עריכת הדף "מזרחי/ויקרא/יא" (פסקה)

== יג ==

'''לא יאכלו לחייב המאכילן לקטנים שכן משמעו לא יהיו נאכלין על ידך או אינו אלא לאוסרן בהנאה ת"ל לא תאכלום באכילה אסורין ובהנאה מותרין. ''' כך מצאתיו בכל הספרים וכך היא הנוסחא במקצת ספרים של ת"כ אבל בקצתם כתוב ת"ל לא תאכלו במקום לא תאכלום והוא הנוסחא הנכונה לע"ד משום דקרא דלא תאכלו הוא כתוב בעופות במשנה תורה וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה ומייתי ראיה שפיר מעופות לעופות אבל קרא דלא תאכלום גבי שרצים הוא דכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וגו' לא תאכלום כי שקץ הם ואיך יביאו ראיה משרצים לעופות ונראה לי שהסופרים טעו בין זאת הברייתא ובין הברייתא דשרצים דכתיב בהו לא יאכל ואמרו לחייב המאכיל כאוכל או לא יאכל לאסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום כו' אבל בפרק חרש יש ברייתא אחרת שאומרת לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ואוקמוה התם דלא ליספו להו בידים ואף על פי כן אין זה אלא לאיסורא בעלמא אבל אין עוברין עליהן בלאו ואין צריך לומר שאין לוקין עליהם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מאכלות אסורות וכן הסמ"ג ז"ל אבל רבינו ישעיה כתב בפירוש ת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאילו אכלו וכן משמע מלשון הבריתא של ת"כ דקתני לחייב את המאכיל כאוכל אבל הרב רבי אברהם בן עזרא פירש הברייתא הזאת דאי מאכיל לעוף טמא לבר ישראל חבריה בחזקת עוף טהור ואוכל הוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד ומחייב ההוא מאכיל כאילו הוא גופיה אכליה ולוקה אי איכא עדים והתראה כדי ליישב הברייתא דקתני לחייב המאכיל כאוכל וגם שיתקיימו דברי הרמב"ם והסמ"ג ז"ל שאמרו שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינן אלא באיסור בעלמא ואשר הביא הרמב"ם ז"ל לומר כן אינו רק מפני שפשט הכתוב אינו אלא על האוכל לא על המאכיל את הקטנים שכן גלה דעתו במצות קע"ט ממצות לא תעשה בספר המצות שהמשהה נקביו עובר בבל תשקצו ומאן דשתי מיא בקרנא דאומנא והוא כלי המציצה עובר משום בל תשקצו והוא ההקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתיית הדברים המגונים שירחיקם האדם שהוא מוזהר עליהם אבל אינו חייב מלקות בעבור שפשטיה דקרא בשרץ בלבד הוא אבל יכוהו על זה מכת מרדות ומה שאמרו או אינו אלא לאוסרן בהנאה גם מה שאמרו אחר זה תלמוד לומר לא תאכלו באכילה אסורין ובהנאה מותרין צ"ל דהאי ברייתא אליבא דחזקיה קתני לה כדגרסינן בריש פרק כל שעה אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל הא אי הוה כתיב לא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ופליגא אדרבי אבהו דא"ר אבהו אמר ר"א כ"מ שנא' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כו' דאי אליבא דרבי אבהו קתני לה מאי או אינו אלא לאוסרן בהנאה דקאמר דמשמע משום דשני קרא בלישניה וכתב לא יאכלו ולא כתב לא תאכלו והלא לרבי אבהו אין הבדל בין לא תאכלו ובין לא יאכלו ועוד מאי ת"ל לא תאכל דקאמר והלא רבי אבהו סובר שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אבל זהו דבר תימא נהי דמלא תאכלו איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מ"מ כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכלו ולא כתב לא תאכלו כדי לאסור באכילה ובהנאה תו לא צריך למכתב הכי בכל דוכתא שהרי חמץ בפסח אף על גב דכתיב ביה בכל דוכתא לא תאכל לא תאכלו דאיסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מכל מקום כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכל ללמד אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע למדנו מזה שהחמץ אסור בהנאה ולא אמרינן דהנהו קראי דלא תאכל לא תאכלו אתו לבטולי משמעות דלא יאכל חמץ ולאפוקי מידי איסור הנאה והכ' היכי אתי קרא דלא תאכלו ומבטל משמעותיה דלא יאכלו וליכא למימר שאני הכא דאפשר לקיים שניהם ולפרש קרא דלא יאכלו לאסור המאכיל לקטנים וקרא דלא תאכלו לאסור באכילה ולא בהנאה מש"כ גבי חמץ משום דגבי חמץ נמי מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לחייב המאכיל חמץ לקטנים וקרא דלא תאכל עליו חמץ כל מחמצת לא תאכלו לאסור באכילה ולא בהנאה ושמא י"ל דגבי חמץ לא מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאסור המאכיל חמץ לקטנים דתיפוק לי במה מצינו מדם ומשרצים ומטומאה דגבי שרצים כתיב לא יאכלו להזהיר גדולים על הקטנים וגבי דם כתיב לא תאכלום לא תאכיל' להזהיר גדולים על הקטנים וגבי טומאה כתיב אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דבשלמא שרצים ודם וטומאה לא מצו ילפי חד מחבריה במה מצינו משום דאי אשמועינן שרצים ה"א מה לשרצים שכן איסורן במשהו תאמר לדם דעד דאיכא רביעית ואי אשמעינן דם ה"א מה לדם שכן בכרת תאמר בשרצים דאינם אלא בלאו ואי אשמעינן תרוייהו ה"א מה לדם ושרצים שכן איסורן שוה לכל תאמר לטומאה שאין איסורו שוה אלא לכהנים לבדם ואי אשמועינן טומא' ה"א מה לכהני' שכן ריבה להם הכתוב מצות יתירות אבל דם ושרצים אימא לא כדאיתא בפרק חרש הלכך כולהו מצרך צריכי אלא חמץ תיתי מינייהו במה מצינו כי היכי דאתו מנייהו כל שאר איסורין שבתורה: