להרבות בסחורה ונעשיר ואין זה כ"א כי לא ידעו מה הוא כי יסכלו האמת ולא ידעו כי החריצות הבל. ויאמר משה אליהם הוא יצרם הטוב שממשה ומושך אותם אחר ה'. הוא הלחם וכו' לומר הסירו את הסכלות הלזה מלבבכם כי הלא הכל בידי שמים והוא הנותן לכם לחם ומזון ולא למותרות רק לאכלה לקיים רוחכם בכם. לכן זה הדבר אשר צוה ה' אל תייגעו להעשיר רק לקטו ממנו איש לפי אכלו די ספוקו יהיה משאו ומתנו ולא נבהל להון כי טובות העה"ז הבל המה ועל המהבילים טובות הע"ז נאמר להנחיל אוהבי יש שהוא כמשז"ל (עוקצין פ"ג) י"ש עולמות וטוב לגבר י"ש עולמות לנפשו מליהנות בעה"ז גופו. וז"א עמר שהוא י"ש במספרו לכל גלגלת הוא המספר של עמ"ר לנפשותיהם ואל יאמר איש כי גם הגוף ראוי' גם הוא ליהנות כי הלא איש לאשר באהלו תקחו והוא כי אין הגוף אצל הנפש כ"א כמלבוש ואהל אל אשר בתוכו וא"כ אל מי ראוי לחוש ולעשות עיקר. אל האהל או אל אשר בתוכו. וז"א איש לאשר באהלו היא הנפש שבאהל הגוף תקחו ולא לאהל כי אשר בו הוא העיקר והנה אחר העצה הזאת ויעשו כן בני ישראל אך לא מיד כשמעם כ"א אחרי ראותם שוילקטו המרבה והממעיט שיש מי שלקט הרבה הון רב ויש ממעיט ואחרי כן ראו כי וימדו בעומר במדה וראו כי לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר כי אין הצלחה יתירה למרבה בסחורה על ממעיט ע"כ משם למדו לבלתי הרבות רק איש לפי אכלו לקטו. ויאמר משה אליהם הוא היצר הטוב אשר להם הממשה אותו להקב"ה שנית יזהרו לבלתי ישמט איש ללקוט יותר על די אכלו כי הנה אין איש מותיר ומוליך עמו לאותו העולם דבר. ולמה יעמול איש על מה שישאיר ולא על מה שיוליך עמו ולא שמעו אליו ויותירו אנשים ממנו ומי יתן והיה נשאר למי שיעבוד את ה' כ"א למי שאכל ושבע ודשן וירם תולאים ויבאש ויקצוף עליהם משה הוא יצרם הטוב ומן אז חדלו וילקטו אותו בבקר בבקר דבר יום ביומו איש כפי אכלו בלבד וגם יקבל עליו יסורין ויסבול וזה וחם השמש צרות ונמס ולא יבעוט למען עשותו עיקר מהעה"ב כי אורחות חיים תוכחות מוסר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}