עריכת הדף "ערך/עובר לעשייתן" (פסקה)

==אם המברך אינו עושה המצוה בעצמו==

א. התוס' בשבת [[תוספות/שבת/קלז/ב|(קלז: סד"ה אבי)]] ופסחים [[תוספות/פסחים/ז/א|(ז. סוד"ה בלבער)]] כתבו בשם ר"ת ד"אי"צ לברך עובר לעשייתו אלא במקום שהעושה המצוה הוא מברך אבל כשמברך אחר לא". וכ"כ הרא"ש בשבת ופסחים שם (ובפסקיו בשבת פי"ט ס"ס י') ובשו"ת הרא"ש (כלל כו סי' א).

ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים אם מסכים עם זה:

במעשה רוקח (פ"ג דמילה סוף ה"א) הוכיח מברכת אירוסין דס"ל לברך בדוקא קודם אירוסין (פ"ג דאישות הכ"ג), ובשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד רמא ד"ה וטעם) הוכיח כן ממשמעות לשון הרמב"ם שגם אם אבי הבן מל בעצמו עכ"ז אינו מברך להכניסו קודם שימול. [וזהו דלא כהפוסקים שאם אב מל בעצמו מברך להכניסו קודם המילה, עי' במ"ש גבי ברכות המילה]. אבל המהרי"א מייתי שם ללח"מ (ספ"ג דאישות) דהרמב"ם ס"ל להאי שאם אחר מברך אי"צ שתהי' הברכה עול"ע. ועי' בבן ידיד רפ"ג דמילה (סוף סק"א) שג"כ עמד בזה בדעת הכס"מ והרמב"ם.


הסברא שאם אינו עושה בעצמו לא נאמר דין "עובר לעשייתן":

א) במעשה רוקח (רפ"ג ממילה) ביאר דברי ר"ת דחשש שמא עושה המצוה ימלך, וכך הוא להדיא בתוס' שאנץ (פסחים שם) ורבינו פרץ, וכ"כ הגאונים בתשו' שערי צדק (ש"ה אות ד') ובסדר רב עמרם (סדר המילה) ושבה"ל (הל' מילה סי' ד') וס' העיטור (הל' מילה ש"ג ח"ד) וטור (יו"ד רסה) הביאו כן מרב שר שלום גאון, וכן במחזור ויטרי (ס"ס תקא) כ' לה בשם הגאונים וכ"כ גם האבודרהם והרא"ש בתוספותיו לשבת (שם) ובשו"ת הרא"ש (כלל כו סי' א') והכלבו (סי' עג).

ב) מס' הפרדס (סי' רפב) נראה דאמנם החשש הוא מברכה לבטלה היכא שאחר עושה המילה, אבל לא מחשש "שמא ימלך" אלא מחשש "שמא תתקלקל המילה", משא"כ כשהמצוה בידו לא חיישינן לזה. וכ"נ לדקדק מהמאירי בפסחים שם (ד"ה ונשוב) שכ' דלא חיישינן לקלקול אצל עושה המצוה עצמו מ"מ אין לו לברך במה שביד אחר עד שידע במה לסמוך, כמו בלולב שאין לו לברך עד שיטלנו בידו. וע"נ בכלבו (סי' עג) שכ' דחיישינן שמא "לא ימול" ולא כתב דהוא מחשש "שמא ימלך", אלא היינו שמא יארע תקלה ולא ימול אף אם ירצה.

[אך בדעת ר"ת יקשה לפרש כהני פירושים, דהא כ' "אין-צריך" לברך עול"ע ולביאורים הנ"ל "אסור" לברך קודם שמא תהי' הברכה לבטלה. וממילא בסברת ר"ת אולי נימא דדוקא כשהמברך עושה בעצמו שייך עובר "לעשייתן" אבל כשאינו עושה אזי אפילו מברך קודם המצוה אינו קודם "לעשייתן" לכן היכא שאחר מברך אין צריך שיהי' עול"ע. ולהרשב"א שחשש לברכה לבטלה ואעפ"כ אם עבר ובירך קודם המצוה יצא הגם שהכניס עצמו בספק איסור - כדלהלן, אולי נימא דגם ר"ת מה"ט כתב רק "אין-צריך" ולא כתב "אסור", וצ"ע בכ"ז].

ג) עוד אפש"ל דהלשון "עובר לעשייתן" מורה דהברכה צריכה להיות קודם ה"מעשה", ומעתה היכא דהמברך אינו העושה אין מקום לדין זה.
ואיכא נפק"מ בין הביאורים לגבי ברכה דשליח, דלחשש "שמא ימלך" ה"נ ניחוש שמא ימלך המשלח ולכך יברך השליח אחר קיום המצוה, אכן לחשש "שמא תתקלקל" וכן לביאור דצריך להיות עובר ל"מעשה" ליכא חילוק בין שליח למשלח. ולמעשה לא שמענו הוראה גבי שליח לאחר ברכתו.

ויש להעיר שהרשב"א (ח"א שפב) כתב דאם עבר ובירך קודם המצוה - יצא, הגם דחזינן לעיל מכמה מפרשים דזהו מחשש ברכה לבטלה, וכ"כ גם בשלה"ג שעל המרדכי (סוף שבת סק"ג) ובכנה"ג (אה"ע לד הגה"ט סקכ"א) משו"ת הרא"ם (ס"ס ד').